הסכם ממון על דירה – מדוע זה כל כך חשוב?

הנכס רב הערך ביותר שיש לרוב האנשים במהלך חייהם הוא נכס מקרקעין, כמו דירת מגורים, מגרש או משרד. למרות זאת, רבים אינם עורכים הסכם ממון על דירה בעת כניסה למערכת יחסים, וכך הם לוקחים על עצמם סיכון שיאלצו לחלוק את הבעלות בנכס עם בן/בת הזוג לשעבר אם היחסים יעלו על שרטון.

"הייתי טיפש." כך תיאר בעל שלא חתם על הסכם ממון את התנהלותו. למרות שהנישואים נמשכו בפועל כשנה וחצי בלבד, ולמרות שהבעל מימן את רכישת הדירה בכ- 2 מיליון ₪ ממשאביו, בית המשפט לענייני משפחה קבע שהדירה, שנרכשה במהלך הנישואים, היא רכוש משותף. לכן, היא נמכרה ושוויה חולק באופן שווה בין בני הזוג לשעבר (תלה"מ 4254-02-22).

במאמר הבא נרחיב על הסיבות לכך שאנשים טועים לחשוב שהם לא צריכים לחתום על הסכם ממון ביחס לדירה (לצורך הנוחות, נתייחס לכל סוגי נכסי המקרקעין כ"דירה"). נדון גם בחשיבות הרבה שבחתימה על הסכם כזה, מה ההסכם אמור לכלול ועוד.

הטעות ששווה מיליונים

חוק יחסי ממון בין בני זוג קובע כי חלוקת רכוש בין בני הזוג בעת פרידה תהיה שוויונית. הליך זה מכונה "איזון משאבים". עם זאת, בהתאם לחוק, נכסים שכל אחד מבני הזוג רכש לפני תחילת הקשר או שהתקבלו בירושה או במתנה במהלך הקשר אינם מהווים חלק מאיזון המשאבים. במילים אחרות, נכסים אלה נשארים אך ורק בבעלותו של בן הזוג שרכש או קיבל אותם.

בהמשך לכך, דירה שאחד מבני הזוג רכש בזיעת אפו לפני תחילת הקשר אינה, לכאורה, בסכנה לחלוקה. דין זהה חל על דירה שאחד מבני הזוג ירש מבן משפחה במהלך הקשר הזוגי. לכן, אין, על פניו, צורך בחתימה על הסכם ממון ביחס לנכסים מסוג זה. מדובר בטעות חמורה. הלכה למעשה, ללא הסכם ממון, נכסים אלו הם פגיעים ביותר, אפילו אם הם רשומים על שם אחד מבני הזוג בלבד.

הסיבה לכך היא "הלכת השיתוף הספציפי" שנקבעה בפסיקה הישראלית. בהתאם להלכה זו, גם דירה בבעלות אחד מבני הזוג בלבד תחולק בין הצדדים בעת סיום הקשר אם יוכח כי בן הזוג (הבעלים בדירה) התכוון לשתף את האחר בנכס. לשם הוכחת כוונת השיתוף, בנוסף לקיומם של חיים משותפים, יש להוכיח "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בנכס. "דבר מה נוסף" יכול להיות, למשל, השקעה כספית בדירה מצד בן הזוג האחר או הבטחות ומצגים אקטיביים או משתמעים. יתרה מכך, כאשר מדובר בדירת מגורים, בתי המשפט נוטים להקל בנטל הוכחת כוונת השיתוף, מכיוון שהם רואים בה נכס משפחתי מובהק.

את הרציונל של הלכה זו ביטא, בין היתר, השופט אליקים רובינשטיין בבע"מ 5939/04. לדבריו, כאשר מדובר באיזון משאבים בין בני זוג, אין לבחון את הדברים בצורה "פורמלית" בלבד, הנאחזת ברישום הנכס, אלא יש להתחשב במצבים חברתיים ואישיים מהותיים. בהמשך לכך, ככל שהייתה שותפות מתמשכת בחיי הנישואין, ההגינות מצדיקה כי השיתוף יגבר, ובייחוד לגבי נכס כמו דירת המגורים, קן המשפחה.

הדירה תחולק בין בני הזוג למרות שנרשמה על שם אחד מבני הזוג בלבד

נביא שתי דוגמאות ליישום הלכת השיתוף הספציפי.

במקרה אחד היה מדובר בזוג שהתחתן בשנת 1978. במהלך השנים גרו בני הזוג בדירה שנרכשה על ידי הבעל לפני הנישואין והיתה רשומה על שמו. לאחר יותר מ- 30 שנות נישואים החליטו הצדדים להתגרש ועלתה שאלה בנוגע לחלוקת הזכויות בדירת המגורים. הבעל טען, כי מכיוון שהדירה הייתה בבעלותו לפני הנישואים, אין לאישה זכויות בה, בהתאם להוראות החוק. לדבריו, מעולם לא התכוון לשתף את האישה בדירת המגורים, במיוחד לאור היחסים הרעועים בין הצדדים לאורך השנים.

בית המשפט המחוזי דחה את טענת הבעל בציינו, כי אומנם חיי הנישואים של הצדדים לא היו "גן של שושנים", אך העובדה היא שהצדדים אכן גרו תחת קורת גג אחת במשך יותר משלושים שנה. יתרה מכך, חומר הראיות מצביע על מעורבות מעשית, רגשית וכספית של האישה בשיפוץ בית המגורים של הצדדים. בהמשך לכך נקבע, כי הוכחה כוונת שיתוף ספציפית בכל הקשור לדירת המגורים ולכן האישה זכאית למחצית הזכויות (עמ"ש 10884-03-16).

במקרה אחר, האישה רכשה דירה לאחר תחילת הקשר. הדירה נרשמה על שמה והיא אף שילמה את רוב תשלומי המשכנתא. לאחר חיים משותפים של יותר מ- 20 שנה הצדדים נפרדו. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעת הבעל להכיר בו כבעלים של מחצית הדירה וציין, כי הבעל מיזג את רכושו ברכוש המשותף כאשר שילם את יתר התשלומים הדרושים לקיום התא המשפחתי. בנוסף, הצדדים גרו במשך שנים בדירה, דבר שמעיד על כוונת השיתוף בנכס הספציפי (תלה"מ 39060-05-17).

כיצד מונעים את חלוקת הדירה? באמצעות עריכת הסכם ממון

הפתרון למניעת חלוקת הדירