הסכם ממון על דירה – מדוע זה כל כך חשוב?

הנכס רב הערך ביותר שיש לרוב האנשים במהלך חייהם הוא נכס מקרקעין, כמו דירת מגורים, מגרש או משרד. למרות זאת, רבים אינם עורכים הסכם ממון על דירה בעת כניסה למערכת יחסים, וכך הם לוקחים על עצמם סיכון שיאלצו לחלוק את הבעלות בנכס עם בן/בת הזוג לשעבר אם היחסים יעלו על שרטון.

"הייתי טיפש." כך תיאר בעל שלא חתם על הסכם ממון את התנהלותו. למרות שהנישואים נמשכו בפועל כשנה וחצי בלבד, ולמרות שהבעל מימן את רכישת הדירה בכ- 2 מיליון ₪ ממשאביו, בית המשפט לענייני משפחה קבע שהדירה, שנרכשה במהלך הנישואים, היא רכוש משותף. לכן, היא נמכרה ושוויה חולק באופן שווה בין בני הזוג לשעבר (תלה"מ 4254-02-22).

במאמר הבא נרחיב על הסיבות לכך שאנשים טועים לחשוב שהם לא צריכים לחתום על הסכם ממון ביחס לדירה (לצורך הנוחות, נתייחס לכל סוגי נכסי המקרקעין כ"דירה"). נדון גם בחשיבות הרבה שבחתימה על הסכם כזה, מה ההסכם אמור לכלול ועוד.

הטעות ששווה מיליונים

חוק יחסי ממון בין בני זוג קובע כי חלוקת רכוש בין בני הזוג בעת פרידה תהיה שוויונית. הליך זה מכונה "איזון משאבים". עם זאת, בהתאם לחוק, נכסים שכל אחד מבני הזוג רכש לפני תחילת הקשר או שהתקבלו בירושה או במתנה במהלך הקשר אינם מהווים חלק מאיזון המשאבים. במילים אחרות, נכסים אלה נשארים אך ורק בבעלותו של בן הזוג שרכש או קיבל אותם.

בהמשך לכך, דירה שאחד מבני הזוג רכש בזיעת אפו לפני תחילת הקשר אינה, לכאורה, בסכנה לחלוקה. דין זהה חל על דירה שאחד מבני הזוג ירש מבן משפחה במהלך הקשר הזוגי. לכן, אין, על פניו, צורך בחתימה על הסכם ממון ביחס לנכסים מסוג זה. מדובר בטעות חמורה. הלכה למעשה, ללא הסכם ממון, נכסים אלו הם פגיעים ביותר, אפילו אם הם רשומים על שם אחד מבני הזוג בלבד.

הסיבה לכך היא "הלכת השיתוף הספציפי" שנקבעה בפסיקה הישראלית. בהתאם להלכה זו, גם דירה בבעלות אחד מבני הזוג בלבד תחולק בין הצדדים בעת סיום הקשר אם יוכח כי בן הזוג (הבעלים בדירה) התכוון לשתף את האחר בנכס. לשם הוכחת כוונת השיתוף, בנוסף לקיומם של חיים משותפים, יש להוכיח "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בנכס. "דבר מה נוסף" יכול להיות, למשל, השקעה כספית בדירה מצד בן הזוג האחר או הבטחות ומצגים אקטיביים או משתמעים. יתרה מכך, כאשר מדובר בדירת מגורים, בתי המשפט נוטים להקל בנטל הוכחת כוונת השיתוף, מכיוון שהם רואים בה נכס משפחתי מובהק.

את הרציונל של הלכה זו ביטא, בין היתר, השופט אליקים רובינשטיין בבע"מ 5939/04. לדבריו, כאשר מדובר באיזון משאבים בין בני זוג, אין לבחון את הדברים בצורה "פורמלית" בלבד, הנאחזת ברישום הנכס, אלא יש להתחשב במצבים חברתיים ואישיים מהותיים. בהמשך לכך, ככל שהייתה שותפות מתמשכת בחיי הנישואין, ההגינות מצדיקה כי השיתוף יגבר, ובייחוד לגבי נכס כמו דירת המגורים, קן המשפחה.

הדירה תחולק למרות שנרשמה על שם אחד מבני הזוג בלבד

נביא מספר דוגמאות ליישום הלכת השיתוף הספציפי.

במקרה אחד היה מדובר בזוג שהתחתן בשנת 1978. במהלך השנים גרו בני הזוג בדירה שנרכשה על ידי הבעל לפני הנישואין והיתה רשומה על שמו. לאחר יותר מ- 30 שנות נישואים החליטו הצדדים להתגרש ועלתה שאלה בנוגע לחלוקת הזכויות בדירת המגורים. הבעל טען, כי מכיוון שהדירה הייתה בבעלותו לפני הנישואים, אין לאישה זכויות בה, בהתאם להוראות החוק. לדבריו, מעולם לא התכוון לשתף את האישה בדירת המגורים, במיוחד לאור היחסים הרעועים בין הצדדים לאורך השנים.

בית המשפט המחוזי דחה את טענת הבעל בציינו, כי אומנם חיי הנישואים של הצדדים לא היו "גן של שושנים", אך העובדה היא שהצדדים אכן גרו תחת קורת גג אחת במשך יותר משלושים שנה. יתרה מכך, חומר הראיות מצביע על מעורבות מעשית, רגשית וכספית של האישה בשיפוץ בית המגורים של הצדדים. בהמשך לכך נקבע, כי הוכחה כוונת שיתוף ספציפית בכל הקשור לדירת המגורים ולכן האישה זכאית למחצית הזכויות (עמ"ש 10884-03-16).

במקרה אחר, האישה רכשה דירה לאחר תחילת הקשר. הדירה נרשמה על שמה והיא אף שילמה את רוב תשלומי המשכנתא. לאחר חיים משותפים של יותר מ- 20 שנה הצדדים נפרדו. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעת הבעל להכיר בו כבעלים של מחצית הדירה וציין, כי הבעל מיזג את רכושו ברכוש המשותף כאשר שילם את יתר התשלומים הדרושים לקיום התא המשפחתי. בנוסף, הצדדים גרו במשך שנים בדירה, דבר שמעיד על כוונת השיתוף בנכס הספציפי (תלה"מ 39060-05-17).

יצוין כי ההשלכות של אי חתימה על הסכם ממון נוגעות לא רק לבני הזוג אלא גם לילדיהם. כך למשל, היה מדובר בזוג שנישא בנישואים שניים וחיו יחד במשך עשרות שנים. לאחר מותם, התעוררה מחלוקת בין התובע, בנו של המנוח, לנתבע, בנה של המנוחה, לגבי זכויות בדירה שנרכשה במהלך הנישואין ונרשמה על שם המנוחה בלבד. התובע טען כי המנוח היה זכאי למחצית מהדירה בהתאם לחוק יחסי ממון, בעוד הנתבע טען כי הדירה היא רכוש נפרד של המנוחה.

בית המשפט המחוזי קבע כי הדירה היא נכס בר איזון והורה על רישום מחצית מהדירה על שם התובע. בית המשפט הדגיש לא רק שמדובר בדירת מגורים שנרכשה בתקופת הנישואין, והעדויות מלמדות שהמנוחים חיו חיים הרמוניים בדירה, אלא העובדה שלא נערך הסכם ממון מלמדת על כוונת שיתוף ספציפית בנכס (ת"א 36491-01-18). 

להרחבה בנושא פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ראו: 

למרות שלא נחתם הסכם ממון נקבע כי הדירה שייכת גם לבן הזוג | עו"ד גנור

כיצד מונעים את חלוקת הדירה? באמצעות עריכת הסכם ממון

הפתרון למניעת חלוקת הדירה הוא פשוט: עריכת הסכם ממון בין בני הזוג הקובע, כי במקרה של גירושין, פרידה או פטירה, הדירה תישאר רכושו של בן הזוג שהוא הבעלים. יש לזכור, הסכם ממון גובר על הלכת השיתוף הספציפי.

ניתן לערוך את ההסכם בכל שלב בחיי הזוגיות, כלומר לפני תחילת הנישואין וגם לאחריהם. הסכם ממון ניתן לערוך (ואף מומלץ לערוך) גם אם לזוג אין כוונה להינשא והם חיים כידועים בציבור.

יודגש, כי ישנם מקרים שבהם טענת שיתוף ספציפי תתקבל למרות חתימה על הסכם ממון ביחס לדירה, זאת אם יוכח כי בני הזוג זנחו בפועל את הסכם הממון. כך, למשל, אם בני הזוג התגוררו במשך שנים בדירה או שבן הזוג האחר תרם משמעותית לרכישתה או שיפוצה, אפשר כי בית המשפט יקבע שהייתה כוונת שיתוף בדירה למרות הוראות הסכם הממון. אי לכך, חשוב לערוך את הסכם הממון באמצעות עורך דין המתמחה בעריכת הסכם ממון על דירה ואשר יוכל בנוסף לייעץ לבני הזוג כיצד יש להתנהל לאחר חתימת ההסכם.

מה צריך לכלול הסכם ממון ביחס לדירה?

הסכם ממון בין בני זוג יכול להיות רחב היקף ולהתייחס לנושאים שונים, כגון חשבונות בנק, חובות, מקום המגורים ועוד. עם זאת, הוא יכול להתמקד גם בנושא ספציפי, כמו דירת המגורים. ככלל, על הסכם ממון ביחס לדירה לכלול את הנקודות הבאות:

1. קביעה כי הבעלות תישאר בידי בן הזוג שהוא הבעלים של הדירה במשך כל תקופת הקשר הזוגי, לרבות בפרידה.
2. קביעה כי השבחה, זכויות בנייה, תמ"א, החלפת הדירה בדירה אחרת וכדומה יהיו שייכים לבן הזוג שהוא בעל הדירה.
3. אם בני הזוג מתכוונים להתגורר יחד בדירה השייכת לאחד מהם, יש לקבוע כי עצם המגורים לא יעניק לבן הזוג השני זכויות כלשהן בדירה ושמעמדו יהיה כשל "בר רשות" (אי החלת חוקי הגנת הדייר).

להרחבה בנושא זה,  ראו: הסכם ממון מגורים בדירה שהיא בבעלות אחד מכם

1. קביעה כי במקרה של השכרת הדירה, שכר הדירה יהיה של הבעלים בלבד. חשוב לציין בנוסף בהסכם, כי השקעת כספים בדירה (כגון שיפוצים) או טיפול בהשכרת הדירה אינם מקנים זכויות לבן הזוג שאינו הבעלים. בנוסף, חשוב לציין כי האחריות בנזיקין כלפי השוכרים תחול אך ורק על בעל הדירה.
2. יצירת חשבון בנק ייעודי להכנסות והוצאות ביחס לדירה.
3. אם יש צורך בלקיחת משכנתא, מומלץ שההחזרי המשכנתא לא יבוצעו מחשבון הבנק המשותף של בני הזוג. אם בני הזוג החליטו כי החזרי המשכנתא יבוצעו מחשבון הבנק המשותף, יש להדגיש בהסכם הממון כי בן הזוג שאינו הבעלים אינו רוכש זכויות קניין בדירה מכוח עובדה זו.

להרחבה בנושא זה, ראו: הסכם ממון עם משכנתא: הסכם ממון לזוג עם משכנתא – דגשים | עו"ד אורי גנור

1. מומלץ להסדיר את נושא פינוי הדירה בעת פרידה. לדוגמה, ניתן להכניס סעיף להסכם הממון המטיל פיצוי יומי במקרה של סירוב לפנות את הדירה.
2. קביעה כי בעל הדירה רשאי לבצע פעולות (מכירה, שיעבוד, מתנה וכדומה) באופן עצמאי, מבלי שיזדקק להסכמת הצד השני.
3. קביעת פיצוי מוסכם במקרה של הגשת תביעת סרק בניגוד להסכם הממון תחזק אף היא את מעמדו.

יצוין, כי הנקודות שהובאו כוללות את הדגשים העיקריים המומלצים להסכם ממון בעניין דירה. עם זאת, בני הזוג יכולים להוסיף להסכם כמעט כל תנאי המוסכם על שניהם.

קיימת חשיבות אדירה לאישור ההסכם

הסכם ממון, אף שהוא דומה במהותו לכל הסכם אחר, טומן בחובו הבדל משמעותי: כדי להעניק לו תוקף משפטי מלא, יש לאשרו בפני בית המשפט או בפני גורם מוסמך, כגון נוטריון, בהתאם לנסיבות. אישור ההסכם נועד להבטיח כי הוא נערך מתוך הסכמה חופשית, תוך הבנה מלאה של תוכנו והשלכותיו. בכך, האישור מספק הגנה לשני הצדדים מפני טענות עתידיות בדבר כפייה, ניצול, או חוסר תוקף.

ללא אישור פורמלי, עלול הסכם הממון לאבד את תוקפו המשפטי. כך לדוגמה, בית המשפט המחוזי פסק כי אישה זכאית למחצית מדירת מגורים, למרות שבהסכם הממון שנחתם עם בן זוגה נקבע כי במקרה של פרידה לא תהיה לה כל זכות בדירה. בית המשפט ציין כי העובדה שבני הזוג לא טרחו לאשר את ההסכם במשך עשרות שנות נישואיהם מעידה על כך שההסכם נזנח על ידם, והם לא התכוונו עוד להעניק לו תוקף מחייב (עמ"ש 66234-03-24).

להרחבה בנושא פסק הדין, ראו:

הסכם הממון לא אושר מעולם והאישה תקבל מחצית משווי דירת המגורים – עו"ד אורי גנור

הסכם ממון על דירה שנרכשה במימון לא שוויוני

במקרים רבים, זוגות רוכשים במשותף דירה במהלך הקשר הזוגי. בהתאם לחוק, דירה שנרכשה על ידי שני בני הזוג נחשבת לרכוש משותף, כלומר בבעלות שני הצדדים באופן שווה.

כאשר המימון שוויוני, אין בעיה, והרישום השווה הוא תוצאה צודקת ונכונה. עם זאת, כאשר המימון אינו שוויוני, כלומר כאשר אחד הצדדים תורם באופן משמעותי יותר לרכישת הדירה, ניתן לערוך הסכם ממון שיביא לידי ביטוי את ההבדלים במימון.

כך, לדוגמה, אם דירה נרכשה ללא משכנתא בסכום של 1,000,000 ₪, כאשר בן הזוג האחד שילם 200,000 ₪ ואילו בן הזוג השני שילם 800,000 ₪, הסכם הממון יסדיר את יחס הזכויות בדירה בהתאם לחלק היחסי של כל אחד מבני הזוג ברכישה (20% לעומת 80%).

העניינים מסתבכים כאשר בני הזוג לוקחים משכנתא לצורך רכישת הדירה המשותפת. לדוגמה, אם הדירה נרכשה בסכום של 1,000,000 ₪, כאשר אחד מבני הזוג שילם 100,000 ₪ והשני שילם 300,000 ₪, וגובה המשכנתא עומד על 600,000 ₪, עולה השאלה כיצד ישייך הסכם הממון את הבעלות בדירה הנרכשת.

ככלל, ישנן מספר אפשרויות התלויות במשתנים שונים, כגון: מהו חלק המשכנתא המיוחס לכל בן זוג, ההשקעה של כל אחד מהם בדירה ובנלווים לה לאורך השנים, עליית ערך, שימושים אפשריים, משך הזמן שבו הזוג יגור בדירה ועוד.

מדובר בחישוב עדין ומסובך המחייב ידע, הבנה וניסיון בהסכמי ממון. במיוחד כאשר הסכם הממון עוסק בדירה שנרכשה בעזרת משכנתא, מומלץ מאוד להתייעץ עם עורך דין המתמחה בתחום זה.

הסכם ממון על נכס עוזר לחסוך במס

חוק מיסוי מקרקעין רואה בבני זוג כיחידה משפחתית אחת. לכן, אם אחד מבני הזוג הוא הבעלים של דירה, רשויות המס מתייחסות גם לבן הזוג האחר כבעלים במשותף של אותה הדירה, גם אם אינו רשום כבעלים.

לדוגמה, אם בני הזוג רוכשים דירה משותפת, יהיה עליהם לשלם מס רכישה מלא. עם זאת, אם יערכו הסכם ממון שמציין כי הדירה שייכת רק לאחד מבני הזוג, ניתן להפחית את מס הרכישה בחצי. יש להדגיש כי הסכם הממון חייב להיות אמיתי ולא למראית עין, כלומר צריכה להיות הפרדה רכושית ממשית בין בני הזוג בנוגע לדירה.

בנוסף, הסכם ממון יכול לסייע בחיסכון במס שבח. לדוגמה, אם אחד מבני הזוג מחזיק בדירה לפני תחילת הקשר ובני הזוג רוכשים דירה נוספת במהלך החיים המשותפים, כאשר בני הזוג ירצו למכור את הדירה המשותפת הם יהיו חייבים לשלם מס שבח מלא בגין המכירה. עם זאת, ניתן להפחית את תשלום מס השבח במחצית על ידי חתימה על הסכם ממון שבו יוגדר כי הדירה שהייתה לאחד מבני הזוג לפני תחילת הקשר שייכת לו בלבד. כמו במקרה של מס הרכישה, גם כאן הסכם הממון חייב לשקף את ההפרדה הרכושית הקיימת בפועל בין בני הזוג.

הסכם ממון על דירה – איך לשכנע את בן/בת הזוג לחתום?

במקרים רבים, בין אם מדובר בהסכם ממון רחב היקף או בהסכם ממון ביחס לדירה, לא פשוט להעלות את העניין בפני בן/בת הזוג. דרך טובה להפוך את העניין לקל יותר היא להציע הסכם ממון מדורג.

בניגוד להסכם הממון ה"קלאסי", הכולל הוראות קבועות שאינן משתנות לאורך הזוגיות, הסכם ממון מדורג מכיל הוראות המשתנות בהתאם לחלוף הזמן או בהתאם לקיומם של תנאים מסוימים. כך למשל, ניתן לקבוע כי לאחר 10 שנות נישואים, אחוז מסוים מהדירה שבבעלות אחד מבני הזוג ישותף עם בן הזוג האחר, וכי לאחר 20 שנות נישואים ישותף אחוז גדול יותר. במילים אחרות, ככל שהזוגיות מתארכת, כך יגדל השיתוף. נקודת ציון נוספת יכולה להיות הולדת הילד הראשון וכדומה.

מגורים בדירה שהיא בבעלות אחד מבני הזוג

לעיתים, אחד מבני הזוג נכנס לקשר הזוגי כשהוא כבר בעלים של דירה, בעוד לשני אין נכס משלו. במקרים כאלה, בני הזוג עשויים להתגורר, או לתכנן להתגורר בעתיד, בדירה שבבעלות אחד מהם.

מצבים מסוג זה עשויים לעורר שאלות משפטיות ורגשיות מורכבות, במיוחד במקרה של פרידה. כדי להבטיח הבנה ברורה ולמנוע מחלוקות עתידיות, מקובל שבעל הדירה יזום את עריכת הסכם ממון, לרוב תוך פנייה לעורך דין המתמחה בתחום. הסכם ממון יכול להסדיר את הזכויות והחובות של שני הצדדים בנוגע לדירה ובכך להגן על נכסיו של בעל הדירה תוך יצירת בסיס הוגן להמשך הקשר.

במסגרת הסכם הממון המתייחס למגורים משותפים בדירה השייכת לאחד מבני הזוג, יש לקחת בחשבון את הנקודות הבאות: 

• אי תחולת חוקי הגנת הדייר– ככלל, עצם המגורים בדירה, לא מקנים לבן הזוג שגר בה זכויות להמשיך ולגור בה, או זכויות בעלות. במובן זה, הסכם ממון עשוי להוות תחליף חלקי לחוקי הגנת הדייר, על ידי קביעת תנאים מפורשים למגורים בדירה וסיום זכות השימוש בה במקרה של פרידה. 
• פינוי הדירה– כשהקשר מסתיים, מי שאיננו בעל הדירה, יהיה חייב לפנות אותה. מומלץ מאוד כי הסכם הממון יכלול הסדרים למועדי פינוי הדירה. בקביעת המועד לפינוי הדירה, יש לקחת בחשבון מחד את הזמן הדרוש לבן הזוג למצוא דירה אחרת למגוריו, ומאידך, לא להישאר יותר מידי זמן בדירה, במצב שהקשר כבר לא קיים. אם יש לבני הזוג ילדים- יש לשקול לקבוע את מועד הפינוי, ביחס למועד סיום שנת הלימודים או הגן; 
• פיצוי על איחור בפינוי הדירה- לעיתים בן הזוג שאמור לפנות את הדירה אינו עושה זאת במועד שנקבע (או מסרב לפנות כלל), במיוחד כאשר סיום הקשר התרחש בנסיבות מתוחות. במקרים כאלו עשוי להתעורר צורך בקביעת מנגנון "תמריץ" לפינוי. אחד הפתרונות הוא קביעת פיצויים מוסכמים על אי-פינוי במועד. פיצויים אלו יכולים להיקבע כתשלום יומי על כל יום איחור או כסכום גלובלי מראש, במטרה להרתיע מפני עיכוב ולחייב עמידה בתנאי ההסכם.
• השקעה בשיפוץ- מומלץ להסדיר בהסכם מה יקרה אם בן הזוג שאינו הבעלים משתתף בשיפוץ הדירה או משקיע בה כספים במהלך תקופת המגורים. ההסכם צריך לקבוע האם ההשקעה מקנה לו זכויות כלשהן בנכס, ואם כן – כיצד ייקבע שווי ההשקעה במקרה של פרידה. לחלופין, ניתן להבהיר כי השקעות כאלה אינן מקנות זכויות, אך יינתן החזר כספי מסוים בהתאם להיקף ההשקעה.
• שכר דירה והוצאות החזקת הדירה– יש לקבוע כיצד יחולקו ההוצאות השוטפות של הדירה (כגון ארנונה וחשבונות מים) בין בני הזוג, וכן להבהיר האם בן הזוג שאינו הבעלים ישלם דמי שכירות עבור מגוריו בדירה. ההסכם יכול גם לקבוע האם תשלומים אלה ייחשבו כחלק מהוצאות משותפות או יהוו תחליף להשתתפות בשכר דירה.
• שימוש בהכנסות מהדירה– אם הדירה מושכרת במהלך הקשר, יש להגדיר מי יהיה זכאי להכנסות השכירות ואיך ייעשה שימוש בהן.

התייחסות מפורטת לנושאים אלו במסגרת הסכם ממון תבטיח התנהלות מוסדרת, תגן על זכויות הצדדים, ותמנע מחלוקות עתידיות במקרה של פרידה.

מומלץ לערוך הסכם ממון על נכס בסיוע עורך דין

הדרך הטובה ביותר למנוע מצב של חלוקת הבעלות בדירה השייכת רק לאחד מבני הזוג היא באמצעות עריכת הסכם ממון על דירה. מומלץ לערוך את ההסכם באמצעות עורך דין המתמחה בעריכת הסכמי ממון. עורך דין בעל ניסיון בתחום ימצא את האיזון העדין בין דרישות בני הזוג לדרישות החוק והפסיקה, ויוודא כי הסכם הממון הוא מאוזן, כי הוא שומר על זכויות שני הצדדים וכי יהיה מאוד קשה לערער עליו בעתיד.

לקריאת פסקי הדין המלאים ראו:

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

עמ"ש 66234-03-24 ה'  נ'  מ'

לפני הרכב כבוד השופטים: סארי ג'יוסי [אב"ד] עפרה אטיאס ניצן סילמן
המערער	ה' ע"י ב"כ עו"ד אודי גנון ועו"ד נורית פסטינגר
נגד
המשיבה	מ' ע"י ב"כ עו"ד אביבית מוסקוביץ ועו"ד סיגל ברטלר

פסק דין

השופט ניצן סילמן

ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופטת גילה ספרא-ברנע) מיום 13.2.24 בתלה"מ 43565-07-20.

רקע עובדתי – 

1. הצדדים, גרושים מיום 29.12.21, לאחר שהיו נשואים במשך למעלה מ-25 שנה, ויש להם שני ילדים, בגירים כיום. 
2. בין הצדדים יש הסכם ממון חתום אך לא מאושר ע"י בית משפט. 
3. על שמו של המערער דירה ברחוב ס', אשר נרכשה על ידו ביום 21.11.92, טרם נישאו הצדדים, בסך 309,000 ₪ (להלן: "הדירה"). הצדדים התגוררו בדירה החל משנת 1995 ועד לשנת 2007. בשנת 2007 הצדדים עברו להתגורר בבית שרכשו ברחוב פ' (להלן: "הבית"). 
4. לצדדים היה עסק משפחתי, ——–, ב——–. רישיון העסק היה על שמה של האישה וכך גם העוסק המורשה. העסק עסק ב——-. בנוסף, על שמה של האישה שתי זכויות להפעלת מוניות. את עסק הצדדים הפיננסי הפעיל בעיקר המערער. 
5. המשיבה הגישה תביעה לפירוק שיתוף ואיזון משאבים ותביעה למזונות אישה. אחיו של המערער הגיש נגד הצדדים תביעה כספית. 
6. ביום 26.11.20 ניתנה ההחלטה בבקשה למזונות אישה זמניים, במסגרתה הועמדו מזונות האישה ע"ס 1,500 ₪ לחודש מיום הגשת הבקשה ליישוב סכסוך. בנוסף, חויבה המשיבה לשאת במחצית תשלום דמי המשכנתא הרובצים על הבית ובחלקה בהוצאות אחזקתו. 
7. ביום 10.2.20 הוגשה חוות דעת השמאי, במסגרתה שווי בית המגורים הועמד ע"ס 2,900,000 ₪, ושווי הדירה הוערך ע"ס 1,100,000 ₪. 
8. ביום 10.5.21 אושרה בקשת כונסי הנכסים לאשר את מכירת חלקה של המשיבה בבית למערער, לאחר התמחרות, וזאת תמורת מחצית מסכום הצעתו, 3,620,000 ₪.
9. ביום 18.8.21 הוגשה חוות דעת האקטואר. 

דיון והכרעה – תביעה רכושית – 

10. הצדדים נישאו זל"ז בשנת 1995 ומשכך, חל עליהם משטר של איזון משאבים בהתאם להוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג. 
11. על מנת לאזן את המשאבים בין הצדדים, יש תחילה להכריע מה הם המשאבים המשותפים – האם הדירה נחשבת רכוש משותף, האם מי מהצדדים הבריח כספים, והאם יש לאזן סכומים והלוואה נוספים.

חוות דעת האקטואר – 

12. הלכה ידועה היא כי בית המשפט לא יפסול חוות דעת מומחה שמונה מטעמו אלא במקרים חריגים, כגון אם נתגלו פגמים חמורים בשיקול דעתו, במהימנותו, או שהימנעות מפסילה תגרום לעיוות דין. כלומר נקודת המוצא הנה תקינות חוות הדעת.
13. במקרה זה האקטואר הגיש חוות דעת במסגרתה השאיר מספר נושאים להכרעת בית המשפט, כפי שיפורט להלן. 

משיכות כספים מהותיות בסמוך ובטרם המועד הקובע – 

14. המשיבה טענה כי המערער גנב ממנה סכומי כסף גבוהים טרם המועד הקובע, ומשך מהחשבון סכום של 1,040,000 ₪. 
15. המערער טען כי ביום 18.5.20 הוא משך סכום של 915,000 ₪ וביום 25.5.20 משך סכום נוסף של 125,000 ₪. הוא לא כופר במשיכת סך של 125,000 ₪ והותרתם אצלו, אולם טען כי היתרה בסך 915,000 ₪ נלקחה ע"י המשיבה. 
16. לטענת המערער, הבן א' העיד כי הכספים נלקחו ע"י המשיבה. 
17. לעניין נטל ההוכחה, המשטר הרכושי מכוח חוק יחסי ממון מבוסס על ההנחה כי שני בני הזוג תרמו לרווחה הכלכלית של משק הבית המשותף ועל צד הטוען אחרת – וטוען לדוגמא כי הצד השני הבריח כספים – להוכיח טענתו. על כן, שעה שבני הזוג נשואים, לא ייתכן לבחון כל משיכה ומשיכה וכל הלוואה והלוואה במנותק מניהול החיים השוטף. 
18. בחוות הדעת האקטוארית, מפרט המומחה טבלה לפיה המערער משך בסמוך למועד הקובע סכומי כסף גבוהים, בסך כולל של 1,040,000 ₪. אשר על כן, מצא האקטואר, כי על המערער להשיב למשיבה סך בגובה 520,000 ₪. 
19. לאחר שמיעת טענות הצדדים, נקבע כי המערער לא הצליח להוכיח שהמשיבה נטלה סכום במזומן של 915,000 ₪ כפי טענתו. 
20. ביהמ"ש קמא התרשם כי המערער אשר קיבל, לטענתו, בהפתעה את מסמכי תיק ישוב הסכסוך, ולמד כי המשיבה רוצה להתגרש, מיהר לפעול ולהבטיח את זכויותיו. משך סכום כסף גדול מחשבונות הבנק, אשר לשיטתו מגיע לו כי הוא עבד בשבילו, ובמקביל ניסה לבחון עם המשיבה אפשרות שילכו לשלום בית.
21. מעדות הבן א' לא ניתן ללמוד היכן הכספים שנמשכו כיום. הבן נחקר במסגרת צו ההגנה ביום 25.6.20, בסמוך למועד התרחשות האירוע, ולא ידע לתאר מה ראה ואיך הוא יודע שהמשיבה נטלה את התיק השחור ובו הכסף. יודגש כי לא הוגש לתיק כל תיעוד לפניות המערער או הבן למשיבה על מנת לדרוש כי תשיב את הכספים שלכאורה לטענתם נלקחו על ידה.
22. בנסיבות אלה, נקבע כי על המערער להשיב למשיבה סך של 520,000 ₪. 

שיקים חוזרים או מבוטלים – 

23. במהלך החיים המשותפים של הצדדים, היה להם עסק לניכיון שיקים. המשיבה טענה כי המערער גנב שיקים אשר הופקדו בבנק אך חזרו או בוטלו ע"י חייבים. המשיבה הפנתה לחוות דעת האקטואר שציין את הסכומים והשאיר ההכרעה בהם לבית המשפט. לטענת המשיבה, שיקים שהופקדו בחשבונות העסקיים וחזרו או בוטלו בסך 1,537,357 ₪ נגבו במזומן ע"י המערער. 
24. המערער טען כי תביעתה של המשיבה מורכבת מצילומי שיקים ישנים; הוא מסכים כי שיקים אשר מצויים אצלו יינתנו למשיבה חינם, ללא כסף, כאשר לטענתו, הטענות בעניין השיקים הינן חסרות בסיס ואין כל בסיס ראייתי כי יש לו כספים בגין שיקים אלה. לעניין איזון שיקים שלא הופקדו בבנק, לדבריו טענות המשיבה כי כספים אלו נגבו על ידו במזונן, נטענו ללא כל בסיס ראייתי. 
25. האקטואר התייחס לטענות אלה במסגרת סעיף 4 לחוות הדעת ומצא כי כל הגביה של השיקים (גם אם במזומן) עד לשנת 2020, שימשה את התא המשפחתי ולכן סכומים אלה אינם טעוני איזון. ואולם, ההנחה לגבי שיקים שחזרו החל משנת 2020, הינה כי הגביה של מזומנים כנגד אותם שקים חוזרים עשויה להיות בשימוש פרטי של המערער בלבד. עם זאת, לאחר חקירת האקטואר, התרשם ביהמ"ש קמא כי האקטואר השאיר את מלוא נושא השיקים להכרעת בית המשפט.
26. עוד נקבע כי הכרעה בנושא זה איננה קשורה דווקא לתחום מומחיותו של האקטואר, אלא להכרעות שיפוטיות, להתרשמות מהתמלילים שהוצגו. 
27. לאחר עיון בכל התמלילים שהוצגו, הרושם הוא כי שני הצדדים פעלו בעסק. האיש היה אומנם ה"מוצא והמביא" בעסק, כך גם לפי דבריו, אולם האישה גם היא הייתה מעורבת בעסק, זאת הוכח לפי התמלילים, והוכח, לפחות במספר מצומצם של מקרים שגם היא גבתה שיקים לאחר המועד הקובע.
28. בנסיבות אלה, נקבע כי ב"כ הצדדים ימונו ככונסי נכסים של מלוא השיקים שהופיעו בחוות דעת האקטואר, דהיינו השיקים שמיום 10.1.2020 ועד 9.6.2020. במסגרת מינוי זה יבדקו כונסי הנכסים האם מי מהצדדים קיבל תמורה עבור השיקים וככל ונותרו שיקים שלא נגבו, יסייעו ב"כ הצדדים לגבות שיקים אלה. על  כונסי הנכסים לסייע לצדדים באופן בו כל אחד מהצדדים יקבל מחצית הכספים שהתקבלו או יתקבלו בהקשר שיקים אלה. ב"כ הצדדים יגישו פסיקתה לחתימה בעניין זה. 

שווי העסק – האם יש לעסק שווי של עסק חי – 

29. המשיבה ביקשה כי בימ"ש יאמץ את חוות דעת האקטואר בהתאם לסך של 1,832,304 ₪ בגין שווי העסק, וכן כי יאוזנו גם שיקים מבוטלים והלוואות אשר מוערכים יחד בסך 10,592,585 ₪. 
30. האיש טען כי האישה מנסה לטעון להכנסות של עשרות מיליוני שקלים ללא כל ביסוס, כאשר רמת החיים של הצדדים הייתה צנועה ביותר וללא כל רכוש משמעותי שנצבר מעבר לבית המגורים, לרכבים ויתרה צנועה בחשבון הבנק. עוד טען, כי לצדדים אין כל זכויות פנסיוניות. 
31. לטענת המערער כי למרות שניתן צו המונע מהאישה לבצע כל שינוי במצב הזכויות בעסק, האישה הקפיאה את רישיון העסק, הוציאה את האיש מחשבון הבנק וסגרה את פעילות העסק וזאת בניגוד לצו השיפוטי.
32. לטענתו עם פתיחת ההליכים המשפטיים, פתח חברה עם שם דומה, ובעקבות פתיחת החברה סבר האקטואר כי יש לחייב אותו בשווי עסק. הן העסק של הצדדים והן העסק שהוא פתח אינם פעילים. אין כל ראיה או ראשית ראיה כי הוא פועל תחת מוניטין העסק וכי הדבר אפשרי בכלל. הוא עובד כיום כשכיר בחברת אחיו. על כן, לא ניתן לחייבו באיזון מחצית משווי העסק, וזאת כאשר הוא לא יכול להמשיך ולעסוק בתחום זה בניגוד לאישה.
33. לטענת המערער האישה היא בעלת הרישיון מטעם משרד האוצר ועל כן, יש לחייבה בשווי העסק. היא יכולה להמשיך לעבוד ולהפעיל את העסק ועצם בחירתה שלא לעשות כן, לא מביאה לביטול חיובה. לחלופין, יש לחייב את האישה בנזק שגרמה לעסק עת פעלה להקפאתו בניגוד לצו שיפוטי בשווי מחצית שווי העסק. 
34. אין חולק כי בבעלות הצדדים היה עסק לניכיון שיקים שהיה רשום ע"ש האישה, והרישיון למתן שירותים פיננסים ממשרד האוצר ניתן לה. בפועל המערער היה "הרוח החיה" בעסק, כך לפי טענתו בסיכומיו.
35. העובדה שהאיש פתח חברה שעוסקת בתחום ניכיון השיקים, ללא שהוכח שהחברה פעלה בפועל, אינה מספיקה כדי לקבוע כי האיש העתיק את פעילות העסק לחברה שפתח. יובהר כי האיש הוכיח כי החברה שפתח מעולם לא הייתה פעילה וכיום היא סגורה.
36. אין חולק כי עסק הצדדים לא פעיל כיום בשל התנהלות האישה אשר הוציאה את האיש מהעסק, וכך פעלה בניגוד לצו בית משפט מיום 21.6.20 שאסר לבצע כל שינוי בעסק. בנוסף, האיש צירף העתק תלושי שכר לפיהם הוא עובד כשכיר בעסקי ההסעות של אחיו.
37. משהמערער היה "הרוח החיה" בעסק לא ניתן לחייב את האישה להמשיך לעסוק בתחום בו היא איננה רוצה לעסוק. 
38. הוכח כי המערער סגר את החברה שפתח, לא הוכח כי המשיך לעסוק בתחום, ועל כן לא ניתן לחייבו לשלם לאישה מחצית משווי העסק, אשר כבר לא מתקיים וחסר כל הכנסות. נוכח העובדה כי הערכת שווי העסק לא התבססה על ציוד ורכוש שיש בעסק, אלא רק על הכנסה הצפויה ממנו, נראה כי לא ניתן לחייב את אחד הצדדים לשלם לצד השני מחצית שווי העסק.
39. יודגש כי האישה פעלה להפסקת פעילות עסק הצדדים, ועל כן, אין היא יכולה להלין על כך כי העסק כיום ככל הנראה ללא שווי.
40. המצב בפועל – קיים לשני הצדדים עסק שהאקטואר העריך אותו כבעל שווי לא מבוטל, הצדדים יכולים להמשיך להפעיל את העסק באותה מתכונת בה עבד עד עתה ולהמשיך להתפרנס ממנו ולחלופין על מנת לא לאבד את שווי העסק וככל והאישה לא רוצה להמשיך עם פעילות העסק, הצדדים יכולים או היו יכולים למכור יחד את העסק לאחר, בעל רישיון לעסוק בתחום, ולהתחלק בצורה שווה ברווחי המכירה.
41. ביהמ"ש קמא לא ראה לנכון לחייב את האישה בנזק שגרמה בכך שהפסיקה את פעילות העסק באופן חד צדדי. האיש לא הוכיח כי נגרם לו נזק, שלא היה נגרם במילא מכך שאין לו רישיון לעבוד בתחום, כאשר שיתוף הפעולה שלו עם האישה נגמר.

הערכת שווי העסק – 

42. האקטואר הציע שתי אפשרויות חישוב שווי, והשאיר הבחירה בניהן לשיקול דעת בית המשפט. לו היה מחויב מי מהצדדים לשלם לשני מחצית משווי העסק, הרי שנכון היה להעריך את שווי העסק כולל הכספים אשר לא עברו דרך הנהלת החשבונות של העסק, דהיינו כסף שחור שהימצאותו הוכחה או לא נסתרה.
43. לפי חוות דעת האקטואר, האיש הודה בכך כי סך בגובה 4,384,470 ₪ הינם שיקים שלא הופקדו אשר חלקם בלבד שולם לצדדים אך לא דרך הנהלת החשבונות. בנסיבות אלה, בהן האיש לא ידע להגיד כמה מתוך שיקים אלה שולמו לצדדים, כל עוד לא הוכיח אחרת, יש להעריך את שווי העסק יחד עם כספים אלה, אשר גם אם האיש לא גבה אותם, הרי שניתן היה לגבות שיקים אלה (ועל כן מונו ב"כ הצדדים ככונסי נכסים של השיקים שלא נגבו). דהיינו, יש לבצע הערכת שווי לחברה לפי הסך הגבוה יותר המופיע בחוות דעת האקטואר.

44. כמו כן, נקבע כי יש להעמיד את שווי העסק ע"ס 1,885,941 ₪, בהתאם לריבית חודשית של 2.5% (במקום 10% לפי חוות הדעת) כפי שחישב האקטואר במענה לשאלות ההבהרה. 

התייחסות לבקשת האישה להעריך את שווי העסק בהתאם להלוואות שלטענתה ניתנו – 

45. האישה טענה כי האיש הלווה כספים ללווים שונים שאף הם לא רשומים בהנהלת החשבונות של העסק, וכי ההלוואות מסתכמות בסך של 10,592,585 ₪, מתוכן האיש גבה 1,565,187 ₪ והיתרה היא יתרת חוב. על מנת להוכיח טענתה הנ"ל צרפה האישה תמלילי שיחה שונים וכן את מחברת החיובים.
46. תיעוד האישה לא מוכיח טענתה כי האיש מלווה כספים בהיקפים גבוהים כפי טענתה ומקבל החזרם ב"שחור". תמלילי האישה לא הוכיחו כי מדובר בהלוואות וכי הן חופפות לרשום במחברת החייבים. 
47. נוכח האמור לעיל, לא נמצא לנכון לגזור את שווי העסק מהחזר הלוואות שנתן האיש, לטענת האישה, ללווים שונים. 

מחצית הלוואת רכב —- – 

48. לעניין איזון רכבי הצדדים, טען האיש, כי הרכבים אוזנו במסגרת תיק הכינוס וישנה מחלוקת מי צריך לשאת בתשלום ההלוואה שניטלה בגין רכב ה—- מהמועד הקובע ועד למועד מכירת הרכב. האיש נשא בהחזר ההלוואה לבדו. 
49. לצדדים היו שני כלי רכב, שנמכרו במהלך ניהול הליך זה ע"י כונסי הנכסים, והצדדים התחלקו בתמורתם. האיש השתמש ברכב —- ששוויו למועד הקובע היה 327,175 ₪ והאישה השתמשה ברכב —– ששוויו 72,885 ₪ במועד הקובע, כך לפי חוות דעת האקטואר. על רכב ——- הייתה הלוואה בגובה 258,766 ₪ ועד למועד מכירת הרכב האיש שילם סך בגובה 49,432 ₪ כהחזר הלוואה. 
50. ביהמ"ש קמא לא ראה לנכון לסטות מחוות דעת האקטואר, ונקבע כי אין לאזן מחצית החזר הלוואת רכב ה—– בין הצדדים, מאחר והיא מתאזנת בהפרש השווי בין שני כלי הרכב. יודגש כי חוות הדעת הוגשה לאחר שרכב ה—– כבר נמכר.

איזון חשבונות הבנק – 

51. במועד הקובע היו לצדדים שלושה חשבונות בנק משותפים וחשבונות עסקיים ע"ש האישה.
52. לפי חוות דעת האקטואר בנושא זה שלא במחלוקת – "כל אחד מהצדדים זכאי למחצית מיתרות חשבונות הבנקים המשותפים שבמועד הקובע". ביהמ"ש קמא אימץ את חווה"ד.  
53. לעניין החשבונות העסקיים מצא האקטואר כי היתרה עמדה ע"ס 602,218 ₪, ואולם נוכח חזרת שיקים בסך 83,108 ₪, קבע האקטואר כי על האישה לשלם לאיש מחצית היתרה בחשבון בסך 259,555 ₪. במענה לשאלות ההבהרה קיבל האקטואר בקשת האיש ולקח בחשבון הפקדות שביצעו הוא ואחיו לחשבון לאחר המועד הקובע בסכום כולל של 84,742 ₪, ועל כן מצא כי על האישה להשיב מחצית הסכום, דהיינו סך בגובה 43,371 ₪.
54. האישה לא טענה כנגד קביעה זו של האקטואר, ועל כן, על האישה לשלם לאיש סך בגובה 259,555 ₪ + 43,371 ₪, דהיינו סך כולל של 302,926 ₪. על סכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה מיום חוות הדעת ועד למועד תשלום הסכום בפועל. 

טיפולי שיניים – 

55. בהתאם למענה לשאלות הבהרה, על האיש לשלם לאישה 1,000 ₪ על טיפולי שיניים שביצע טרם המועד הקובע ולאחר תקופת השיתוף. התשלום יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום חוות הדעת ועד למועד התשלום בפועל. 

נכסי האיש –

56. בחוות דעת האקטואר בפרק ב' מפורטים חשבון הבנק של האיש, החזרי הלוואות וקרנות פנסיה. לפי חוות הדעת על האישה להעביר לאיש 23,579 ₪ לאיזון חשבון הבנק של האיש, ההלוואות וקרנות הפנסיה. על האישה לשלם את הסכום האמור בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום חוות הדעת ועד ליום התשלום בפועל. 

נכסי האישה- מספרי המוניות – 

57. בחוות דעת האקטואר בסעיף ג.3 התייחס לשתי זכויות ציבוריות להפעלת מונית הרשומות על שם האישה ופירט שלוש דרכים לאיזון הזכות בין הצדדים – חלוקת תקבולי השכירות החודשית, חלוקת הזכות הציבורית או רכישת הזכות ע"י אחד הצדדים. 
58. נקבע כי הזכויות בשתי המוניות יישארו בידי האישה והיא תשלם את עלות הזכות לאיש לפי האפשרות השלישית בחוות דעת האקטואר.
59. לאור האמור, נקבע כי האישה תשלם לאיש את עלות הזכות השניה לפי שווי האגרה הממשלתית להפעלת מונית בסך 244,222 ₪, וזאת בהתאם לסעיף ג.3.3 לחוות דעת האקטואר. תשלום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום חוות הדעת ועד ליום התשלום בפועל. 

טענות נוספות – השבת תכשיטי זהב גנובים, גניבת הכספים של החזרי מס משותפים, גניבת כספי הלוואות

60. לטענת האישה, המערער גנב כספי הלוואות בסך של 9,500,000 ₪ כמפורט בחוו"ד אקטואר, ולא נתן לה את חלקה בהחזרי מס שקיבל. בנוסף, טענה האישה, כי האיש גנב את כל תכשיטי הזהב שלה, ויש להורות לו להשיב התכשיטים.
61. בקשר לטענה להחזרי מס משותפים, האיש טען כי לא ברור מהיכן הטענה, אשר לא עלתה במהלך ההליכים; טענות האישה ביחס להלוואות הועלו ללא כל תשתית ראייתית והכחיש טענת גניבת התכשיטים. 
62. ביהמ"ש קמא דחה טענות האישה וקבע כי טענות האישה בקשר לכספים שהתקבלו מהחזרי מס לא הופיעו בחוות דעת האקטואר, אשר התייחסה למלוא הטענות הרכושיות בין הצדדים. בנוסף, האישה לא הוכיחה טענתה ולא צרפה להוכחתן ראיות. 
63. בכל הנוגע לכספי הלוואות, נקבע כי האישה לא הרימה הנטל להוכיח טענותיה, כאשר בחרה שלא לחקור את האקטואר בנושא זה. 
64. לעניין טענות האישה ביחס לתכשיטים, האישה לא הוכיחה טענותיה הנ"ל, אף לא פירטה אותן, ובחרה שלא לחקור את האיש בהקשר להן. 
65. חרף האמור לעיל, ובהתאם להסכמתו של האיש, ככל ונשארו בידיו שיקים אשר צילם אותם במסגרת התע"ר שהגיש, על האיש להביא את השיקים לאישה, ככל והאישה תגבה שיקים אלה, על הצדדים לחלוק בסכומים שייגבו. לחלופין יועברו גם שיקים אלה לכונסי הנכסים, שהתמנו לגביית שאר השיקים.
66. במסגרת סיכומי הצדדים לא העלו הצדדים טענות בקשר לבית המגורים, ומכך ניתן להסיק כי כל אחד מהצדדים קיבל את חלקו ממכר הדירה ושכר כונסי הנכסים שולם וזאת למעט הסך בגובה 370,000 ₪, מתוך חלקה של האישה, שנותר בנאמנות הכונסים, נוכח עיקול שהוטל על הכספים ע"י האח ——. 

איזון זכויות הצדדים בצורה שוויונית – 

67. האישה טענה כי בשל פערי הכוחות בין הצדדים, חוסר צדק והברחת הכספים שביצע האיש במהלך תקופת הנישואין, יש לבצע את איזון הזכויות שלא באופן שווה. לטענת האישה, איזון זכויות שווה במקרה זה עלול להוביל לעיוות דין.
68. לאור הדין החל בדבר הנטל המיוחד שחל על מי שטוען לחלוקה שאינה שווה כדי לקדם שוויון או צדק, נקבע כי האישה לא עמדה בנטל המוטל עליה.  
69. הצדדים חיו ברווחה כלכלית רק בשל העסק אותו הקימו, כאשר שניהם נהנו מהכנסותיו. האישה היא מי שבחרה באופן חד צדדי לעצור את פעילות העסק ועל כן, מקור ההכנסה של הצדדים, ממנו השתכרו עד אז, כבר לא קיים כיום.
70. מאז פרידת הצדדים, היה על שניהם למצוא כיוון תעסוקתי אחר בחייהם, ואין אחד מהצדדים שנותר "עשיר" ואחד שנותר "עני". לא נמצא בכך כי האיש רכש את דירת הצדדים כדי להוכיח, ללא ראיות נוספות, כי לאיש הכנסות מרובות או רכוש רב באופן חריג בגינו יש לחלק את רכוש וכספי הצדדים באופן שונה.

71. אכן נקבע כי האיש נטל, בסמוך למועד הקובע, סכום גבוה מאוד מחשבון משותף של הצדדים, אולם כאמור לעיל, חויב האיש להשיב מחצית הסכום. מקרה זה היה מקרה נקודתי וחריג, נוכח פרידת הצדדים, ולאורך השנים האיש לא הבריח נכסים וכספים, ואף האישה לא טענה זאת.
72. כמו כן, לא נמצא כי פערי הכנסות הצדדים כיום מצדיקים את חלוקת כספי ורכוש הצדדים שלא באופן שווה.
73. נוכח האמור לעיל, נדחתה טענת האישה לחלוקת כספי הצדדים בצורה לא שיוויונית. 

הדירה ב——- וכספים שהיו בחשבון האיש טרם המועד הקובע – 

74. האישה טענה כי הסכם הממון פיקטיבי, לא נחתם ואושר ע"י בית המשפט או בית הדין הרבני ולכן הוא חסר משמעות; הצדדים מעולם לא התנהלו לפי ההסכם אלא התגוררו בדירה ב—— במשך שנים, וכאשר הדירה הושכרה, דמי השכירות נכנסו לחשבון המשותף וכלכלו את משק הבית המשותף; האיש צירף אותה לחשבון הבנק שלו; הצדדים שיפצו את הדירה והוסיפו מזגנים, הכל מהחשבון המשותף, כאשר האיש היה נעזר באחיה לצורך ביצוע עבודות; על כן, חלה חזקת שיתוף ספציפית בדירה ב——, והיא זכאית למחצית מהדירה.
75. האיש טען כי בהסכם ממון הוחרגה הדירה וכן סך בגובה 213,648 ₪ שהיה בחשבון הבנק שלו ערב הנישואין, כאשר סכום זה עומד על הצמדה בלבד ע"ס 380,000 ₪; עצם הטמעת הכספים בחשבון המשותף לא מביאה לביטול הסכמות הצדדים, והוא הסתמך על כך כי הסכומים יושבו לו עם פקיעת הנישואין; החזרי המשכנתא על הדירה ב—— שולמו מגמלת הנכות שלו; לא נעשה כל שיפוץ מהותי בבית; לצורך רכישת הדירה נטל משכנתא בגובה כ-140,000 ₪ בתשלומים חודשיים של 1,000 ₪, תחילה גמלת הנכות שילמה עבור החזרי המשכנתא ובהמשך דמי השכירות שהתקבלו מהדירה; לפי חוות דעת האקטואר, תשלומי המשכנתא הם בסך 221,014 ₪ עד לחודש 5/20, לעומת דמי השכירות שהתקבלו בגין הדירה שהינם בגובה 511,200 ₪; האישה חבה מחצית דמי השכירות בסך 255,000 ₪, וגם אם נקזז את דמי המשכנתא, הרי שהאישה חבה סך של מחצית מההפרש בסך 145,000 ₪.
76. אין חולק כי הדירה נרכשה על ידי האיש ביום 21.11.92, טרם נישאו הצדדים, בסך 309,000 ₪. האיש טען כי נטל משכנתא בגין הדירה בגובה כ-140,000 ₪, לא צורף מסמך להוכחת טענתו זו. 
77. שמאי קבע שווי הדירה נכון למועד הקובע על סך 1,100,000 ₪. האקטואר בחוות דעתו התייחס לתשלומי המשכנתא ששולמו בתקופת השיתוף החל מחודש 9/95 ועד לחודש 5/2022, מהם עולה כי סך הכל שולמה משכנתא בגובה 221,014 ₪. בנוסף, האקטואר מצא בחוות דעתו כי דמי השכירות שהתקבלו עבור הדירה בתקופת השיתוף עמדו ע"ס 511,200 ₪. 
78. ההסכם מיום 4.8.95 נושא כותרת: "הסכם ממון בין בני זוג", וחתום לכאורה ע"י שני בני הזוג.  להלן החלקים הרלוונטיים מההסכם:

"הצדדים מצהירים בזאת כי בנוסף לאמור בחוק הרי הנכסים הבאים לא יאוזנו בין הצדדים, יהיו בבעלותו הבלעדית של הבעל ה' בלבד. האישה מ' לא תהיה זכאית לכל זכויות או חלק בהם.

לא תהיה לאישה זכות גם לרכוש ולממון שיצתבר אלה רק לבעל.

הבית ברחוב ——- וכל הרכוש שנימצא בבית: … וכל שאר הרכוש, ניקנה מכספו של א' ושייך רק לו.

כמו כן ברשותו של א' כסף וגם הכסף שיתצבר לא יהיו שייכים לא' אלה רק לא' …" (השגיאות במקור)

79. הצדדים נישאו בחודש 9/1995 וממועד נישואיהם התגוררו עד לשנת 2007 בדירה ב——, ובשנת 2007 עברו להתגורר בבית המגורים, אותו רכשו. החל משנת 2007 הדירה ב—— הושכרה, ודמי השכירות כלכלו את כלל המשפחה. במהלך החיים המשותפים דמי המשכנתא שולמו מחשבון משותף לצדדים.
80. לפי סעיף 5 לחוק יחסי ממון, נכסים שהיו לאחד הצדדים טרם נישואיהם מוחרגים מאיזון הנכסים הכולל. יחד עם זאת, הדברים אינם כה ברורים והחזקה המופיעה בסעיף ניתנת לסתירה. לצד הוראות חוק יחסי ממון, קבעה הפסיקה כי יכול שתיווצר שותפות בין בני זוג מכוח דינים אחרים, עקב מתנה או הסכמה לשיתוף, בין במפורש ובין על פי התנהגות וזאת במקביל למשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון. 
81. נקודת המוצא היא כי בית המשפט יורה על שיתוף בנכסים מקום בו הוכחה כוונת שיתוף בראיה פוזיטיבית של ממש, ושומה על בית המשפט לתור אחר הכוונה האמיתית של בני הזוג. השאלה האם עלה בידי בעל דין לא רשום להוכיח מכח הדין הכללי שיש לו זכויות בנכס מכח דוקטרינת "כוונת השיתוף הספציפי" היא שאלה שבעובדה. יש לבחון את הנתונים והעובדות בכל מקרה לגופו ולתור אחר "דבר מה נוסף". בפרט יש לבחון את כוונת הצדדים, ציפייתם הלגיטימית, ההסכמות שהוסכמו ונסיבות החיים ביחס לנכס הספציפי. כעולה מהפסיקה, רף הרמת הנטל ביחד לדירת מגורים הופחת, ונאמר כי ניתן להסתפק בהבטחות ומצגים אקטיביים והסתמכות.
82. בבחינת שיתוף ב"בית מגורים", הושם בפסיקה דגש על אופיו הייחודי של בית המגורים כנכס משפחתי מובהק וכנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג, כך שיש להקל עם בן הזוג הטוען לשיתוף בו. יחד עם זאת, נקבע שלא די בקיומם של חיי נישואין, אף אם הם ממושכים, כדי לקבוע שהייתה כוונה לשיתוף בבית מגורים שהינו "נכס חיצוני", כך, נקבע כי בסופו של יום מדובר בהכרעה תלוית נסיבות קונקרטיות. 
83. אין מחלוקת כי ככל ונחתם ההסכם מיום 4.8.95, סמוך לפני הנישואין, הרי שההסכם לא קיבל אישור של בית המשפט ולא של נוטריון. לפי הפסיקה, אישור המוענק על ידי בית משפט להסכם ממון מהווה תנאי לתקפותו. 
84. נוסח ההסכם דנן הינו נוסח שבית המשפט לא היה מאשר במתכונתו זו וללא הבהרות מטעם האישה. בהסכם שנכתב בכתב ידו של האיש נכתב  "כל הרכוש שניצבר במשך תקופת הנישואין יהיה אך ורק שייך לא' הבעל ולאישה אין כל זכות שהיא בו" ומנגד נכתב: "מובהר בזאת למען הסר ספק כי לבעל מוקנת הזכות לאיזון משאבים ולמימוש זכות זו כלפי האישה". הרושם הוא כי ההסכם הינו חריג ומפלה את האישה בצורה קיצונית – מה ששלי שלי, מה ששלנו שלי ומה ששלך של שנינו. 
85. אין מחלוקת כי האיש אינו מבקש את אכיפת ההסכם, אלא רק טוען כי הייתה הסכמה בין הצדדים לעניין הדירה ב—— והכספים שהיו לו בחשבון הבנק לפני הנישואין. האישה לא נחקרה על הסכם זה, והאיש בחקירתו בהקשר זה לא היה עקבי, תחילה טען כי אישרו ההסכם בפני עורך דין ולאחר שהתבקש להציג את הממסך המקורי השיב: "או שהלכנו לעורך דין והוא הסביר לנו איך צריך לערוך את זה" 
86. לאחר עיון בטענות הצדדים, נקבע כי לא ניתן לתת תוקף להסכם הצדדים. ככל והאישה אכן חתמה על ההסכם, הרי שהצדדים לא התנהלו בפועל לפי ההסכם והאיש גם לא מבקש לאכוף אותו במלואו. מסקנה זו הייתה תקפה גם לו האיש היה מוכיח כי התייעץ עם עורך דין או כי ההסכם אושר ע"י עורך דין שאיננו נוטריון. בשל העובדה כי האישה לא הוכיחה כי לא חתמה על ההסכם, לא ניתן לפסול לחלוטין את ההסכם, יחד עם זאת, משקלו של ההסכם הינו נמוך מאד ביחס לראיות אחרות וזאת מששני הצדדים לא ייחסו חשיבות להסכם, ולכן גם בהסתכלות על הסכם זה כעל הסכם רגיל – משקלו נמוך מאוד.
87. הצדדים התגוררו בדירה במשך כ-12 או 13 שנים, בדירה נולדו שני ילדיהם, כיום בגירים. חייהם הזוגיים של הצדדים היו תקינים. נישואיהם אלה של הצדדים הינם נישואים ראשונים ואין להם ילדים מקשר קודם. הדירה נרכשה בעיקר באמצעות דמי משכנתא, אשר מרביתם, בסך 221,014 ₪, שולמו במהלך החיים המשותפים. בנוסף, האיש לא שמר ולא החריג את תשלומי השכירות שקיבל על הדירה בחשבון נפרד, הכסף שהתקבל שימש לצרכי בית הצדדים, לרבות תשלומי המשכנתא בגינה, וגם מכאן ניתן ללמוד על כוונת שיתוף שהייתה לאיש בכל הקשור לדירה. 
88. מעבר לאמור לעיל, אין חולק כי הצדדים התנהלו בשיתוף, חשבונות הבנק שלהם היו משותפים, העסק היה רשום ע"ש האישה אולם האיש ניהל אותו בפועל. בנוסף, הצדדים היו נשואים במשך למעלה מ-25 שנה וגרו, כאמור, תקופה ממושכת בדירה ב——, שם נולדו ילדיהם.
89. לו האיש היה מבקש לשמור על הדירה ב—— מחוץ לשיתוף הצדדים, היה עליו להחתים את האישה על הסכם ממון אשר היה מקבל את אישור בית המשפט. יובהר כי האישה לא הוכיחה כי במהלך השנים בהן התגוררו בדירה ב—— בוצע שיפוץ משמעותי בבית, אולם האישה לא נזקקת לראיות נוספות לצורך הוכחת שיתוף.

90. על מנת להוכיח שיתוף בדירה ניתן להסתפק בעובדה כי הצדדים התגוררו בה כ-11 שנים, שם  נולדו שני ילדיהם, כאשר על עובדות אלה מצטרף דבר מה נוסף – העובדה כי דמי משכנתא ששולמו עבור הנכס מהווים תשלום נכבד משוויו וכי דמי השכירות שהתקבלו מהכנס שימשו לצרכי הבית ומעידים על כוונת שיתוף.
91. בשל העובדה כי הדירה ב—— לא הייתה רשומה ע"ש האישה, על מנת לקבלת סעד של פירוק שיתוף היה על האישה להגיש תחילה תביעה לסעד הצהרתי לפיו הדירה ב—— היא גם שלה, ואולם האישה דילגה על שלב זה, ועל האגרה הכרוכה בו, ועל כן, לא ניתן במסגרת פסק דין זה לתת לה את מלוא הסעד לו היא חפצה – דהיינו סעד הצהרתי כי הדירה ב—— שייכת גם לה.
92. במקרה זה, בנסיבות אלה, יש לקבוע כי על האיש לשלם לאישה סך בגובה 550,000 ₪, המהווה מחצית משווי הדירה נכון ליום חוות הדעת השמאית, כאשר על סך זה על האיש להוסיף הפרשי ריבית והצמדה החל מיום חוות הדעת (מיום 10.2.20) ועד ליום התשלום בפועל. 

הכספים שהיו בחשבונו של האיש טרם נישאו הצדדים – 

93. האיש טען כי טרם הנישואין היו בחשבון הבנק שלו 213,648 ₪ (שוויים למועד הגשת כתב ההגנה בצירוף הצמדה בלבד 373,068 ₪), כאשר לטענתו, על האישה להשיב לו סכום זה.
94. נוכח העובדה כי לא ניתן לתת משקל של ממש להסכם הממון עליו נחזות חתימות הצדדים, בשל העובדה כי לא אושר בבית משפט וכי הצדדים לא פעלו לפיו – אין מקום להחריג את הכספים שהיו לאיש לפני הנישואין. אין מחלוקת כי נעשה בכספים שימוש לצרכי הצדדים ועל כן הוכח שיתוף בכספים אלה בין הצדדים בצורה ברורה. 
95. האיש הכניס את האישה כשותפה לחשבון הבנק שלו בו היו, עת נישאו הצדדים, כספיו טרם הנישואין. הצדדים התנהלו בכספיהם ונכסיהם בשיתוף. ללא הוכחה ברורה מטעם האיש כי כוונת הצדדים הייתה לשמור על הפרדה רכושית, נקבע כי כספיו טרם הנישואין נטמעו בחשבון משותף והוצאו על צרכים משותפים, ולא הוכח כי "צבע" כספים אלה בצבע אחר לאורך שנות הנישואין הרבות של הצדדים.

התביעה למזונות אישה – 

96. ההליך ליישוב סכסוך נפתח, כאמור, ביום 11.5.20. הצדדים התגרשו ביום 29.12.21.
97. ביום 26.11.20 ניתנה החלטתי בבקשה למזונות זמניים שהגישה האישה, במסגרתה נקבע כי בכל הנוגע למצבם הכלכלי של הצדדים "רב הנסתר על הגלוי" והאיש חויב לשלם לאישה מזונות זמניים בגובה 1,500 ₪ לחודש, וכן חויבו הצדדים לשאת בדמי המשכנתא על בית המגורים (שנמכר במהלך ההליך) בחלקים שווים ובהוצאות אחזקת המדור. אז עוד התגוררו הצדדים בבית המגורים. 
98. במסגרת סיכומיה האישה ביקשה לחייב את האיש במזונות אישה בגובה 5,000 ₪ לחודש, האישה לא פירטה לגבי רכיבי הוצאותיה וטענה לסך זה באופן כללי. לדבריה, האיש מקבל משכורת מאחיו ע"ס 10,000 ₪, קצבת נכות בסך 6,000 ₪ לחודש ומכיוון שזאת קצבת נכות של משרד הבריאות הוא צובר זכויות פנסיוניות. בנוסף, טענה האישה, כי האיש מקבל דמי שכירות על הדירה בסך של 4,300 ₪ לחודש, ויש לאזן סכומים אלה החל מיום הקרע ועד למועד פירוק השיתוף בדירה. כן טענה האישה כי האיש מקבל משכורת בסך 10,000 ₪ מאחיו, כך לפי טענתו.
99. בנוסף טענה האישה, כי יש תיעוד ברור של אנשים שממשיכים לנכות שיקים אצל האיש, ועל כן, יש לו הכנסה נוספת ולא ידועה של כמה עשרות אלפי שקלים בחודש. 
100. לטענת האישה, החל ממועד הקרע ועד היום היא עבדה במספר מקומות עבודה – בחנות פרחים בשכר של 29 ₪ לשעה, ויצא כי הכנסתה עמדה סביב 4,000 ₪ נטו לחודש, לאחר שפוטרה עבדה בחנות —— ב—— בשכר חודשי של עד 6,000 ₪ נטו, וגם ממקום עבודה זה היא פוטרה. מועד הקרע היה בתקופה של סגרים ולא היו עבודות והיא ללא ניסיון תעסוקתי. כמו כן, טענה, כי קיבלה תמורה ממספרי המוניות בסך של 2,000 ₪ לחודש.
101. האישה טענה כי כיום היא לא עובדת, היא משלמת דמי שכירות בסך 4,300 ₪, משלמת אחזקת מדור בגובה 1,200 ₪ בממוצע, ויש לה הכנסות בגובה 3,000 ₪ מהמוניות אותן היא משכירה. 
102. האיש טען כי כאשר נקבעו דמי מזונות האישה, האישה כלל לא עבדה ובמהלך שמיעת הראיות התברר כי מיד לאחר פרידת הצדדים, התחילה לעבוד ולא עדכנה את בימ"ש, כאשר היא השתכרה 6,000 ₪ נטו כך שיש במעשה ידיה די למזונותיה. האישה מתגוררת בדירת חמישה חדרים מרווחת.
103. האיש ביקש, כי בהיעדר תלושי שכר, ובשל העובדה כי האישה החלה לעבוד מיד לאחר החלטת המזונות הזמניים, יש בכך כדי לבטל את החלטת המזונות הזמניים רטרואקטיבית מיום הוצאתה.
104. הצדדים יהודים ועל כן על בית משפט לענייני משפחה לפסוק את חובתו של האיש במזונות האישה לפי הדין היהודי הדתי.  ככלל, ע"פ הדין הדתי, זכאית אישה נשואה שבעלה יזון אותה לפי מעמדה ולפי כבודה. חובת המזונות נוצרת עם הנישואין וממשיכה להתקיים כל עוד נישואין אלה תקפים. 
105. הפסיקה קבעה כי במידה ולאישה הכנסה ניתן לזקוף את הכנסתה כנגד מזונותיה ולהפחית ממזונותיה את משכורתה.
106. ביום 28.10.20 ,בהתאם להחלטה שניתנה, צרפה האישה העתק דפי חשבונות בנק המתייחס לחודשים 20.7.20 ועד 1.10.20 מהם עולה כי בחשבונות מתנהלים רק ממסרים דחויים, לאישה אין הכנסות ממשכורת בחשבונות הבנק שצורפו, יחד עם זאת, לפי היתרות שניתן היה לראות,  נצפו בחשבונות יחד יתרות של כ-400,000 ₪. 
107. ביום 14.2.21 הגיש האיש תצהיר רכוש, זכויות וחובות בו פירט את מלוא רכושו והכנסותיו בצירוף מסמכים. האישה לא הגישה כל תיעוד בהקשר חשבונות הבנק שלה הפרטיים והוצאותיה. נוכח העובדה כי האישה הגישה וניהלה את תביעתה ללא פירוט נדרש, הפנה ביהמ"ש קמא את הצדדים לתקנה 12(ב)(2) ו-12(ב)(3) לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020 ("תקנות סדרי הדין") לעניין המסקנה מאי צירוף מידע ומסמכים נדרשים.
108. הלכה היא כי תביעת מזונות, ככל תביעה כספית אחרת, יש להוכיח היטב ולבסס בראיות. כן נקבע, כי במקום שאין טיעון עובדתי סביר בנוגע לצרכים הנתבעים, אין לשלול אפשרות של דחיית תביעת המזונות מן הטעם שלא הוכחה במידה נאותה. 
109. נקבע כי הכנסת האיש עומדת ע"ס כ-20,000 ₪ לחודש, כאשר הכנסתו מורכבת מקצבת נכות, מדמי שכירות על דירתו וכן מהמשכורת המתקבלת על עבודתו אצל אחיו. יש לזכור כי מאחר והאיש זכאי לקצבת נכות, יש להניח כי לאיש יש הוצאות רבות יותר בשל מצבו הרפואי ועל כן הוא מקבל את הקצבה.
110. האישה לא צרפה אף מסמך בהקשר הכנסתה, ונקבע כי יש להעמיד את הכנסתה על לכל הפחות 9,000 ₪ שמהווים את הכנסתה מעבודתה ביחד עם הכנסתה מהזכויות בשתי המוניות. יחד עם זאת, יש לזכור כי בתחילה הכנסתה של האישה הייתה נמוכה יותר, ורק בהמשך הכנסתה עלתה. 
111. לאחר עיון בכל טענות הצדדים ובשל העובדה כי האישה לא תמכה טענותיה לעניין הוצאותיה והכנסותיה במסמכים, נקבע כי יש לחייב את האיש לשאת במזונות האישה החל ממועד הגשת ההליך ליישוב סכסוך (11.5.20) למשך שנה וזאת בגובה 1,500 ₪ לחודש, כפי שנקבע בהחלטת המזונות הזמניים.
112. ככל והאיש לא נשא בתשלום זה כולו או חלקו, על האיש להשלים תשלום מזונות עבר זה תוך 30 יום מיום מתן פסה"ד, ככל ששילם ביתר, יקוזז התשלום המוכח מחיובי האשה כלפיו כאמור בפסק הדין.

התביעה של האח י' – 

113. האח י' טען כי תביעתו עוסקת בתביעה רגילה של השבת הלוואה של אדם לעסק שבבעלות קרוביו. לדבריו, העברת הכספים האמורה מעוגנת הן בהסכמים ברורים בכתב, הן בתדפיסי בנקים מחשבון העסק, ועל כן, אין מנוס אלא להורות על השבת ההלוואה לידיו לפי דרישתו.
114. האח טען כי העביר שתי הלוואות לחשבון העסק במספר פעימות, הלוואה ראשונה בסך 350,000 ₪ ובגינה נחתם הסכם הלוואה מיום 20.4.09 בינו לבין אחיו והעסק, לפיו יעמיד האח הלוואה תוך 3 חודשים והסכום יושב בתוך 10 שנים בתוספת תשואה של 1/2% חודשי, וכן הפרשי הצמדה עד ליום 20.4.19. האח טען כי במסגרת שלושה החודשים העוקבים הוא העביר לחשבון עסק האישה את מלוא ההלוואה בסך 350,000 ₪ ב-4 פעימות.
115. בקשר להלוואה השנייה, האח הפנה להסכם הלוואה שנחתם בסמוך להעברת הכספים ביום 1.7.11. לפי ההסכם, בהמשך להלוואה הראשונה, יעביר האח לעסק הלוואה נוספת של 50,000 ₪ אשר יחולו עליה אותם התנאים של ההלוואות הקודמות.
116. האח טען לסתירות בין גרסת ההגנה של האישה לבין הראיות בתיק. לטענתו, האישה מחד טוענת שהיא כלל לא הייתה קשורה לעסק ולא עבדה בו אפילו יום אחד, ומנגד היא טוענת טענות באשר להתנהלות העסק מהן משתמע שהיא הייתה פעילה בו, ובכך מנסה היא לאחוז בחבל בשני קצותיו. כמו כן, טען, כי יש לדחות טענות האישה כי העסק הצליח ושגשג ולא היה זקוק להלוואות, כאשר גם טענה כזו לא יכלה האישה לטעון מבלי שהיא מעורה בעסק. לטענת האח עיון בחשבון הבנק של העסק מעלה כי טרם הועבר התשלום הראשון של ההלוואה הראשונה, החשבון העסקי היה במינוס, וכך ללא הזרמת הכספים היה החשבון העסקי נקלע ליתרת חובה מסוכנת, כן הראה זאת האח לגבי מועדים נוספים בהם נכנסו סכומי ההלוואה לחשבון. 
117. לטענת האח גם אם האישה לא ידעה על ההלוואה, עדיין אין בכך כדי לפטור אותה מלהשיבה, שכן מדובר בהלוואה ממנה נהנה העסק המשותף לה ולאיש. 
118. האישה טענה כי הצדדים מעולם לא נזקקו להלוואות או לעזרה כלכלית. מאז שנישאו הם רק הלכו וגדלו כלכלית, לא היו בחשבון הלוואות, מינוס או חובות, הרי האיש גנב למעלה ממיליון ₪ במזומן, כלומר, לטענת האישה, היה כסף בחשבון גם בסמוך למועד בו לכאורה ניטלה ההלוואה.
119. עוד טענה האישה, כי היא כלל לא ידעה על ההלוואה, ולא הייתה בקשר עם משפחתו של האיש.  האח לא הציג ולו פניה אחת או דרישת תשלום על חשבון החוב במשך כל השנים, גם לא בזמן פירעון החוב לכאורה. מדובר בתביעת סרק שנוצרה כדי לממש את איומיו של האיש עליה, לייצר חובות, ולהביאה למצב של ייאוש.
120. לאחר עיון בטענות הצדדים, המסמכים והראיות שצורפו, נקבע כי יש לקבל את תביעת האח י'.
121. בידי האח מסמכים התומכים בתביעתו, כאשר המסמכים מעידים על שתי הלוואות, שניתנו על ידו לפני שנים, ועוד בטרם יחסי האיש והאישה עלו על שרטון.
122. אין מחלוקת כי האישה לא הייתה מעורה בכל הנעשה בעסק ולא הייתה מעורה בכל הכספים שהיו נכנסים ויוצאים מהחשבון והאיש טיפל בענייני העסק ללא צורך בחתימתה. בנוסף, אין מחלוקת כי העסק פרנס את הצדדים והם חיו ברווחה כלכלית בשל רווחיו, כאשר ההלוואה בה עסקינן נכנסה לחשבון העסקי שנים רבות טרם יום הקרע בין הצדדים.
123. הנטל המוטל על כתפי האישה על מנת להוכיח טענותיה כי האיש ואחיו עשו יד אחת כנגדה באופן פלילי הוא גבוה, והיא לא עמדה בו. האישה לא הצליחה להוכיח כי ההלוואה שניטלה הינה הלוואה פיקטיבית. 
124. האישה נתנה לאיש יד חופשית בניהול העסק, וגם אם לא ידעה על קיום ההלוואה, הרי שהיא נהנתה במשך כל השנים בהן חיה עם האיש מפירותיה של ההלוואה- דהיינו מהכנסות העסק. כאשר יודגש כי ההלוואות הועברו לחשבון העסקי כאשר יחסי הצדדים היו טובים.
125. האישה לא הצליחה להרים את הנטל להוכיח כי הסכם ההלוואה נוצר לצרכי תביעה זו, כי לא הייתה כלל הלוואה והכספים נכנסו לחשבון לצרכי "הלבנת כספים" או לחלופין כי הייתה הלוואה וסכום ההלוואה הושב לאח. 
126. בנסיבות אלה התקבלה התביעה. על באי כוח הצדדים לסייע לערוך תחשיב החזר ההלוואה לפי הסכם ההלוואה. גובה החזר ההלוואה יצבור הפרשי ריבית והצמדה מיום המצאת פסק הדין לצדדים ועד ליום התשלום בפועל. 
127. לפי הסכמת הצדדים מיום 5.10.21, מתמורת מכר הבית לאיש נשאר בנאמנות ב"כ הצדדים סך בגובה 370,000 ₪ בהתאם לעיקול שהאח י' הטיל על זכותה של האישה בבית. כספים אלה יעברו לטובת האח י' וככל ויהיה צורך בהשלמת סך נוסף בהתאם לתחשיב ב"כ הצדדים, אזי על האישה יהיה להעביר הסך הנוסף תוך 30 יום. 
128. לסיכום – התביעה הרכושית והתביעה למזונות אישה התקבלו בחלקן; התביעה הכספית שהגיש האח י' התקבלה. 

טענות המערער – 

129. המערער הודה כי מתוך סכום של 915,000 ₪ נותר בידו סך של 125,000 ₪. המשיבה לא הוכיחה כי המערער לקח את הכספים שהיו בבית, מאידך המערער הוכיח כי הכספים נלקחו מהבית ע"י המשיבה.
130. אין מחלוקת כי המשיבה פעלה לסגירת העסק בניגוד לצו שיפוטי במזיד, יכלה להמשיך להפעילו, יכלה למכרו, כאשר העסק היה שווה סכום ניכר. משהעסק היה בבעלותה הבלעדית של המשיבה והיא החזיקה ברישיון למתן אשראי, אזי עליה לאזן שווי העסק גם אם אינה רוצה לעבוד בתחום או למכרו. 
131. על רכב ה—— הייתה הלוואה אשר שולמה ע"י המערער עד מועד מכירתו. על כן, יש להורות על איזון הלוואת הרכב. 
132. המערער רכש את הדירה כ 3 שנים לפני נישואי הצדדים. עלות הדירה עמדה על 309,000 ₪ כאשר רובה מומנה מכספי המערער וניטלה משכנתא ע"ס 140,000 ₪. למערער היו בחשבון טרם נישואיו כ 213 אלף ₪, כך שלכאורה לא היה לו צורך במשכנתא. המערער הכניס את המשיבה כשותפה בחשבון, כך שבעצם היה בחשבון סך העולה על סכום המשכנתא, ולמעשה המשיבה לא שילמה דבר.
133. לא נעשה כל שיפוץ או השבחה בדירה וקיים הסכם ממון המתייחס בין היתר, לדירה, אשר גם אם לא אושר בבית משפט עדיין ניתן ללמוד ממנו על כוונת המערער ביחס לדירה. הצדדים התגוררו בדירה 11 שנים מתוך 25 שנות נישואין. 
134. הצדדים רכשו את הבית תוך נטילת משכנתא בסכום ניכר, כאשר לא עלתה בשום שלה האפשרות לממן את ביתם באמצעות מכירת דירתו של המערער. 
135. שגה ביהמ"ש קמא עת קבע מזונות אישה הן לאור היותה מורדת באופן חמור שגדעה את פרנסת המשפחה, והן לאור הכנסת האישה שהשתכרה שכר נכבד. 

טענות המשיבה – 

116. מרגע שהמערער הודה שמשך כספים מחשבונות הצדדים, הרי שמדובר בטענת "הודאה והדחה" והנטל על המערער היה להוכיח טענתו המוכחשת כי האישה נטלה את הכספים. המערער לא הוכיח טענתו.
117. המערער הוא זה שניהל את העסק והפעיל אותו. לא בכדי מאז פתיחת ההליכים המשיבה לא גבתה אלא 2 שיקים שחזרו, ואין לשוות למשיבה יכולות ניהול העסק. המערער הוא זה שהיה צריך לתת למשיבה את שווי העסק, וככל שבחר שלא להמשיך לנהל את העסק, עשה כן כדי להימנע מתשלום שוויו למשיבה. 
118. המערער עשה שימוש בלעדי ברכב ה—— מבלי לשם למשיבה דמי שימוש וכאשר שוויו היה פי 4 משווי הרכב שהיה בחזקת המשיבה. 
119. הצדדים התגוררו בדירה משך כ 12 שנים, ובדירה נולדו ילדיהם; בתקופת השיתוף שולמו תשלומי המשכנתא על הדירה מהחשבון המשותף בסכום של כ 221,000 ₪ המהווה למעלה מ 71% מסכום רכישתה; תשלומי השכירות נכנסו לחשבון המשותף ושימשו לצרכים משותפים; הדירה עברה שיפוץ כללי. 
120. המשיבה הוכיחה שיתוף ספציפי בדירה ששימשה את הצדדים והיא גולת הכותרת של החיים המשותפים. הדירה נטמעה ברכוש המשותף. 
121. הסכם הממון שלא נחתם ע"י המשיבה ולא אושר, נזנח בהתנהגות הצדדים. 
122. יש להורות על עדכון חוו"ד השמאי משנת 2020 כך שהמערער ישלם למשיבה את שווי מחצית הדירה בהתאם לשוויה המעודכן. 
123. המערער חויב במזונות אישה בסכום נמוך למשך שנה אחת בלבד, בתקופה בה היו הצדדים עדיין נשואים, כאשר במשך כמעט כל שנות הנישואין האישה לא עבדה ופרנסתה הייתה מוטלת על המערער באופן מוחלט. 

דיון הכרעה – 

124. מהלך דיון שהתקיים ביום 1.7.24 הסכים המערער לצמצום הערעור ומיקודו לשתי טענות בלבד – 

א. השבת סך של 520,000 ₪ לידי המשיבה.

ב. שיתוף ביחס לדירה ב——.

125. בעניין האמור, חזרו הצדדים על טענותיהם כמפורט, ועל כן נותר להכריע. 

השבת מחצית מסכום הכספים שמשך המערער סמוך למועד הקרע – 

126. לאחר עיון בכתבי הטענות, שמיעת הצדדים סבורני כי בסוגיה זו דין הערעור להידחות. 
127. כידוע, אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, אשר מתרשמת באופן בלתי אמצעי מעדים וחקירתם ובוחנת לעומק את מסכת הראיות שנפרשה בפניה. התערבות ערכאת הערעור תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון מקרים בהם נפל פגם היורד לשורשו של עניין בהכרעת ביהמ"ש קמא, או כאשר המסקנות אינן נטועות בממצאים העובדתיים ובהוראות הדין (ראה לעניין זה ספרם של ט' חבקין וח' בן-נון "הערעור האזרחי" מהדורה שלישית עמודים 475-474; דברי כב' השופט ד. מינץ בע"א 8191/16 דיאליט נ' אברהם הרר, [נבו] מיום 17.6.19; ע"א 4175/12 תעשית אבן וסיד בע"מ נ' גדיר, [נבו] מיום 10.3.14).
128. המקרה דנן, אינו נמנה על המקרים החריגים המצדיקים התערבות. פסה"ד מפורט ומנומק היטב ומבוסס על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות שאין מקום להתערב בהם. 
129. אין חולק כי המערער משך סמוך למועד הקובע סכום של 1,040,000 ₪ מהחשבון המשותף. 
130. ביהמ"ש קמא התרשם שהמערער משך את הסכום משהבין כי המשיבה רוצה להתגרש, על מנת להבטיח זכויותיו, וקבע כממצא מהימנות עובדה לאחר שמיעת עדותו של הבן א' בסוגיה, כי לא ניתן ללמוד ממנה היכן הכספים. הבן לא ידע לומר מה ראה ואיך הוא יודע, כביכול, כי המשיבה נטלה את התיק השחור עם הכסף. 
131. לאמור יש להוסיף, קביעה עובדתית נוספת לפיה אין כל תיעוד לפניות של המערער או הבן א' למשיבה להשבת הכספים אותם, לטענתם, נטלה. 

לכך יש להוסיף היגיון הדברים- מצויים אנו ערב סכסוך; המערער הוא שמשך את הכספים; ההיגיון נותן כי משיכה שביצע המערער לא 'תופקר' ערב סכסוך לרצון המשיבה; משכך, משלא הוכיח המערער כי המשיבה היא שנטלה הכספים, הדעת נותנת כי המושך מהחשבון הוא שנטל הכספים והמערער לא הוכיח אחרת.

132. לאור האמור, בדין נקבע כי המערער לא עמד בנטל להוכיח שהמשיבה נטלה סכום מזומן שהיה בבית ע"ס 915,000 ₪, והורה למערער על השבת מחצית הסכום שמשך מהחשבון המשותף. 

הדירה ב—— – 

133. לאחר עיון בכתבי בי דין ושמיעת טענות הצדדים, סבורני וכך אמליץ לחבריי להרכב, כי דין הערעור להתקבל חלקית, כפי שיפורט להלן. 
134. ראשית אני רואה להפנות לדברי כב' השופט ויצמן בעמ"ש 45801-12-23, מיום 15.6.24, המפרט את ההלכה והגישות השונות ביחס להלכת השיתוף הספציפי כהאי לישנא – 

"הלכת השיתוף הספציפי התפתחה בפסיקה לאחר חקיקתו של חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג – 1973 (לעיל ולהלן: חוק יחסי ממון או החוק) במסגרתו הוציא המחוקק מכלל איזון המשאבים נכסים חיצוניים שהיו לצדדים ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין (סע' 5 (א) (1) לחוק). .. ביחס לנסיבות הקשורות בנכס ניתנה חשיבות רבה בפסיקה להיות הנכס הספציפי בית המגורים של בני הזוג, מתוך תפישה לפיה בית המגורים אינו נכס ככל הנכסים והוא מהווה גולת הכותרת של התא המשפחתי… שכך, נקבע, כי לצורך הוכחת כוונת שיתוף ספציפי, יש להקל, במידת מה על היקפן של הראיות הנדרשות להוכחת השיתוף בה…

במאמרו אחרית דבר – מה למדנו מדנג"ץ הבוגדת, מחקרי משפט ל"ד, התשפ"ד – 2023, עמד המלומד פר' ש. ליפשיץ על הגישות השונות ביחס להלכת השיתוף הספציפי, והעמידן על שלש גישות עיקריות – גישה הסכמית מצמצמת, גישה קניינית וגישה קהילתית – משפחתית או גישה קישורית, כפי שכונתה על ידו בעבר. נבהיר את עניינן של הגישות בתמצית –

א. הגישה ההסכמית המצמצמת – מקורה בעניין אבו רומי הנ"ל בו נקבע, כאמור, כי בן זוג עשוי לשתף את משנהו בנכס שהיה ברשותו עובר לנישואין ואינו בר איזון מכוח הוראת סע' 5 לחוק יחסי ממון. על פי הגישה הנזכרת ניתן לוותר על החסם של דרישת הכתב, המצביעה על כוונת השיתוף, בקיומה של ראיה חלופית, דוגמת השקעה ממשית משותפת בנכס או ראיות בעל פה המעידות על כוונת שיתוף בנכס חיצוני. דומה כי הלכת אבו רומי קובעה וגודרה בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין אלמונית הנ"ל בו נפסק כי "על בן הזוג שמבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח – מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים – אף אם ממושכים – קיומו של 'דבר מה נוסף' שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי"..

ב. הגישה הקניינית, לפיה יש להפעיל את השיתופיות אף ללא קשר לכוונה הסובייקטיבית של הצדדים ולעיתים אף בהיפוך לה (ראו – ח. דגן וד. הקר הלכת השיתוף הספציפי  לקראת המערכה הרביעית בבג"ץ 4602/13 מחקרי משפט לב 519 (2019)). גישה זו מבקשת לשנות למעשה את ברירת המחדל הקיימת בחוק יחסי ממון ולקבוע כי גם אם מדובר בנכס שאינו בר איזון, הרי שבהעדר התניה נוגדת בהסכם ממון פורמלי יוחל הסדר של שיתוף וזאת ביחס לנכס שהוא נכס משפחתי מהותי דוגמת דירת מגורים…

ג. גישת הקהילה המשפחתית או הגישה הקישורית, גישה שפותחה על ידי המלומד ליפשיץ עצמו בספרו על השיתוף הזוגי ואשר יש לה ידיים מאמצות אף בפסיקה. בבסיסה של גישה זו עומדים "תנאי סף קישוריים" – היינו קיומם של נישואים ראשוניים ממושכים, העדר ילדים מבני זוג קודמים, יחסים אישיים תקינים לאורך חיי הזוגיות וקיומו של אורח חיים שיתופי. עיקרה של גישה זו הוא בהנחה שקיומם של "תנאי הסף הקישוריים" יביא בהכרח לשיתופיות בנכסים המוגדרים כנכסי המאמץ המשותף שאז לא יבחן מקורו ההיסטורי של כל נכס…

לסברתי, הגישה הקישורית והגישה ההסכמית אחיות זו לזו ולמעשה הן מהוות גישה שלובה השלטת בפסיקה בכל הקשור לשיתוף ספציפי, כאשר ההבחנה בין הגישות תתבטא, לרוב, בכמות ואיכות הראיות הנדרשות לנו על מנת שנוכל לומר כי הוכחה כוונה סובייקטיבית לשיתוף ספציפי עד כדי כך שאף הצופה האובייקטיבי יהא משוכנע כי לכך כיוונו בני הזוג…" (הדגשות אינן במקור)

135. בבע"מ 1398-11 מיום 26.12.12 נקבע כי על בן הזוג שאינו רשום להוכיח, מעבר לקיומם של נישואים אף אם ממושכים, קיומו של "דבר מה נוסף" להוכחת כוונת שיתוף ספציפי, כאשר עפ"י הפסיקה הדבר יכול לבוא לידי ביטוי בהשקעה רצינית, או בהבטחות ומצגים שיכולים להביא לכדי הסתמכות של בן הזוג – 

"המנגנון הקבוע בחוק יחסי ממון הינו בעיקרו מנגנון דיספוזיטיבי ובני הזוג רשאים להתנות עליו ולעצב מראש הסדר אחר כראות עיניהם על ידי עריכת הסכם ממון בכתב ובכפוף לאישורו בדרך הקבועה בחוק (סעיפים 2-1 לחוק). כאשר הצדדים לא עורכים מראש הסכם ממון, או כאשר נכרת הסכם ממון אך הוא שותק בנוגע לסוגיות שמוסדרות בחוק, יחול מניה וביה המנגנון הקבוע בחוק (סעיף 3 לחוק). הנה כי כן, לשונו של החוק ברורה וכך גם תכליתו: בעומדנו בנקודת הסיום של הנישואין, עלינו לנקוט, ככלל, במנגנון חלוקה שוויונית של כלל נכסי בני הזוג – למעט אותם נכסים שהוחרגו מהחלוקה מכוח החוק או מכוח הסכמת הצדדים – כאשר מטרתנו להביא לאיזון כלכלי בין בני הזוג ולצמצם את חוסר השוויון הגלום ביחסי הממון ביניהם אשר סיבותיו הינן, לרוב, חיצוניות. 

נטל ההוכחה מוטל, מטבע הדברים, על בן הזוג שאינו רשום כבעלים של הנכס, שהינו "המוציא מחברו".

דירת המגורים, הודגש אופייה וייחודה כ"נכס משפחתי מובהק, לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד", ולפיכך נקבע כי מבחינת נטל ההוכחה "יש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם" [השופטת ט' שטרסברג-כהן בעניין אבו רומי בעמ' 183].

על בן הזוג שמבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח – מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים, אף אם ממושכים – קיומו של "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי. מעיון בפסיקה עולה כי במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף והשקעות אלה היוו "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת השיתוף:

הפסיקה קבעה במרבית המקרים כי "דבר מה נוסף" אשר מעיד על כוונת שיתוף ספציפית בנכס "חיצוני" הינו השקעה של בן הזוג הלא רשום בנכס. אכן, השקעה כזו, ככל שמדובר בהשקעה כספית רצינית שאינה בטלה בשישים, מעידה בדרך של התנהגות על כוונת שיתוף מצד שני בני הזוג ועל עירוב נכסים כלכלי. יחד עם זאת, לא מדובר בתנאי הכרחי שאין בלתו. כוונת שיתוף ספציפית בנכס "חיצוני" יכולה להתבטא גם בהבטחות ובמצגים אקטיביים שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום… ודי במצגים נמשכים בדבר כוונה למכור את דירת המגורים ולרכוש דירה חדשה משותפת, כפי שהתרחש במקרה דנן." (הדגשות אינן במקור)

136. אכן- מדובר בדירת מגורים; אכן- מדובר בדירה בה התגוררו הצדדים מעל 11 שנים ובהמשך אין חולק כי פירות הדירה הוכנסו לחשבונם המשותף; חרף זאת סבורני, כי אין בנתונים אלו כדי להצדיק קביעת שיתוף במקרה דנן, וזאת מכמה טעמים.
137. א. ראשית, עסקינן בדירה אשר נרכשה בשנת 1992, כשלוש שנים לפני הנישואין ולא ממש סמוך אליהם.

ב. שנית, הבאתי בחשבון כי החלק של המשכנתא בעזרתו נרכז הנכס, הנו חלק הנמוך ממחצית שווי הנכס (ראה נספח "ה" לערעור).

ג. שלישית- דגש מיוחד ראיתי לשים לכך כי על פניו, מקור ההון העצמי של המערער הנו הטבות בגין נכות צה"ל, כספים אשר אין חולק כי המשיבה אינה זכאית לאיזון בהם, ויש לזכור כי גם בתום ההליך ייוותר המערער עם נכותו. (ראה סעיף 70 לכתב הערעור)

ד. רביעית- קיימות כמה נקודות זמן מהן ניתן ללמוד על רצונו הסובייקטיבי של המערער לשיתוף או היעדר שיתוף; כחודש לפני נישואי הצדדים, נחתם הסכם, אשר אף אם יש ליתן לו משקל נמוך כקביעת ביהמ"ש קמא משלא אושר בבית משפט או ע"י נוטריון, הרי שיש בו כדי לגלות דעתו של המערער ביחס להעדר כוונת שיתוף בדירה. אף העובדה כי במועד רישום בית משותף בשנת 2008 (13 שנים לאחר נישואי הצדדים) ובמועד הרישום בטאבו בשנת 2018 (23 שנים!! לאחר נישואי הצדדים), הצדדים בחרו כי רק המערער יירשם כבעלים של הנכס, וזאת חרף תשלומי משכנתא מהחשבון המשותף והפקדת דמי השכירות, מעידה אף היא על כך כי שני הצדדים ראו במערער כבעלים של הנכס (ראה – עמ"ש 22552-04-23 מיום 21.1.24). 

ה. חמישית- באופן טבעי, כאשר צדדים שוקלים לרכוש נכס משותף גדול, ונוטלים משכנתא משמעותית, ככל שביד שניהם נכס משותף, ייטו למכור אותו על מנת שעול המשכנתא לא יכביד- כאן, נלקחת משכנתא גבוהה לנכס שרכשו הצדדים ברחוב הפשוש, אך הנכס נשוא המחלוקת נותר על עמדו, לא נמכר, תוך שקיימת אבחנה ברורה- הנכס הנרכש נרשם ע"ש שניהם, הנכס שאינו נמכר- נותר ע"ש המערער.

לעניין זה- ראה תצהיר עדות ראשית של המשיבה בבית המשפט קמא, המחשב חלק הצדדים בנכס שנמכר, לאחר גרירת המשכנתא, ומכאן ניתן להסיק העלות וההון העצמי.

ו. שישית- ניתן ללמוד גם מהעובדה כי חשבון הבנק אשר היה למערער לפני הנישואין הומר על ידו לחשבון משותף; הנה אקט מפורש, המלמד כי ברצון המערער ליצור שיתוף, הוא עושה כן, וברצונו שלא (לגבי הדירה)- אינו עושה כן. ודוק- כאשר נרכש הנכס אין מחלוקת כי למערער כספים בהיקף ניכר (כספים שיכולים היו לאיין או להקטין נטילת המשכנתא); המערער משתף המשיבה בכספים אלו, אך לא בנכס עצמו!

ז. שביעית- איני נותן משקל גבוה להתנהגות בה ראה בית המשפט קמא מקור לקביעת השיתוף; העובדה שנלקחה משכנתא כמו גם המגורים והפניית הפירות לחשבון המשותף; למעשה, מדובר בהתנהגות שאין בה למעט התנהלות של אינרציית הרכישה, ואין בה להכריע הכף; במה דברים אמורים- המערער רכש את הנכס והעדיף לשמר לעצמו כספים שהיו לו כפיצויים מצה"ל; המערער שילם המשכנתא לפני הנישואין מאותו חשבון; באופן טבעי, כאשר עוברים הצדדים לדירת פשוש, כספי פירות הנכס מועברים לחשבון המשותף, שכן משם, מאז ומתמיד,  משולמת המשכנתא; התנהגות זו הנה התנהגות נורמטיבית ולא מהפך המצביע על כוונת שיתוף. למעשה למערער אין 'ברירה' – הוא מכלכל התא המשפחתי, מאפשר המגורים, מפנה הפירות לתשלום המשכנתא, כפי שכל אחד אחר היה עושה; התנהגות זו אינה חריג המייצר שיתוף ספציפי.

138. ודוק- לטעמי- הנטל הנדרש בהוכחת 'דבר מה נוסף', לקביעת שיתוף ספציפי אינו קל; גם לכך ראוי לתת הדעת- טעם ראשון, כי  מדובר בהסדר הסוטה באופן מפורש מהוראת חוק (חוק יחסי ממון), בבחינת חריג להוראת המחוקק; טעם שני- כי כיום, בעקבות בע"מ 1983/23 , השיתוף הנו בינארי- מחצית או כלום; במצב דברים זה, באופן טבעי, הנטייה להכיר בשיתוף תדרוש רף ראייתי גבוה יותר מזה אשר היה נדרש להוכחת חלק יחסי נמוך משמעותית.
139. למקרה דומה- לעניין דמי שכירות והחזרי משכנתא, ראה גם בע"מ 821/18 מיום 8.4.18.
140. בחנתי הפסיקה המובאת- ככלל- נדרשה השקעה, או מצג; לא די היה בתשלום משכנתא אשר נלקחה לפני הנישואין (בוודאי בחלק יחסי שאינו גבוה), או מצג המלמד על כוונת שיתוף; כאן, לדידי, המצגים לא רק שאינם מלמדים על כוונת שיתוף, אלא ההיפך. כפי שקבע ביהמ"ש קמא – המשיבה לא הוכיחה שבוצע שיפוץ משמעותי בבית, והצדדים רכשו את הבית ברח' פשוש כאמור תוך נטילת משכנתא בסכום גבוה, כשנושא מכירת הדירה לצורך מימון רכישת הבית חדש כלל לא עלה. ביטוי נוסף להעדר כוונה לשיתוף. 

141. מהאמור עולה, כי אמנם הוכח כפי שנקבע בפסה"ד קמא אורח חיים קישורי ושיתופי, אולם, לא התקיימו לטעמי המבחנים ביחס לנכס עצמו – לא הוכחה כל השקעה/השבחה, לא הוכחו כל מצג או הבטחה שהביאו להסתמכות המשיבה, הדירה נותרה רשומה ע"ש המערער גם מהלך פעולות שנעשו שנים לאחר נישואי הצדדים ומעבר מגוריהם לבית החדש, מימון הבית החדש נעשה בעיקר באמצעות נטילת הלוואה, משכנתא היוותה פחות ממחצית משווי הדירה, המשכנתא שולמה 3 שנים ע"י המערער בלבד טרם נישואי הצדדים ובהמשך משנת 2007 עד מועד הקרע בחודש 5/22 גובה דמי השכירות עלה הרבה מעבר להחזרי המשכנתא 
142. המערער בהתנהלותו מהלך השנים, למעשה, ביקש שלא לקפח את המשפחה ליהנות מהנכס בבעלותו. גישה אחרת, משמעה, כי על מנת שלא יועלו טענות לשיתוף בנכס שהיה למי מבני הזוג ערב הנישואין, עליו להימנע מלהקנות בו חזקה או לשתף בפירותיו – דבר שנוגד היגיון סביר. סבורני כי במקרה דנן המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כוונת שיתוף ספציפי הסותר את רישום הדירה.  
143. במצב דברים זה, לו תשמע דעתי, תבוטל הצהרה על שיתוף בנכס בין הצדדים; התיק יושב לבית המשפט קמא על מנת לחשב החלק היחסי המשותף ששולם בזמן הנישואין, לרבות ריבית והצמדה; המשיבה תהיה זכאית למחצית הסך המחושב מכוח דיני השבה.
144. בנסיבות אלו אציע לחברי שלא יעשה צו להוצאות.

נ. סילמן, שופט

השופט ס. ג'יוסי [אב"ד]

1. קראתי בעיון את פסק-דינו המנומק והמפורט של חברי, כב' השופט ניצן סילמן, ואני מסכים עם מסקנותיו וקביעותיו למעט זו בדבר העדר שיתוף בדירה שברח' —— ב—— (להלן:"הדירה").

סבור אני, כי יש לדחות את ערעורו של המערער גם בסוגיה זו ולאשר קביעת בית משפט קמא בדבר קיומו של שיתוף ספציפי בדירה, ואנמק.

2. תחילה אחזור לעיקרי העובדות הרלוונטיות לענייננו: 

המערער רכש את הדירה ב-11/1992, כשלוש שנים לפני שהצדדים נישאו ב-5/9/1995. ברי, כי הדירה נרשמה באותה עת על שמו של המערער וכנגד תשלום סך של 309,000 ₪ מתוכם כספי הלוואת משכנתה בגובה של 144,350 ₪ (ראו סעיף 73א להודעת הערעור) המהווים כ-47% מכספי התמורה. מדובר בסכום משמעותי ביותר שאין להמעיט בערכו, ובלעדיו לא היתה נרכשת הדירה. כאמור, בשנת 1995 נישאו הצדדים והתגוררו בדירה, שם נולדו ילדיהם בשנים 1995 ו-1996). דירה זו הייתה דירת המגורים היחידה של המשפחה. כל אותן שנים, וגם לאחריהן עד מועד הקרע ב- 31/5/2020, היינו במשך כ- 25 שנה, החזרי הלוואת המשכנתה משולמים מחשבון בנק משותף של הצדדים, חשבון אליו צורפה המשיבה בסמוך לאחר הנישואין. על פי האקטואר מטעם בית משפט קמא, החזרים אלה, בתקופת החיים המשותפים, מסתכמים בכ-220,000 ₪. בשנת 2007 רוכשים בני הזוג בית מגורים רחב מימדים ברחוב הפשוש אשר בחלקו מומן מכספי משכנתה נוספים בסך של כ-300,000 ₪. לאחר מועד הקרע ובהתאם להוראות בית משפט קמא בעקבות התמחרות שנערכה בין הצדדים, רכש המערער את חלקה של המשיבה בבית זה כנגד תשלום מחצית סכום הצעתו – 3,620,000 ₪ והצדדים נותרו חלוקים, בין היתר בעניין הדירה אשר הושכרה בין השנים 2007-2021 כשדמי השכירות שהתקבלו הופקדו בחשבון המשותף אשר שימש למחייתם של הצדדים. על כך יש להוסיף כי הצדדים חיו ברווחה כלכלית כשם שקבע בית משפט קמא בגדרי פסק דינו (ראה למשל האמור בסעיף 215 לפסק הדין קמא), בזכות העסק הרווחי אותו הקימו, עסק שהיה משותף לשניהם, הגם שהיה רשום ע"ש המשיבה, כאשר הם נהנו מהכנסותיו ואפשר להם לקיים רמת חיים גבוהה. 

3. אכן צודק חברי כב' השופט סילמן כי משמדובר בדירת מגורים שהובאה לנישואין על ידי אחד מבני הזוג, והיא רשומה על שמו, יש להראות נסיבות עובדתיות נוספות מעבר לקיומם של חיי נישואין ממושכים כמו במקרה שלנו, לשם הכרה בשיתוף בנכס זה. גם חברי וגם בית משפט קמא הפנו לבע"מ   1398/11 אלמונית נ' אלמוני (26.12.12) במסגרתו נקבע: "במרבית המקרים בהם קבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף, והשקעות אלה היוו "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת השיתוף". 

4. אלא שתמים דעים אני עם בית משפט קמא, כי עלה בידי המשיבה להוכיח שיתוף בדירה משנסיבות המקרה ועובדותיו מקימות אחר אותה דרישה ל"דבר מה נוסף", וסבורני כי במקרה דנן, התקיימו  צבר של עובדות ונסיבות עליהן עמדתי לעיל, אשר כל אחת מהן, קל וחומר כולן במצטבר, מהוות "דבר מה נוסף" הנדרש להוכחת כוונת שיתוף ספציפי.

נראה גם כי במקרה דנן ובמצוות פסיקת בית המשפט העליון בבע"מ 1398/11 הנ"ל, ולרשימת הפרמטרים שהציע כב' השופט עמית שם, בבחינת שאלת קיומו של שיתוף בנכס חיצוני, והוכחת כוונת שיתוף ספציפי "יש להקל לגבי דירת המגורים לעומת נכסים אחרים שהובאו לנישואין על ידי אחד מבני הזוג" (סעיף 2 לפסק דינו של כב' השופט עמית), התקיימו כל אלה: 

א. לבן הזוג השני לא הייתה דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עימו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו.

ב. מספר השנים בהן התגוררו בני הזוג בדירה שעה שככל שהתקופה קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף. במקרה שלנו סבורני כי מדובר במגורים תקופה ממושכת של כ-12 שנים, מתחילת נישואיהם ועד לרכישת הנכס השני, כאשר באותן שנים נולדו ילדיהם וגדלו בדירה. כמו כן נישואיהם אלה הם נישואים ראשונים.

ג. האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתה על הדירה ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף, כפי שהיה במקרה שלנו.

ד. אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין כאשר אלה נמשכו 25 שנים. 

5. על כל אלה יש להוסיף כי לאורכו ולרוחבו של פסק הדין קמא בולטות קביעותיו בדבר אותו שיתוף שאפיין את חיי הזוגיות בכל הרבדים, לרבות בהיבט הרכושי – בעסק הצ'יינג' שהיה רשום על שם המשיבה אותו הפעיל המערער, חשבונות בנקים (3 חשבונות) משותפים שהיו לשניהם (ראה למשל סעיף 165 לפסק הדין קמא וכן 270-271), רכבים ואף במספרי המוניות – הזכויות הציבוריות שהיו רשומות על שם המשיבה, שאף לגביהן הורה בית משפט קמא כי על המשיבה לשלם למערער את עלות הזכות השנייה כאשר המערער טען בסיכומיו לפני בית משפט קמא: "יש לחייב את האישה במחצית שווי המוניות או לחלקן בין הצדדים וכן לחלק את תקבולי השכירות בחלקים שווים…." (ראה סעיף 179 לפסק הדין קמא).

6. אין לדרוש מהמשיבה, כשם שסבור חברי כב' השופט סילמן, לעמוד ברף ראייתי גבוה יותר לנוכח קביעות בית המשפט העליון בבע"מ 1983/23 שם נקבע כי השיתוף הינו בינארי – מחצית או כלום. לדעתי, אין באותו פסק דין כדי לשנות מהדרישה הראייתית ל- "דבר מה נוסף", והרף נותר כשם שהיה קודם. גם בהינתן מצב משפטי לפיו מוטל נטל הוכחה גבוה יותר על המשיבה, ואיני סבור כך, היא עמדה בנטל זה לאור צבר העובדות שמניתי לעיל.

ודוק, בית משפט קמא קבע קביעות עובדתיות – אשר אין צורך להכביר מילים בדבר משמעותן לגבי מידת ההתערבות המצומצמת של ערכאת הערעור – כי הקשר הזוגי בין הצדדים נמשך כ- 25 שנים, וכי בשים-לב לתקופת החיים המשותפת של הצדדים, במהלכה נולדו להם שני ילדים, מימון תשלום הלוואת המשכנתה במשותף מחשבון בנק משותף, אווירה כללית של שיתוף ומאמץ משותף שאפיינה את חיי בני הזוג ועוד נסיבות עליהן עמדתי קודם, הוכחה טענת שיתוף ספציפי בדירה.

7. אין בידי להסכים לאמור בחוות דעתו של חברי כב' השופט סילמן כי לא הוכחה כל השקעה/השבחה בדירה, שהרי כאמור, הלוואת המשכנתה שולמה על ידי בני הזוג במשותף משך כ-25 שנים, כאורך חיי הנישואין, מה עוד שדמי השכירות שהתקבלו לאחר 2007, מועד בו הושכרה הדירה, הופקדו בחשבון המשותף, והדבר אף ממחיש את אותו שיתוף בדירה.

8. חברי כב' השופט סילמן, מייחס חשיבות למקורות מימון רכישת הדירה, וכן משמעות והשלכות להסכם הממון לו טען המערער. 

לא מצאתי בפסק הדין קמא קביעה לפיה מקור ההון העצמי של המערער בעזרתו נרכשה הדירה, הינו הטבות בגין נכות צה"ל וממילא גם סבורני כי טיעון זה, ככל שהועלה בזמן אמת, כלל לא הוכח. אדרבה, סבורני כי בהתאם לכתב הגנתו של המערער בתלה"מ 3283-08-20 קביעת נכות על ידי אגף שיקום נכים, נעשתה בשנת 2015 או לכל המוקדם ב-2014, כעולה מנספח ב' לאותו כתב טענות, היינו כ-20 שנה לאחר רכישת הדירה.

אשר להסכם הממון, ולטענת המערער כי הוא מלמד על הפרדה והחרגה של הדירה מהשיתוף שחל על בני הזוג, סבורני כי אין ממש בטענה זו  ונכון נהג בית משפט קמא משקבע כי "התרשמתי כי ככל והאישה אכן חתמה על ההסכם הרי שהצדדים לא התנהלו בפועל לפי ההסכם והאיש גם לא מבקש לאכוף אותו במלואו. מסקנה זו הייתה תקפה גם לו האיש היה מוכיח כי התייעץ עם עורך דין או כי ההסכם אושר על ידי עורך דין שאיננו נוטריון" (סעיף 264 לפסק הדין קמא).

יש לזכור, כי המערער טען כי הצדדים ערכו "הסכם ממון" אשר בין היתר קובע כי הדירה הינה רכושו הבלעדי, וכי הסכם זה, הגם שלא אושר, מספק אינדיקציה ברורה לגבי רצונות וכוונות הצדדים, ולמצער, רצונו הסוביקטיבי של המערער בדבר העדר שיתוף בדירה, ומכאן גם שומט את הקרקע מתחת לטיעון המשיבה. 

מנגד, הכחישה המשיבה עריכת הסכם זה וטענה כי מדובר בהסכם פיקטיבי. כידוע, נטל השכנוע לגבי אמיתות החתימה על מסמך מוטל על כתפי מציג המסמך והמבקש לייחס לו תוצאות מחייבות ועליו להניח מכאן מעבר להצגתו "נדבכים ראייתיים" נוספים, אשר ביחד עם המסמך יהיה בהם  כדי להרים את הנטל האמור, וכבר נפסק כי אין די בהגשת המסמך כדי להרים את הנטל להראות כי לכאורה החתימה המופיעה בו שייכת לצד השני (ע"א 5292/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3), 240, 262 (29.6.1993). מכאן התחייבה המסקנה והקביעה המשפטית, כי על המערער היה להוכיח כי המשיבה חתמה על ההסכם.

אמנם, בית משפט קמא ציין בטעות כי המשיבה לא הוכיחה כי לא חתמה על ההסכם וכי לא ביקשה להעמידו לבחינת "גרפולוג", עמדה הנוגדת את ההלכה הפסוקה בכגון דא, אולם בהמשך קבע כי לא הוכח לפניו כי  נערך הסכם, משציין דברים אלה: "התרשמתי כי לא ניתן לפסול לחלוטין את ההסכם, יחד עם זאת, משקלו של ההסכם הינו נמוך מאוד ביחס לראיות אחרות וזאת משהתרשמתי כי שני הצדדים לא ייחסו חשיבות להסכם, ולכן גם בהסתכלות על הסכם זה כעל הסכם רגיל – משקלו נמוך מאוד" (סעיף 265).

עוד אזכיר בעניין זה, כי בבית משפט קמא המשיבה לא נחקרה בעניין ההסכם והאם חתמה עליו, וסבורני כי די בכך כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטיעוני המערער בעניין עריכתו. לא רק זאת, אלא שבית משפט קמא ציין כי "נוסח ההסכם הינו נוסח שבית המשפט לא היה מאשר במתכונתו זו" (סעיף 260 לפסק הדין קמא).

9. נוכח כל האמור לעיל, יש לקבוע כי המערער לא הוכיח עריכת הסכם מסוג זה. לחלופין יש לקבוע כי המערער לא סיפק תשובות והסברים לשאלה מדוע לא הובא ההסכם לאישור בית משפט כמתחייב על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, כדי להקנות לו תוקף משפטי, וסבורני כי הימנעות מלעשות כן, ללא שבאו לצידה הסברים משכנעים, מובילה למסקנה שגם אם נערך הסכם, הוא נזנח ע"י הצדדים והם לא היו מעוניינים עוד לאשרו ולהעניק לו תוקף מחייב. 

לפיכך, סבור אני, כי יש לדחות את ערעור המערער גם בעניין הדירה, ולהותיר את קביעת בית משפט קמא לעניין השיתוף המלא בדירה על כנה. עוד אציע כי לא נעשה צו להוצאות.

ס. ג'יוסי, שופט [אב"ד]

השופטת ע' אטיאס:

1. אף אני מצטרפת לחוות דעתו של חברי, כב' השופט סילמן, בכל העניינים בהם עוסקת חוות דעתו, למעט הדירה ברחוב —— ב——. חבריי, האב"ד, כב' השופט ג'יוסי, וכב' השופט סילמן, חלוקים בסוגיית כוונת השיתוף הספציפית בעניין דירה זו. לאחר שקלא וטריא, בחרתי להצטרף לתוצאה אליה הגיע חברי, כב' האב"ד ג'יוסי, משני טעמים:

1. ראשית, עסקינן בקביעה עובדתית של בית המשפט קמא, וכידוע התערבות ערכאת הערעור תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, וזאת לנוכח יתרונה של הערכאה הדיונית כמי שהתרשמה באופן ישיר מחומר הראיות ומהעדויות שנשמעו בפניה. על מנת להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית צריך שהטעות תהיה מהותית ובולטת עד כדי כך שתבטל את העדיפות המוקנית לה [ראו: בע"מ 1344/22 פלוני נ' אלמונית (נבו 1.3.2022)]; "אין בית המשפט שלערעור מתערב בממצאים עובדתיים ואף אינו מעמיד עצמו במקום המסכת העובדתית שנפרשה לפניו, אלא אם כן בולטת על פני הפסק טעות משפטית שורשית או שהדברים מופרכים על פניהם ובלתי סבירים" [ע"א 6798/16 לייבוביץ נ' יורש (נבו 26.9.2017)]. והדברים הללו ישימים גם בענייננו.

1. שנית ועיקר, אף שנימוקיו של חברי, כב' השופט סילמן, עשויים לבסס העדר כוונת שיתוף סובייקטיבית מצד המערער, הרי שאין בהם להעיד על אומד דעת סובייקטיבי של שני הצדדים.  ביסוד החוזה לא עומד אומד הדעת הסובייקטיבי הכמוס של המערער, אלא רצונו הסובייקטיבי שקיבל גילוי חיצוני. מקום בו אומד הדעת הסובייקטיבי של שני הצדדים הוא שונה, או מקום בו אומד הדעת הסובייקטיבי החד-צדדי של המערער אינו מקבל גילוי חיצוני, הרי שיש להעדיף את המצג האובייקטיבי המגן על הסתמכות הצד השני. "כוונה ליצירת שיתוף בנכסים אין משמעה כוונה סובייקטיבית של כל אחד מן הצדדים, אלא כוונתם המשותפת האובייקטיבית של הצדדים, המשתקפת בהתנהגותם ובמעשיהם" [ראו: ע"א 2566/93 רון שמחה נ' רון שמחה (נבו 4.4.95)].

1. במקרה שלפנינו, גם אם בינו לבין עצמו, לא הייתה למערער כוונה לשתף את המשיבה בבעלות בדירה ב——, הרי שגילוי הדעת הסובייקטיבי שקיבל ביטוי חיצוני, לא לימד את המשיבה על העדר כוונה כזו. המשיבה לא תפסה את מצב הדברים כפי שמציגו המערער. 

1. גילוי הדעת האובייקטיבי של המערער, שנגלה לנגד עיני המשיבה, בשונה מזה הסובייקטיבי, לימד על כוונת שיתוף (מגורים בדירה שנים ארוכות- 12 שנים, הולדת הילדים בדירה ב——, תשלום המשכנתה מן החשבון המשותף, הפקדת דמי השכירות בחשבון המשותף, וכן אווירת שיתוף כללית משך שנות נישואין רבות מאוד, למעלה מ- 25 שנה).  
2. התעמקות בנימוקיו של חברי, כב' השופט סילמן, מלמדת כי חברי מתמקד בכוונתו הסובייקטיבית של המערער, תוך שהוא שם את הדגש על כך שההון העצמי מומן מכספי נכות,  או בעובדה שהמערער לא מכר את הדירה ב—— לשם מימון הדירה המשותפת, ולא העביר את מחצית הזכויות בדירה ב—— בטאבו ע"ש המשיבה.

1. ואולם, בניגוד למצגים אקטיביים או שיפוצים/השקעות, שיש להם ביטוי חיצוני, הרי שקשה יותר ללמוד על כוונה סובייקטיבית מתוך התנהלותו המחדלית. את התנהלות המערער שבחר שלא למכור את הדירה ב—— לשם מימון הדירה המרווחת שרכשו הצדדים או שלא להעביר מחצית הדירה ב—— ע"ש המשיבה, ניתן לפרש לאו דווקא כהתנגדות לשיתופה של המשיבה בדירה ב——. מבחינה אובייקטיבית ניתן ליתן להתנהלותו של המערער הסבר אחר. 

1. אכן, הסכם הממון שלא אושר עשוי לבסס גילוי חיצוני לכוונתו הסובייקטיבית של המערער שלא לשתף את המשיבה בדירת המגורים ב——. ואולם, משעה שמדובר בהסכם שלא אושר בפני נוטריון, עורך הנישואין או בית המשפט, משקבע בית המשפט קמא כי הסכם מפלה שכזה גם לא היה מאושר על ידי בית המשפט, משהצדדים לא פעלו על פיו, ובית המשפט קמא אף קבע עובדתית כי "שני הצדדים לא ייחסו חשיבות להסכם", הרי שאין בעצם קיומו של ההסכם, גם אם נחתם על ידי המשיבה, כדי להעמיד את המשיבה על העדר כוונת שיתוף מצד המערער, בין מתוך הנחה שמדובר בהסכם חסר תוקף, ובין בשל זניחתו על ידי המערער לאור התנהלותו רבת השנים לאחר חתימתו.  

1. מטעמים אלו, אני מצטרפת לגישתו של חברי, האב"ד גיוסי, לפיה יש לדחות את הערעור בסוגיית דירת המגורים ב——. כן אציע לחבריי, בנסיבות העניין, וחרף דחיית הערעור, שלא לעשות צו להוצאות במסגרת הליך זה. 

1. יחד עם זאת, ולפני סיום ראיתי להוסיף כי איני מקלה ראש, כלל ועיקר, בתמרור האזהרה של חברי, כב' השופט סילמן, לבל יקל בעינינו אותו דבר מה נוסף הנדרש להוכחת כוונת שיתוף, שמא נמצא הופכים את הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 לאות מתה. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור שלילת השיתופיות המוחלשת בבע"מ 1983/23 פלוני נ' פלונית (נבו 10.8.2023) ביחס לידועים בציבור וקביעתה של כב' השופטת וילנר (מבלי להכריע בכך) כי נראה שיש להחיל כלל דומה גם ביחס לשיתוף ספציפי [סוגייה אותה ראיתי להותיר לעת הזו בצריך עיון וראו: פרשנות כב' השופטים מושקוביץ וסתיו בעמ"ש (מחוזי מרכז) 45801-12-23 ת. פ. א נ' י. א (נבו 15.6.2024) לבע"מ 1983/23 הנ"ל בפסקה 10 לפסק דינם].  

ע. אטיאס, שופטת

הוחלט על דעת כל חברי ההרכב לדחות את ערעור המערער בגין חיובו בהשבת הסך של 520,000 ₪ לידי המשיבה כמפורט בחוות דעתו של השופט סילמן.

כמו כן הוחלט ברוב דעות (של השופטים ס. ג'יוסי ו-ע. אטיאס כנגד דעתו של השופט נ. סילמן), לדחות את ערעורו של המערער גם ביחס לשיתוף בדירה שברחוב —— ב——.

אין צו להוצאות.

עירבון שהופקד יוחזר לידי ב"כ המערער, עבור המערער.

מותר לפרסום לאחר מחיקת שמות הצדדים והשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, ז אלול תשפ"ד, 10 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.

ס. ג'יוסי, שופט [אב"ד]		ע. אטיאס, שופטת		נ. סילמן, שופט

ת"א 36491-01-18

לפני	כבוד השופט  נפתלי שילה
התובע		יוסף חסון ע"י עו"ד ירון פרסי
נגד
הנתבע		רוני חייק  ע"י עו"ד איל רמתי

פסק דין

האם יש להצהיר כי אביו המנוח של התובע, היה זכאי למחצית דירה שהייתה רשומה ע"ש אשתו המנוחה?

א. רקע עובדתי

1. המנוח שזר חסון ז"ל (להלן: "המנוח") נישא למנוחה מרלין רז'ואן חסון ז"ל (להלן: "המנוחה"), ביום 24.7.80. היו אלו נישואין שניים למנוחים.

2. לאחר נישואיהם, המנוח עבר להתגורר בדירת המנוחה (להלן: "הדירה הראשונה"). ביום 4.10.92 מכרה המנוחה את הדירה הראשונה בתמורה לסך של 89,000 דולר.

3. ביום 11.10.92 רכשה המנוחה דירה (להלן: "הדירה") בתמורה לסך של 110,000 דולר.

4. ביום 2.10.02 ערכה המנוחה צוואה שבמסגרתה הורישה את כל רכושה לבנה יחידה מנישואיה הראשונים, רוני חייק, שהוא הנתבע בהליך זה (להלן גם: "רוני"). בין היתר, קבעה המנוחה בצוואתה (להלן: "צוואת המנוחה"), כי את הדירה יירש רוני ואולם, היא העניקה למנוח זכות מגורים בדירה, ללא תמורה, למשך כל ימי חייו.  

5. התובע הוא אחד מששת ילדיו של המנוח מנישואיו הראשונים והוא הנהנה היחיד של עיזבונו, על פי צוואת המנוח מיום 28.1.16. בסעיף 1.1 לצוואתו (להלן: "צוואת המנוח"), פירט המנוח בין זכויותיו, גם את מחצית הדירה.

6. המנוח נפטר בדירה ביום 18.8.16 והמנוחה נפטרה ביום 11.6.17 בעת ששהתה מוסד סיעודי. המנוחים חיו יחדיו בדירה, עד כמה חודשים לפני פטירת המנוח. זאת, מאחר שעקב מצבה הרפואי, הועברה המנוחה למוסד סיעודי, כמה חודשים לפני פטירתו של בעלה.

7. צוואות המנוחים קוימו. לפיכך, היורש היחיד של המנוח הוא התובע והיורש היחיד של המנוחה הוא הנתבע. 

8. התובע הגיש תובענה לפסק דין הצהרתי שבמסגרתה ביקש שיוצהר, כי המנוח היה זכאי למחצית מהדירה בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג – 1973  (להלן: "חוק יחסי ממון").  הנתבע טוען, כי בין המנוחים הייתה הפרדת רכוש מוחלטת והדירה היא רכוש חיצוני שהיה שייך למנוחה בלבד. לכן לשיטתו, לתובע – מכוח ירושת המנוח – אין כל זכות בדירה. 

ב. תמצית טענות התובע

1. המנוחים חיו יחדיו למעלה מ – 35 שנים "בהרמוניה מושלמת ובאהבה גדולה". הם ניהלו משק בית משותף, החזיקו חשבון בנק משותף ואף הופיעו יחדיו באירועים וחתונות, היא כרקדנית בטן והוא כזמר. 

2. המנוחים היו מבלים יחדיו, הם נסעו יחד לחו"ל כמעט כל שנה, החזיקו רכב משותף וכלכלו את עצמם מעבודתם ולאחר שהפסיקו לעבוד, מקצבאות וחסכונות. המנוח אף העביר ביום 27.1.11 לחשבונם המשותף, סך של 98,000 ₪ שהוא קיבל מקרן הפנסיה שלו.

3. ההחלטה לרשום את הדירה ע"ש המנוחה בלבד, נעשתה ע"י המנוחים במשותף משיקוליהם. ייתכן שהסיבה לכך, נבעה מחוב מזונות עבר שהיה למנוח והוא לא רצה שיהיה רכוש רשום על שמו.

4. המנוח עבד גם בתחום השיפוצים והצביעה והוא פרנס את המנוחה במשך שנים רבות, לאחר שהפסיקה לעבוד כרקדנית.

5. העובדה שהמנוח קבע בצוואתו שהוא מוריש לתובע מחצית מהדירה, מלמדת כי הוא סבר שהדירה משותפת גם לו.

6. מאחר שהמנוחים נישאו בשנת 1980, חל עליהם חוק יחסי ממון והסדר איזון המשאבים. מאחר שהם לא ערכו הסכם ממון, אזי במועד פטירת המנוח, עיזבונו זכאי למחצית ממכלול הרכוש שנצבר בתקופת הנישואין, לרבות הדירה, בהתאם לסעיף 5 לחוק יחסי ממון.

7. הדירה אינה נכס חיצוני. היא נרכשה בעת שהצדדים היו נשואים ולכן המנוח זכאי למחצית משוויה.

ג. תמצית טענות הנתבע   

1. בין המנוחים הייתה הפרדה רכושית מלאה. הייתה ביניהם הסכמה כי הדירה שייכת למנוחה בלבד, מאחר שהיא שילמה לבדה את מלוא תמורת הדירה. לצורך רכישת הדירה, מכרה המנוחה את הדירה הראשונה שהייתה רכוש נפרד שלה מלפני נישואיה למנוח ואת התוספת שהיה עליה להוסיף לצורך רכישת הדירה, היא שילמה מכספיה הפרטיים, מחסכונותיה ומכספי ירושה שקיבלה. המנוח לא שילם דבר לצורך רכישת הדירה.

2. המנוח לא היה מעורב כלל ברכישת הדירה. אם הייתה למנוחה כוונה לשתפו בדירה, הדירה הייתה נרשמת על שם שניהם. המנוח ראה את הדירה לראשונה רק כשהם עברו לגור בה, והלין על כך שהדירה נמצאת בקומה חמישית. העובדה שהדירה נרשמה על שמה בלבד, מלמדת כי המנוח ידע והסכים שמדובר ברכוש נפרד השייך רק למנוחה. המנוחה הבהירה למנוח "באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי אין ביניהם כל שותפות בנכסים ושאין לו חלק בדירה".

3. מדובר בזוג שנישא בנישואין שניים, בתחילת שנות החמישים לחייהם ורוב תקופת הנישואין לא היה להם חשבון בנק משותף ולמנוח לא היה חשבון בנק משלו. רק בשנים האחרונות לחייה (בשנת 2011), הסכימה המנוחה לשתף את המנוח בחשבונה וזאת עקב חששה כי "מחלת הדמנציה תשתלט עליה". אולם, היא התנתה את צירופו לחשבון, בכך שיעביר לחשבונה את כספי הפנסיה שקיבל.

4. "הצדדים לא קיימו חיי שיתוף כלכליים אלא שמרו כל השנים על הפרדה רכושית מלאה ביניהם". בדירה היו תלויות רק תמונות של הנתבע ומשפחתו ולא הייתה תלויה שום תמונה של ילדי המנוח ומשפחתו. הדבר מעיד, כי גם המנוח ידע שאין לו זכויות בדירה.

5. המנוחים היו אנשים פשוטים שלא הכירו את חוק יחסי ממון. הם חשבו שעצם העובדה שהדירה רשומה ע"ש המנוחה בלבד, מבטיחה כי הזכויות שייכות רק לה. 

6. "לא פעם הלינה המנוחה באוזני הנתבע כי היא מצטערת כי הכירה את המנוח וכי הוא לא עבד מעולם ולא עובד ולא עושה כלום מלבד צפייה בטלוויזיה ואף מהמר והיא זאת אשר מכלכלת את השניים".       

7. כל החשבונות בגין הוצאות אחזקת הדירה כגון ארנונה, מים וגז, היו ע"ש המנוחה בלבד. לצדדים היו הזדמנויות רבות להוסיף את שם המנוח כבעלים נוסף בדירה. העובדה שהדבר לא נעשה במשך כל השנים, מלמדת כי שניהם הסכימו שהדירה שייכת למנוחה בלבד. התנהגותם מלמדת על הפרדה רכושית מלאה. כמו כן, "המנוחה תמיד אמרה למנוח כי הדירה שלה ותעבור לבנה".

ד. דיון והכרעה

(א) הסמכות העניינית

1. הנתבע לא טען בכתב הגנתו כי לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בתובענה וכי הסמכות מוקנית לבית המשפט לענייני משפחה. גם בדיון שהתקיים בבקשה לצו מניעה זמני ואף בדיון קדם המשפט שהתקיים ביום 15.5.18, לא טען הנתבע כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית וכי הסמכות מוקנית לבית המשפט לענייני משפחה.

2. רק לאחר קדם המשפט ולאחר שניתן צו להגשת תצהירי עדות ראשית ונקבעו מועדי ההוכחות, הגיש הנתבע בקשה בה טען לראשונה, כי יש להעביר את התובענה לבית המשפט לענייני משפחה. דחיתי את הבקשה, מאחר שהצדדים אינם בני משפחה כהגדרתם בחוק בית המשפט לענייני משפחה תשנ"ה – 1995  (להלן: "חוק בית המשפט לענייני משפחה"), ומאחר שלא מדובר בסכסוך בקשר לירושה. לצורך שלמות התמונה, אפרט בנושא זה.

3. ברע"א 5267/14 אמיר לוין נ' דליה שיוביץ (5.10.14 – להלן: "פס"ד לוין") דן בית המשפט בשאלה האם גם תובענה הנוגעת להיקפו של עיזבון היא בגדרי סמכותו של בית המשפט  לענייני משפחה, לפי סעיף 1(6)(ה) לחוק בית המשפט לענייני משפחה. כב' השופט סולברג קבע כי:

"בגדר תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה, באה גם תובענה בנושא היקפו של העיזבון הנובע מהירושה, ובלבד שהסכסוך ה"ירושתי" תרם תרומה ממשית ליצירתה של עילת התביעה…עם זאת, ראוי לציין כי זהותם של הצדדים, ובפרט היותם יורשים, צפויה להשפיע במידה ממשית על הערכת מידת תרומתו של אותו סכסוך "ירושתי" להיווצרותה של עילת התביעה… מלאכת הסיווג לקביעת הקשר האמור אינה תמיד פשוטה, ובמצבים מעין אלה נדרש איזון בין השיקולים המתנגשים לשם קביעת סמכות השיפוט".

4. במקרה דנן, הצדדים אינם בני משפחה, אפילו לא רחוקים, ואינם יורשים במשותף בעיזבון. הסכסוך הוא מצומצם ואין לו היבטים משפחתיים נלווים. הסכסוך הוא נקודתי ביותר ועניינו יישום חוק יחסי ממון על דירה שהייתה רשומה ע"ש המנוחה בלבד. שאלה זו כלל לא קשורה לחוק הירושה. היא קשורה לבחינת מערכת היחסים בין המנוחים עצמם ולדין החל עליהם. צוואות שני המנוחים קוימו ואף אחד מהצדדים, לא התנגד לקיום צוואת ההורה של הצד השני.

כפי שקבע כב' השופט הנדל בבע"מ 7468/11 פלוני נ' אלמונית (3.7.12):

"חוק יחסי ממון עניינו השאלה הראשונה של הגדרת היקף העיזבון. חוק הירושה עוסק בסוגיא השנייה שעניינה חלוקת העיזבון".

5. בפס"ד לוין, הצדדים לסכסוך היו יורשי המנוחה ואחת מהטענות המרכזיות, התבססה על סעיף 8 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965. שם דובר על סכסוך בעל אופי משפחתי בין אחיינים לדודתם "המחייבת רגישות מיוחדת למרקם העדין של יחסי המשפחה". 

6. בעניינינו, קיים נימוק נוסף שבגינה נדחתה הבקשה להעברת התובענה לבית המשפט לענייני משפחה והוא נובע מחוסר תום ליבו של הנתבע ומעיתוי העלאת הטענה. העובדה שהנתבע לא טען זאת בכתב ההגנה ואף לא בשני דיונים שהתקיימו (בבקשה לצו מניעה ובקדם המשפט) והיא הועלתה לראשונה רק לאחר שניתן צו להגשת תצהירי עדות ראשית ונקבעו מועדי הוכחות, ולאחר שהנתבע הבין כנראה לאחר קדם המשפט כי הנטל המוטל עליו אינו נמוך, פועלת לחובתו. מדובר בהתנהלות דיונית שאינה בתם לב ונראה כי היא נעשתה על מנת "למשוך זמן" ולשנות את זהות המותב. גם טענה בדבר חוסר סמכות עניינית, במיוחד שעה שמדובר במקרי שהוא לכל היותר גבולי, יש לטעון בתם לב ולא לאחר שהנתבע ביקש לקבוע את התיק להוכחות ונקבעו מועדי ההוכחות (ראו למשל: ת.א. 9859 (מחוזי חיפה) משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ נ' עליזה קקון (6.4.05).    

7. כמו כן, כפי שנקבע בבע"מ 164/11 פלונית נ' פלוני (29.4.12):

"בית משפט זה כבר עמד על כך, כי אין שוללים סמכות שיפוט מבית משפט אזרחי כללי אלא על פי הוראה ברורה שאינה משתמעת לשני פנים … הלכה היא, כי יש לפרש בדווקנות ובצמצום הוראות חוק המסדירות סמכות ייחודית לרשות שיפוטית שמחוץ למערכת בתי המשפט הרגילים, וכי בהינתן שני פירושים אפשריים, יועדף הפירוש המצמצם את הסמכות ולא המרחיב אותה… זאת ועוד, סבורני כי חיובו של מי שאינו נמנה על "הגרעין הקשה" של בני המשפחה להתדיין בבית המשפט למשפחה עלול "לקפחו" לעומת מתדיין בבתי המשפט האזרחיים ולשלול ממנו מספר יתרונות דיוניים וראיתיים העומדים לו בבתי משפט אלה. הגמשת כללי הדיון ודיני הראיות לגיטימית כשמדובר בסכסוכים משפחתיים "אמיתיים" על מנת שלבית המשפט למשפחה יהיו כלים להתמודד עם סוג זה של סכסוכים ולהכריע בהם בדרך התואמת את הבעייתיות המיוחדת להם. אך ככל שפוחתת ה"משפחתיות" המעורבת בסכסוך ראוי לאפשר למתדיינים למצות את זכויותיהם הדיוניות והראייתיות הלגיטימיות במסגרת התדיינות אזרחית "רגילה".      

(ב) האם הדירה היא נכס בן איזון בין המנוחים?    

1. אין מחלוקת כי המנוחים לא ערכו הסכם ממון. לפיכך, בהתאם לסעיף 3 לחוק יחסי ממון:

"יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף".

2. סעיף 5 לחוק יחסי ממון קובע כי:

"(א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג… זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בבני הזוג…

(ב) בפקיעת נישואין עקב מותו של בן זוג יבואו, לעניין הזכות לאיזון משאבים, יורשיו במקומו".

 

3. הנכס היחיד שנותר לבני הזוג המנוחים (לאחר שהחשבון המשותף חולק עוד בחיי המנוחים, בעקבות מינוי אפוטרופוס חיצוני לרכוש המנוחה), הוא הדירה.

4. הדירה נרכשה בתקופת הנישואין ולכן היא לא מהווה נכס שהוחרג מאיזון המשאבים, כמפורט בסעיף 5 הנ"ל.

5. הצדדים גם לא הסכימו בכתב, כי הדירה לא תאוזן ביניהם, כפי שמאפשר סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון.

6. הנתבע לא הביא אסמכתאות לכך שהדירה נרכשה מכספי מכירת הדירה הראשונה. אולם, לאור סמיכות הזמנים ומועדי התשלומים של שתי העסקאות, סביר מאוד שאכן רוב מימון הדירה מקורו בכספי תמורת מכירת דירה הראשונה. ברם, הנתבע לא הוכיח כי ההפרש בין הדירות, בסך של 21,000 דולר, שולם מכספיה הנפרדים של המנוחה. הטענה נטענה בעלמא וללא בדל הוכחה. אדרבא, למרות שלבקשת הנתבע, ניתן צו גילוי מסמכים מחשבון הבנק של המנוחים, הנתבע בחר שלא להציג שום דף חשבון והדבר פועל לחובתו.

7. האם העובדה שהדירה נרכשה ברובה מכספים נפרדים של המנוחה, הופכת אותה לרכוש נפרד וחיצוני שלא נכלל באיזון המשאבים? ודוק: לא מדובר בנכס שהיה למנוחה ערב הנישואין או שהיא קיבלה  במתנה או בירושה בתקופת הנישואין. לכן, מדובר לכאורה בנכס בר איזון שלא מוחרג לפי סעיף 5 לחוק יחסי ממון.

8. בבג"ץ 5416/09 פלונית נ' פלוני ואח' (10.2.10) דן בית המשפט במקרה שבו בנה"ז נישאו בנישואין שניים והאיש רכש דירות מכספים שהיו לו לפני הנישואין. בהמ"ש קבע כי:

"ניתן היה לומר, כי למצער שתי הדירות נרכשו בתקופת הנישואין, ומכאן כי יש לכללן במסגרת איזון המשאבים. ברם, הדברים אינם פשוטים. נכסים שרוכש אחד מבני הזוג במהלך הנישואין, באמצעות נכסים חיצוניים נותרים – ככלל ובהעדר כוונת שיתוף – בבחינת נכסים חיצוניים שאינם בני איזון".

באותו מקרה, התערב בג"ץ בהחלטת בית הדין הרבני וקבע כי מחצית דירת המגורים  מגיעה לאישה. שם כאמור, מדובר היה בנישואין שניים שנמשכו עשר שנים בלבד.   

9. במקרה דנן, שעה שמדובר בנכס שנרכש בחיים המשותפים, קובע  סעיף 3 לחוק יחסי ממון כי "ייראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף". במקרה כזה, נראה כי יש לאמץ את דברי כב' השופט שפירא בע"מ 818/05 פלונית נ' פלוני (7.5.06) ולקבוע כי בן זוג שרכש דירה בתקופת הנישואין אף אם המימון הוא ממקורותיו הפרטיים:

"יוצר מצג כלפי בן זוגו כי יוכל לשכון לבטח בדירה, וזו תהיה רכוש משותף וזאת, משלא נתן סימנים כי בדעתו לשמור על רכושו זה בפקיעת הנישואין. מוסד "הסכם ממון" שיצר המחוקק, נותן מענה לבן הזוג שאכן דעתו הנחרצת היא לא לשתף את בן זוגו בדירה זו".

10. ודוק:  הסתייגותו של בית המשפט העליון מדברים אלו בבע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (26.12.12 – להלן: "פס"ד אלמונית"), התייחסה למקרה של דירת מגורים שנרכשה ע"י אחד מבני הזוג לפני הנישואין. שונה הדבר כאשר עסקינן בנכס שנרכש בתקופת הנישואין. ביחס לנכס כזה, על מנת להחריגו מהנכסים בני האיזון, יש צורך לערוך הסכם ממון. במקרה דנן, לא נערך הסכם ממון ולכן הדירה היא בת איזון.    

11. אף אם נראה בדירה נכס חיצוני, מאחר שחלק נכבד ממנה נרכש באמצעות מימוש דירה קודמת שהיתה שייכת למנוחה, יש לבחון האם התובע הוכיח כוונת שיתוף ספציפית של המנוח בדירה והוכח "דבר מה נוסף" להוכחת השיתוף בדירה, שהיא כידוע "גולת הכותרת" של הרכוש המשותף.

12. לצורך כך, נבחן את העדויות השונות בכל הנוגע לאופי מערכת היחסים בין המנוחים.

13. אשת התובע הגב' רויטל חסון, העידה כי בין המנוחים הייתה "הרמוניה ואהבה ותמיכה וסבלנות והכלה… הם כיבדו אחד את השני והם עשו ביחד קניות והלכו להופעות ולבילויים ואף פעם לא היה מצב שאחד מהם הלך לבד" (עמ' 7 שורות 19-23).

14. התובע העיד שהמנוחים "חיו כמו זוג יונים" (עמ' 15 שורה 27). לדבריו, מי שפרנס את המנוחה היה המנוח. לטענתו, "היא הייתה מבוגרת ולא עבדה. מי שפרנס זה היה רק אבא שלי. רקדנית בטן בגיל 50 זה כבר לא סחורה. מי שפרנס זה אבא שלי אשר עבד, עבד ועבד… הוא עבד בצבע וגם בנגריה (עמ' 16 שורות 17-20)… אבא שלי טיפל בה כל השנים" (עמ' 21 שורה 9).

15. גם בת זוגו של הנתבע הגב' איילת שטיינר העידה, כי "הייתה ביניהם אהבה" (עמ' 6 שורה 26), הם נסעו לחו"ל יחדיו ובילו במשותף (עמ' 7 שורות 20-21). לדבריה, המנוחה:

"הייתה אישה מאוד חזקה וחכמה והיה ברור מי לובש את המכנסיים בבית" (עמ' 6 שורות 27-28)… הייתה אישה חזקה היה ברור מי מנהל את הבית… כל הבית התנהל עליה. היא הייתה אישה חזקה ודומיננטית. מה שהיא רצתה בבית זה מה שקרה" (עמ' 7 שורות 26-29).

16. הגב' אסתר יוסף, שהייתה חברה של המנוחה שנים רבות והוזמנה לעדות מטעם הנתבע, העידה כי היא חתמה על התצהיר מבלי שקראה אותו (עמ' 13 שורות 29-32 ועמ' 17 שורה 14). לכן, יש לתת לו משקל מועט ביותר, אם בכלל. העדה לא ידעה כלל מה כוונת המילים  "הפרדה רכושית" שהיא כתבה בתצהירה (עמ' 17 שורה 12)  ולכן יש להתעלם כליל מטענותיה בנושא זה. יחד עם זאת, הגב' יוסף העידה כי המנוח טיפל במנוחה ואף בישל (עמ' 15 שורות 19-20) וכי:

"הם חיו יחד ממש טוב, כל כך טוב היו זוג יונים" (עמ' 16 שורה 10).

17. מעדותו בת זוגו של הנתבע והעדה מטעמו הגב' יוסף, עולה כי מערכת היחסים בין המנוחים הייתה מצוינת והם חיו כמו "זוג יונים". לפיכך, יש לתמוה מאוד על טענות הנתבע בתצהירו ובעדותו לפיה המנוחה לא הייתה מרוצה מהמנוח (עמ' 19 שורה 22 עד עמ' 20 שורה 7). הנתבע  הודה בסופו של דבר, כי  היו למנוחים "יחסים טובים" (עמ' 20 שורה 8). גם הנתבע העיד כי המנוחה הייתה דומיננטית, קיבלה את כל ההחלטות בבית (שם שורות 5-6) והיא "הייתה אישה חזקה" (עמ' 26 שורות 1-2).

18. הנתבע קיבל לבקשתו צווים שהופנו לבנקים, על  מנת לבחון את חשבונותיהם של המנוחים. למרות זאת, הנתבע לא הגיש שום דפי חשבון והדבר מלמד כי כנראה דפי החשבון שיקפו התנהלות כספית משותפת של המנוחים ולא יכלו לסייע לטענת הנתבע בדבר הפרדה רכושית (עמ' 22 שורות 7-17 וסעיף 7 לסיכומי התשובה מטעם התובע).

19. הנתבע העיד, כי אמו סברה שהצוואה יחד עם "ההסכם המילולי" שערכה עם המנוח לפיו הדירה רק שלה ותוענק לו רק זכות מגורים לכל ימיו בדירה, מספיקה על מנת "לשמור" שהדירה תישאר בבעלותה בלבד. לדבריו, אמו בקושי ידעה קרוא וכתוב בעברית ולא הייתה בקיאה כלל בחוקים (עמ' 26 שורות 10-18).

20. הנתבע  לא הביא עדים נוספים להוכחת טענותיו, למרות שבכתב הגנתו הוא הודיע שיזמן כמה מבני משפחה של התובע כגון אחיו (סעיף 31 וסעיף 83). לטענתו, הוא הבין כי עדים אלו יהיו עוינים (עמ' 28 שורות 15-32 ועמ' 29 שורות 1-2) ולכן לא זימנם לעדות. טענתו כי התובע הטיל אימה על העדים (סעיף 6 וסעיף 9 לסיכומיו), לא הוכחה כלל. הנתבע גם לא הביא כל עדות או ראייה אחרת לסתירת טענת התובע, כי אביו המנוח פרנס את המנוחה שנים רבות, שעה שעבד כצבע וכנגר, לאחר שהמנוחה הפסיקה לעבוד כרקדנית בטן, מחמת גילה.               

21. עו"ד פרסי שערך עבור המנוח את צוואתו, העיד כי המנוח אמר לו שהדירה של שניהם וכי "הוא לא ייחס לזה חשיבות והוא טען שזה מה שהם החליטו בזמנו ושהדירה היא של שניהם" (עמ' 9 שורות 21-25).   

22. התמונה העולה מהעדויות היא זו: המנוחים חיו "כזוג יונים" – זוג אוהב ותומך. המנוח עבד ופרנס את שניהם שנים רבות, שעה שהמנוחה כבר לא עבדה כרקדנית בטן. המנוחה  הייתה הדמות הדומיננטית בבית ועל פיה "יישק דבר". לא הובאה כל ראייה לכך שהמנוח הסכים או הבין כי הדירה שייכת למנוחה בלבד. לא הובאה כל עדות חיצונית לכך שהיה "הסכם מילולי" לפיו הדירה שייכת למנוחה בלבד. עדותו של עו"ד פרסי, לפיו המנוח סבר כי הדירה שייכת גם לו וכי הוא לא ראה חשיבות ברישום, לא נסתרה. העובדה שהמנוחה כתבה בצוואתה כי בנה יירש את הדירה כולה ולמנוח תהיה בה רק זכות מגורים, יכולה ללמד לכל היותר על רצונה שלה. ברם, עובדה זו לא מוכיחה דבר ביחס להסכם שנערך בין הצדדים או על אומד דעתו של המנוח ביחס לדירה. 

23. לאור ממצאים עובדתיים אלו, נבחן האם במקרה דנן, אף שעסקינן בנכס שנרכש בתקופת הנישואין שעיקרו מרכוש נפרד, הוכיח התובע כי היתה כוונת שיתוף ספציפי בדירה.  

24. בפס"ד אלמונית,  פירט כב' השופט עמית מספר פרמטרים שיש להביא בחשבון, על מנת לקבוע האם הוכחה כוונת שיתוף ספציפי. במקרה דנן, מתקיימים חלק מהפרמטרים:

א. הדירה נרכשה לאחר 12 שנות נישואין ובמהלך הנישואין.

ב. המנוחים התגוררו בדירה יחדיו במשך 24 שנים.

ג. הצדדים היו נשואים במשך 36 שנים, עד פטירת המנוח.

ד. הצדדים חיו בהרמוניה, כפי שהעידו אף עדים מטעם הנתבע – "כזוג יונים". 

ה. חלק מהדירה (21/110) נרכש מכספים שלא הוכח שהם רכוש נפרד של המנוחה.                                                                                                             

25. שעה שמדובר בדירת מגורים שנרכשה בתקופת הנישואין, המנוחים חיו חיים הרמוניים, למנוחים היה חשבון בנק משותף אחד ולא היו חשבונות בנק פרטיים למי מהמנוחים, תקופת הנישואין הייתה ארוכה מאוד, המנוחים חיו יחדיו תקופה משמעותית בדירה והנתבע לא הוכיח כי חלק מהדירה לא נרכש מכספים משותפים, אזי מדובר בנכס שהוכחה לגביו כוונת שיתוף ספציפי. 

26. כפי שקבע כב' השופט רובינשטיין בבע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665:

"רוח העידן, פתיחת  הדלתות לגישה שאינה פורמאלית בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה זה שנים באשר לשיתוף הנכסים  גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין ובייחוד דירת המגורים… וככל שהייתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים "גן של וורדים" בכל עת ובכל שעה, כן מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתייחסות לחזקת השיתוף, ובייחוד על נכס כמו דירת המגורים, קן המשפחה".

 

27. שיקולי צדק, אף הם תומכים בקבלת התביעה. התובע העיד כי בחלוף שנים ספורות מאז  שהמנוחים נישאו, הוא חידש את הקשר עם אביו ובמהלך כל השנים הרבות, הוא היה עמם בקשר רצוף וסייע להם רבות (עמ' 13 שורות 1-2). הוא אף דאג לביצוע התאמת השירותים וחדר האמבטיה בדירה, לצורכי המנוחים (עמ' 12 שורות 2-4 ועמ' 20 שורות 8-30). התובע דאג להביא למנוחים מטפלת ואף טבחית (עמ' 13 שורות 17-19). התובע נהג להסיע את המנוח מידי יום שישי על מנת לבקר את המנוחה, במוסד שבו שהתה בתקופה האחרונה לחייה (עמ' 12 שורות 12-16).   

28. גם אשתו של התובע הגב' רויטל חסון העידה, כי היא ראתה את המנוחה כחמותה  "לכל דבר ועניין" והיא ומשפחתה היו מבקרים את המנוחים בחגים והמנוחים התארחו אצלם (עמ' 3 שורות 17-19). התובע בפועל התנהג אף כבן למנוחה. לדבריה: "בעלי היה סועד אותה, מתקן להם מה שהיו צריכים לסדר… היה מבקר אותם, מרלין הייתה מתקשרת … הוא היה לוקח אותם ואם היו צריכים לרכוש דברים הוא היה עושה זאת וזה היה כל השנים" (עמ' 5 שורות 9-11).     

29. 29. מאידך, הנתבע התגורר במהלך כל השנים באנגליה והגיע לביקורים בישראל לתקופות קצרות. למעט בשנתיים האחרונות לחייה המנוחה, הנתבע היה בממוצע בארץ פחות מחודשיים כל שנה. בת זוגו של הנתבע, הגב' שטיינר, אישרה בחקירתה כי עד לשנת 2016 היא סייעה למנוחה רק כשבן זוגה היה בארץ (עמ' 5 שורות 15-16) ומעולם לא ביקרה אותם בעצמה. רוב נטל הטיפול במנוחים במשך כל השנים ובמיוחד בשנים האחרונות לחייהם כשמצבם הבריאותי לא היה שפיר, נפל על כתפי התובע. 

30. לפיכך, הכרה בזכותו של התובע לקבל מחצית מהדירה כיורש המנוח, מביאה לתוצאה צודקת. המנוח שימש כבן חורג למנוחה והוא זה שהיה עמה ועם אביו בקשר קבוע עשרות שנים, שעה שהנתבע התגורר באנגליה.  

31. 31. סיכומו של דבר:

א. אני נעתר לתובענה וקובע כי הדירה היא נכס בן איזון ולפיכך ניתן צו ללשכת רישום המקרקעין לרשום מחצית מהדירה הידועה כגוש 7128 חלקה 287/33 ברח' בלפור 138 בת ים ע"ש התובע. התובע ימציא פסיקתא לחתימה.

ב. הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 50,000 ₪.

ג. הערובה שהפקיד התובע לצורך מתן צו המניעה הזמני, תושב לו באמצעות ב"כ.

 

ניתן היום,  כ"א כסלו תשע"ט, 29 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.

 

     

בתלה"מ 4254-02-22:

בית משפט לענייני משפחה באשדוד

תלה"מ 4254-02-22  

לפני	כבוד השופט  רמי בז'ה
תובעת		XXX ת|"ז —– ע"י ב"כ עוה"ד שרה זנו אמוראי
נגד
נתבע		XXX ת"ז —-   ע"י ב"כ עו"ד רן רייכמן

פסק דין

מונחת להכרעתי תביעה רכושית אשר הגישה התובעת כנגד הנתבע.

העובדות בתמצית

1. הצדדים נישאו זל"ז ביום 12.03.2020. מועד מוקדם יותר שנקבע לחתונתם ליום 14.02.2019, בוטל לבקשת התובעת. 

1. עוד בטרם נישואיהם הייתה בבעלות הנתבע דירת מגורים ברח' י.ו באשקלון (להלן: "דירת י.ו"). על דירה זו רבצה משכנתא שנטל הנתבע לצורך מימון רכישתה.

1. ביום 14.12.2020, כתשעה חודשים לאחר הנישואין, רכשו הצדדים דירת מגורים ברח' ב. באשקלון (הסכם הרכישה צורף כנספח 4 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע), וזאת תמורת סך של 1,970,000 ₪ (להלן: "דירת ב."). הצדדים ביצעו בדירת ב. שיפוץ משמעותי, עניין אשר היה כרוך בעלויות כספיות נוספות.

לצורך מימון רכישת דירת ב. הצדדים נטלו משכנתא משותפת בסך של 1,300,000 ₪ מבנק מזרחי טפחות. 

1. ביום 14.06.2021, למעלה מחצי שנה לאחר רכישת דירת ב., מכר הנתבע את זכויותיו בדירת י.ו. כספי התמורה שנותרו בידי הנתבע לאחר סילוק המשכנתא, הושקעו בדירת ב., בין לצורך רכישתה/מימון השיפוץ, ובין לצורך פירעון הלוואות גישור שנטל הנתבע. 

1. עד למכירת דירת י.ו הצדדים התגוררו בה יחדיו. לאחר מכן, ובתקופה בה טרם התקבלה החזקה בדירת ב. והשיפוץ שבוצע בה לאחר מכן טרם הושלם, התגוררו בני הזוג במשך תקופה קצרה בבית אמה של התובעת.

1. במהלך תקופה זו התגלע משבר בנישואי הצדדים, בעקבותיו הנתבע עזב את דירת אמה של התובעת, וביום 28.10.2021 אף פתח בהליך ישוב סכסוך בבית הדין הרבני האזורי באשקלון.

1. התביעה הרכושית שבפני הוגשה ע"י התובעת ביום 02.02.2022, ובמסגרתה עתרה להורות בין היתר גם על פירוק השיתוף בדירת ב. וכן לקבלת סעדים מכח הוראות חוק יחסי ממון.

1. ביום 14.03.2022 הגישה התובעת בקשה לצו הגנה כנגד הנתבע (ה"ט 29169-03-22). ביום 21.03.2022 ניתן תוקף להסכמות הצדדים בהליך זה, לרבות באשר למגוריהם בדירת ב..

1. לאחר שהתקיימו מספר קדמי משפט בתביעתה הרכושית של התובעת, וכן דיון הוכחות שהתקיים ביום 07.12.2023 במהלכו נחקרו הצדדים על תצהיריהם, הגישו הצדדים את סיכומיהם בכתב- ומכאן פסק דין זה.

תמצית טענות התובעת

1. הצדדים נישאו בשנת 2020, וההסדר הרכושי החל עליהם הינו זה הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973.

1. נישואי הצדדים נקלעו לכלל משבר כתוצאה מהתנהגותו של הנתבע, לרבות התקפי זעם ואלימות שנקט כנגד התובעת, וכן התעמרותו והתעללותו בה. ניסיון שלום בית שנערך לא צלח. 

1. הצדדים רכשו בראשית שנת 2021 את דירת ב. תמורת סך של 1,960,000 ₪, לרבות מכספי משכנתא משותפת בסך 1.3 מיליון ₪ שנטלו יחדיו מבנק מזרחי טפחות, אשר לצורך נטילתה הנתבע דאג להנפיק עבור התובעת תלושי שכר פיקטיביים לצורך הצגתם לבנק. דירת ב. נרשמה ע"ש הצדדים בחלקים שווים ממועד רכישתה והינה בבעלותם המשותפת. עוד נטען שהצדדים ביצעו שיפוץ נרחב בדירת ב. עפ"י טעמם, בסיוע מעצבת פנים ששכרו, וכן רכשו ריהוט ומוצרי חשמל וכלל הציוד הנדרש לדירה.

בתצהיר עדותה הראשית טענה התובעת שפרט לכספי המשכנתא הנ"ל, הצדדים תכננו לממן את רכישת דירת ב. מהכספים שיתקבלו ממכירת דירת י.ו שבבעלות הנתבע, וכן הודתה כי היא לא העבירה כספים כלשהם ממקורותיה לצורך רכישת דירת ב. כן נטען שהורי הנתבע העבירו ביום 15.12.2020 סך של כ- 250,000 ₪ לחשבונם המשותף של הצדדים וסכום זה שימש כתשלום הראשוני בגין הדירה. בנוסף, הנתבע נטל הלוואת גישור בחשבונו על סך 200,000 ₪, ובנוסף בני הזוג נטלו הלוואת גישור נוספת מחשבונם בבנק מזרחי טפחות בסך 250,000 ₪ נוספים. לטענת התובעת, הלוואות אלה ניטלו כהלוואות גישור עד לקבלת כספי התמורה ממכירת דירת י.ו אשר נמכרה רק ביום 14.06.2021. התובעת טענה שבפועל הנתבע אכן העביר את הכספים הנדרשים לצורך סילוק הלוואות הגישור הנ"ל לאחר מכירת דירת י.ו.

בסיכומיה של התובעת נטען שיתרת כספי התמורה שהתקבלו בידי הנתבע ממכירת דירת י.ו בסך של כ- 650,000 ₪, הופקדו בחשבונם המשותף של הצדדים ושימשו לפירעון הלוואות הגישור הנ"ל.              

התובעת עתרה להורות על פירוק השיתוף בדירת ב. ומכירתה למרבה במחיר בשוק החופשי. כן עתרה להורות גם על חלוקת המיטלטלין בדירה עפ"י שיטת שתי הרשימות.

1. הנתבע עבד בעסק משפחתי השייך לאביו, ובפועל הוא משמש כמנהל של החברה ומשתכר סך של כ- 50,000 ₪ ברוטו לחודש בתוספת הטבות נוספות וזכויות צבורות המהוות נכס בר איזון. 

התובעת עבדה במשך מספר חודשים בחברה עמה מנהל הנתבע קשר עסקי, ועמדה לפתוח עסק זעיר לדברי מאפה ואף רכשה את הציוד הנדרש לצורך כך. ברם, בשל הסכסוך שהתגלע בין הצדדים הדבר לא עלה בידיה.

התובעת עתרה להורות על ביצוע איזון משאבים ביחס לזכויות שנצברו לצדדים במהלך נישואיהם.

1. בנוסף פורט בכתב התביעה כי לצדדים חשבון משותף בבנק מזרחי טפחות, וכל אחד מהצדדים מחזיק בנוסף גם בחשבון בבעלותו. כן נטען כי לאחר הנישואין הנתבע רכש עבור התובעת, לרבות מכספי ביטוח שקיבלה, רכב מסוג לקסוס הרשום על שמה והמשמש אותה. התובעת עתרה להורות כי מדובר בנכס שניתן לה במתנה ואין לאזנו בין הצדדים.

תמצית טענות הנתבע

1. הנתבע עתר להורות על דחיית תביעתה של התובעת על הסף בהיותה נעדרת כל עילה, וכן להורות על דחיית התביעה גם לגופה.

1. לטענת הנתבע נישואיהם של הצדדים הינם קצרים ביותר ונמשכו שנה ו-8 חודשים בלבד, והחל מחודש אוקטובר 2021 חל פירוד מוחלט בין הצדדים. הנתבע ציין כי הצדדים היו אמורים במקור להינשא כבר בחודש פברואר 2019, ברם החתונה במועד זה בוטלה ע"י התובעת אשר התנהגותה התאפיינה בחוסר יציבות ובשל כך נגרמו לנתבע נזקים כספיים ומפח נפש. בחודש לאחר מכן הצדדים שבו לקיים קשר זוגי, ביוזמת התובעת, ולבסוף נישאו זל"ז בחודש מרץ 2020.

1. הנתבע הדגיש שדירת י.ו הייתה בבעלותו עוד בטרם הנישואין, ולא הייתה לגבי דירה זו כל כוונת שיתוף, חרף מגוריהם של הצדדים שם כשנה לאחר נישואיהם.

1. לטענת הנתבע, התובעת ככל הנראה נכנסה לנישואין עמו שלא בתום לב, ועל כן, בצירוף העובדה שלא תרמה ולו פרוטה שחוקה לרכישת דירת ב. או שיפוצה או כיסוי ההלוואות שניטלו בגינה, לא יעלה על הדעת שכעת היא תזכה בשכר וברווח.

1. הנתבע טען שדירת ב. נרכשה תמורת סך של 1,970,000 ₪, בתוספת שיפוץ בסך 200,000 ₪ נוספים. 

באשר למקורות המימון ששימשו לרכישת דירת ב. טען הנתבע כלהלן:

• הצדדים נטלו משכנתא בסך של 1.3 מיליון ₪ אשר הנתבע לבדו נשא בהחזריה החודשיים.
• הנתבע נטל הלוואה בסך של 250,000 ₪ מחברת "פארמה דיל", הלוואה אותה פרע מכספי התמורה שקיבל ממכירת דירת י.ו.
• הנתבע נטל הלוואה בסך של 250,000 ₪ נוספים מחשבונו בבנק הפועלים. לטענתו הוא נושא בהחזרי הלוואה זו עד היום.
• הצדדים נטלו הלוואה בסך של 250,000 ₪ מחשבונם המשותף, וגם הלוואה זו כוסתה ע"י הנתבע מכספי התמורה שקיבל ממכירת דירת י.ו.

1. לטענת הנתבע, דירת י.ו נמכרה ביום 14.06.2021 תמורת סך של 1,450,000 ₪, ולאחר כיסוי יתרת המשכנתא, נותר בידיו סך של כ- 650,000 ₪. לעניין זה יצוין שהנתבע לא צירף את הסכם מכירת דירת י.ו במלואו, וכן לא צירף אסמכתא להוכחת טענותיו בנוגע ליתרת המשכנתא שרבצה על דירת י.ו.

1. לטענת הנתבע, לאור העובדה שרכישת דירת ב. מומנה באמצעות כספי התמורה שהתקבלו ממכירת דירת י.ו שהייתה בבעלותו טרם הנישואין, אזי "השיתוף הוא לא בר איזון" (ראו האמור בסע' 36 לתצהיר הנתבע). לחילופין נטען בכתב ההגנה שככל שייקבע שקיימת חזקת שיתוף ביחס לדירת ב., אזי זו לא תהא "מחצה על מחצה" אלא שיש לעשות שימוש בהוראות סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, ולקבוע שהחלוקה תהא ביחס של 90% לנתבע ו-10% בלבד לתובעת. זאת מהטעם שמדובר בנישואין קצרים, בשים לב שהתמורה שולמה מתשלומי משכנתא והלוואות, וכן לאור השבחת הדירה והשיפוץ שבוצע בה (סע' 37 לתצהירו). הנתבע לא חזר על טענות אלה במסגרת סיכומיו.

בנוסף נטען כי התובעת לא נשאה בשקל אחד ברכישת הדירה או בהשבחתה, לא עבדה במהלך נישואי הצדדים והסתמכה באופן מוחלט על הכנסות הנתבע, ומעולם גם לא התגוררה בדירת ב. בנסיבות אלה, לטענת הנתבע, ראוי שכל אחד מהצדדים ילך לדרכו עם הרכוש שהיה לו ערב הנישואין.

1. הנתבע הכחיש גם את טענת התובעת לפיה העניק לה במתנה את הזכויות ברכב הלקסוס, וכן טען כי ככל שטענת התובעת תתקבל, אזי מדובר בהתחייבות שדינה להתבטל לאור התנהגותה המחפירה של התובעת כלפיו. כן ציין שיתרת החובה בחשבון המשותף של הצדדים עומדת על סך של כ-40,000 ₪.

1. בסיכומיו טען הנתבע שהתובעת ביצעה כלפיו "תרגיל עוקץ". לשיטתו התובעת תכננה מבעוד מועד להינשא לו על מנת להתעשר על חשבונו, גרמה לנתבע למכור את זכויותיו בדירת י.ו ולחצה עליו לרכוש דירה אחרת במקומה תוך הצגת מצגי שווא בדבר רצונה בהקמת משפחה, וכאשר נרכשה דירת ב. והזכויות נרשמו ע"ש הצדדים, החליטה להביא את הנישואין הקצרים לידי סיום ובכך מימשה את תוכניתה הסדורה.

דיון והכרעה

1. כפי שיפורט להלן, מצאתי להיעתר לתביעה ולהורות על פירוק השיתוף בדירת ב. וכן על איזון משאבים ביחס לכלל הזכויות אשר נצברו לצדדים בתקופת נישואיהם.

1. הצדדים נישאו בשנת 2020, כך שיחסיהם הרכושיים מוסדרים בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון").

סעיף 3(א) לחוק יחסי ממון קובע שבמידה ובני זוג לא ערכו הסכם ממון, רואים אותם כמי שהסכימו להסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק.

1. אין חולק כי בנדוננו הצדדים לא ערכו הסכם ממון. לפיכך, ובהתאם לסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, עם פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג ל"מחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג".

1. המחלוקת העיקרית שהובאה לפתחי הינה בקשר לעתירת התובעת לפירוק השיתוף בדירת ב. הרשומה ע"ש הצדדים ואשר נרכשה במהלך נישואיהם. כן יש להכריע גם במחלוקת שהתגלעה בקשר לרכב הלקסוס הרשום ע"ש התובעת, ובאיזון הזכויות שנצברו לצדדים במהלך נישואיהם.

• דירת ב.

1. הזכויות בדירת ב. נרשמו ע"ש שני הצדדים ממועד רכישתה. שני הצדדים צוינו והוגדרו כרוכשי הזכויות בהסכם המכר מיום 14.12.2020 (נספח 4 לתצהיר הנתבע), וכך גם כעולה מנסח הרישום שהוצג בפני (נספח 5 לתצהיר התובעת). דהיינו: דירת ב. הינה נכס משותף לצדדים, אשר נרשם כמשותף כבר מראשית הדרך.

1. חרף רישום הזכויות בדירה זו ע"ש הצדדים בחלקים שווים, הנתבע עתר להורות על דחיית תביעתה של התובעת לפירוק השיתוף בדירת ב.                                   עיקר טענותיו של הנתבע בהקשר זה כמפורט בסיכומיו היו כלהלן:

• התובעת לא הוכיחה את טענותיה ולא עמדה בנטל המוטל עליה.
• רכישת דירת ב. מומנה במלואה על ידי הנתבע, מבלי שהתובעת השתתפה בכך, לרבות כספים נפרדים של הנתבע אשר התקבלו ממכירת דירת י.ו, ובנוסף הנתבע גם נשא באופן בלעדי בתשלומי המשכנתא וההלוואות שניטלו לצורך רכישת הדירה.
• מדובר בנישואין קצרים.
• התובעת לא התגוררה בדירה.
• התובעת לא עתרה למתן פסק הדין הקובע שיתוף בנכסיו הנפרדים של הנתבע.
• מדובר בתוכנית עוקץ של התובעת, אותה תכננה מראשית היכרותם של הצדדים.

כפי שיפורט להלן, לא מצאתי באיזה מטענות שהעלה הנתבע כל הגנה ראויה כנגד עתירתה של התובעת לפירוק השיתוף בדירת ב.

1. כפי שפורט לעיל, מעת רכישתה נרשמו הצדדים כבעלי זכויות שוות בהסכם המכר עליו חתמו ביום 14.12.2020. די במסמכים שהוצגו בפני ע"י התובעת על מנת להוכיח שמדובר בנכס שנרכש כמשותף, אשר הצדדים התכוונו שהזכויות בו יירשמו על שמם במשותף. הנתבע עצמו העיד בחקירתו הנגדית שדירת ב. נרשמה כנכס משותף, והבהיר שכך היה שכן הוא לא העלה בדעתו את האפשרות שנישואיהם של הצדדים לא יאריכו ימים:

                    " רשמתי אותה (את דירת ב.- ר.ב) גם על שמה. — רצתה שהדירה תועבר על שמה כי היא ידעה מה היא עושה אני לא ידעתי הייתי תמים, היא אמרה לי נקנה דירה על שנינו נחליף דירה, הלכתי קניתי דירה ורשמתי על שנינו כי לא העלית במחשבה שיכול להיות יקרה מצב כזה."

 (עמ' 30 לפרוטוקול מיום 7.12.2023 בשורות 2-4)

ובהמשך עדותו העיד הנתבע מפורשות שהוא רכש את דירת ב. בצוותא עם התובעת, ובעת רכישתה הוא סבר שמדובר בנכס משותף לצדדים, וכהאי לישנא:

                        " ש. אתה צירפת אותה לחשבון שהיה שלך ובכך יצרת הפרדה רכושית?

ת. היום, אחרי שאני מבין את הדברים, אני אומר שצירפתי אותה לחשבון וחשבתי שאם אני קונה איתה בית ביחד אז אנחנו ביחד.

ש. אז גם הבית הוא ביחד, זה מה שחשבת, בזמן שרכשת בית עם –, הלכתם וחתמתם נכון או לא, רכשתם דירה ברחוב ב. נכון?

ת. כן."                          (שם, בעמ' 31 שורות 17-22)

מעדות הנתבע עולה מפורשות שבני הזוג התקשרו יחדיו בהסכם לרכישת דירת ב., והתכוונו להחיל משטר של שיתוף על הדירה שרכשו יחדיו. 

העובדה שבני הזוג נפרדו לאחר פרק זמן קצר, אין בה לשלול בדיעבד את זכויותיה של התובעת בדירה המשותפת שנרכשה. מדובר בסיכון מודע שהנתבע נטל שעה שהוא בחר לעשות שימוש בכספים שקיבל ממכירת דירת י.ו לצורך רכישת דירת ב. מבלי להבטיח קודם לכן את זכויותיו בכספי תמורה אלה. ויודגש; סיכון זה היה מוחשי וממשי והיה על הנתבע לקחת בחשבון גם את האפשרות שהנישואין לא יאריכו ימים- כפי שאירע בפועל- קל וחומר לאחר שהתובעת כבר ביטלה בעבר את מועד החתונה המקורי והצדדים נפרדו באותה עת למשך מספר חודשים (ראו סעיפים 11-14 לכתב ההגנה). 

וכך הנתבע עצמו העיד בחקירתו הנגדית ששגה בכך שלא עמד על חתימת הסכם ממון טרם מכירת דירת י.ו ורכישת דירת ב.:

                            " אם אני הבאתי כסף או משהו שהיה לי קודם, אם היינו עובדים שנינו וצוברים במהלך השנים שזה מה שתכננתי ליצור איתה משפחה והייתי אולי טיפש ולא עשיתי הסכם אז כן באתי למטרת המשפחה רציתי לתת לה את הכי טוב שיש."

        (עמ' 29, שורות 12-14)

 

1. במצב דברים זה, אין בידי לקבל את הטענה לפיה התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה, והנני דוחה טענה זו. הוכח בפני שדירת ב. נרכשה מלכתחילה כמשותפת, והנתבע אף הודה בכך מפורשות בעדותו. ממילא, וככל שהנתבע סבר שרישום הזכויות בדירת ב. אינו משקף את הבעלות בפועל, היה עליו לעתור לקבלת סעד הצהרתי במסגרת תובענה מתאימה- וזאת לא עשה, וגם בכך יש לראות חיזוק לכל שפורט ונקבע לעיל.

1. סעיף 37 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 קובע שכל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש את פירוק השיתוף בהם. היינו, שעה שהצדדים הינם בעלי הזכויות בדירת ב. במשותף, בדין עתרה התובעת להורות על פירוק השיתוף בה.  

• כפי שיפורט להלן, אין בידי לקבל  את הטענות לפיהן אין להורות על פירוק השיתוף לאור הטענה לפיה דירה זו נרכשה מכספים שצבר הנתבע לפני הנישואין לרבות כספים שהתקבלו ממכירת דירת י.ו ו/או לאור הטענה לפיה הנתבע נשא לבדו בהחזרי המשכנתא וההלוואות שניטלו לצורך רכישת דירת ב. 

הנכון הוא שמקור הכספים ששימשו לרכישת דירת ב., והעובדה שהתובעת לא תרמה כספים כלשהם ממקורותיה לרכישתה (כפי שגם נטען בתצהירה וכפי שעלה גם מחקירתה הנגדית), אין בהם כשלעצמם כדי לשלול את זכויותיה הקנייניות בנכס זה.

1. כפי שנקבע בפסיקה, במקרים בהם בני זוג חותמים יחדיו על הסכם לרכישת נכס, יש בכך ביטוי לרצונם לחלק את הזכויות ביניהם באופן שווה, יהא חלקו בהשקעה של כל צד אשר יהא (ע"א 66/88 תמר דקר נ' פליקס דקר, מג(1) 122 (1989)).

כן נקבע בפסיקה כי ככל שכספים של אחד מבני הזוג, אשר נצברו לו טרם הנישואין, הושקעו במהלך הנישואין בנכס שנרכש מלכתחילה על-שם שני בני הזוג, ונרשם על שמם, קיימת אפשרות שהתגבשה כוונת שיתוף מלאה בנכס. זאת הגם שמדובר בנכס שנרכש רובו או כולו מכספים עצמאיים של אחד מבני הזוג, באופן שהכספים העצמאיים של בן הזוג מאבדים את צביונם ככאלה עם רכישת הבית במשותף. (ראו: עמ"ש (מחוזי חיפה) 38445-08-17 פלוני נ' אלמונית [פורסם בנבו] (05.10.2018).

במקרה שבפני שוכנעתי שאכן כך הוסכם בין הצדדים בעת רכישת דירת ב., ולא בכדי נרשמו שני הצדדים כבעלי הזכויות בדירה במשותף.

1. אין חולק שדירת י.ו נרכשה לפני הנישואין ע"י הנתבע ואף נרשמה על שמו, ונותרה בבעלותו גם לאחר הנישואין ועד למכירתה בחודש יוני 2021, ומדובר בנכס חיצוני שאינו בר איזון עפ"י הוראות חוק יחסי ממון.

אלא, שהזכויות בנכס זה כלל אינם נושא הדיון בתובענה שבפני. התובעת כלל לא טענה שהתגבשה כוונת שיתוף לגבי הזכויות  בדירת י.ו, וטענותיה התמקדו בזכויות הצדדים בדירת ב. בלבד ועתירתה לפירוק השיתוף בנכס זה. 

מהמסכת העובדתית והראייתית שהובאה בפניי עולה שלאחר מכירת דירת י.ו, הנתבע הטמיע וערבב את הכספים שקיבל ממכירת דירת זו והסכים הלכה למעשה לשתף את התובעת בכספים אלה. ויודגש; בחקירתו הנגדית הנתבע העיד מפורשות שלא הייתה לו כל כוונה שהתובעת תשיב לו את כספי דירת י.ו (עמ' 38, שורות 17-18).

משהנתבע בחר למכור את דירת י.ו, ולעשות שימוש בכספי התמורה שקיבל ממכירתה לצורך רכישת נכס משותף בצוותא עם התובעת (דירת ב.), אין מקום להידרש ולהתחקות כעת אחר מקור הכספים שהושקעו בדירת ב. כאמור, הנתבע העיד מפורשות שהוא סבר בעת רכישת דירת ב. שמדובר בנכס משותף- זאת על אף שידע כבר אז שהתובעת לא תתרום כספים כלשהם לרכישתה.

כפי שיפורט להלן, הנתבע גם הודה בחקירתו שהוא תכנן מלכתחילה למכור את דירת י.ו ולעשות שימוש בתמורה שתתקבל ממכירתה לצורך רכישת דירת ב.

גם העובדה שנישואיהם של הצדדים לא ארכו זמן רב לא הייתה בגדר אירוע בלתי צפוי, שעה שאין חולק שעוד קודם לכן חתונת הצדדים בוטלה ע"י התובעת (בחודש 2/2019), והנתבע עצמו טען שהסיבה לכך הייתה "חוסר היציבות המאפיין את התובעת" (סע' 11 לכתב ההגנה וכן עדות הנתבע בעמ' 39 שורה 30 וכן שורה 32). במצב דברים זה, לאור 'חוסר היציבות', היה על הנתבע לקחת בחשבון שמשבר נוסף בנישואי הצדדים עלול להתרחש גם לאחר רכישת דירת ב. והטמעת כספי דירת י.ו- כפי שאירע בפועל.

• באופן מכוון הנתבע בחר לשמור על עמימות ביחס לכספי התמורה שהתקבלו ממכירת דירת י.ו, וביחס לשימוש שנעשה בהם. כך, בסעיף 34 לתצהיר עדותו הראשית, טען הנתבע שדירת י.ו נמכרה על ידו ביום 14.6.21 תמורת סך של 1,450,000 ₪, ולאחר סילוק יתרת משכנתא בסך כ-800,000 ₪, נותר בידיו סך של כ- 650,000 ₪. ברם, הנתבע לא צירף את הסכם המכר הנטען בגין דירת י.ו, לא צירף את יתרת המשכנתא שרבצה על דירה זו, לא צירף כל אסמכתא בגין סכומי התמורה הנטענים ששולמו, וגם לא צירף דפי חשבון מהם יעלה שכספי התמורה אכן הופקדו בחשבונו הנפרד כנטען.

בפסיקה נקבע הכלל לפיו מעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת כנגדו. עוד נקבע כי ככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה (וראו לעניין ע"א 548/78 שרון נ' לוי פד"י לה (1) 736,רע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר בע"מ פ"ד מד (4) 595, ע"א 2273/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג ואח' פ"ד מז (2) 606, ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף (27.07.08), וכן ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו פ"ד מה(4) 651). 

בנסיבות נדוננו, סבורני כי אי הצגת הסכם המכר וכלל האסמכתאות הנדרשות כמפורט להלן עומדים לחובת הנתבע ומחזקים דווקא את טענת התובעת.

• על אף שהנתבע הכחיש את טענות התובעת לפיהן הלוואות שניטלו כמפורט בסע' 19 לעיל היו הלוואות גישור עד לקבלת כספי התמורה ממכירת דירת י.ו, אזי בחקירתו הנגדית הנתבע הודה מפורשות שהוא הסתמך מלכתחילה על כספי דירת י.ו, ותכנן למכור דירה זו ולעשות שימוש בתמורתה לצורך מימון רכישת דירת ב., וכלהלן: 

                      

           " ש. תאשר לי שבשביל לקנות את הדירה בב. נדרשו עוד 3 הלוואות גישור. אחת מהעסק של אבא שלך והשותף שלו, הלוואה מבנק הפועלים שזהו החשבון שלך והלוואה משותפת מהחשבון המשותף במזרחי טפחות נכון?

         ת. כן. " (עמ' 34, שורות 7-10)

ובהמשך :

             " ש. התכנית שלך הייתה למכור את הדירה בי.ו כי היא עמדה למכירה ותכננת שההון העצמי תשלם מכירת הדירה בי.ו?

               ת. זה היה התכנון בפועל זה לא קרה." (שם, 21-23) 

          (ההדגשות לעיל אינן במקור-ר.ב)

1. לא זו אף זו; הנתבע שמר על עמימות (בלשון המעטה) גם בכל הקשור לשימוש שנעשה בכספי התמורה הנטענים אשר התקבלו ממכירת דירת י.ו, והגרסה שמסר בסעיף 35 לתצהיר עדותו הראשית ביחס לתמורת דירת י.ו והנעשה בה, לא נתמכה באסמכתאות נדרשות, בחקירתו התגלעו בה פרכות רבות, ולא מצאתי ליתן בה כל אמון.

1. בכל הקשור להלוואה המשותפת שנטלו הצדדים בחשבונם המשותף בבנק מזרחי טפחות– הצדדים נטלו ביום 08.02.2021 הלוואה על סך של 250,000 ₪ מחשבונם המשותף בבנק מזרחי טפחות להלן: "הח-ן המשותף"). עצם העובדה שהצדדים נטלו הלוואה משותפת מחשבונם לצורך רכישת דירת ב. מחזקת את מסקנתי כי הם התכוונו מלכתחילה ליצור שיתוף בדירת ב. ולרכוש אותה מלכתחילה בנכס משותף.                                                     כעולה מהסכם ההלוואה שצורף (באופן חלקי) כנספח ד' לכתב ההגנה, מדובר בהלוואה לתקופה של 6 חודשים בלבד, כך שברור שכוונת הצדדים הייתה לפרוע הלוואה זו מכספי תמורת מכירת דירת י.ו. הנתבע אף הודה בכך בחקירתו כאמור. כעולה מדפי החשבון המשותף אשר צורפו כנספח 8 לתצהיר הנתבע, כספי הלוואה זו הופקדו לחשבון המשותף ביום 09.02.2021 (עמ' 34 לתצהיר הנתבע), זמן קצר לפני שבוצע תשלום בסך כ- 350,000 ₪  מהח-ן המשותף לידי מר ס.מ- שהינו המוכר של דירת ב. כעולה מהסכם המכר שצורף (באופן חלקי) כנספח ב' לכתב ההגנה. עוד עולה מנספח 8 הנ"ל שהלוואה זו נפרעה מהח-ן המשותף ביום 20.09.2021 (בסך 254,217 ₪), וביום 04.10.2021 הנתבע העביר לח-ן המשותף סך של 300,000 ₪ לכיסוי יתרת החובה שנוצרה בחשבון. העובדה שהנתבע בחר לכסות הלוואה משותפת זו מכספי דירת י.ו אין פירושה שהוא יהא זכאי כעת להחזר של כספים אלה, וטענה זו נדחית.

1. בכל הקשור להלוואה הנטענת בח-ן הנתבע בבנק הפועלים"-         בסע' 32 לתצהירו טען הנתבע שהוא נטל הלוואה בסך 250,000 ₪ מחשבונו בבנק הפועלים, והוא ממשיך ונושא בהחזריה גם כיום. ברם מהסכם ההלוואה שצורף כנספח ד' לכתב ההגנה, וכן כעולה מסיכומיו ומחקירתו, מדובר בהלוואה בסך 200,000 ₪ בלבד. מדפי החשבון שצירף הנתבע לתצהירו (נספח 8) עולה שביום 09.02.2021 הנתבע העביר מחשבונו בבנק הפועלים לח-ן המשותף סך של 200,000 ₪. ברם, הנתבע לא צירף לתצהירו תדפיס יתרה עדכני בגין הלוואה זו, לא צירף דפי בנק של חשבונו בבנק הפועלים, לא פירט מדוע גם הלוואה זו לא נפרעה מכספי תמורת דירת י.ו, ולא הוכיח במאום שהוא אכן נושא בהחזרי הלוואה זו גם כיום.

בנסיבות אלה, ולאור כל שפורט לעיל בכל הקשור לתמורת דירת י.ו, לא מצאתי לקבל גם את טענת הנתבע בנוגע להלוואה זו.

1. בכל הקשור להלוואה הנטענת מחברת "XXX"-                               הנתבע לא הוכיח את טענותיו בקשר להלוואה נטענת זו, וכלל לא עלה בידו להוכיח שאכן מדובר בהלוואה. ויודגש; טענת התובעת הייתה שכלל אין מדובר בהלוואה, אלא בכספים אשר הוריו של הנתבע העניקו כסיוע לרכישת דירת ב. (ראו סע' 14 לתצהיר עדות הראשית). על אף שבתצהירו של הנתבע צוין שצורף כביכול 'הסכם הלוואה' ביחס להלוואה נטענת זו אשר סומן כנספח 6 לתצהיר, בפועל לא צורף הסכם הלוואה כלשהו, וכל שצורף הוא אישור בגין העברה בנקאית מיום 15.12.20, ממנו עולה שחברת "XXX" העבירה סך של 250,000 ₪. מהמסמכים שצירף הנתבע לא עולה  שכספים אלה אכן מקורם בהלוואה שניתנה לנתבע. הנתבע לא הוכיח במאום קיומה של הלוואה נטענת זו, ולא פירט קל וחומר הוכיח את תנאיה ו/או את פירעונה. יתרה מכך, הנתבע לא הוכיח שכספים אלה אכן הועברו לצורך רכישת דירת ב. הנתבע נמנע מלהעיד את הגורם המלווה (ככל הנראה אביו אשר לטענתו הינו שותף בחברה זו), וכן נמנע מלצרף מסמכים שיוכיחו שהוא אכן פרע 'הלוואה' זו מכספי התמורה של דירת י.ו. בנסיבות אלה, ונוכח הימנעות הנתבע מהבאת הראיות הנדרשות להוכחת טענותיו (ראו סע' 36 לעיל), לא מצאתי לקבל את טענות הנתבע ביחס להלוואה זו, ומצאתי כי הימנעות זו פועלת לחובתו, ויש בה לחזק את טענות התובעת דווקא לפיהן אין מדובר בהלוואה אלא בכספים שהתקבלו מהורי הנתבע לצורך רכישת דירת ב. כסיוע לבניה"ז, ובכלל הנסיבות מצאתי להעדיף את גרסתה של התובעת לעניין זה.

1. כפי שיפורט להלן, לא מצאתי לקבל גם את טענת הנתבע לפיה התובעת הבטיחה לו "הבטחות שווא", טמנה לו פח ועשתה "תרגיל עוקץ" עת תכננה מלכתחילה להינשא לו רק על מנת להוציא ממנו כספים ורכוש ולסיים את הנישואין תוך זמן קצר, ואני דוחה טענה זו. 

אין חולק שהצדדים היו אמורים להינשא במקור בחודש פברואר 2019, והחתונה במועד זה בוטלה ע"י התובעת (ראו עדות הנתבע בעמ' 39, שורה 30), ולאחר מכן הצדדים חידשו את הקשר ביניהם ולבסוף נישאו בחודש מרץ 2020. 

לטעמי, העובדה שהתובעת ביטלה את המועד המקורי לנישואי הצדדים סותרת מיניה וביה את טענות הנתבע לקיומו של "תרגיל עוקץ", אשר בכל מקרה לא הוכח. ככל שהתובעת תכננה מלכתחילה "ללכוד את הנתבע ברשתה" רק על מנת להוציא ממנו כספים ורכוש ולהתגרש תוך פרק זמן קצר, לא הייתה כל סיבה שהיא תיזום את ביטול הנישואין במועד המקורי שנקבע- קל וחומר כאשר לא היה כל ביטחון שהצדדים אכן יחדשו את הקשר ביניהם ויינשאו בעתיד. הנתבע לא הצליח ליישב סתירה זו במהלך חקירתו הנגדית (ראו עמ' 40 שורות 1-9). לעומת זאת, גרסתה של התובעת לפיה נישאה לנתבע מתוך אהבתה אליו, מקובלת עלי ומצאתי כי הינה מהימנה וקוהרנטית, ועל כן מצאתי להעדיפה על פני גרסת "תרגיל העוקץ" של הנתבע.

1. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, ולאור כלל החומר המצוי בפני, מצאתי להעדיף את גרסתה של התובעת גם לעניין נסיבות פרידת הצדדים וסיום נישואיהם. מצאתי ליתן אמון בטענות התובעת לפיהן היא ביטלה את הנישואין בשנת 2019 לאור התנהגות הנתבע כלפיה, ולא מחמת "חוסר יציבותה" כטענתו, וכן מצאתי להעדיף את גרסתה לפיה המשבר שהוביל לגירושי הצדדים נעוץ בהתנהגותו של הנתבע כלפיה. בניגוד לנטען בסיכומי הנתבע, טענותיה של התובעת לגילויי אלימות של הנתבע כלפיה לא הופרכו במהלך חקירתה. עדותה של התובעת הייתה אמינה ולא מצאתי שגרסתה הופרכה במהלך חקירתה הנגדית. התובעת צירפה לתצהירה גם התכתבות אותנטית עם אמו של הנתבע (נספח 4 לתצהיר) המחזקת ומאששת את טענותיה, ובמהלך עדותה מסרה גרסה קוהרנטית לגבי גילויי אלימות של הנתבע כלפיה במהלך תקופת הקשר וכן בקשר להבטחותיו לפנות לקבלת טיפול. התובעת העידה מפורשות שרצונה לסיים את נישואי הצדדים נעשה בעקבות אירוע אלימות במהלכו הנתבע משך בשיערה (עמ' 16 שורות 13-15), וכן העידה כי הסכימה לדרישת הנתבע להתגרש לאור סירובו לפנות לקבלת טיפול (עמ' 21 שורה 20). הנתבע לא נתן כל הסבר ראוי להתכתבות הנ"ל בין התובעת לבין אמו (על אף שלא הכחיש את קיומה), וכן נמנע מלהעיד את אמו על מנת לסתור ולהפריך את גרסת התובעת.

1. אשר על כן ונוכח העובדה שדירת ב. הינה אכן נכס משותף לצדדים, מצאתי לקבל את עתירת התובעת וליתן צו לפירוק השיתוף בנכס זה לאלתר. 

הנני מורה כי דירת ב. תוצא באופן מידי למכירה בשוק החופשי למרבה במחיר כפנויה, והכספים שיתקבלו ממכירתה, בניכוי יתרת המשכנתא והוצאות המכירה, יחולקו בין הצדדים בחלקים שווים.

בנסיבות העניין, ונוכח היעדר שיתוף הפעולה בין הצדדים מצאתי להורות על מינויו של עו"ד XXX ככונס נכסים לצורך עריכת וביצוע פירוק השיתוף וחלוקת התמורה בין הצדדים כמפורט לעיל. הצדדים יישאו בשכר טרחת כונס הנכסים בחלקים שווים.

• איזון המשאבים

1. בני הזוג נישאו בשנת 2020 וחל עליהם הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "החוק"). בסעיף 3(א) לחוק נקבע כי בני זוג שלא ערכו הסדר ממון, יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק. בסעיף 5(א) לחוק נקבע כי עם פקיעת הנישואין, לכל אחד מבני הזוג עומדת הזכות לאיזון משאבים- דהיינו כל אחד מבני הזוג זכאי למחצית שווי כלל נכסי בני הזוג, בקיזוז החובות של בני הזוג. 

1. בפסיקה נקבע שהמועד הקובע לצורך ביצוע איזון המשאבים הינו המועד שבו פסק משק הבית של הצדדים מלתפקד כיחידה כלכלית משותפת, ומדובר בקרע סופי שאינו ניתן לאיחוי. מועד זה נקבע בכל מקרה לפי נסיבותיו, בין אם במועד הפרידה בפועל, בין במועד הגשת התובענות לביהמ"ש, במועד בו עזב אחד מבני הזוג את הבית, במקרה בו מנהל אחד מבני הזוג קשר זוגי/רומנטי עם אחר, ובין במועד אחר – על פי הנסיבות המצביעות על ההפרדה הרכושית והכלכלית בפועל.

1. בנסיבות אלה, ובהיעדר טענות אחרות מטעם מי מהצדדים, מצאתי לקבוע כי מועד הקרע לצורך ביצוע איזון המשאבים בנדוננו יהא יום הגשת הבקשה לישוב הסכסוך בבית הדין הרבני ע"י הנתבע- היינו 28.10.2021 (להלן: "המועד הקובע").

1. מסיכומי הנתבע וכן מתצהיר עדותו הראשית עולה שהוא זנח את טענתו לפיה יש לעשות שימוש במקרה זה בהוראות סעיף 8(2) לחוק, ולערוך את איזון המשאבים שלא מחצה על מחצה. ממילא הנתבע לא הוכיח קיומן של נסיבות המצדיקות שימוש בסמכות זו במקרה שבפני- קל וחומר ביחס לנכס משותף (דירת ב.) אשר הנתבע עצמו הודה שנרכש מלכתחילה כמשותף.

1. לא מצאתי להיעתר לעתירתו החלופית של הנתבע לחיוב התובעת לשאת בהלוואות בנקאיות וחיצוניות (למעט המשכנתא המשותפת הרובצת על דירת ב.). מטענות הנתבע עצמו עולה שמרבית ההלוואות הנטענות (למעט ההלוואה שנטל בחשבונו מבנק הפועלים אליה אתייחס להלן) נפרעו במלואן עוד טרם המועד הקובע, מכספי מכירת דירת י.ו- וכמפורט בהרחבה לעיל.                                   

באשר להלוואה שהנתבע נטל עפ"י הנטען בחשבונו בבנק הפועלים– כפי שפורט לעיל, הנתבע לא הוכיח שהוא עודנו נושא בהחזרי הלוואה זו, ולא צירף כל מסמכים ואסמכתאות מהן יעלה כי זה אכן המצב ומה הייתה יתרת הלוואה זו נכון למועד הקובע. הנתבע יהא רשאי להמציא לידי המומחה שימונה על ידי להלן, אסמכתאות מתאימות וככל שיעלה מהן שהלוואה זו לא סולקה נכון למועד הקובע, גם עניין זה יילקח בחשבון ע"י המומחה במסגרת חוות דעתו.

1. אשר על כן אני מורה כי איזון המשאבים בין בני הזוג ייערך נכון למועד הקובע הנ"ל. לצורך ביצוע איזון המשאבים מצאתי להורות על מינוי מומחה מטעם בית המשפט- האקטואר אבי יחזקאל (להלן: "המומחה"), אשר יבחן את כלל הצבירות ע"ש בני הזוג מכל מין וסוג נכון למועד הקובע (לרבות הרכב הרשום ע"ש התובעת עפ"י שוויו במועד הקובע), ויקבע את אופן איזון המשאבים ביניהם. המומחה יגיש את חוות דעתו בתוך 60 יום מהיום.                                                                   הצדדים יישאו בשכר טרחת המומחה בחלקים שווים ביניהם, וימציאו לידי המומחה כל מסמך ו/או אינפורמציה עפ"י דרישתו. 

סוף דבר

1. תביעתה הרכושית של התובעת כנגד הנתבע מתקבלת. 

• ניתן בזה פסק דין המורה על פירוק השיתוף בדירת מגורים המשותפת ברח' XXX באשקלון, ומכירתה כפנויה בשוק החופשי למרבה במחיר. כספי התמורה שיתקבלו ממכירת הדירה, בניכוי יתרת המשכנתא והוצאות המכירה, יחולקו בין הצדדים בחלקים שווים.

• הנני מורה על מינויו של עו"ד XXX ככונס נכסים לצורך עריכת וביצוע פירוק השיתוף וחלוקת התמורה בין הצדדים כמפורט לעיל. שכר טרחת כונס הנכסים ישולם ע"י הצדדים בחלקים שווים.

• המועד הקובע לצורך ביצוע איזון המשאבים נקבע ליום 28.10.2021.

• איזון המשאבים בין הצדדים יבוצע כמפורט וכקבוע בסעיפים 46-47 לעיל לפסק הדין. 

• לצורך ביצוע איזון המשאבים בפועל הנני מורה על מינויו של האקטואר מר אבי יחזקאל כמומחה מטעם בית המשפט. חוות דעתו של המומחה תוגש בתוך 60 יום מהיום.     הצדדים ימציאו לידי המומחה כל מסמך/נתון שיידרש לו וזאת מיד עם דרישתו.                 שכר טרחת המומחה ישולם ע"י הצדדים בחלקים שווים.  

• נוכח התוצאה אליה הגעתי, ובשים לב להיקף ההליכים שהתקיימו בפני, לרבות הצורך בהגשת תצהירים וקיום דיון הוכחות, מצאתי לחייב את הנתבע בתשלום הוצאות התובעת בסך של 40,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין.

• המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק שבכותרת.

פסק הדין מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.

ניתן היום,  י"א סיוון תשפ"ד, 17 יוני 2024, בהעדר הצדדים.

 

בע"מ 5939/04:

בבית המשפט העליון בירושלים

ע"מ 5939/04

 

בפני:  כבוד השופט א' רובינשטיין

 

המבקש:  פלוני

 

נגד

 

המשיבה:  פלונית

 

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בתיק ע"מ 1166/03 שניתן ביום 24.5.04 על ידי כבוד השופטת י' שטופמן

 

בשם המבקש:  עו"ד ד' שרם

 

 

החלטה

 

א.  [667] זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת י' שטופמן) מיום 24.5.04 בתיק ע"מ 1166/03, בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (כבוד השופטת טליה קופלמן-פרדו) מיום 12.6.03 בתמ"ש 58550/96, 58551/96, 58552/96. שתי הערכאות פסקו במכלול העניינים הרכושיים שבין הצדדים, אך הבקשה דנא מוסבת על שני נכסים, דירת המגורים של בני הזוג ברמת גן ונכס נוסף בהרצליה שהיו רשומים על שמו של המבקש. כאן המקום לומר, כי בעלי הדין נישאו בשנת 1966, כך שחלה עליהם הלכת שיתוף הנכסים ואין הם באים בגדרו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג1973-.

 

ב.  לשלמות התמונה יצויין עוד, כי בפסק דינו המפורט הכריע בית המשפט לענייני משפחה אחד לאחד במכלול שלם של עניינים שבין בני הזוג, על פי התייחסות ספציפית לכל נכס לגופו – לרבות אלה שנותרו במחלוקת – הן נכסי דלא ניידי והן זכויות ממוניות אחרות. בית המשפט המחוזי, בערעור, נדרש אף הוא לאלה במפורט.

 

ג.  (1)  באשר לדירת המגורים ברמת גן, לעומת טענת המבקש כי רכש אותה כולה ושילם תמורתה לפני הנישואין, טענה המשיבה כי הדירה נרכשה מהלוואה ושולמה בכספים משותפים, ושני הצדדים העידו כי נעשו שינויים בדירה, אף כי ניטשה מחלוקת באשר להיקפם. [668] בית המשפט לענייני משפחה סבר, כי בעניין דירת המגורים נחוצה – על פי הפסיקה – כמות ראיות קטנה יותר להוכחת השיתוף, והגבולות בין המשאבים מיטשטשים, אף אם מלכתחילה נפל עיקר המעמסה על אחד מבני הזוג (ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685, 690, מפי הנשיא שמגר, שלפיו במקרה של מאמץ משותף רב שנים, "הופך במשך הזמן גם נכס שלא נרכש בחלקים כספיים שווים, למשותף" (עמ' 693-692))". במקרה דנן סבר בית המשפט, כי המבקש לא הרים את הנטל לסתור את החזקה שנוצרה.

 

(2)  באשר לנכס בהרצליה, לא שיכנע המבקש את בית המשפט לענייני משפחה, כי הוא נרכש מכספיו ומדמי שכירות בעבור נכס משפחתי שלו, והודה כי דמי השכירות נכנסו לחשבון משותף. לפיכך, נכלל גם נכס זה בין המשאבים המשותפים.

 

ד.  בית המשפט המחוזי סבר, כי צדק בית המשפט לענייני משפחה בצטטו מהלכת יעקבי (ע"א 1019/90 יעקבי נ' עזבון המנוח משה יעקבי, פ"ד מה(2) 431, 434), כי התחזק בפסיקה בעניין זה "מעמד בני הזוג הטוענים לזכותם". ובעניין דנא, הן מכוח עשרות שנות מגורים והן בשל אי הרמתו של נטל השכנוע – נטל כבד – על ידי המבקש, מוחלת חזקת השיתוף. הוא הדין באשר לנכס בהרצליה, שאף לגביו לא הרים המבקש את נטל השכנוע.

 

ה.  טענתו העיקרית של המבקש בבקשה הנוכחית, באשר לשני הנכסים שבהם מדובר היא, כי דירת המגורים נרכשה על ידיו עובר לנישואין, ואשר על כן אינה צריכה להיכלל בשיתוף המשאבים. נטען, כי עוד בטרם הנישואין חל משבר בין בני הזוג, כי בין הצדדים היתה מערכת יחסים רעועה והרוסה מיסודה שגם נטענה על ידי המשיבה בבית הדין הרבני, ולכן היתה הפרדה בין בני הזוג, לרבות בחשבונותיהם ובחסכונותיהם (פרט לחשבון עו"ש שנפתח ב1990- לניהול משק הבית). דירת המגורים והנכס בהרצליה הם איפוא – כנטען – "נכסים חיצוניים של המבקש" בלבד, ואילו בנכסים שבהם ביקשו לקיים שיתוף (מגרשים במודיעין ובראשון לציון), עשו כן מלכתחילה. הדירה נרכשה אך ורק על ידי המבקש ממקורותיו העצמיים. אשר לנכס בהרצליה נרכש זה – לשיטת המבקש – מפירות ירושתו, ושימש את המבקש בעסקיו.

 

ו.  (1)  לאחר עיון בבקשה, בפסקי הדין של הערכאות הקודמות ובפסיקה הנוגעת לעניין, באתי לכלל מסקנה כי אין בידי להעתר לבקשה.

 

(2)  ראשית, המדובר בגלגול שיפוטי שלישי של הנושא; כידוע, ניתנת רשות ערעור בגלגול כזה ככלל אך במקרים שבהם חורג הנושא מתחומם הספציפי של בעלי הדין, אל עבר בעיה משפטית בעלת אופי רחב יותר. [669] מקרה ספציפי זה, על פי עובדותיו, אינו מצדיק, כפי שיבואר להלן, התערבות של ערכאה נוספת.

 

(3)  נתתי דעתי לסוגיה המרכזית שמעלה הבקשה, קרי, דינה – לעניין חזקת שיתוף הנכסים – של דירת מגורים אשר נרכשה כנטען על ידי הבעל המערער עובר לנישואין, ושימשה את בני הזוג בחייהם המשותפים בני שלושים השנים. סוגיה זו אינה חדשה עמנו, ונדונה לא מעט בפסיקה. אתגרה הוא היישום בכל מקרה לגופו, ולא השתכנעתי כי מקרה זה לפי עובדותיו מצדיק ערעור בערכאה נוספת.

 

(4)  בטרם אדרש לסוגיה זו, אציין כי הנושא השני המועלה בבקשה, קרי, הנכס בהרצליה, לא עורר בעיני שאלה משפטית מיוחדת. המדובר בנכס שנרכש במהלך הנישואין, ואף כי נרשם על שם המערער, לא הוכיח המערער בבית המשפט לענייני משפחה, ולא שיכנע את בית המשפט המחוזי, כי נרכש מממונו שלו בלבד בלא כוונת שיתוף. דינו של נכס זה להיכלל בשיתוף הנכסים כמותו כנכסים משותפים אחרים שנרכשו בתקופת הנישואין – וכמותו כזכויות ממוניות שהבעל זוכה בהן על פי פסקי הדין בערכאות הקודמות, הקשורות בעבודתה של האשה. הדברים אמורים הן בהקשר הראייתי הספציפי, על פי ממצאי הערכאות הקודמות ומסקנותיהן, והן בהקשר ההלכה המשפטית; ראו להחלת חזקת השיתוף על נכסים בהקשר דומה ע"א 5598/94 נניקשוילי נ' נניקשוילי, פ"ד מט(5) 163, מפי השופטת שטרסברג-כהן.

 

(5)  (א)  באשר לדירת המגורים ומעמדה בהסדרים הממוניים בין בני זוג, נעה מטוטלת הפסיקה לאורך השנים, תוך מגמה כללית – הקונה לה שביתה – של ייחוס משקל לחיים משותפים רבי שנים בין בני זוג כמקנים שיתוף גם בדירת מגורים שנרכשה על ידי אחד מהם אף לפני הנישואין. עם זאת, יש בפסיקה גוונים באשר לדגשים ביישומה של מגמה זו. אזכיר רק עיקרי דברים. כבר קבע בית משפט זה משכבר, כי "כאשר תא משפחתי מתפרק לאחר קיום חיי נישואין הרמוניים, הרי קיימת לדעתי הנחה שהרכוש המצוי בידי שני בני הזוג הוא בבעלותם המשותפת, ונטל הראיה חייב לרבוץ על הצד המנסה להכחיש זאת, אלא שנטל זה יהיה ככלל קל יותר להרמה ביחס לרכוש שנרכש לפני הנישואין. אך בסופו של דבר תלויה ההכרעה בכל מקרה בנסיבות המיוחדות של אותם נישואין ספציפיים … אם המדובר ברכישת דירת מגורים המשמשת לאחר מכן בתור ביתם המשותף של הזוג הנשוי, אזי סתירת החזקה לא תהיה משימה קלה" (ע"א 2280/91 אבולוף נ' אבולוף, פ"ד מז(5) 596, 603, מפי השופט בך).

 

(ב)  [670] בע"א 806/93 הדרי נ' הדרי (פ"ד מח(3) 685, 692) ציין הנשיא שמגר: "כשלעצמי, ספק אם רצוי לבטל – בשלב זה – באופן גורף את ההבחנה בין נכסים שנרכשו על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין לבין נכסים שנרכשו על ידי שני בני הזוג לאחר הנישואין. בעניין זה אני מעדיף לבסס את החלתה של חזקת השיתוף בתיק נתון על העובדות הנפרשות לפנינו, ובהן, למשל, משך הנישואין וטיב הנכס שבו מדובר, מאשר להחיל באורח אוטומטי את חזקת השיתוף על כל נכסי בני הזוג…". השופט גולדברג הביע שם דעתו, ש"לגבי נכס שהיה שייך כל כולו לאחד מבני הזוג ערב הנישואין, והוא הדין לגבי מתנה או ירושה שקיבל במהלך הנישואין, לא חלה חזקת השיתוף בהעדר ראיה לסתור" (עמ' 697). אך באותו עניין אמר השופט חשין, בהמשך לדבריו בעניין ע"א 45/90 עבאדה נ' עבאדה (פ"ד מח(2) 77), כי "מתוך שבני הזוג היו איש בחברת רעותו שנים רבות, 'נטמעו' נכסיהם הפרטיים בנכסיהם המשותפים, נטמעו – והיו לאחד". ובדומה אמרה השופטת דורנר (ע"א 1880/95 דרהם נ' דרהם, פ"ד נ(4) 865, 877), כי "על פי השקפתי יש להחיל את חזקת השיתוף בהיקפה המלא גם על רכוש שמלפני הנישואין, שכן, ככלל, בנישואין הרמוניים הנמשכים שנים רבות נטמע רכוש כזה ברכוש המשותף". ואילו השופט טירקל (בדעת מיעוט באותו תיק, בעמ' 871), הביע דעה קרובה יותר לזו שהביע הנשיא שמגר. השופט אור (ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מט(2) 233, 242) ציין, כי "כאשר מדובר בדירת מגורים, נטל ההוכחה על התובע שיתוף בה הוא קטן, שכן דירת המגורים היא 'גולת הכותרת של חזקת השיתוף'" (מצוטט בע"א 806/93 הדרי נ' הדרי הנזכר בעמ' 690; וכן א' רוזן צבי, דיני משפחה בישראל – בין קודש לחול, עמ' 154-153). בע"א 2566/93 רון שמחה נ' רון שמחה (לא פורסם), שבו נרכשה דירה חודש לפני הנישואין, בעיקרה במימון אבי הבעל, הוחלה (מפי הנשיא שמגר) חזקת השיתוף. ברע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי (פ"ד נו(6) 175), ציינה השופטת שטרסברג-כהן – והדברים מובאים כאן אף כי ההקשר המשפטי שונה – "כפי שנקבע לא אחת, דירת המגורים היא נכס משפחתי מובהק. לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד. מטעם זה, לשיטתי, יש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה על שם אחד מהם…". ועם זאת, "לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי…" (באותה פרשה היה מדובר בנישואין שחל עליהם, סעיף 4 לחוק יחסי ממון, הקובע כי "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינים של בני הזוג.."). עינינו הרואות, כי לפנינו מטוטלת, שבכל תנודותיה ישנה ככלל אמפטיה בסיסית להחלתה של חזקת השיתוף בנישואין הרמוניים – הרמוניים "סבירים", כך נראה – על דירת המגורים, והשאלה שבה מתחבטים היא האם נוטה הכף לכיוון חזקה "מלאה", או יש מלכתחילה לבדוק ולדקדק בכל מקרה לגופו.

 

(ג)  [671] הנושא נסקר בפי השופט (כתארו אז) מצא, בע"א 4151/91 בריל נ' בריל (פ"ד נה(4) 709, 719). בהתיחסו לדעות השונות ציין: "דומה כי שורש המחלוקת בשאלה אם ככלל יש תחולה להלכת השיתוף על נכסים חיצוניים ("שלא נוצרו ביגיעת בני הזוג במהלך תקופת הנישואים", כדבריו בעמ' 715 – א"ר) של בני זוג, נעוץ ביסוד התפיסה הרעיונית עליה מבוססת הלכת השיתוף. הסוברים כי הבסיס להחלתה של הלכת השיתוף הוא קיום "הסכם מכללא" בין בני הזוג, ייטו מטבע הדברים לפקפק בצדקת החלתה של הלכת השיתוף על נכסים חיצוניים … להכרעה שונה ניתן, לכאורה, להגיע מנקודת מבט הרואה בהלכת השיתוף ביטוי ל'חקיקה שיפוטית' המבקשת להגשים תפיסה ערכית הנגזרת מעקרונות-על של צדק ויושר…". וכאן הוסיף השופט מצא דברים שבידי, בכל הכבוד, להצטרף אליהם: "…אלא שבאימוץ איזו מן התפיסות הרעיוניות הללו אין כדי להוביל להכרעה שיפוטית חד משמעית, שתהא גם טובה וראויה … לא רק מפני שהלכת השיתוף מבוססת אל נכון על שילובן של שתי התפיסות הרעיוניות הללו … אלא גם מפני שצדקת החלתה של הלכת השיתוף על נכסים חיצוניים אינה יכולה שלא להיות מושפעת מאיכות יחסיהם של בני הזוג במקרה העומד לבירור, ממשך הנישואין, מטיב הנכס נושא המחלוקת וכן מעיתוי נפילתו בחלקו של אחד מבני הזוג ומנסיבותיה…" (שם). כאן ציטט השופט מצא מתוך הסכמה את דברי הנשיא שמגר בפרשת הדרי, ולבסוף סיכם כי "הנה כי כן, המחלוקת בשאלת החלת השיתוף על נכסים חיצוניים אינה מתייחסת לתוכן הנורמה אלא לכללי יישומה" (עמ' 717). באותו עניין, וכן בבג"ץ 3995/00 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (פ"ד נו(6) 883), היו הנסיבות כאלה שלא הוחלה בהן הלכת השיתוף על נכסים שנרכשו לפני הנישואין על ידי אחד מבני הזוג. ראו נא גם סקירת השופט שוחט בעניין הלכת השיתוף בתמ"ש (ת"א) 70030/98 פלונית נ' פלוני (לא פורסם).

 

(6)  מהו איפוא שיעור הדברים? רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה "פורמלית" בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה מזה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין, ובמיוחד דירת המגורים. ועם זאת, בין המנסחים את גישתם על בסיס רעיוני ערכי ובין המייסדים אותה על בסיס הסכמי, יסכימו לדידי למצער כי בסופו של יום אין מנוס מבדיקת נסיבותיו של כל מקרה לגופו כראוי, על פי הפרמטרים שתוארו בפסיקה שצוטטה לעיל, לשם יישום נאות; ולא זה המקום להידרש לפרשנות סעיף 4 לחוק יחסי ממון בין בני זוג.

 

(7)  בעיני, בצד כל אלה, יש ביסוד הדברים ציפיה להגינות ביחסים בין בני אדם בכלל – נגזרת של תום הלב החולש על המשפט הפרטי (ראו והשוו סעיפים 39 ו61- לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-), בחינת "אדם לאדם – אדם" (הנשיא ברק, רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 279). [672] זו גם תמציתו הערכית של הכלל "ועשית הישר והטוב" (דברים ו', י"ח) החופה ממעל באתוס מורשתנו; כדברי הרמב"ן (ויקרא י"ט, ב'). "אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם … אמר בכלל 'ועשית הישר והטוב', שיכניס בעשה היושר…". ואכן, ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין, ובוודאי לדירת המגורים של זוג ומשפחה, משמעותי יותר, וככל שהיתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים הללו "גן של ורדים" בכל עת ובכל שעה, כך מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתיחסות לחזקת השיתוף, במיוחד על נכס כמו דירת מגורים, קן המשפחה.

 

(8)  במקרה דנן שקל בית המשפט המחוזי, בעקבות בית המשפט לענייני משפחה, את כלל הנסיבות. שניהם הגיעו למסקנה, כי אף בלא שהוכח כי היתה בדירת המגורים גם השקעה כנטען על ידי משפחת המשיבה, קרי, גם אם כנטען על ידי המבקש נרכשה הדירה על ידיו, היתה דירה זו לבית המשפחה – שחיה בה כמשפחה – לאורך שלושים שנה. ואף אם לא היו חיי הנישואין בהרמוניה תדירה, מכל מקום הדירה נרכשה לקראת הנישואין, בני הזוג הביאו לעולם ארבעה ילדים וגידלום, הם הכניסו שינויים – קטנים או גדולים – בדירה, ובשנים שקדמו לפירוד אף קיימו חשבון עובר ושב משותף, וכן רכשו גם נכסים משותפים. כל אלה דיים להצביע על כך, שאין מקום למתן רשות ערעור במקרה זה.

 

ז.  כאמור, אין בידי איפוא להעתר לבקשה.

 

 

ניתנה היום, כ"ב באלול תשס"ד (8.9.2004). 

בעמ"ש 10884-03-16:

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד

עמ"ש 10884-03-16 מ. נ' מ.

  

בפני	כבוד השופטת ברנט- אב"ד  כבוד השופטת פלאוט  כבוד השופט ויצמן
המערער		ד. מ.
נגד
המשיבה		ט. ש. מ.
פסק דין

 

פתח דבר 

 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בפ"ת (סגנית הנשיאה כב' הש' ר. מקייס) מיום 20.1.16 במסגרתו קיבל בית המשפט באופן חלקי את תביעתה הרכושית של המשיבה וקבע, בין השאר, כי היא זכאית למחצית הזכויות בבית המגורים של הצדדים ב.. והורה על פירוק השיתוף בו, כמו כן קבע כי המערער לא התכוון לשתף את המשיבה בחלק מכספי ירושה שקיבל, דחה את תביעת המשיבה לפסיקת מזונותיה וכן הוסיף וחייב את המשיבה בדמי שימוש ראויים בשיעור הוצאות המדור להן נדרש המערער,להערכתו בסך כולל 33,755 ₪. 

 ערעורו של המערער מתייחס לשתי קביעות בלבד בפסק הדין – האחת, הקובעת כי מחצית הזכויות בבית המגורים שייכת למשיבה והאחרת נוגעת לשיעור דמי השימוש שנפסקו לטובתו. 

 

הנדרש לנדון 

 

1. הצדדים נישאו בשנת 1978 ולהם שלושה ילידים בגירים. המערער היה יורד ים 

ובמהלך חיי נישואיהם של הצדדים שהה מחצית מזמנו הרחק מביתו. נקל לשער, איפוא, כי נטל גידול הילדים וניהול משק הבית נפל רובו ככולו לשכמה של המשיבה. 

2. קודם לנישואיהם רכש המערער מגרש מקרקעין ברח' … עליו בנוי בית בגודל 48 מ"ר. במהלך חיי נישואיהם של הצדדים שופץ הבית והורחב מספר פעמים , נוספה לו קומה וכיום שטחו 160 מ"ר (להלן- בית המגורים). 

 נוסף לבית המגורים הייתה חנות בתל אביב אשר נרכשה מכספים שנצברו ע"י המערער במהלך שנות עבודתו ונרשמה על שמו (להלן – החנות). במהלך ההליכים המשפטיים נמכרה החנות ותמורתה חולקה בין הצדדים בהסכמה. 

3. במהלך שנת 2011 נגלע קרע בין הצדדים והמשיבה הגישה תביעות לעניין מזונותיה ואיזון המשאבים בין הצדדים, כעבור זמן הגיש אף המערער תביעה לחיובה של המשיבה בדמי שימוש ראויים. 

 עיקר מחלוקתם הרכושית של הצדדים נסובה סביב זכויות המשיבה בבית המגורים. לטענת המערער כיוון שהמגרש והבית שעליו היו בבעלותו קודם לנישואי הצדדים, הרי שאין למשיבה זכויות בו ע"פ הוראת סע' 5 (א) (1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג – 1973 (להלן- חוק יחסי ממון או החוק), זאת לבד מן העובדה שנוכח יחסיהם הרעועים של הצדדים במהלך חיי נישואיהם נהגה בניהם הפרדה בפועל, כאשר אף המשיבה אינה משתפת את המערער בכספיה ורכושה. המערער הבהיר כי מעולם לא התכוון לשתף את המשיבה בזכויות בבית המגורים, אף שבסיכומיו ציין כי הוא נכון ליתן לה מחצית משווי בית המגורים ללא המגרש. 

 מנגד טענה המשיבה כי בהתייחס לתקופת נישואיהם הארוכה שנמשכה למעלה משלושים ושלוש שנים, הורתם וגידולם של ילדיהם בבית המגורים, השבחתו והגדלתו מכספיהם המשותפים של הצדדים, שיתופה אף בנכסים שלא נרשמו על שמה דוגמת החנות, נוצרה כוונת שיתוף משתמעת בבית המגורים עליה הסתמכה לאורך כל תקופת נישואיה למערער, ומתוך שכך היא זכאית למחצית הזכויות בבית המגורים. 

4. זאת ועוד, מעת שנגלע קרע בין הצדדים והחלה ההתדיינות המשפטית בניהם, הוגשו על ידם בקשות הדדיות להרחקת האחד ממשנהו (ארבע בקשות לצווי הגנה ושתי בקשות למניעת הטרדה מאיימת), בסופו של יום הורחק המערער מבית המגורים ועבר להתגורר במחסן הבנוי על שטח המגרש עליו עומד בית המגורים, ואולם דומה כי החיכוך שנוצר בין הצדדים נוכח מגוריהם הסמוכים זה לזה הביא דווקא לריבוי בקשות הדדיות של הצדדים כאשר כל אחד טוען כנגד התנהלותו הפוגענית של משנהו. 

 מכל מקום ולענייננו, המערער הגיש תביעה לחיוב המשיבה בדמי שימוש ראויים בגין מגוריה בבית המגורים באופן שאינו מאפשר לו להנות מזכויותיו בנכס, המשיבה טענה כנגדו כי אינו זכאי לדמי שימוש,הרחקתו מן הבית הורתה בהתנהגותו כלפיה ומכל מקום הוא עצמו מתגורר במחסן הבנוי על המגרש בו עומד בית המגורים כך שהוא עושה בפועל שימוש בנכס. 

 יצויין כי ע"פ הבהרת ב"כ המערער בדיון שהתקיים לפנינו ביום 21.12.16, הרי שהתקופה בה שהה מחוץ לבית הצדדים עד להגשת תביעתו שלא בשל הרחקתו בצווי הרחקה אינה עולה על שנה.  

 

פסק דינו של בית משפט קמא 

 

5. בית משפט קמא קיבל את טענות המשיבה באשר לזכויותיה במחצית הזכויות

בבית המגורים זאת אחר שמצא כי חיי נישואיהם של הצדדים היו נורמטיביים וכי אין לראות במשברים שפקדו אותם מעת לעת, בעיקר עובר ובסמוך להגשות התביעות המשפטיות, ככאלו המאיינים את השיתופיות המוחלטת שנהגה בניהם במהלך למעלה משלושים שנות נישואין עד להגשת תביעותיהם ההדדיות, תקופה בה נולדו שלושת ילדיהם הבגירים. 

 עוד קבע בית המשפט, כי ביתם של הצדדים עבר שלושה סבבים של שיפוצים כאשר המשיבה השקיעה את כספי הפיצויים שקיבלה בשיפוץ הבית. בית המשפט קבע כי המשיבה הייתה שותפה מלאה להחלטות לעניין שיפוץ והשבחת בית המגורים, ולמעשה ניהלה את השיפוץ עת המערער שהה בחו"ל בשל אילוצי עבודתו, השיפוץ מומן, בין השאר, מכספים שצבר המערער במהלך חיי הנישואין לרבות פדיון כספים מקרן מבטחים. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המערער כי המשיבה יצרה בפועל הפרדה רכושית בכך ששמרה לעצמה את כל הכספים שהרוויחה ואף העלימה כספים מן המערער וקבע כי לא הייתה כל כוונת הברחה מצד המשיבה וכי הצדדים ראו אף בחשבון הבנק הרשום על שמה כחשבון משותף. בית המשפט מצא כי הצדדים ניהלו בתחילה את משק ביתם באמצעות חשבון בנק על שם המשיבה בחיפה כאשר המערער היה מפקיד משכורותיו לחשבון זה ולאחרי כן פתחו חשבון משותף אליו הועברו כספי השכירות של החנות, החזרי מס של בני הזוג, תשלומי פנסיה ומשכורות של המערער כאשר בד בבד חלק מהוצאות האחזקה של הבית שולמו מהחשבון ע"ש המשיבה בחיפה. 

 בית המשפט למד מהתנהלותם המשפחתית והכלכלית של הצדדים כי הייתה קיימת בניהם שותפות אף לגבי חלק מנכסיהם החיצוניים, וכפי שנהגו בשיתופיות בחנות שהייתה רשומה ע"ש המערער בלבד, כך נהגו בבית המגורים וכי היה ברור כי רצונו של המערער לשתף את המשיבה בבית זה בו השקיעו שניהם מהונם ואונם. 

6. לעניין טענת המערער באשר לדמי השימוש המגיעים לו, מצא בית המשפט כי בהתחשב בעובדה שהמשיב עשה למעשה שימוש בנכס של הצדדים, כאשר לאחר הרחקתו בחר להתגורר במחסן המצוי על המגרש ובהתייחס למדור השקט והשלו המגיע למשיבה, הרי ששיעור דמי השימוש הועמד על סך של 33,755 ₪, וזאת אחר שבית המשפט מצא כי אלו היו בפועל הוצאותיו של המשיב לצרכי מדורו שלו מחוץ לבית המגורים. 

 

טענות הצדדים בהליך הערעור

7. המערער חוזר בערעורו על טענותיו בבית משפט קמא, כפי שהבאנו לעיל בקיצור מילין, תוך שהוא בוחר לכוון את עיקר חיציו דווקא כלפי פסיקת בית המשפט העליון בכל הקשור לשותפות ב"נכס חיצוני לנישואין". לטענתו, בית המשפט העליון בפסיקתו הפליג והרחיק מעבר להוראות חוק יחסי ממון הרלבנטיות לענייננו והמשיך "את כדור השלג המתגלגל שתחילתו בהלכת יעקובי וקנובלר" וכי עם השנים "הפך המדרון כה חלקלק עד כי דה-פקטו, דירת מגורים הוחרגה ע"י הפסיקה מהוראות סע' 4 ו – 5 לחוק והפכה לאות מתה בספר החוקים" (סע' 9 לעיקרי הטיעון של המערער). 

 כך טוען ב"כ המערער באשר לפסיקתו המנחה של בית המשפט העליון בעניין בע"מ 1398/11 פלונית נ. פלוני (2012), אשר בעניינה נרחיב בהמשך הדברים, "כי סטיה של 180 מעלות מלשון החוק מצדיקה בדיקה מעמיקה הרבה יותר מזו הנפרסת על פני 12 פסקאות בפסק דינו של כב' הש' דנציגר בבע"מ 1398/11 אשר בכל הכבוד והזהירות אינו מתמודד עם בעיות משפטיות קשות וסבוכות ויוצר פיקציה שבסיסה חוק רצוי ולא חוק מצוי" (כך!) (סע' 10 לעיקרי הטיעון של המערער) וכי "הלכה זו אמנם נראית מרחוק כדבר עשוי אולם כאשר מתקרבים מתברר כי היא עומדת על אדנים לא יציבים, רווית אמירות כלליות וסתמיות על ה"דין הכללי"(!)(סע' 7 לכתב הערעור).

 כאשר נשאל ב"כ המערער ע"י המותב האם לסברתו יכולה ערכאת המחוזי לפסוק בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון השיב כי הדרך לבית המשפט העליון עוברת דרך ערכאת המחוזי…

8. מכל מקום, באשר לקביעות בית משפט קמא גופן (עניין לו הקדיש ב"כ המערער חלק זעיר שבזעיר מעיקרי טיעונו) טען המערער כי שגה בית משפט קמא בקבעו כי מערכת היחסים שבין הצדדים הייתה סבירה ושיתופית וכי הייתה כוונת שיתוף ספציפית לעניין בית המגורים, וכי בית המשפט התעלם מדברים חריפים שכתבה המשיבה ביומנה כלפי המערער ואשר יש בהם ללמד כי יחסיהם לא היו תקינים כלל ועיקר. כך לא הוכח לטענתו כי המשיבה השקיעה כספים בשיפוץ בית המגורים ולמעשה יצרה בעצמה הפרדה רכושית בכך ששמרה את הכספים שהרוויחה לעצמה בחשבון בנק על שמה. 

 עוד טען המערער כי טעה בית משפט קמא בכך שלמעשה לא פסק לו דמי שימוש ראויים על השימוש שעשתה המשיבה בבית המגורים אלא הסתפק בפסיקת ההוצאות שהוציא לצורך מגוריו שלו.

9. המשיבה טענה כנגדו כי יש לדחות הערעור ולו בשל העובדה שכל כולו מתייחס לקביעות עובדתיות של בית משפט קמא והמסקנות העולות מהן – עניינים אשר ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהם אלא אם נפלה בהם טעות ברורה.

 כמו כן פסיקת בית משפט קמא מיוסדת על אדני הפסיקה בכל הקשור לשיתוף בדירת מגורים יחידה על אף שהיא מהווה נכס חיצוני וזאת אחר שהוכחו חיי נישואין ארוכים וסבירים והוכח אף "דבר מה נוסף" הנדרש בפסיקה לעניין כוונת השיתוף בנכס ספציפי חיצוני, בדמות השיפוצים הרבים והרחבים שעשו הצדדים בביתם במהלך תקופת נישואיהם הארוכה, שיפוצים בהם השקיעו מאמץ משותף הן בהתנהלות והן בממון. 

 כך גם פסיקת בית משפט קמא בעניין דמי השימוש מנומקת וברורה ובמסגרה שיקלל בית המשפט, בין השאר, את זכות המדור השלו העומדת למשיבה עם זכויות המערער להנאות מקנייננו. עצם סירובו של המערער להתגרשולפרק את השיתוף בבית המגורים יש בו להצדיק על פי הפסיקה את דחיית התביעה לעניין זה. כך גם העובדה שהמערער הורחק מבית המגורים 4 פעמים בשל אלימותו הרי ובכך יש לאיין את זכותו לדמי שימוש. 

 בית המשפט בחר לפסוק למערער את הוצאות מדורו בלבד כיוון שהמערער עצמו עתר לבית המשפט שיתיר לו לבנות גדר במקרקעין המשותפים ולהתגורר במחסן כאשר כל צד לא יוכל להיכנס לחלקו של משנהו – ממילא תביעתו לדמי שימוש סותרת את בקשתו והתנהלותו שלו עצמו. 

 אחר שבחנו את טענות הצדדים מצאנו כי אין ממש בטענות המערער, ואלו נימוקנו – 

 

שותפות בנכסים חיצוניים – קיצורה של הלכה 

10. כיון שהצדדים נישאו בשנת 1978 חלות לגבי המשטר הכלכלי הנוהג בעניינם הוראות סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון הקובע את אופן איזון המשאבים בין הצדדים עם התרת הנישואין באופן שכל אחד מבני הזוג זכאי למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג. 

 

ואולם, החוק מסייג את הסדר חלות איזון המשאבים לגבי נכסים שונים ובכלל זה נקבע בסעיף 5(א)(1) לחוק כי נכסים שהיו למי מבני הזוג ערב הנישואין לא ייכללו במסת הנכסים העומדת לחלוקה, זאת כל עוד לא התנו בני הזוג על הוראות החוק בדרך של עריכת הסכם ממון בכתב אשר יאושר באופן הקבוע בחוק (סעיפים 2-1 לחוק).

 בפסיקה הובהר כי הוראות חוק יחסי ממון אינן מונעות יצירת שיתוף בנכס ספציפי מכח הדין הכללי על פי נסיבותיו של העניין (בעמ 1398/11 – אלמונית נ' אלמוני,(2012); בע"מ 5939/04פלוני נ' פלונית, (2004); בבע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (2007); ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, (1995) (להלן: עניין יעקובי); רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, (2002) (להלן: עניין אבו רומי); ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, (2005) (להלן:עניין ששון) ועוד רבים אחרים). 

 הובהר בפסיקה כי נטל ההוכחה מוטל על בן הזוג שאינו רשום כבעלים של הנכס הטוען לזכויות בנכס שהרי הוא בגדר "המוציא מחברו". 

 יחד עם זאת, בית המשפט יטה להקל בהרמת הנטל כאשר עסקינן בדירת המגורים נוכח ייחודה כ"נכס משפחתי מובהק, לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד" (ראו עניין אבו רומי וכן בע"מ 5939/04 הנ"ל). 

 יפים לעניין זה דבריו של כב' הש' א. רובינשטיין, המצוטטים רבות בפסיקה, ואשר נאמרו במקורם לעניין חזקת השיתוף אך הרציונל העומד מאחוריהם יפה אף לעניין הליך איזון המשאבים נשוא חוק יחסי ממון- 

"רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה 'פורמאלית' בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה זה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין, ובייחוד דירת המגורים… ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין, ובוודאי לדירת המגורים של זוג ומשפחה, משמעותי יותר, וככל שהייתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים 'גן של ורדים' בכל עת ובכל שעה, כן מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתייחסות לחזקת השיתוף, ובייחוד על נכס כמו דירת המגורים, קן המשפחה" (בע"מ 5939/04 הנ"ל בעמ' 672-671). 

11. כבר בעניין אבו רומי הבהיר בית המשפט העליון כי בצד אורח חיים תקין יש על 

הטוען לזכות ב"נכס חיצוני" להוסיף ולהראות נסיבות נוספות המצדיקות את השיתוף לגבי נכס זה (ועוד ראו לעניין זה בע"מ 10734/06 הנ"ל ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ (2011)), דרישה זו של "נסיבות נוספות" הובהרה וחודדה בבע"מ 1398/11 הנ"ל על פיו הטוען לזכויות ב"נכס חיצוני" הרשום על שם בן זוגו נדרש להוכחת "דבר מה נוסף" מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים (והשוו לפסק דינו של כב' הש' שפירא בעמ"ש 818/05 פלונית נ' פלוני (2006) הסבור כי כאשר עסקינן בדירת מגורים אין כל צורך בראיה נוספת להוכחת השיתוף בה גם היא נכס חיצוני לנישואין הרשום ע"ש אחד הצדדים). 

12. הפסיקה קבעה במרבית המקרים כי ה"דבר מה הנוסף" המעיד על כוונת שיתוף ספציפית בנכס "חיצוני" יתבטא בהשקעה של בן הזוג הלא רשום בנכס, וזאת גם אם ההשקעה הייתה אגבית או מינורית, יחד עם זאת, הובהר, בעניין בע"מ 1398/11 כי אף בהעדר השקעה כספית בנכס ניתן יהא להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס "חיצוני" שכן זו יכולה להתבטא גם בהבטחות ובמצגים אקטיביים או משתמעים שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום וליצור טענת מניעות לבן הזוג הרשום. 

 

מתוך שכך מצאנו לאחרונה בעמ"ש 40404-04-15 ר.ב נ' א.ב. (2016) את קביעת בית המשפט כי חל שיתוף בנכסי מקרקעין שרכש הבעל קודם לנישואי הצדדים (ואשר לא שימשו למגורי הצדדים!) כיוון שדמי השכירות שהתקבלו מהם הופקדו לחשבון בנק משותף של הצדדים והמשכנתא עבורן שולמה מאותו חשבון. 

 בדומה נקבע כי גם חיי נישואין שאינם סוגים בשושנים אין בהם לאיין את קיומו של שיתוף בנכס מהותי דוגמת בית מגורים ובלשונו – 

"איני סבור שעל בית המשפט להידרש במסגרת הדיון בשאלת השיתוף הספציפי בדירת המגורים, לתת סימנים בחיי הנישואין וליצור מדרג של נישואין טובים יותר או פחות בהתאם למידת השיתוף הרגשי ששרר בין בני הזוג. ניסיון החיים מלמדנוּ כי חיי הנישואין אינם עשויים מקשה אחת וכל זוג מעצב את החיים המשותפים בדרכו. בוחנים אנו בהקשר זה רק אם חיי הנישואין היו "נישואין הרמוניים 'סבירים'"… לפיכך סבורני כי אין מקום לקבוע שבכל מקרה שבו שרר נתק רגשי בין בני הזוג תוסק המסקנה שחיי הנישואין לא התאפיינו באווירת שיתוף…." (בע"מ 1398/11 הנ"ל)

 באותו עניין העמיד כב' השופט עמית מספר פרמטרים, שאינם מהווים רשימה סגורה, אשר יהא בהם לסייע לבית המשפט בבחינתו האם הוכח אותו "דבר מה נוסף" הנדרש לנו להוכחת שיתופיות בנכס חיצוני ובכללם – מועד רכישת הנכס, אופן השגת הנכס – האם ברכישה, מתנה או ירושה, קיום נכס משמעותי הרשום ע"ש בן הזוג האחר, פרק הזמן בו התגוררו הצדדים בנכס, אורך חיי הנישואין עד לקרע, האם שולמו תשלומים במשותף עבור הנכס דוגמת משכנתא וכיוצ"ב, האם הנכס עבר שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג, התנהגותם הכללית של הצדדים והאווירה שיצרו במהלך חיי נישואיהם באשר לשיתוף רכושי. 

13.   ראוי להוסיף ולהביא לעניין הנדון את מאמרו המצוטט רבות בפסיקה של פרופ' שחר ליפשיץ "החלת השיתוף הספציפי מכוח הדין הכללי על נכסים מלפני הנישואים ועל ירושות ומתנות בעידן של חוק יחסי ממון" הון משפחתי א'2 (נובמבר 2014). במסגרתו הציע פרופ' ליפשיץ ליישם "מודל הקהילה המשפחתית" כבסיס להסדרת דיני הרכוש הזוגי, ולענייננו כי עמידה בתנאי סף של ניהול חיי הנישואין באורח חיים קישורי (נישואין ראשונים, ממושכים, יחסים תקינים ואוירה של שיתוף במשפחה), תצדיק החלת השיתוף גם על נכסים חיצוניים ובראשם דירת המגורים, שכן ניהול אורח חיים קישורי מוביל את בן הזוג הלא רשום להסתמך כלכלית על הנכסים הפרטיים של בן הזוג. במקרים בהם בן הזוג הרשום מודע להסתמכות זו וכאשר הוא עודד אותה או ניצל אותה לטובתו, עשויה הסתמכות זו לשמש בסיס להכרה בזכויותיו של בן הזוג. בספרו השיתוף הזוגי (הוצאת אוניברסיטת בר אילן, 2016) חוזר פרופ' ליפשיץ על מודל זה בהרחבה תוך שהוא מדגיש כי עיקרון הפעולה במקרה של הסתמכות בן הזוג, המביא להחלת השיתוף, היפוך הנטל והעברתו לבן הזוג הרשום, יחול מקום בו "מדובר בדירת המגורים המשפחתית או בנכס משפחתי מובהק אחר ובהתקיים תנאי הסף הקישוריים-הכוללים נישואים ראשוניים, אורח חיים תקין, אוירה כללית של שיתוף ונישואים ממושכים של עשרים שנה ויותר" (עמ' 190). אומנם מודל זה נותר בצריך עיון בבע"מ 1398/11 הנ"ל, כאשר השופט דנציגר הביע הסתייגותו מתחולת המודל המוצע נוכח היפוך נטל ההוכחה הטמון בו. 

אנו סבורים בכל הכבוד, ומתוך כך שעניין זה טרם הוכרע באופן חד משמעי בפסיקת בית המשפט העליון ועדיין יש לערכאת המחוזי מקום להתגדר בו, כי ראוי לאמץ את גישתו של פר' ליפשיץ למצער לעניינה של דירת מגורים יחידה בה התגוררו הצדדים במהלך כל תקופת נישואיהם הארוכה, ובוודאי כאשר בחינה מדוקדקת של אופי חיי נישואיהם של הצדדים והתנהלותם תומכת בכך, כפי שיורחב בהמשך הדברים (ועוד ראו לעניין זה לאחרונה בעמ"ש 14368-01-16 ס. נ' ס. (2016)). 

14. בנדון סקר בית משפט קמא את עיקרי הדין והפסיקה שהבאנו לעיל ובחן את נסיבותיו של העניין על פיהם. כאמור, אנו מסכימים למסקנותיו של בית משפט קמא ונביא את עיקרי הדברים המלמדים על כוונת השיתוף בבית המגורים תוך שאנו מוסיפים ומדגישים מספר זוויות מעבר לאלו אשר בית משפט קמא נתן אליהן דעתו. 

 וזה עיקר הדברים – הצדדים הכירו בשנת 1974 בהיותו של המבקש כבן 28 והמשיבה כבת 24, נישאו כעבור כ – 4 שנים, ילדו וגידלו שלושה ילדים משותפים וגרו תחת קורת גג אחת משך כשלושים ושלוש שנים (כיום המערער כבן 70 והמשיבה כבת 66). למעשה על היותם של חיי נישואיהם של הצדדים תקינים ורגילים העיד המערער עצמו, אשר ציין בסע' 4 לתצהירו –  

"התנהלו חיי הנישואין על מי מנוחות עם עליות ומורדות כמרבית הזוגות הנשואים" 

  

וכי המשיבה – 

"מילאה את חלקה בהשגחה על הבית ובשמירה על הילדים" (עמ' 169 ש' 8-9 לפר')

 כך הוכח שהצדדים נהגו לבלות יחדיו, לבד או עם ילדיהם במסעדות, מלונות והפלגות ארוכות (עמ' 97 ש' 18-21; עמ' 98 ש' 1-2 ; עמ' 100 ש' 9-19 לפר'). 

ואף בתם של הצדדים, אשר זומנה לחקירה ע"י המערער, העידה – 

"מי שלקח אותו בזמנו לאיזשהו מרכז טיפולי, הייתה אימא שלי. מי שתמכה בו הייתה אמא שלי, יחסים קרים? אני לא יודעת מה טיב היחסים בין ההורים שלי. אני יכולה להגיד לך שהם חיו באושר שנים ארוכות. חודשיים לפני ה…הם נסעו לחו"ל כמה פעמים. הם היו בתקופה מאוד קצרה, נסעו לתאילנד, נסעו ללונדון. כמה שנים קודם לכן עשינו טיול משפחתי, הפלגה, במסגרת העבודה של אבא שלי…" (עמ' 199 שר' 12 ואילך לפר' מיום 19.6.14) 

 מתוך העדויות הנזכרות ברי מדוע דחה בית משפט קמא את טענות המערער באשר לכך שחיי משפחה בין הצדדים חרגו מאורח חיים תקין ונורמטיבי תוך שהוא מבקש להתבסס על דברים קשים שכתבה כנגדו המשיבה ביומנה. בית המשפט קבע שאכן היו "עליות ומורדות" בחיי הצדדים וכי המשבר האחרון שפקד אותם סמוך להגשת תביעותיהם כמו גם התנהלותו הבוטה של המערער יש בהם "להסביר את הרגשות הקשים של התובעת כפי שעלה בפתקים שונים שכתבה לעצמה במשך השנים", (סע' 49 ו – 52 לפסק הדין). ואולם, אין בכך לאיין תקופת נישואין ארוכה ביותר בה ניהלו הצדדים אורח חיים זוגי ותקין. 

 בדין קבע בית משפט קמא כי אף שחיי נישואיהם של הצדדים לא היו שיגרתיים נוכח עבודתו של המערער הדורשת שהות בים ומחוץ לבית הצדדים משך תקופות ארוכות, הרי שהמערער ראה במשיבה את ידו הארוכה וסמך על כך כי תנהל את משק ביתם ותגדל את ילדיהם כאם ורעיה נאמנה, כך במישור האישי וכך אף במישור הכספי והרכושי כפי שיורחב להלן. 

 קביעותיו אלו של בית משפט קמא מבוססות היטב בחומר הראיות ואין כל מקום להתערב בהן. 

 נסכם ונאמר כי בנדון הוכחו חיי נשואים תקינים ורגילים אשר ידעו עליות ומורדות משך למעלה משלושה עשורים.

 

15. הוסף לכך – בית המגורים הוא ביתם היחיד של הצדדים. בהיותו של המערער יורד ים הייתה זו המשיבה אשר גידלה את ילדי בני הזוג ודאגה למשק הבית. בצד זה המשיבה אף עבדה פרק זמן ניכר מתקופת נישואיהם של הצדדים, השתכרה והכניסה את השתכרותה לחשבון בנק על שמה אשר שימש את שני הצדדים וממנו שולמו רבות מהוצאות משק הבית מעת נישואיהם ועד לשנת 2006 (נספחים יב- כ/2 לתצהיר המשיבה; והודאת המערער בסע' 30 ו – 46 לכתב הגנתו בתביעה הרכושית, וסע' 49 לכתב הגנתו בתביעת המזונות). לחשבון זה גם הכניס המערער את משכורתו (עמ' 105 ש' 12-15 לפר', מוצג 9 למוצגי המשיבה). הצדדים אף ניהלו תיק משותף במס הכנסה (נספח כג לתצהיר המשיבה). ומכאן עתה למד כי הצדדים נהגו בשיתופיות ומבלי להקפיד על העובדה שנכס מסוים רשום על שם אחד מהם. 

 יותר מכך, הוכח מעבר לכל ספק כי הצדדים סמכו האחד על משנהו בכל הקשור להתנהלות הכלכלית, כך הוצג לבית המשפט מכתב שכתב המערער למשיבה בו ציין כי היא "מנהלת הכל טוב יותר" (מוצג 13 למוצגי המשיבה וכן ראה עדות המערער עמ' 94 ש' 15-17; עמ' 95 ש 3-5; עמ' 11 ש' 1-7 לפר'). 

16. טענות המערער להברחת כספים ע"י המשיבה נדחו ע"י בית משפט קמא-ובדין נדחו. טענות המערער כי האשה הותירה את הכספים שהשתכרה בחשבונה על מנת להבריחם אין בהן ממש, שכן המשיבה הבהירה מלכתחילה כי הצדדים חולקים בכספים שבחשבונותיהם לרבות החשבון הרשום על שמה הן מצד הדין והן מצד זה שהצדדים נהגו בפועל בשיתופיות בכל הקשור לחשבון זה. כיצד, אפוא, ניתן לומר כי המשיבה הבריחה את כספיה? 

לו רצתה לעשות כן לא הייתה מותירה אותם בחשבון הידוע למערער מתוך כך ששימש את שני הצדדים גם יחד. מעבר לכך, ע"פ האמור בחוות הדעת החשבונאית עסקינן בכספים שמקורם מגורמים שונים לרבות שכרו של המערער ומקורות אחרים. 

17. עיננו הרואות, על חיי נשואים ארוכים ותקינים משך שנים רבות נוספה השיתופיות הכלכלית אשר נהגו בניהם הצדדים בפועל. 

 כעת נבוא לאותו "דבר מה נוסף" הנדרש בפסיקה – ודוק, כאשר עסקינן בבית שהוא בית המגורים היחיד של הצדדים ואשר הצדדים התגוררו בו במשך תקופה ארוכה וגידלו בו את ילדיהם עד לבגרותם, אותו "דבר מה נוסף" הנדרש לנו, משקלו קל כנוצה (וראו לעניין זה מאמרו הנזכר של פר' ליפשיץ המובא לעיל). יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בעא 806/93 – יהודית הדרי נ' שלום הדרי (דרחי),( 1994) הדן אומנם בעניינה של "חזקת השיתוף" להבדיל מאיזון המשאבים הקבוע בחוק ואולם הגיונם של דברים תואם אף לענייננו – 

"ראשית, הנכס במחלוקת הוא דירת המגורים של בני הזוג. דירת מגורים מהווה, כידוע, את גולת הכותרת של חזקת השיתוף (א. רוזן-צבי, דיני המשפחה בישראל – בין קודש לחול (תל אביב, התש"ן), 154-153). דירת המגורים מסווגת כאחד מ"נכסי המשפחה" והיא הבולטת שביניהם, להבדיל מ"נכסים עיסקיים". באשר לנכסי משפחה, דורש משפטנו כמות צנועה יותר של ראיות … הדברים אמורים בייחוד כאשר דירת המגורים היא הנכס העיקרי של המשפחה" 

 בעניין הדרי, הדן בחזקת השיתוף קבע בית המשפט כי כאשר עסקינן בדירת מגורים יחידה עומדת לה חזקת השיתוף אף אם הדירה נרכשה קודם לנישואין ונרשמה על שם אחד מבני הזוג בלבד. לעניין הסדר איזון המשאבים דרשה הפסיקה, כאמור, "דבר מה נוסף" אשר אף הוא הוכח בנדון.

  

18. בנדון הוכח כי לעת נישואי הצדדים היה בית המגורים בית שגודלו 48 מ"ר בלבד כאשר המערער מודה כי – 

"הבית ב…לא מתאים למגורים. 48 מטר של בית די מוזנח"(עמ' 91 ש' 21, עמ' 92 ש' 1 לפר').

 

בית זה הורחב במהלך חייהם המשותפים של הצדדים מ"מבנה די מוזנח", כלשונו של המערער, בגודל של 48 מ"ר לבית דו קומתי שגודלו 160 מ"ר ! (עמ' 18 ש' 11-16 לפר'; סע' 42 לכתב הגנתו בתמ"ש 41651-11-16). 

 כך הוכח כי נעשו בבית שלושה סבבים של שיפוצים בשנות השמונים, בשנת 2000 ובשנת 2009 וכפי שמציין בית משפט קמא בפסק דינו, המערער עצמו הצהיר – 

"במשך הרבה שנים אנו רוצים לבנות מאחור יחידה נוספת. רצינו להגיע לקו הגמר, יש לנו ילדים. לקחתי חלק מכספי הירושה כדי שהמהנדס ובנאים יבאו ויבנו . הכסף לצורך בנייה עתידית מאחור. זו החלטה משותפת של שנינו, היא התערבה בתוכניות הבנייה" (הדגשה שלנו; עמ' 3 ש' 29 לפר' מיום 6.12.11) 

 ידקדק השומע – "רוצים לבנות", לא – רציתי, "רצינו להגיע" – לא – רציתי, ולבסוף "זו החלטה משותפת של שנינו" – יחדיו ובמשותף ! היש לך "דבר מה נוסף" ברור מזה להוכחת השיתוף בבית המגורים? וכי לא ברור כי המשיבה הסתמכה על המצג הברור העולה מדברי המערער ובוודאי מהתנהגותו בפועל כי הבית הוא ביתם המשותף ? וכי אפשר במקרה שכזה לנתק בין הבית המשופץ ההופך ממבנה מוזנח של 48 מ"ר לבית קומתיים בן 160 מ"ר למגרש שעליו הוא עומד? דומה כי התשובה לכך ברורה. 

19. ואם לא די בכך נוסיף ונאמר כי הוכחה מעבר לכל ספק מעורבותה של המשיבה בשיפוצים והשתתפותה במימונם. כך המערער עצמו העיד כי המשיבה – 

"מנהלת הצוות שלי בהעדרי והיא צריכה לדאוג לכולם. איך היא דואגת? על ידי זה שיש לה גישה חופשית עם כרטיסי אשראי, עם מטבע זר, המכונית ברשותה כל הזמן, טלפונים חופשי לחו"ל, והכל, היא מנהלת מערכת נהדרת של אישה שכספית מסודרת ולא דואגת לכלום" (עמ' 161 ש' 14 ואילך לפר') 

 

וכן העיד כי למעשה הפיקוח על השיפוצים בוצע ע"י המשיבה – 

"הייתי בנורבגיה על אונייה…וחזרתי אחרי חודשיים והמשכנו בבניה " (עמ' 93 ש' 15 -17 לפר' מיום 19.6.14) 

ועוד – 

"כשאני נמצא בהפלגה, היא משפצת מטבח בלעדיי…" (עמ' 184 ש' 2-3 לפר') 

 

ואף בתם של הצדדים העידה אודות השיפוצים בבית – 

"אני חושבת שיהיה נכון להגיד שהם נעשו בעיקר על ידי אמא שלי, גם בנוכחות אבי, כמובן" (עמ' 206 ש' 16-17 לפר') 

וכן – 

"מי שמטפל בבית באופן שוטף כל השנים זו בעיקר אמא שלי, גם תחזוקה שלו, גם הציוד שבו, גם הטיפול, הכל גינה, הכל " (עמ' 206 ש' 17-19 לפר')

 

בדומה מצא בית המשפט כי המשיבה העבירה כספים שהיו ברשותה בתחילת נישואיהם לטובת שיפוץ הבית והבהיר – 

"במרחק של 35 שנה סכום של 42,000 ל"י הינו סכום פעוט אולם סבורני כי באותה תקופה , כאשר קיבלה התובעת את מענק הפרישה לאחר מספר שנים של שירות צבאי בקבע, נראה סכום זה בעיניה כהשקעה ראויה בשיפוץ הבית בו התגוררו הצדדים, (סע' 59 לפסק הדין). 

 סוף דבר, הוכח מעבר לכל ספק כי בעניין הנדון הייתה מעורבות מעשית, ריגשית וכספית של המשיבה בשיפוץ בית המגורים של הצדדים ולמעשה הקמתו מחדש, ומתוך שכך הוכחה אף כוונת שיתוף ספציפית של הצדדים בכל הקשור לבית המגורים, הבית והמגרש כאחד, ובדין קבע כך בית משפט קמא. 

 התביעה לדמי שימוש ראויים 

20. סע' 33 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן – חוק המקרקעין) קובע את חובתו של שותף, המשתמש במקרקעין משותפים לשלם ליתר השותפים שכר ראוי עבור השימוש, עפ"י חלקיהם במקרקעין, ובלשונו – 

"תשלום בעד שימוש שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש".

 הרציונל לחיוב בדמי השימוש מכוח סעיף 33 לחוק המקרקעין, נעוץ בטעם שפטור מתשלום יהיה בבחינת מתן גושפנקא לעשיית עושר ולא במשפט (ראה, פרופ'. י' ויסמן, "דיני קניין: בעלות ושיתוף", הוצאת נבו תשנ"ג- 1993, עמ' 238-239), עמ"ש (חי) 29522-05-13 מ.ח.ל נ' ל.א. (2014)) . 

 בית המשפט העליון, בע"א 1492/90 נאיפה סעיד זרקא נ' סלמאן (1990) (להלן: "הלכת זרקא") סייג את החובה המוטלת בס' 33 וקבע, כי החובה קיימת, רק כששותף אחד עשה שימוש בלעדי במקרקעין, כך שנמנע מיתר השותפים לעשות אף הם שימוש במקרקעין, נטל השכנוע עומד לפתחו של זה הטוען כי נמנע ממנו השימוש (ועוד ראו לעניין זה בע"א 1411/92 ידיד נ' ידיד (1992); ע"מ (י-ם) 320/02 עפל נ' עפל (2002)), כך נקבע כי על התובע דמי שימוש להוכיח שהייתה מניעה כנה אמיתית ונמשכת, כדי לזכות בדמי שימוש ראויים (עוד ראו: תמ"ש (ת"א)73931/98 קיסרי נ' קיסרי (1998).

 נציין כי על הלכת זרקא נמתחה ביקורת, אולם, הלכה זו עומדת על מכונה וממשיכה להנחות את בתי המשפט (ראה ע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית (2006).

ובצד זה בפסיקת בתי המשפט הנוגעת לחיוב דמי שימוש בין בני זוג אנו מוצאים אמירות לכאן ולכאן, כך בבע"מ (מחוזי י-ם) 674/01 שרעבי נ' בר שי [ניתן ביום 19/9/02], נפסק: 

"הפסיקה קבעה כי החיוב יחול רק כאשר השימוש של השותף הנו אסור, ואין המדובר בשימוש הנובע מעזיבה סתם של האחר".

ובדומה בבע"מ 5357/06 פלוני נ' פלונית [2006) נפסק מפי כב' השופט רובינשטיין המאמץ את דברי כב' השופט גל ב-בע"מ (ירושלים) 320/02 ורדה עפל – רפאלי נ. עמיחי עפל (2002) כי – "אין פירושו של דבר שבן הזוג הנשאר בדירה הופך באחת לשוכר בעל כורחו".

 מנגד נפסק כי "העובדה שעקב סכסוך עוזב אחד מבני הזוג את דירת המגורים- אפילו מרצונו-אינה מעידה כשלעצמה כי הוא מוותר על זכויותיו הקנייניות בדירה, ובכלל זאת הזכות ל"שכר ראוי עבור השימוש". (בע"מ 9881/05 הנ"ל). 

הרי לנו פנים לכאן ולכאן כאשר הפסיקה הענפה בעניין מדגישה את שיקול הדעת הרחב הנתון לבית המשפט לענייני משפחה בעת פסיקת דמי השימוש הראויים בין בני זוג תוך שיקלול כלל הנסיבות (בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני, (2006); תמ"ש (חי') 5577-03-09 ס. ס. נ' ס. מ., (2011) ; תמ"ש (חי') 24490-06 ט' ב' נ' א' ב' (2011); תמש (נצרת) 42381-01-14 – א.ק. נ' ר.א., (2014)). 

21. בנדון לא התעלם בית המשפט ממערכת היחסים הקשה שהחלה להתפתח בין הצדדים בסמוך להגשת התביעות ומכך שהמערער הורחק מבית המגורים מספר פעמים במסגרת צווי הגנה שהוצאו כנגדו. בית המשפט התרשם כי מגורי הצדדים יחדיו אינם אפשריים וקיבל את בקשתו של המערער לתחום את שטח המגרש עליו בנוי בית המגורים בגדר על מנת שיוכל לדור במחסן הבנוי עליו. בית המשפט הבהיר כי בנסיבות העניין ומאחר ואף למשיבה היה צד בחידוד מערכת היחסים שבין הצדדים הרי שלו היה המערער בוחר לשכור דירה למגוריו היה שוקל לחייבה בהשתתפות בדמי השכירות, יחד עם זאת כיוון שבחר לעשות שימוש חלקי בנכס השייך לצדדים הסתפק בית המשפט בפיצוי המערער בהוצאות שהוציא לצורך מגוריו ואשר הוכחו לשביעות דעתו של בית המשפט. 

 אף לעניין זה אין אנו סבורים כי יש מקום להתערבות בשיקול דעתו של בית משפט קמא אשר עומדות באמות המידה שנקבע בפסיקה, כמפורט לעיל, ומצויה במיתחם שיקול דעתו הרחב. 

22. סוף דבר הערעור נדחה. המערער ישא בהוצאות המשיבה בשיעור של 25,000 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כדין עד לתשלום בפועל. 

 העירבון שהפקיד המערער יועבר לזכות המשיבה, באמצעות ב"כ, ע"ח החיוב בהוצאות כאמור.

 

ניתן היום, ד' טבת תשע"ז, 02 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.

בע"מ 39060-05-17:

בית משפט לענייני משפחה בקריות

תלה"מ 39060-05-17 פלוני נ' אלמונית
תלה"מ 39840-04-22 פלוני נ' אלמונית 

לפני	כבוד השופטת  ליאת דהן חיון
תובע		פלוני ע"י ב"כ עוה"ד נטלי טמצין
נגד
נתבעת		אלמונית ע"י ב"כ עוה"ד טל זלץ

פסק דין

לפני תביעות רכושיות בין בני זוג שעניינן איזון משאבים, פירוק שיתוף וחיוב בדמי שימוש ראויים;

רקע בקצרה:

1. הצדדים יהודים, אזרחי ישראל ניהלו משק משותף משנת 1995. ביום .2.03 נישאו זל"ז כדמו"י והתגרשו בגט פיטורין ביום.3.22; מנישואים אלו נולדו שתי הבגירות, *** ילידת.97 ו*** ילידת.2002. בחודש 9/2016 עזב התובע את בית הצדדים.

1. בין הצדדים התנהלו הליכים שונים שתחילתם בשנת 2016 בבקשת הנתבעת (להלן: "הנתבעת או האישה") לצו הגנה כנגד התובע (להלן: "התובע או האיש") ואלה כללו תביעה למזונות הקטינות (דאז) אותה הגישה הנתבעת (תלה"מ 54184-12-16 ). 

כיום מונחים לפניי ההליכים הבאים:

• תביעת האיש לאיזון משאבים ופירוק שיתוף מסגרתה עתר להצהיר כי הזכויות בדירת המגורים הרשומות על שם האישה בלבד, משותפת; פירוק שיתוף בחלקים שווים; להצהיר שהחובות שנצברו בתקופת השיתוף, משותפים, ועל הצדדים לשאת בהם באופן שווה; להצהיר על שיתוף ביחס לכלל הנכסים שנצברו בתקופת השיתוף (תלה"מ 39060-05-17).
•  תביעת האיש לחיוב האישה בדמי שימוש ראויים בסך 105,350 ₪ עבור התקופה שהחל מחודש 10/16 ועד להגשת הגשת התביעה; חיוב האישה בדמי שימוש עד למועד בו יבוצע פירוק השיתוף בנכס; חיוב האישה בסך של 7,844 ₪ עבור דמי ביטוח בהם נשא  (תלה"מ 39840-04-22). 

1. ביום 20.5.19 התקיים דיון במעמד הצדדים מסגרתו הגיעו להסכמה לפיה כל צד יוותר הבעלים של הזכויות הפנסיוניות הרשומות על שמו. הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה (ראה עמ' 24 לפרוטוקול מיום 20.5.19 שו' 22-24 וכן סעיף 3 להחלטה).

חוות הדעת בהליך:

• ביום 21.10.18 מונה השמאי *** כמומחה מטעם בית המשפט להעריך את שווי הנכס נשוא המחלוקת הידוע בגוש *** חלקה *** תת חלקה ** והנמצא ברחוב *** ב*** (להלן: "דירת המגורים" או "הנכס") כמו גם את גובה דמי השימוש הראויים. ביום 13.11.18 הוגשה חוות דעתו מסגרתה קבע את שווי הנכס כפנוי בסך של 1,140,000 ₪  (מיליון מאה ארבעים אלף ₪). את דמי השימוש החודשיים ראויים קבע  בסך של 2,900 ₪  ₪ (להלן: "חו"ד שמאי ראשונה").

• ביום 25.1.22 הוגשה לתיק  חוות דעת מעודכנת מסגרתה העריך השמאי את שווי הנכס כפנוי בסך של 1,300,000 ₪ (מיליון ושלוש מאות אלף ₪). דמי השימוש הראויים נקבעו בסך של 3,300 ₪ לחודש (להלן: "חו"ד שמאי השנייה").

1. ביום 20.5.19 מונה רו"ח *** כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה" או "האקטואר") להערכת חובות הצדדים שנצברו בתקופת החיים המשותפים החל מתחילת  הקשר הזוגי ביום 24.10.1995 ועד ליום 31.8.2016 (להלן: "המועד הקובע"). בנוסף, הוקנו למומחה סמכויות של אקטואר חוקר. ביום 17.12.19 הוגשה חוות דעתו מסגרתה קבע שלאיזון חובות הצדדים, על הנתבעת לשלם לתובע סכום חד פעמי בסך 103,353 ₪ (להלן: "חו"ד האקטואר").

1. בהתאם להחלטה מיום 27.12.20, הוגשה ביום 26.7.21 חוות דעת משלימה מסגרתה נתבקש המומחה לחוות דעתו בשאלת אופן ביצוע תשלומי המשכנתא והוצאות המחייה בתקופת החיים המשותפים (להלן: "חו"ד משלימה"). עיקר מסקנות המומחה היו שהנתבעת נשאה בתשלומי המשכנתא החל מחודש 06/00 ועד 06/21 וזאת ביחס להלוואה שנטלה בחודש 3/99; לצורך קיום התא המשפחתי על פי טבלאות מס ההכנסה,  האיש השלים משכרו סך של 4,850 ₪ מידי חודש; לא היה בהכנסות האישה בכדי לשלם מעבר לתשלומי המשכנתא והמיסים העירוניים החלים על הנכס; האיש נשא בפועל בהוצאות הקשורות בכלכלה, אחזקת הבית, ביטוחים, הוצאות רכב, מלונות ומסעדות.

• הצדדים שניהם ויתרו על זכותם לחקירת המומחים (ראו דברי ב"כ הצדדים בעמ' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 28.4.22 שו' 11), כמו גם לא מצאו צורך במשלוח שאלות הבהרה, למעט שאלות ההבהרה ששלחה ב"כ הנתבעת לאקטואר על חוות דעתו הראשונה.  

עיקר טענות הצדדים בנושאים שבמחלוקת: 

1. לטענות התובע הצדדים היו ידועים בציבור החל משנת 1995 ועד לשנת 2002 אז נישאו, ובתקופה זו חלה עליהם חזקת השיתוף; בשנת 2003 נישאו כדין ומכאן, החל ממועד זה חלות עליהם הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג- 1973 (להלן:"החוק"); לדידו, כל הראיות והעדויות מלמדות שמשך כל 20 שנות חייהם המשותפים ניהלו משק בית משותף וקיימו חיי זוגיות משותפים, כשהוא נשא בנטל הכלכלי העיקרי. כך גם המומחה בחוות דעתו הגיע למסקנה שבני הזוג נהגו בשיתוף בזכויות, בחובות ובתשלומים נוספים הקשורים בתא המשפחתי, והוא זה ששילם את כל הוצאות המחייה לרבות הוצאות אחזקת הדירה, בעוד משכורתה של הנתבעת שימשה רק לתשלום החזר המשכנתא החודשית באופן שאפשר לצדדים לחיות ברמת חיים גבוהה. עוד לטענתו, קבע המומחה שרק מחודש 7/2000  החלה הנתבעת לשלם את תשלום המשכנתא. 

1. לעניין הזכויות בדירה גורס שאלה משותפות ומדובר בנכס ששימש את הצדדים ובנותיהם למגורים. לגרסתו, עלה בידי הצדדים לרכוש את הדירה בשל יכולתו הכלכלית הטובה, שבלעדיה לא הייתה משתכללת העסקה, שכן ההון העצמי שולם על ידו, והוא שימש לווה מרכזי בהלוואה. עוד מפרט שמקור הכספים אותם שילם, ממכירת דירה שהייתה בבעלותו ב*** בה התגוררו הצדדים, ואשר נמכרה ביום 15.4.99. מכספי המכר שנתקבלו ממכירת דירתו שילם עבור רכישת הדירה סך של 97,353 ₪, הכולל תשלום שכ"ט עו"ד והוצאות נוספות (23,342 ₪) ותשלום הון עצמי לקבלן (בסך 73,991 ₪ מתוכם תשלום מקדמה ע"ס 5,000 ₪ ביום 15.1.98 ותשלום בסך 52,000 ₪ בהעברה לחשבון מס 705239 בבנק פועלים); בנוסף לכך, שילם את תשלומי משכנתא שנלקחה עבור מימון הרכישה משך 16 חודשים, החל מחודש 03/1999 ועד לקבלת הנכס מהקבלן בחודש 06/2000, ובסה"כ 37,150 ₪ כמתואר בסעיף ד'.3.7 לחו"ד האקטואר. לגרסתו, הסיבה היחידה בגינה החליטו הצדדים שהנתבעת לבדה תחתום על הסכם הרכישה, הייתה כדי לנצל הטבות מס כגון קבלת מענק והנחות נוספות להן זכתה כאם חד הורית במועד הרכישה. 

1. הנתבע סבור שהנתבעת לא תמכה גרסתה באסמכתאות אובייקטיביות ומשכנעות המוכיחות את טענתה לפיה מימנה את רכישת הדירה מכספה או מכספים שקיבלה מהוריה, והסתפקה בעדויות סברה ושמועה של עדיה, כגון סעיפים 2-7 לתצהירה של אחותה מ.א. שם הצהירה שנתנה לנתבעת 10,000 $ מהון עצמי. מנגד, בדיון הוכחות טענה הנתבעת שקיבלה עזרה רק מהוריה ושילמה לקבלן הון עצמי בסך 50,000 ₪ לערך, זאת מבלי שמסרה לאקטואר אסמכתא על כספים אלה, ולכך יש להוסיף שההון העצמי היה בסך של כ-  100,000 ₪.

1. לעניין תביעתו לחיוב הנתבעת בדמי השימוש טוען שהחל משנת 2016 הנתבעת פעלה במכוון במטרה למנוע ממנו את השימוש בדירת המגורים המשותפת והוכח שהייתה לו מניעה ממשית ונמשכת שלא אפשרה לו להשתמש בדירה. בין היתר עלה בידו להוכיח שהנתבעת ניסתה בכל דרך להפליל אותו במעשים פלילים שלא עשה ובהצגת מצגים כוזבים בהמשך להם הורחק מביתו למשך 5 ימים, כל זאת בזמן שניסו להגיע להסכם מחוץ לבית המשפט באמצעות עורכי דין; כך גם הנתבעת טענה בכזב שנהג כלפיה באלימות כל חיי הנישואין ועת נחקרה ע"י ביהמ"ש מסרה עדות כוזבת לפיה הכה אותה 5 חודשים לפני. נוכח עדותה הכוזבת, ביהמ"ש דחה בקשתה לסילוק ידו מהדירה המשותפת וניתן צו למניעת הטרדה מאיימת בלבד. כמו כן, גם העדות אותה מסרו אחותה של הנתבעת ובתם המשותפת שקריות, ונועדו להציגו כאדם אלים ולמנוע ממנו קבלת דמי שימוש. הנתבעת בהתנהלותה גרמה לו נזק כלכלי שעה שמנעה ממנו להשתמש בנכס ובשל כך נאלץ להתגורר בדירה שכורה ולשלם שכ"ד חודשי בסך 2,500 ₪. בתצהירו מיום 20.6.22 הוסיף וטען שהנתבעת משכה זמן  בכך שסירבה להגיע לפשרות בעניין פירוק השיתוף בדירה, לפני ואחרי תחילת ההליך, ביקשה דחיות להגשת כתבי בי-דין באופן קבוע, סירבה לנהל הליך י"ס, סירבה לפשרות ביהמ"ש, סירבה להצעות המגשר ולא המציאה מסמכים למומחה בזמן.

1. מכל האמור סבור שיש לחייב את הנתבעת לשלם לידיו את הסכום אותו קבע האקטואר כתשלום חד פעמי מהוון בסך 103,353 ₪ בצירוף ריבית והצמדה; לקבוע שכל החובות מכל סוג, לרבות חובות הקשורים בשימוש בדירה ולבנק וחברות כרטיסי אשראי, שנוצרו מהמועד הקובע חלות במלואן על הנתבעת בלבד; לקבוע שהבעלות בנכס משותפת ובהתאמה להורות על פירוק שיתוף אגב מינוי ב"כ הצדדים ככונסי נכסים לצורך מכירת הדירה, לאחר עדכון חוות הדעת;  לחייב את הנתבעת לשלם לידיו דמי שימוש ראויים. 

1. בסיכומי התשובה חזר התובע על טענותיו וגרס שעמד בנטל השכנוע והבאת הראיות והוכיח שהייתה שותפות קניינית מלאה בדירת המגורים משך כל תקופת החיים המשותפים, על אף הרישום בפנקס. לדידו, בסיכומיה התעלמה הנתבעת מתקופת הזוגיות טרם הנישואין בה היו ידועים בציבור משנת 1995. טענותיה, לרבות התשלום לקבלן מכספיה לא הוכחו בראיות, בניגוד לטענותיו שהוכחו בראיות פוזיטיביות, ובכלל זה תשלומים לקבלן. עוד טוען שהוכח כי הרחקתו מהדירה והתלונה במשטרה ננקטו כנגדו בחוסר תום לב והנתבעת מנעה ממנו את השימוש בדירה. מכאן, אין לראות בעזיבתו את הדירה כאילו מוותר על זכויותיו הקנייניות ובכלל זה הזכות לדמי שימוש (לכך מפנה לבע"מ 9881/05). 

1. לטענות הנתבעת לאורך כל שנות נישואיה לתובע, הייתה כפופה להוראותיו, גחמותיו והתנהגותו האלימה, לרבות אלימות כלכלית שעה שהורה לה לשלם את כל הוצאות משק הבית, ורק כאשר נגמרו משאביה היה "משלים" במעט את החסר. כשמאסה בהתנהלותו ולאחר שגילתה אודות מערכות היחסים הרומנטיות שניהל התובע עם נשים אחרות בארץ ובחו"ל, ביקשה להתגרש. לדבריה, משך החיים המשותפים לא הייתה אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף; מעולם לא היו חשבונות בנק מאוחדים מתוקף רצון הצדדים לשמור על הפרדה רכושית מלאה. אף המומחה מציין בעמ' 10 לחוות דעתו שקיימת ייתכנות שלא כל ההוצאות שבוצעו בחשבון הבנק ובכרטיס האשראי של התובע אכן שימשו את התא המשפחתי. כך גם התובע בעצמו מאשר את גרסתה עת מציין שכל תשלומי החובה בוצעו מחשבונה ואילו הוא היה אחראי "למסביב". לטענתה, התובע בזבז חלק גדול ממשאביו על נשים אחרות איתן ניהל מערכות יחסים מחוץ לנישואים, בעוד משכורתה "נאכלה".
2. לעניין הזכויות בדירת המגורים טוענת שנרכשו ונרשמו על שמה בלבד בטרם נישואי הצדדים, ומעולם לא יצרה מצג לפיו הדירה משותפת לצדדים. לכן, בהתאם להוראות חוק יחסי ממון אין התובע זכאי למחצית מהזכויות בה. טענתו ולפיה הזכויות נרשמו על שמה בלבד על מנת לזכות בהנחות ותמלוגים אינה נכונה ומדובר בעבירה פלילית. כמו כן, לא ניתן לפרש את סעיף 521 (א) לחוק המקרקעין המורה על חובת רישום מקרקעין בפנקסים כחריג בצמצום כאשר מבוקש להבריח כספים מרשויות. לראייה, עד מועד פרידתם משך  20 שנים לא ביקש התובע לשנות את הרישום על שמו ולהגן על זכויותיו, וזאת לא בכדי. הנתבעת  מאשרת שהצדדים נטלו הלוואת משכנתא משותפת,  אולם גורסת שעיקר תשלומי ההחזר בסך של 670,819 ₪  בוצעו על ידה, בעוד התובע שילם לכל היותר סך של 85,531 ₪ וכן את השקעת ההון הראשונית, כעולה סעיף ד. 7.3 לחו"ד המשלימה, סכום "הבטל בשישים" ואינו מעיד על שותפות. לטענתה, נוכח הפער המשמעותי בתשלומים, יש לראות בכספים אותם שילם התובע כמתנה שאינה כוללת תנאי מתלה ולכן אינה ברת ביטול.  עוד טוענת שאין להסיק מהעובדה שהיו ידועים בציבור שרכושם משותף (כאמור בבע"א 52/80) במיוחד לאחר שהתובע העיד שהייתה הפרדה רכושית ביחס לדירתו ב*** אותה רכש לבדו ומכר בחודש 4/1999 תמורת סך של 238,006 ₪, בתקופה שניהלו מערכת יחסים ואף התגוררו ביחד. לטענתה, מכספי מכר אלה, החזיר התובע את המשכנתא שרבצה על דירתו ב*** וזאת מבלי לשתף אותה בהחלטות כלשהן. מטעמי זהירות גורסת שאם יקבע בית המשפט שעל הצדדים חלה חזקת השיתוף, אזי יש לקבוע חלוקה בלתי שוויונית בהתאם לחוק יחסי ממון, שכן אחוזי ההשקעה של התובע בדירה מזעריים, נוכח התנהלותו בסתר ביחס לכספיו. 

1. עוד סבורה הנתבעת שיש לדחות את התביעה לחיובה בדמי שימוש ראויים שכן עת בוטל צו ההרחקה, התובע מעולם לא ביקש לחזור ולא הגיש כל תביעה בעניין זה עד ליום 24.4.22, ואין להפוך אותה כשוכרת בעל כורחה. מעבר לכך, התובע לא שילם משכנתא במועדים בהם לא התגורר בבית ועול תשלומי המשכנתא וביטוח המשכנתא הושת על כתפיה בלבד. 

1. לעניין החובות שנצברו בתקופת החיים המשותפים גורסת שמעולם לא ידעה על החובות שנוצרו בחשבון התובע, והמדובר בחובות אישיים שלו שעה שלא הציג אסמכתאות כיצד נוצרו ולא הוכח שמלוא התשלומים בוצעו לטובת משק הבית המשותף. ככל וימצא בית המשפט שיש לאזן חובות אלה, יש להורות על קיזוז סך של 11,500 ₪ אשר התקבלו בידיה בגין נזקי גוף, כעולה מדברי המומחה בסעיף 1 לתשובות לשאלות הבהרה מיום 28.1.20.

דיון והכרעה;

תלה"מ  39060-05-17 פירוק שיתוף ואיזון משאבים;

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ושמעתי את העדויות במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים לפניי, מצאתי לקבוע שהזכויות בנכס משותפות לשני הצדדים בחלקים שווים, ויש להורות על פירוק השיתוף. אנמק טעמיי;  

1. דירת המגורים נשוא המחלוקת נרכשה ביום 22.12.98 כ- 5 שנים עובר לנישואי הצדדים כדמו"י, כשהם הורים לשתי בנות משותפת, ושימשה למגורי הצדדים והתא המשפחתי. הזכויות נרכשו מהקבלן "*** בע"מ" (נספח 4 לתצהיר הנתבע מיום 26.5.20) בעלות של 540,000 ₪ ונרשמו בלשכת רישום מקרקעין ב*** על שם הנתבעת בלבד. לטענתה, רישום הזכויות, מועד הרכישה בטרם נישואי הצדדים ותשלום המשכנתא החודשית מחשבון הבנק שבבעלותה מלמדים על העדר שיתוף בדירת המגורים. התובע מצדו טוען שהזכויות משותפות באופן שווה לשני הצדדים על אף הרישום, שכן זה בוצע לצורך קבלת הטבות מס שונות שהגיעו לנתבעת באותם זמנים בשל היותה "אם חד הורית". מכאן, המדובר בשתי תקופות; תקופת השיתוף עובר לנישואי הצדדים מהלכה נרכשה הדירה, והתקופה לאחריה, קרי לאחר הנישואין.

1. בנסיבות אלה, תחילה אדרש לטענת הנתבעת ולפיה המדובר בנכס חיצוני ואין לקבוע שיתוף ספציפי לגביו, ורק באם אמצא לקבלה, אדרש לטענות התובע בדבר יישום הלכת השיתוף;  אין חולק שהזכויות נרשמו על שם הנתבעת בלבד, ומועד הרכישה היה עובר לנישואי הצדדים. מכאן, על מנת להחיל את הסדר איזון המשאבים הקבוע ביחס לנכסים חיצוניים, יש לבדוק האם הייתה כוונת שיתוף ספציפית בין הצדדים, וכן, באם ניתן ללמוד מהתנהגותם על הכנסת הנכס למסת הנכסים המשותפים. זאת יעשה בבחינת הנסיבות העובדתיות והראיות במקרה הספציפי לפניי, בנוסף לעצם קיום הנישואין עצמם, ובחינת קיומו של "דבר מה נוסף" אשר יעיד על כוונת השיתוף ספציפית. בתוך כך אבחן את השיקולים הקשורים בנכס שלגביו נטענת כוונת שיתוף, לצד שיקולים הקשורים בבני הזוג עצמם.

1. הצדדים נישאו 19.02.03 וממועד זה, אלא באם ערכו הסכם יחסי ממון, יחול עליהם הסדר איזון משאבים כמפורט בפרק השני לחוק, הקובע שיתוף אובליגטורי דחוי לעת פקיעת הנישואין מחמת גירושין או פטירה של אחד מבני הזוג. הסדר איזון המשאבים כקבוע בסעיף 5 (א)(1) לחוק יחסי ממון אינו חל על "נכסים חיצוניים", שאינם תוצר של מאמץ משותף של בני הזוג ואינם חלק ממסת הנכסים. כידוע, למרות הוראות החוק, נקבעה בפסיקה הלכת שיתוף הספציפי המבוססת על הדין הכללי, ולפיה ניתן להחיל הסדר איזון המשאבים על נכסים חיצוניים, מקום בו יוכח שהייתה כוונת שיתוף ספציפי לגבי אותו נכס [ראו חוות דעתה של השופטת שטרסברג- כהן בע"א, 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529, 621 (1995), ראה גם שחר ליפשיץ השיתוף הזוגי 174 (2016)). 

1. בפסק הדין של בית המשפט העליון, ע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175, 183 (2002), (להלן:" פרשת אבו רומי") קבעה כבוד השופטת שטרסברג כהן כי ניתן להסתמך על הדין הכללי ובכלל זה דיני הקניין, דיני החוזים, דיני הנאמנות, עיקרון תום הלב וכיו"ב, ולקבוע שיתוף בנכס חיצוני שאינו בר איזון. במקרה זה תידרש ההוכחה לקיומה של כוונת שיתוף ספציפי, קרי, הוכחת נסיבות עובדתיות בנוסף לעצם קיום הנישואין המשותפים והממושכים מהן ניתן להסיק על יסוד הדין הכללי הקניית זכויות בדירת המגורים. להבדיל מהלכת שיתוף כללית, ניתנת לבן זוג אפשרות להוכיח כוונת שיתוף בנכס מסוים ולהיות זכאי לסעד הצהרתי לפיו הנכס שייך אף לו, חרף העובדה שהדבר אינו מעוגן ברישום. 

1. כאשר מדובר בדירת המגורים המשמשת למגורי בני הזוג הודגש אופייה וייחודה כ"נכס משפחתי מובהק, לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד" (ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596, 614 (2005)), "יהלום השיתוף" (רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175 וכן דברי כבוד השופטת בייניש (כתוארה אז) בע"א 7687/04 ששון נ. ששון (פ"ד נ"ט (5) 596, 615). נטל ההוכחה מונח לפתחו של הצד הטוען לשיתוף, ונקבע כי  "יש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם" [השופטת ט' שטרסברג-כהן בעניין אבו רומי בעמ' 183]. עוד נקבע  כי "בין בני זוג נוצרים יחסים קנייניים דינמיים במהלך חיי הנישואין, והחוק אינו מפריע ליחסים אלה להתפתח" (רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175 (2002)) ועל אף שסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון מחריג ממסת הנכסים המשותפת נכסים שהיו בבעלות אחד מבני הזוג טרם הנישואין, הרי ש"במקרים רבים ניתן ללמוד מהתנהגות הצדדים על הכנסתם של נכסים אלה למסגרת המאסה של הנכסים המשותפים של בני הזוג בעת הנישואין" [הנשיא מ' שמגר בע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529 (1995)].

1. בבע"מ 1398/11 אלמונית נ. אלמוני שניתן ביום 26.12.12 (פורסם נבו) נקבע  שלא די בעצם הנישואין על מנת להוכיח כוונת שיתוף, אלא יש להוכיח "דבר מה נוסף" אשר יעיד על כוונת השיתוף בנכס הספציפי, כגון הוכחת השקעתו של בן הזוג שאינו רשום כבעלים בנכס, הצגת התחייבויות ומצגים שיכולים לבסס אינטרס הסתמכות מצד בן הזוג שאינו רשום. עוד נקבע  כי "….ככל שמדובר בהשקעה כספית רצינית שאינה בטלה בשישים, מעידה בדרך של התנהגות על כוונת שיתוף מצד שני בני הזוג ועל עירוב נכסים כלכלי. … כוונת שיתוף ספציפית בנכס "חיצוני" יכולה להתבטא גם בהבטחות ובמצגים אקטיביים שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום ולהקים טענת מניעות לבן הזוג הרשום, ובוודאי גם במקרה שבו מבוצעת הטעייה אקטיבית מצד בן הזוג הרשום המצויה על גבול המרמה". 

1. בעניין זה, הוסיף השופט י' עמית בבע"מ 1398/11 כי "לצורך משקלו של אותו "דבר מה נוסף" הנדרש להוכחת כוונת שיתוף ספציפי יש להקל לגבי דירת המגורים לעומת נכסים אחרים שהובאו לנישואין על ידי אחד מבני הזוג. מבלי לקבוע מסמרות, אציין להלן מספר פרמטרים אשר יש להביא בחשבון בדוננו בשאלה אם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת המגורים:

( – ) האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין (כמו במקרה דנן) או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין.

( – ) האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה, שאז נדרשת לטעמי מידה גדולה יותר של הוכחה. הדבר נכון במיוחד לגבי דירה שנתקבלה במתנה במהלך תקופת הנישואין, מן הטעם שיש ליתן משקל לכך שנותן המתנה בחר להעניקה רק לאחד מבני הזוג ולכך שבן הזוג השני הסכים, גם אם בשתיקה, כי הדירה שנתקבלה במתנה תירשם רק על שם בן הזוג מקבל המתנה.

( – ) האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו.

( – ) אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה (ככל שהתקופה קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה).

( – ) אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין (ככל שתקופת הנישואין קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה).

( – ) האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף.

( – ) שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג.

( – ) התנהגות הצדדים – אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף.

( – ) נסיבות ספציפיות נוספות כגון  יצירת מצג בפני בן הזוג השני.

מובן כי הפרמטרים המנויים לעיל  – ואשר חלקם "מושך" לכיוונים מנוגדים – אינם רשימה סגורה, וכל מקרה יידון לגופו."

• בדנג"ץ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (פורסם במאגרים) (נבו 24.06.2021) נקבע שמהות הדרישה ל"דבר מה נוסף" הינה מבחן עובדתי התלוי בנסיבות המקרה, כאשר השיקולים שנמנו בפסיקה מתחלקים לשתי קטגוריות עיקריות: שיקולים הקשורים בנכס שלגביו נטענת כוונת שיתוף, לצד שיקולים הקשורים בבני הזוג עצמם. וכך נפסק;

"בין השיקולים הקשורים בנכס ניתן למנות את מקור הנכס (אם נקנה או התקבל כמתנה או כירושה, וככל שנקנה, מי מימן את הרכישה); את השאלה אם הנכס הגיע לידי בעליו לפני הנישואין או במהלכם; את השאלה אם ניתנו לבן הזוג הטוען לשיתוף בטוחות כגון הערת אזהרה; את התנהלותם הכספית-כלכלית של בני הזוג באשר לנכס, למשל אם לקחו משכנתא במשותף למימון הרכישה או הבנייה; את שאלת קיומן של השקעות כספיות בנכס מטעם בן הזוג הטוען לשיתוף; את השתתפותם של שני בני הזוג (בין בכסף ובין בעמל) בשיפוץ משמעותי שבוצע בנכס, בתכנונו או בבנייתו; הבטחות או מצגים אקטיביים מצד בן הזוג הרשום כלפי משנהו; וככל שמדובר בבית המגורים של בני הזוג – את משך הזמן שבו התגוררו בני הזוג בנכס.

במסגרת הקטגוריה השנייה, שעניינה שיקולים הקשורים בבני הזוג, התחשבה הפסיקה במשך נישואיהם של בני הזוג; באופי יחסיהם ובשאלה אם התקיימה אפילו מידה חלקית של הרמוניה, "גם אם לא היו החיים 'גן של ורדים'" (בע"מ 1059/17, [פורסם בנבו] פסקה ז'; וראו גם עניין אלמונית, פסקה 27 לחוות דעתו של השופט דנציגר ופסקה 2 לחוות דעתו של השופט צ' זילברטל); בהתנהלותם הכלכלית של בני הזוג ובשאלת קיומה של "אווירת שיתוף" ביניהם; בשאלה אם לבן הזוג הטוען לשיתוף יש נכס חיצוני אחר שנותר רשום על שמו; ובשאלת קיומם של ילדים משותפים. עוד נקבע בפסיקה כי הנטל להוכחת כוונת שיתוף בנכס ספציפי מונח לפתחו של בן הזוג הטוען לשיתוף, וזאת מכוח הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" (עניין אלמונית, פסקה 14 לפסק דינו של השופט י' דנציגר)." 

1. כעת אבחן את השיקולים הקשורים בנכס שלגביו נטען  השיתוף הספציפי לצד שיקולים הקשורים בבני הזוג עצמם.

שיקולים הקשורים בנכס;

1. דירת המגורים נרכשה עובר לנישואי הצדדים, עת ניהלו חיים משותפים כידועים בציבור, ובה התגוררו יחד עם בנותיהם משך פרק זמן ארוך, כ- 18 שנים, דבר אשר יכול לכשעצמו להעיד על עירוב הנכס (לעניין זה ראה למשל ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, תמ"ש (ת"א) 4518/98). אציין שהנתבעת לא כפרה בטענת התובע לפיה היו ידועים בציבור, ואף לא ניסתה לסתור אותה, ולעניין זה העלתה טענה יחידה לפיה לא הייתה אווירת שיתוף שכן נאלצה לשאת ברוב הוצאות הצדדים, דבר שנשלל ע"י המומחה בחוות דעתו המשלימה, כפי שיפורט בהמשך.  

1. בחוות הדעת המשלימה מצא האקטואר שהתובע השקיע בנכס השקעות כספיות; בחוות דעתו ציין שמבדיקת חשבון הבנק שבבעלות התובע (מס' *** המתנהל בבנק ***) עולה שבתאריך 15.12.1998 נמשכה המחאה ע"ס 5,000 ₪ לטובת חשבון מספר *** המתנהל בסניף ** בבנק ה***, וזאת בהתאם לטענת התובע לפיה בהתאם להסכם הרכישה, עד לתאריך 9.12.1998 היה על הצדדים להעביר לקבלן תשלום ראשון בסך של 5,000 ₪ (ראו סעיף ד. 3.5 לחו"ד משלימה). בסעיף ד. 3.8 לחו"ד משלימה פירט המומחה את תשלומי המשכנתא החודשית אותה נטלו בני הזוג למימון הרכישה, וקבע שמחשבון התובע שולמו תשלומים לטובת ההלוואה המסתכמים בסך של 28,531 ₪. מכאן, עלה בידי התובע להוכיח שעבור רכישת הנכס, ובכלל זה תשלומי המשכנתא שנלקחה לצורך מימון הרכישה, שילם למצער סך של 33,531 ₪. טענתו זו לא נסתרה ע"י הנתבעת, ולמעלה מכך, בסיכומיה אף טענה שהתובע נשא בתשלומים בסך 85,531 ₪ בגין המשכנתא והשקעת ההון הראשונית. 

1. יתר על כן; הנתבעת לא הוכיחה טענתה ולפיה התשלום הראשון עבור מימון הרכישה, שולם על ידה מהון עצמי שהיה ברשותה. טענתה זו לא נתמכה בכל מסמך, על אף שניתן לעשות כן בנקל באמצעות אחזור דפי חשבון או פנייה לקבלן לקבלת אסמכתא אודות מקור התשלום. כאשר נשאלה על כך בחקירתה, לא עלה בידיה ליתן הסבר. וכך הצהירה (עמ' 27 לפרו' שו' 11-23);

"ש. כמה שילמת הון עצמי לקבלן? 

ת. משהו קרוב ל 50,000 ₪, אז זכור לי שהדולר היה 4.2. 

ש. איך שילמת? 

ת. שילמתי במזומן. 

ש. לא הפקדת לבנק שום דבר? ככה במזומן סכום כזה גדול? 

ת. במזומן דרך הבנק. לא בתשלומים. זה נחשב  מזומן. 

ש. הכסף הזה את קיבלת ולקחת והלכת ונתת לקבלן, זה נכון? 

ת. מה זה נתתי? 

ש. מזומן. שטרות. 

ת. לא אמרתי את זה. אם העברה דרך בנק זה גם נקרא מזומן, לא תשלומים. 

ש. למה לא צירפת הוכחה שכן שילמת ואיך שילמת? לא רואים שום תנועה בחשבון שלך שבאמת שילמת. 

ת. הגשתי הכל בתצהיר, במסמכים.  "

1. בבחינת הראיות, לא עלה בידי הנתבעת לא הוכיחה ולו תשלום חלקי שביצעה לטובת תשלום המקדמה לקבלן המוכר. מנגד, התובע פירט את התשלומים שבוצעו על ידו, ומקורם, ובכלל זה שדירתו ב*** נמכרה ביום 15.4.99 והכספים שימשו לסילוק המשכנתא שרבצה עליה, טענה שהנתבעת אישרה בעצמה במסגרת סיכומיה. בעניין זה העיד התובע כדלקמן (ראה פרו' מיום 11/7/22 עמ' 21 שו' 29 עד עמ' 22 שו' 2):

"ש. אתה קנית את הדירה ב*** אחרי שאתה ו- מ' הייתם זוג והדירה נרשמה על שמך בלבד. 

ת. נכון. 

ש. שמכרת את הדירה ב 99 מה עשית עם התמורה? 

ת. השקעתי בדירה שהיינו גרים ב***. 

ש. הדירה נמכרה ב238,000 ₪, נכון? 

ת. כן. 

ש. מה עשית עם הכסף? 

ת. השקעתי בדירה ב***. 

ש. מה עשית עם ה 238,000 ₪? 

ת. החזרתי משכנתא וחלק השקעתי. "

1. מהמסמכים שהוצגו עולה שביום 14.1.99 נטלו בני הזוג משכנתא בהתחייבות משותפת ע"ס 448,000 ₪ וזאת לצורך מימון הרכישה (נספח ב לתצהיר האישה מיום 11.1.222). להבטחת התחייבויותיהם, חתמה אחיינית התובע כערבה (ראו עמ' 26 לפרוטוקול ש' 11), וביטוח החיים המחויב להבטחת ההלוואה נרשם על שם התובע (ראה נספח 1 לתצהיר התובע מיום 21.11.21). הנתבעת מנגד גרסה שהתובע היה ערב הלוואת המשכנתא, אולם עיון בהסכם ההלוואה מלמד שהיה לווה יחד ולחוד עם הנתבעת. כשעומתה הנתבעת עם טענתה זו במסגרת חקירתה, לא עלה בידיה להסבירה. יתר על כן, מעדותה עולה שבשנת 2014 בוצע מחזור להלוואת המשכנתא, וגם אז, התובע נותר כלווה. וכך הצהירה (ראה פרו' מיום 11/7/22 עמ' 26 שו' 14-26); 

"ש. ב 2012 עשית מיחזור משכנתא? 

ת. עשיתי ב 2014. 

ש. ועדיין התובע הוא לווה ולא ערב. למה לא הוצאת אותו? ….

ת. ….לשאלת בית המשפט אם עשיתי מיחזור למה לא הוצאתי את התובע מהמשכנתא, אני משיבה (העדה חושבת) – מרוב התמימות שלי, המשכתי ככה, לא שיניתי שם מה שהיה. זה היה רשום אבל עדיין אומרת שאני יודעת שהוא היה ערב לא לווה. גם שעשיתי מיחזור של משכנתא היה ידוע לי שהוא לא לווה, הוא ערב. "

1. כפי שמצא המומחה בחוות דעתו המשלימה, וקביעתו זו לא נסתרה ע"י הנתבעת, התנהלותם הכספית-כלכלית של בני הזוג באשר לתחזוקת והוצאות הנכס, כמו גם התא המשפחתי כולו, הייתה משותפת. כך בסעיף ה. 7 לחו"ד המשלימה סיכם המומחה את בדיקת מימון תשלומי המשכנתא והוצאות המחייה ע"י הצדדים, וקבע כדלקמן: 

"…… לדעתי המקצועית עולה כי אכן שולמו תשלומי המשכנתא על ידי האישה בכל התק' שהחל מיוני 2000 ועד יוני 2021 , מתוך התק' הכוללת בה שולמו הוצ' המשכנתא בתק' שהחל ממרץ 1999 ועד יוני 2021.  דהיינו כמעט בכל התק' התשלומים למשכנתא שולמו על ידי האישה.

….. אך לא היה באמצעים העומדים לרשות האישה לכלכל את הבית ולשאת בכל הוצאות המחיה ויחד עם זאת לשאת בתשלומי המשכנתא והמיסים העירוניים של הדירה .

יתרה מכך, נמצא על ידי כי האיש נשא בהוצאות כגון : מזון ומשקאות, רכישת מוצרי חשמל ומחשבים, ביגוד, תש' לעיריית כרמיאל, רשתות הפארם, ביטוחים, חנויות לחיות מחמד, ציוד משרדי, ביטוח רישוי ואחזקת רכב, רשות השידור, מלונות, רהיטים, מסעדות, וכיוצ"ב ."

1. מבדיקת המומחה עולה שאכן מרבית תשלומי המשכנתא, החל מחודש 6/00 ועד לסילוקה ביום 6/21, שולמו מחשבון הנתבעת, ברם הצדדים התנהלו באופן של שיתוף כך שכל אחד מהם עבד, ומשכרו חלקו בהוצאות התא המשפחתי. המומחה מצא שהתובע מיזג רכושו ברכוש המשותף עת שילם את יתר התשלומים הדרושים לקיום התא המשפחתי לרבות תשלומים בגין הוצאות מחייה. התנהלותם זו של הצדדים מלמדת על שיתוף משאבים כללי וערבוב כספים ממקורות שונים. כמו כן, בבחינת טענות הצדדים ואופן התנהלותם התרשמתי שהייתה הסכמה לפיה הנתבעת תישא בהוצאות המשכנתא מחשבונה והתובע יישא ביתר התשלומים עבור הוצאות המחייה של התא המשפחתי. 

1. את טענת הנתבעת ולפיה הצדדים לא ניהלו חשבון בנק משותף ומשכך לא הייתה כוונת שיתוף,  מצאתי לדחות; כידוע ניהול חשבונות בנק נפרדים אינו מעידה על היעדר כוונת שיתוף בנכסי הצדדים ולא אחת נקבע כי "העובדה, שהיו לבני הזוג חשבונות בנק אחדים, שהיו בחלקם משותפים לשניהם ובחלקם נפרדים, בוודאי אין בה כדי להחליש את משקלן של הראיות הנ"ל; למעשה זוהי תופעה שכיחה גם אצל זוגות נשואים" (ראה ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן). עובדה זו מקבלת משנה תוקף מקום בו במכלול הראיות מתקבלת תמונה המלמדת על מערכת יחסית כלכלית משותפת. 

שיקולים הקשורים בבני הזוג עצמם ;

1. מערכת היחסים הזוגית של הצדדים התפרשה משך 21 שנים, מתוכם 13 שנים כבני זוג נשואים; לא אחת נקבע בפסיקה שלנישואים ממושכים, אף אם לא כולם על מי מנוחות, יש משקל בבחינת שאלת השיתוף. ברירת המחדל במקרה שכזה היא לכוונת שיתוף מכוח הדין הכללי, תוך שיוטל על הבעלים הרשום להוכיח שלא כן הדבר, וכן שגילה דעתו. לכך מתווספת העובדה שהצדדים הורים לשתי בנות משותפות, אותן גידלו במשותף תחת קורת גג אחת משך כעשרים ואחת שנים. התנהלות הצדדים כמפורט לעיל, מלמדת על אווירת שיתוף כוללת, אשר יש גם בה בכדי להוות את אותו "דבר מה נוסף" שיש בכוחו להוכיח את השיתוף בנכס החיצוני שבענייננו (ראו: דברי כב' השו' צ' זילברטל בבע"מ 1398/11; תמ"ש (משפחה תל אביב-יפו) 34814-11-14 ט.א נ' מ.א (נבו 03.08.2017); עמ"ש (מחוזי מרכז) 10884-03-16 ד. מ נ' ט. ש. מ (נבו 02.01.2017)). 

1. נתתי דעתי לטענות הנתבעת לפיהן חיי הזוגיות לצד התובע לא תמיד היו לשביעות רצונה, וכן שנקט כנגדה באלימות.  אולם, טענות אלה אינן מביאות בהכרח למסקנה שלא קיים שיתוף, לבטח מקום בו לא הוכחו; עיון בראיות שהוצגו ובכלל זה בהליך ה"ט 44464-09-16 עליו נסמכת הנתבעת מלמד שבית המשפט הטיל ספק בטענותיה. בהחלטה מיום 19.9.16 קבע כבוד השופט נאמן כי "המבקשת למעשה לא ציינה כל אירוע עובדתי כזה או אחר, וגם כיום האלימות הפיזית היחידה שלה היא טוענת ארעה לפני 5 חודשים, על כן אינני מוצא כל מקום להורות על הרחקה של המשיב מהבית." בסופו של יום, במסגרת דיון במעמד הצדדים גובשה הסכמה ולפיה "מבלי להודות באף טענה, ומבלי שתהיה בהסכמה זו משום הודאה בטענה ו/או בעובדה, ברם אך ורק על מנת להרגיע את האווירה, יינתן צו הדדי למשך 90 יום האוסר על שני הצדדים להטריד זה את זה". (ר' עמ' 3 שו' 15-17).

1. כמפורט בסעיף 35 לעיל, מצאתי שהתנהלותם הכלכלית הכללית של הצדדים מלמדת על אווירת שיתוף, ויש בה בכדי להוות דבר מה נוסף המעיד על כוונת השיתוף בנכס הספציפי. הצדדים נשאו במשותף בהוצאות מחיה ומגורים של התא המשפחתי באופן המעיד על שיתוף משאבים כללי וערבוב כספים ממקורות שונים. ביחס להתנהלות הכלכלית הצהיר התובע בחקירתו באופן מפורט, סדור וקוהרנטי, ועדותו תואמת את קביעות המומחה בחוות דעתו. וכך הצהיר: (ר' עמ' 22 שו' 25-34)

" ש. שעברתם להתגורר יחד היה שינוי בהתנהלות הכלכלית שלכם?

ת. היינו סוגרים מי משלם זה ומי משלם זה. לא היה הסכם, זה היה בע"פ. 

ש. מה היו הוצאות הבית? 

ת. משכנתא, מיסים, מזון, כל מיני מה שקשור למשפחה. 

ש. במה אתה היית נושא? 

ת. במזון, לבגדים, לתכשיטים, לבושם, בגדים של הילדים, כל מה שקשור לילדים. 

ש. מתנות? 

ת. כמובן. 

ש. ומה מ' היתה משלמת?

ת. משכנתא, גם חשמל, גם ארנונה.  "

  

1.  בנוסף, עלה בידי התובע להוכיח שהיה בבעלותו נכס חיצוני שנתח משמעותי מהכספים שנתקבלו ממכירתו, הועבר על ידו לרכישת הדירה המשותפת ואת היתר העביר לסגירת המשכנתא שרבצה עליו. בסיכומיה אישרה הנתבעת שהתובע נשא בסך של 85,531 ₪ עבור רכישת הדירה ובכלל זה תשלום ההון ראשוני, בעוד לאורך כל ההליך הכחישה שנשא בתשלומים עבור רכישת הנכס (סעיף 2 לתצהירה) וטענה שאת ההון הראשוני גייסה בעצמה (ס' 2 לתצהירה); ואולם, לא עלה בידיה להוכיח טענתה לפיה היו ברשותה כספים ממועד עלייתה ארצה בסך 45,000 ₪ וכן שקיבלה סיוע מהוריה (ראה סעיף 12 לתצהירה מיום 11.1.22). הנתבעת ביקשה להציג תמונה ולפיה רכשה את הדירה בתקופה "שהכירה" את התובע (סעיף 3 לתצהירה מיום 11.1.22) אולם, כעולה מהראיות,  בניגוד לטענתה, טרם רכישת הדירה היו בני הזוג ידועים בציבור, התגוררו ביחד ואף היו הורים לבתם הבכורה. 

1. מכל המפורט לעיל, ובבחינת כלל הראיות מצאתי לקבוע שהתנהלות הצדדים יצרה הסתמכות הדדית על הנכסים שנצברו, ובכלל זה דירת המגורים ששימשה משענת לעתיד עבור שניהם,  וזאת גם אם יחסי הצדדים לא היו על מי מנוחות באופן תמידי (ראו תמ"ש 3591-02 ש. צ. נ' ח. צ. 05/12/07). לא מצאתי שעלה בידי הנתבעת להוכיח שאירעו אירועים מיוחדים מהם ניתן ללמוד על הפסקת השיתוף או למצער כוונה מצדה לעשות כן, ומנגד, התובע הוכיח קיומו של דבר מה נוסף המעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי. מכאן, אני קובעת שחרף רישום הזכויות על שם התובעת בלבד, הצדדים בעלים במשותף בנכס, באופן שווה. 
2. בהתאמה לאמור, ושעה שהצדדים אינם מתגוררים תחת קורת גג אחת מזה תקופה ממושכת, ובהתאם להוראות הדין, ובכלל זה הוראת סעיף 37 (א) חוק המקרקעין הקובע עקרון-על לפיו כל שותף במקרקעין יכול ורשאי להביא לפירוק השיתוף (רע"א 1017/97 יצחק רידלביץ נ' יצחק מודעי, פ"ד נב(4) 625 [1998]) אני מורה על פירוק השיתוף בנכס, בהתאם להוראות הקבועות בסייפא לפס"ד. 

איזון זכויות וחובות הצדדים:  

1. משנת 1995 ועד ליום בו נישאו בשנת 2003 ניהלו הצדדים משק בית משותף, התגוררו יחדיו  ונולדו בנותיהם. ביום 19.2.03 נישאו הצדדים וממועד זה חל עליהם הסדר איזון משאבים הקבוע בפרק השני לחוק.  הצדדים לא חלקו על מועד הקרע וזה נקבע ליום 31.8.16, המועד בו עזב התובע את הבית  (להלן: "תקופת השיתוף"). סעיף 6 לחוק יחסי ממון קובע מימוש הזכות לאיזון:

"6.    (א)  לצורך איזון המשאבים לפי סעיף 5 יש לשום את נכסי כל אחד מבני הזוג, פרט לנכסים שאין לאזן שוויים; משווי הנכסים האמורים של כל בן-זוג יש לנכות את סכום החובות המגיעים ממנו, למעט חובות בקשר לנכסים שאין לאזן שוויים.

          (ב)  היה שוויים של נכסי בן הזוג האחד עולה על שוויים של נכסי השני, חייב האחד לתת לשני את מחצית ההפרש, אם בעין ואם בכסף או בשווה כסף.

          (ג)   באין הסכמה בין בני הזוג בשאלה מה מגיע מהאחד לשני או באיזו דרך יבוצע האיזון, יחליט בית המשפט או בית הדין לפי הנסיבות, ורשאי הא לקבוע מועדי הביצוע, הבטחתו ושאר תנאיו, לרבות תוספת ריבית במקרה של ארכה או סילוק בשיעורים.

          (ד)  בהחלטתו לפי סעיף קטן (ג) יתחשב בית-המשפט או בית-הדין בכל הנסיבות הקשורות במצבו הכלכלי של כל אחד מבני הזוג ובטובת ילדיהם הקטינים, ובאופן שימנע ככל האפשר –

(1)   גרימת אובדן מקור פרנסה סבירה לאחד מבני הזוג;

(2)   הפסקת קיומו או פגיעה בהמשך תיפקודו התקין של תאגיד או של מקום עבודה אחר;

(3)   פגיעה בצבירת הזכויות הסוציאליות של אחד מבני הזוג;

 (4)   פגיעה ברווחת ילדי בני הזוג הקטינים."

1. כידוע, חזקה על חובות שנצברו במהלך רגיל של ניהול חיי משפחה תיקים, שהם משותפים, אלא באם מי מהצדדים הוכיח שחוב מסוים מקורו בפעילות חריגה או שלא לטובת התא המשפחתי. וכך נקבע בע"א 7442/97 יפה עמית נ' ציון עמית, נד(4) 625 (2000); "אכן, הלכה פסוקה היא כי שיתוף בנכסים בין בני-זוג כולל בחובו כרגיל, לצד השיתוף בזכויות, גם שיתוף בחובות, וזאת ביחס לחובות שנצברו בדרך הרגילה על-ידי אחד מבני-הזוג בתוך תקופת השיתוף ביניהם, כאשר הם מנהלים אורח חיי משפחה תקינים, להוציא חובות שהם בעלי אופי אישי מובהק ואשר מעצם טיבם ייתכן שאין זה מן הצדק לשתף את בן-הזוג האחר בעולם. יישומם של עקרונות אלה עשוי להביא בנסיבות המתאימות לכלל מסקנה כי גם אם קמה חזקת השיתוף בחובות בין בני-זוג המנהלים משק בית משותף, עדיין תיטה הכף לעבר אי-הכללתו של חוב מסוים במסגרת החובות המשותפים, כאשר הוכח בראיות כי החוב האמור הינו תוצר של פעילות חריגה של אחד מבני-הזוג שאיננה משרתת את היחידה המשפחתית, או במקרים מסוימים, אפילו חותרת תחתיה."
2. המלומד עו"ד אריאל דרור מסביר בפרק ח' לספרו "חלוקת רכוש בהליך גירושין" את עקרון שיתוף החובות בין בני זוג מכח סעיף 6, כדלקמן: 

"ההנחה העומדת בבסיסו של סעיף 6 לחוק יחסי ממון היא כי חובות שצברו הצדדים במהלך חייהם, כגון יתרת חובה בבנק, משכנתא בגין דירה משותפת, או חוב בשל לקיחת הלוואה משותפת – הם בדרך כלל משותפים. על כן, אין חשיבות לזהות הצד שהוציא אותם בפועל –  כל עוד ההוצאה נועדה לצרכים השוטפים הרגילים של משק הבית (כגון הוצאות מדור ואחזקתו, כלכלה, ביגוד וכיוצ"ב), והוצאה לפני המועד הקובע.  ..לא ניתן להגיש תביעה שכל כולה מבקשת לחייב את הצד השני בחובות, ללא עריכת איזון בכלל הנכסים. תביעה כזו אינה הגונה, שכן אין מטרתה להעניק לבן הזוג האחר זכויות, אלא לחייבו בחובות בלבד, שהם בגדר נכסים שליליים."

1. עוד מציין עו"ד דרור שהכלל בפסיקה קובע שעל מנת להכריע האם חוב  משותף, יש לבחון את דרך היווצרותו ,ולכן כל מקרה נבחן לגופו. כמו כן, את סוגי החובות שעלולים להיחשב כחובות שאינם משותפים לבני הזוג שהכירה בהם הפסיקה, מסכם בספרו כדלקמן:

א) חוב שנוצר עקב הפרת נאמנות, כדוגמת הוצאות של הבעל להחזקת מאהבת.

ב) חוב שנוצר בגין מעשה עבירה של אחד מבני הזוג.

ג) חוב שנוצר בגין פעולה קניינית שנעשתה לאחר הפירוד בין בני הזוג.

ד) חוב שנוצר בגין פעולה שהיא בלעדית לאחד מבני הזוג, ואינה קשורה לחיים  המשותפים.

ה) חוב שהוא תוצר של פעולה חריגה ובלתי הגונה של בן הזוג, כמו מניפולציה כספית.

1. האקטואר נתבקש לערוך חוות דעת ולבחון את טענות הצדדים בשאלת החובות שנצברו בתקופת השיתוף;  ביום 17.12.19 הגיש את חוות דעתו הראשונה וקבע שלאיזון זכויות וחובות הצדדים (לא כולל זכויות פנסיוניות לגביהם הגיעו להסכמה כמפורט בריישא לפס"ד) על הנתבעת לשלם לתובע בסכום חד פעמי בסך של 103,353 ₪. התובעת מתנגדת לקביעות המומחה בחוות דעתו, ברם לא עלה בידיה להוכיח שנפלה בהן כל שגגה;  הנתבעת לא הציגה ולו אסמכתא אחת להוכחת טענתה לפיה על אף שהמדובר בחובות שנצברו בתקופת החיים המשותפים, אין לראות בהם ככאלה, ובניגוד לחובתה על פי דין, ביקשה להפוך את נטל ההוכחה באופן בו יחוייב התובע להציג אסמכתאות לפיהן הכספים שלווה שימשו את התא המשפחתי. 

1. יתר על כן, הנתבעת לא ביקשה לזמן את המומחה לחקירה על חוות דעתו וזאת חרף העובדה ששלחה להתייחסותו שאלות הבהרה ביום 13.1.20, ועל פי תשובתו מיום 29.1.20 (סעיף 15) לא  מצא לסטות מקביעתו. כזכור, לא אחת נקבע שעצם ויתור על חקירה נגדית משמעה שאין חולקים על האמור בתצהירו של העד ויפים דברים אלה גם לגבי ויתור על חקירתו של המומחה על חוות דעתו [ראו: י' קדמי על הראיות – הדין בראי הפסיקה (חלק שלישי, מהדורה שלישית מורחבת ומעודכנת, תשס"ד) 1702-1709 והאסמכתאות המובאות שם; ת.א. (מחוזי ת"א) 1727/02 מאסי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ [נבו] (2/10/2005, סעיף 50 לפסק הדין); ע"א 4003/99 קוז'וך נ' ליאל פ"ד נב(3) 444 (02/04/2001); ע"א 296/82 נבנצאל נ' ג'רסי פ"ד מ(3) 281 (27/05/1986), עמ' 303).

1. מעיון בחוות הדעת לא מצאתי שנפלה בה כל שגגה; המומחה בחן באופן מדוקדק ומפורט את ההתנהלות הכספית ולא מצא כל חריג בהתנהלות התובע או כל אינדיקציה אשר יש בה בכדי לתמוך בטענות הנתבעת. מכאן, ובהתאם לפסיקה הרווחת ולפיה בית המשפט אשר לו מסורה הסמכות להכריע באופן סופי במחלוקת, נוטה לאמץ את מסקנותיו של המומחה אשר מינה בהעדר סיבה הבולטת לעין (רע"א 1773/15 קלדרון אינסטלציה בע"מ נ' רו"ח אמיר, ניתן ביום 20.04.2015), כמו גם שהתערבותו של בית המשפט בחוות דעת המומחה מצומצמת למקרים יוצאי דופן בהם נפלה טעות גסה, פגיעה בכללי צדק טבעי, חריגה מסמכות, מרמה או כאשר נפל פגם היורד לשורשו של עניין שיש בו כדי לגרום לעיוות דין קשה (ע"א 402/85 מרקוביץ נ' עיריית ראשון לציון, פ"ד מא(1) 133, 139 (1987); ע"א 8557/06 עיריית פתח תקווה נ' חב' אולימפיה בניה השקעות ופיתוח (1994) בע"מ, [נבו] פסקה 9 (15.9.2010)), מצאתי לקבל את מסקנותיו כקבוע בחוות דעתו.   

טענת הנתבעת לקיזוז כספים; 

• בסעיף 1 לשאלות ההבהרה כמו גם בסיכומיה (סייפא לעמוד 5) טענה הנתבעת שכספים בסך 23,000 ₪ המצויים בפיקדונות וניירות ערך בחשבונה, התקבלו בידיה כפיצוים בשל נזקי גוף שנגרמו לה ועל כן אין לאזנם. גם טענה זו לא נסמכה בכל אסמכתא;  ביום 29.1.20 הגיש המומחה תשובות לשאלות ההבהרה מטעם הנתבעת לעניין זה וציין כי  "ככל שכב' ביהמ"ש יקבע כי הפיצוי הינו בגין נזק גוף ואינו בר איזון, יש להפחית מחלקו של האיש מחצית מהסכום שאוזן על ידי, דהיינו להפחית סך של 11,500 ₪ מהסכום שעל האישה להעביר לאיש" (ראה סעיף 1 לתשובות המומחה מיום 29.1.20). בניגוד לטענת הנתבעת, בתשובתו, המומחה מציין במפורש שההכרעה בשאלה נתונה לשיקול דעת בית המשפט, וככל ותתקבל, רק אז, יקוזז הסך הנטען. וחרף תשובתו זו של המומחה, הנתבעת לא צירפה ולו ראשית ראייה  לתמיכה בטענתה ולפיה מקור הכספים בפיצוי עבור נזק גוף, על אף שניתן היה לעשות כן בנקל באמצעות פנייה לגורם המשלם והמצאת כתבי סילוק או כל מסמך אחר המלמד על טיב התשלום. משלא עשתה כן, ובחרה להעלות טענתה בעלמא, ושעה שהמדובר בכספים שנתקבלו בתקופת החיים המשותפים, אין לי אלא לדחותה. 

• מכל האמור לעיל; ולאחר שלא מצאתי כי נפלה שגגה בקביעות המומחה, או שהוצגה כל סיבה אחרת בעטייה יש לפסול את מסקנותיו; ומשלא עתרה הנתבעת לחקירת המומחה וטענותיה לא הוכחו, מצאתי לקבוע שמלוא החובות שנצברו בתקופת השיתוף, משותפים, ועל הצדדים לשאת בהם בחלקים שווים. כן לא מצאתי לקזז כל סכום מהסכומים שעל הנתבעת לשלם לנתבע. בהתאמה, אני מאמצת את קביעות המומחה כאמור בחוות דעתו מיום 17.12.19 ונותנת להן תוקף של פס"ד.   

איזון הזכויות ברכב; 

1. בבעלות התובע רכב מסוג הונדה סיביק שנת יצור 1999 מ.ר *** שנרכש בתקופת החיים המשותפים. במסגרת הדיון  מיום 20.5.19 הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה כדלקמן:

"אנו מסכימים כי האיזון ביחס לרכב כך שהאישה תקבל סך של 3,500 ₪ יעשה בסוף ההליך, תוך שהרכב יהיה בשימושו של הרכב והבעלות תועבר על שם התובע." (ר' שם בעמ' 13 שו' 6-7).

מכאן, אני מאשרת הסכמתם ונותנת לה תוקף של פס"ד. 

תביעת האיש לחיוב האישה בדמי שימוש ראויים (תלה"מ  39840-04-22):

המתווה הנורמטיבי והפסיקה הצריכה;

1. 1. סעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 קובע כי "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש". סעיף זה במהותו נועד למנוע עשיית עושר ולא במשפט של מי מהשותפים במקרקעין  (ע"א 891/95 זידאני נ' אבו אחמד, פ"ד נג(4) 769, 778). בהתאם להלכה הפסוקה, החובה לשלם דמי שימוש ראויים קיימת "כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין" (ר': ע"א 1492/90 זרקא נ' פארס [פורסם במאגרים] (20.1.1993). בהמשך להלכת זרקא נפסק לא אחת, שככלל בן זוג העוזב את דירת המגורים מרצונו, אינו זכאי לדמי שימוש ראויים שכן אינו יכול להפוך את בן הזוג האחר ל"שוכר בעל כורחו" (ר': בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית [פורסם במאגרים] (9.4.2006)  ע"מ (ירושלים) 320/02 ורדה עפל-רפאלי נ' עמיחי עפל [פורסם במאגרים] (13.10.2002) ).
   2. על הלכת זרקא נמתחה ביקורת מן ההיבט של דיני עשיית עושר ולא במשפט נוכח הטענה שהלכה זו כלל לא עוסקת בסוגיה. ואכן, בתי המשפט המחוזיים וגם בתי המשפט לענייני משפחה הכירו במשך שנים באפשרות חיוב בן זוג בדמי שימוש ראויים  תוך התחשבות בעובדת היותם בני זוג ובהשלכותיה הן על עצם החיוב והן על שיעורו [עמ"ש (ת"א) 7396-12-09 פלונית נגד אלמוני, [פורסם בנבו], תמ"ש 18760-07-11 פלוני נ' אלמונית]. וחרף הביקורת, הלכת זרקא ממשיכה להנחות את בתי המשפט (ר' תמש (י-ם) 5635-10-13 פלונית נ' פלונים [פורסם במאגרים]  23.04.17 וההפניות שם).
   3. כך גם הכירה הפסיקה שאין בעזיבת בן זוג את הבית המשותף בתקופת משבר בין בני הזוג כדי להוות ויתור לעתיד או בכדי לשלול ממנו דמי שימוש בתקופה מאוחרת יותר וכן כי "המועד שממנו ואילך יהיה זכאי המשיב לדמי שימוש ראויים נתון לקביעתו של בית המשפט לענייני משפחה" [ר': בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים) ]. עוד נקבע שהגשת תביעה לפירוק שיתוף יש בה כדי להצביע על כך שבן הזוג העוזב אינו מסכים לשימוש ייחודי ואינו מוותר על דמי שימוש ראויים [ר': כב' השופט שנלר בעמ"ש (ת"א) 7396-12-09 21.4.2013 וכב' השופטת שטמר בעמ"ש (חיפה) 29522-05-13;  תמ"ש(ב"ש) 18489-02-12 ר.ח. נ' מ.ח.]. 

• ביחס לתקופה שלאחר הגירושין, נקבע הכלל ע"י בית המשפט העליון מפי כב' השופט א. רובינשטיין (בבע"מ 5357/06 פלוני נ' פלוני [פורסם במאגרים]) לפיו "ביחס לתקופה שאחרי הגירושין הכלל הוא פסיקת דמי שימוש, והחריג הוא פטור – שיינתן רק בנסיבות של ויתור מפורש", כאשר "כלל זה מהווה גם תמריץ לבן הזוג הגר בדירת המגורים לפעול לפירוק השיתוף".  עוד ראה לעניין תקופה זו דבריו של כבד השופט ג'יוסי בעמ"ש 60567-12-21 שם קבע: "שונים פני הדברים בכל הנוגע לתקופה שממועד הגירושין ואילך.

 ראשית, נקודת המוצא כי שותף זכאי לדמי שימוש בגין השימוש שעושה האחר בחלקו. כך עפ"י הוראות חוק המקרקעין וכך עפ"י הפסיקה, גם בהינתן שמדובר בבני זוג (ראה בע"מ 2642/20 פלונית נ' פלוני; בע"מ 299/20 פלוני נ' פלונית; עמ"ש (ת"א) 25980-06-19; עמ"ש (ת"א) 3703-11-17.

 

 שנית- כשם ששיקולי דיני עשיית עושר מצדיקים חיוב המערער בהשקעה בחניה, שיקולי עשיית עושר זהים מצדיקים החלת אותו עיקרון בשל התעשרות המשיבה מהשימוש בדירה, התעשרות שהיא הבסיס לכלל הנקוט בסעיף 33 לחוק המקרקעין." 

1. הוראות החוק והפסיקה בסוגיית חיוב בן זוג בדמי שימוש ראויים זו נסקרו בהרחבה על ידי כבוד השופט סארי ג'יוסי בעמ"ש (חי') 50188-02-17 נ.מ נ' ג.מ [פורסם בנבו] (8.6.18) שם קבע: 

"הסוגיה של דמי שימוש בין בני זוג לשעבר, אשר היו בעלים במשותף של נכס, קיבלה התייחסות מיוחדת בפסיקה. זאת מתוך הבנה, כי לא ניתן להתייחס לבני זוג כשותפים "רגילים" במקרקעין, ויש לתת את הדעת למכלול הנסיבות הקשורות לפירודם, אשר ייתכן ויש בהן כדי להשפיע על שאלת דמי השימוש. כפי שציין בית משפט קמא בפסק דינו, לבית המשפט הדן בתביעה לדמי שימוש נתון שיקול דעת רחב הן בהכרעה האם יש מקום לפסוק דמי שימוש, והן בקביעת תקופת החיוב, ואולם עליו להפעילו בדקדקנות, על מנת שיעשה צדק והאיזונים יישמרו.

…

 בע"א 1492/90 זרקא נ' פארס [פורסם בנבו] (20.01.1993)) (להלן: "עניין זרקא"), אליו מפנה גם בית משפט קמא נקבע, כי במקרה של פירוד בין בני זוג, אם עוזב אחד מהם את בית המגורים המשותף, על דעת עצמו ומרצונו, הוא לא יוכל לתבוע מבן הזוג שנותר בבית המגורים דמי שימוש ראויים. זאת כיוון שניתן לראותו כמי שמסכים לשימוש של בן הזוג האחר, ללא כל תמורה עבור שימוש זה, ורואים בו למעשה כמי שוויתר על זכותו זו.

… 

 עוד יצוין, כי בפסיקה מאוחרת לזרקא נפסק כי אף אם ניתן לראות בעזיבה רצונית של בן הזוג ויתור על זכותו לדמי שימוש ראויים, אין המדובר על ויתור "מעתה ועד עולם". ראו לעניין זה: בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (26.01.2006); בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] (09.04.2006)(להלן: "בע"מ 9881/05"); ע"מ (חי') 356/06 נ' בן א' נ' ג' בן א' [פורסם בנבו] (02.09.2007) (להלן: "ע"מ חיפה"); עמ"ש (ת"א) 7396-12-09 פלונית נ' אלמוני [פורסם בנבו] (21.04.2013); עמ"ש (ת"א) 52376-02-15 א' נ' א' [פורסם בנבו] (25.10.2016);; תמ"ש (משפחה י-ם) 21879/00 ח' ב' נ' ח' מ' [פורסם בנבו] (20.08.2007)).

…

 עוד נפסק, כי תישלל זכותו של בן הזוג היוצא לדמי שימוש ראויים (מלבד עזיבה מרצון של אחד מבני הזוג) בשני מקרים אלה: האחד בו בן הזוג היוצא מורחק מדירת המגורים עקב צו שיפוטי, והשני בו  בן הזוג היוצא מערים קשיים או פועל לסיכול ביצוע של פירוק השיתוף (בע"מ 9881/05; 356/06). ….

לדעתי, מלבד אותם מקרים בהם נשללה הזכות לדמי שימוש, נקודת המוצא בבחינת סוגיה זו תהא כי יש לפסוק לבן הזוג העוזב את הדירה דמי שימוש. נכון להיום, זוהי נקודת המוצא לאחר מועד הגירושין (ראו בע"מ 5357/06 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] (22.10.2006)), אולם, יתכנו מקרים בהם יש להקדים את תקופת הזכאות לפני הגירושין, בין היתר, לאור העובדה כי יתכנו  מקרים בהם מועד הגירושין הפורמלי מגיע זמן רב לאחר המועד בו בני הזוג כבר אינם יכולים לגור ביחד.  במה דברים אמורים?

דרכו של עולם היא שכאשר בני זוג מחליטים להיפרד, יציאתו של אחד מהם מבית המגורים המשותף, היא לרוב בלתי נמנעת, אף אם לא נקלעו לסכסוך חריף ביניהם. כל עוד אין סיבה המצדיקה לקבוע אחרת, יהא זה נכון לאפשר לבן הזוג היוצא מבית המגורים לממש את זכותו לקבל דמי שימוש ראויים בעד חלקו, היות וברור כי במצב זה, קיימת מניעה כי שני בני הזוג יעשו שימוש בבית המגורים המשותף. כמובן, תמיד יש לשקול כל מקרה לגופו ונסיבותיו המיוחדות, ובמקרים מסוימים יהיה מוצדק להימנע מפסיקת דמי שימוש. 

כך למשל, פער כלכלי משמעותי בין בני הזוג (לטובת בן הזוג היוצא), בעקבותיו פסיקת דמי השימוש תטיל נטל כבד על בן הזוג הנותר שאינו יכול לעמוד בו, יכול להצדיק אי פסיקת דמי שימוש או דחיית החיוב בתשלומם".

1. באשר למועד תחילת החיוב נפסק שככלל לא יוקדם זה מעת שבא הגילוי בדבר העדר הסכמה או ויתור, והכל לפי נסיבותיו של כל מקרה. תביעה לפירוק שיתוף מלמדת על העדר הסכמה לשימוש בלעדי של שותף מסוים בנכס, והיא גם דרך המלך לבקש את דמי השימוש הראויים עבור ההנאה שצמחה באין הסכמה שכן "מעת שבן הזוג שעזב את הדירה הגיש תביעה לפירוק שיתוף, הרי גילה דעתו שאין הוא מסכים לא לשימוש הייחודי ולא לוויתור על דמי שימוש ראויים" [עמ"ש (מחוזי ת"א) 7396-12-09 פלונית נ' אלמוני [פורסם בנבו] (21.4.13)]. ברוח דומה נפסק כי "הגשת התביעה לפירוק השיתוף היא ביטוי ראוי ומוצדק לרצונו של בן הזוג להפסיק את מגורי החינם" [עמ"ש (מחוזי חיפה) 29522-05-13 מ.ח.ל. נ' ל.א. [פורסם בנבו] (9.3.13)].  

ומן הדין אל בעלי הדין: 

• עיון בהחלטות אשר ניתנו במסגרת הליך ה"ט 44464-09-16 מלמד שביום 19.9.16 עתרה הנתבעת לקבלת צו הגנה כנגד התובע ובין היתר טענה לגילוי אלימות מצדו. בקשה זו הוגשה לאחר שהתובע עזב את בית הצדדים (ראה לעניין זה הסכמתם בפרוטוקול דיון מיום 21.11.17, עמוד 2 שורות 2-9 שם הסכימו שהתובע עזב את הבית ביום 1.4.16). בהחלטת בית המשפט מיום 19/9/16 בה"ט 44464-09-16 נקבע כי "המבקשת לבקשתה בכתב למעשה לא ציינה כל אירוע עובדתי כזה או אחר, וגם כיום האלימות הפיזית היחידה שלה היא  טוענת ארעה לפני 5 חודשים, על כן אינני מוצא כל מקום להורות על הרחקה של המשיב מהבית." בית המשפט מצא שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח טענתה בדבר אלימות לכאורה מצד התובע, ומשכך נדחתה בקשתה להרחיקו, וניתן צו האוסר עליו מלהטרידה. בדיון מיום 27.10.16 שהתקיים במעמד הצדדים, הגיעו להסכמה ולפיה "אנו מקבלים את המלצת בית המשפט, לפיה מבלי להודות באף טענה, ומבלי שתהיה בהסכמה זו משום הודאה בטענה ו/או בעובדה, ברם אך ורק על מנת להרגיע את האווירה, יינתן צו הדדי למשך 90 יום האוסר על שני הצדדים להטריד זה את זה בכל דרך ובכל מקום…".  הסכמה זו אושרה בתוקף של פס"ד, ומהוראותיה עולה שמטרת הצו "בהרגעת האווירה", ולא מן הטעם שבית המשפט מצא שהתובע נקט באלימות כלפי הנתבעת.

1. בנסיבות אלה, מנועה הנתבעת מלטעון שהתובע הורחק עקב גילוי אלימות מצדו. בנוסף, לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, התרשמתי שהתובע עזב את דירת המגורים על מנת שלא להחריף את הקונפליקט בין הצדדים, ובכדי לאפשר לשניהם, וגם לבתם, מדור שקט. לאור עוצמת הקונפליקט בין הצדדים, אשר ליוותה את הסכסוך לכל אורך ההליך, מקובלת עליי טענתו ולפיה הצדדים לא יכלו להמשיך ולהתגורר תחת קורת גג אחת, לרבות בשל התנהלות הנתבעת. מכאן, אין לראות בתובע כמי שעזב את הנכס מרצונו אגב ויתור על זכויותיו, ובכלל זה טענות בדבר דמי שימוש. 
2. עוד מצאתי לדחות את טענת הנתבעת ולפיה התובע ויתר על זכותו לדמי שימוש שכן הגיש תביעתו רק ביום 24.4.22; עיון בכתב התביעה אותו הגיש בשנת 2017 (ראה סעיפים 15-17 לכתב התביעה בתלה"מ 39060-05-17) מלמד שכבר אז הביע את אי הסכמתו לשימושה הייחודי של הנתבעת בנכס כמו גם שאינו מוותר על דמי שימוש ראויים. כך גם במסגרת הסעדים להם עתר, ביקש לחייב את הנתבעת בדמי שימוש למן המועד שעזב את הבית (09/16) ועד למועד פירוק השיתוף בפועל. לפיכך, ובהתאם לפסיקה כמפורט לעיל, למצער למן המועד בו הוגשה התביעה, התובע גילה דעתו שאינו מסכים  לשימוש ייחודי של הנתבעת בדירה.
3. אמנם, לא עלה בידי התובע להוכיח שהנתבעת מנעה ממנו מלעשות שימוש בנכס, ועזיבתו, על אף שהיתה מוצקת בנסיבות, קשורה ברצונו להפרדת המגורים. ואולם, לא ניתן להתעלם מכך שהתובע גילה דעתו באופן ברור, למצער ביום הגשת התביעה הראשונה שאינו מסכים שתעשה שימוש בלעדי בנכס, כמו גם עתר לפירוק שיתוף. מכאן, יש לערוך איזון בזכויות הצדדים, בשאלת חיוב הנתבעת בדמי שימוש. 
4. במכלול הנסיבות לפניי מצאתי לקבוע שהתובע זכאי לדמי שימוש ראויים למן המועד בו הוגשה התביעה הראשונה, 18.5.17. אסביר; ראשית, בהתאם לפסיקה כמפורט לעיל, אין חולק שהחל ממועד מתן הגט זכאי הצד העוזב, לדמי שימוש ראויים, קרי החל מיום  1.3.22.  ועובר לכך; הליך זה לפניי מתנהל למעלה משש שנים, כאשר הנתבעת הייתה מודעת לעמדת התובע ביחס לשימוש הבלעדי בנכס. אמנם, המשכות ההליכים אינה קשורה כולה בהתנהלותה, שכן מועד ההוכחות נדחה גם לבקשת ב"כ התובע וזאת לאחר שעתרה למינוי אקטואר במועד שנקבע לשמיעת ראיות, ואולם, גם הנתבעת הביאה להארכתם באופן בלתי ראוי, תוך שהיא נהנית בתקופה זו משימוש בלעדי בנכס. כך לדוגמא, בדיון מיום 11.7.22 הסכימה לשקול את הצעת בית המשפט לקידום ההליכים וסיומם לאחר הסכמת התובע להצעה, אולם לאחר מתן מספר אורכות לבקשתה, עיכבה את הודעתה להצעה, ואף ביום 2.10.22 חויבה בהוצאות על אי קיום החלטות בימ"ש וניתנה לה אורכה נוספת להגשת הודעתה. אם לא די בכך, משלא פעלה פעם נוספת כהחלטת בימ"ש ועיכבה את סיום ההליך, ביום 26.10.22 חויבה בהוצאות פעם נוספת בגין ביזיון בימ"ש, ובהמשך לכך הורתי על הגשת סיכומים. 
5. על פי כל דין, התובעת ביקשה למצות את יומה בבית המשפט ואין לזקוף זאת לחובתה. יחד עם זאת, מקום בו נדחו טענותיה ביחס לזכויות בלעדיות בנכס, והיא עשתה ועושה בו שימוש בלעדי, כשהיא יודעת בידיעה מלאה שהתובע אינו מוותר על טענותיו לחיובה בדמי שימוש, אין כל מקום שתצא נשכרת והתובע בחסר, בפרט כשהוא נדרש לשלם דמי שכירות חודשיים. מכאן, באיזון הראוי, מצאתי לחייבה בתשלום דמי שימוש ראויים לטובת התובע, החל למן המועד בו הגיש תביעתו הראשונה, 18.5.17, ועד למועד פירוק השיתוף בפועל. שעה שאין חולק שהנתבעת נשאה בתשלומי המשכנתא באופן בלעדי למן המועד בו התובע עזב את הנכס, מחיובה זה, יקוזזו מחצית משלומי המשכנתא בהם נשאה החל מהמועד בו עזב התובע את הנכס (09/16) ועד לסילוק ההלוואה. 
6. בנוסף לחיובים כקבוע בסעיף 64; התובע טען שנשא בתשלומי ביטוח עבור הלוואת המשכנתא, בסך ממוצע של 200 ₪ לחודש, ומכאן, על הנתבעת להשיב לידיו סך של 7,844 ₪ המהווים מחצית מהתקבולים ששולמו עבור התקופה שהחל מחודש 09/16 ועד למועד הגשת התביעה בפועל. לכתב התבעה ותצהיר עדותו הראשית צירף התובע אישורי המעיד על ביצוע התשלומים (ראה נספח 8 לכתב התביעה ולתצהיר עדות ראשית). הנתבעת לא התייחסה לטענתו זו של התובע. לאחר שעיינתי במסמכים שצורפו, מהם עולה שהתובע נשא בתשלומי ביטוח הנכס, ועת המדובר בתשלומים החלים על שני הצדדים, אני מקבלת את הטענה ומחייבת את הנתבעת להשיב לידי התובע סך של 7,844 ₪ המהווים מחצית  מהתשלומים בהם נשא.  
7. לעניין גובה דמי השימוש הראויים; הנתבעת ויתרה על זכותה לחקור את השמאי. עיון בחוות הדעת אינה מגלה כל טעות או אי סבירות בקביעותיו. בנסיבות אלה, מצאתי לאמץ את קביעות השמאי בחוות הדעת הראשונה והשנייה.  

התוצאה: 

1. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לידי התובע מחצית מדמי השימוש הראויים החל מיום 18.5.17 ועד למועד פירוק השיתוף בפועל;  גובה דמי השימוש, החל מיום 18.5.17 ועד ליום 21.5.22  יהיו בשיעור מחצית מדמי השימוש כפי שנקבעו ע"י השמאי בחוות הדעתו הראשונה. החל ממועד זה ועד למועד פירוק השיתוף בפועל, דמי השימוש יהיו בגובה מחצית מדמי השימוש שנקבעו ע"י השמאי בחוות דעתו השנייה. מסכומים אלה יקוזזו מחצית מתשלומי המשכנתא בהם נשאה הנתבעת החל מיום 1.9.16 ועד לסילוק ההלוואה. 
2. בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך שך 7,844 ₪ המהווים מחצית מתשלומי פוליסת הביטוח בהם נשא.

סוף דבר:

1. דירת המגורים:

• אני קובעת שהצדדים בעלים במשותף בזכויות בדירה, באופן בו כל צד זכאי להירשם כבעל מחצית מהזכויות.  

• אני מורה על פירוק שיתוף זכויות הצדדים בדירת המגורים בדרך של מכירה אשר תבוצע באופן הבא; 

ב .1. השמאי מר *** יעדכן את חוות הדעת וזאת תוך 30 ימים מיום שיומצא לידיו פס"ד. בעלות שכ"ט יישאו הצדדים בחלקים שווים. 

ב.2. לשני הצדדים זכות ראשונים לרכוש את זכות הצד אחר; צד המבקש לעשות כן יודיע לצד האחר בהודעה כתובה וזאת תוך 15 ימים מיום קבלת חוות הדעת השמאי שאם לא כן יחשב כמי שוויתר על זכותו.  ככל ושני הצדדים יבקשו לרכוש את הזכויות, תיערך ביניהם התמחרות וזאת תוך 15 ימים מהיום שנקבע למשלוח ההודעה. הצד שיציע את ההצעה הגבוהה ביותר, יזכה בהתמחרות. התמורה תשולם בהתאם לתנאים שיקבעו בהסכם המכר שיחתם בין הצדדים וזאת תוך 10 ימים מסיום ההתמחרות.

ב.3. ככל ורק צד אחד יבקש לרכוש את זכויות  הצד השני, יעשה כן בהתאם לשווי הנכס, שכפי שיקבע ע"י השמאי בחוות דעתו המעודכנת. התמורה תשולם בהתאם להסכם המכר שיחתם בין הצדדים וזאת תוך 10 ימים, מתום מניין 15 הימים כקבוע בסעיף ב.2 לעיל.

ב.4. ככל ושני הצדדים לא יבקשו לרכוש את הזכויות בנכס, יימכר הנכס בשוק החופשי. באם לא יעלה בידי הצדדים למוכרו באופן עצמאי וזאת תוך 3 חודשים מהיום שנקבע בסעיף ב.2 לעיל, ימונה כונס נכסים למכירת הזכויות. הליך כינוס הנכסים יבוצע בלשכת ההוצל"פ ובהתאם להוראות רשם ההוצל"פ.

שני הצדדים ישתפו פעולה באופן מלא לצורך מכירת הנכס ובכלל זה יאפשרו ביקור רוכשים פוטנציאלים, ויחתמו על כל מסמך שיידרש. 

עד למכירת הנכס תוכל הנתבעת להמשיך ולהתגורר בו, ובלבד שתשא בכלל עלויות אחזקתו, ותשלם לתובע  מחצית מדמי השימוש הראויים כפי שיקבעו ע"י השמאי בחוות דעתו השנייה.

ב.5. הצדדים יישאו בחלקים שווים בכל עלויות מכירת הנכס ובכלל זה ולא רק; פרסום, תיווך, אגרות, ושכ"ט עו"ד. עלות העברת הזכויות ע"ש אחד מהצדדים, תשולם על ידי הצד שעל שמו נרשמות הזכויות.

ב.6. תמורת המכירה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים לאחר תשלום עלויות המכירה . 

• דמי שימוש ראויים; 

• אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע דמי שימוש ראויים החל מיום 18.5.17 ועד ליום מסירת החזקה לקונה, או סילוק ידה מן הנכס, המוקדם מבין השניים; החל מיום 18.5.17 ועד ליום 21.5.22 תחויב הנתבעת לשלם לתובע מחצית מדמי השימוש הראויים כפי שנקבעו על ידי השמאי בחוות דעתו הראשונה; החל מיום 18.5.22 ועד ליום פירוק השיתוף בפועל, תשלם הנתבעת לתובע מחצית מדמי השימוש הראויים כפי שנקבעו על ידי השמאי בחוות דעתו השנייה.

• מסכום האמור בסעיף 68 א' יקוזזו מחצית מתשלומי המשכנתא בהם נשאה הנתבעת וזאת החל מיום 1.9.16 ועד למועד בו סולקה ההלוואה. ככל וקיימת מחלוקת בשיעור הסכומים, יערוך האקטואר אבי כהן חוות דעת. הצדדים יישאו בעלות עריכתה בחלקים שווים.

•  סכום זה ישולם לידי התובע באמצעות קיזוז מחלקה של הנתבעת מהתקבול הראשון שיתקבל בגין מכירת הנכס. 

1. בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לידי התובע סך של 7,844 ₪ המהווים מחצית מתשלומי הביטוח עבור הנכס, בהם נשא. סכום זה יקוזז מחלקה של הנתבעת בעת מכירת הנכס. 

 איזון זכויות וחובות משותפים; 

• אני מאשרת את חוות דעת האקטואר מיום 17.12.19 ונותנת לה תוקף של פס"ד. האקטואר יפעל לשערוך הסכומים נכון להיום. ככל ותחול עלות בגין חוות דעתו, ישאו בה הצדדים בחלקים שווים. 

• הסכומים ישלומו לתובע באמצעות קיזוז מחלקה של הנתבעת במועד מכירת הנכס, וככל האפשר, מהתשלום הראשון. 

• זכויות ברכב: 

• אני קובעת שהצדדים בעלים במשותף בזכויות ברכב, בחלקים שווים.

• בהתאם להסכמת הצדדים מיום 20.5.19, התובע ישלם לנתבעת סך של 3,500 ₪ המהווים מחצית משווי הרכב. סכום זה יקוזז מחלקו של התובע ממכירת הזכויות.  

• אחר:

כקבוע בסעיף 7 לחוק בית משפט לענייני משפחה, תשנ"ה- 1995, אני קובעת שפס"ד מותר לביצוע בלשכת ההוצל"פ, לרבות לצורך פירוק השיתוף.

• הוצאות הליך :

לאור התוצאה אליה הגעתי, ולאחר שנתתי דעתי להתנהלות הצדדים לאורך כל ההליך ובכלל זה העובדה שהנתבעת לא פעלה בהתאם להחלטות בית המשפט, מצאתי לחייבה בהוצאות. לאחר ששקלתי את כלל השיקולים הצריכים, ובכלל זה ההוצאות בהן חוייבה משך ההליך (ראה לעניין זה החלטות מיום 5.7.20, 2.10.22, 26.10.22), אני מחייבת אותה בהוצאות ושכ"ט לטובת התובע בסך של 20,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. 

המזכירות תמציא פס"ד לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום,  ט"ו כסלו תשפ"ד, 28 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.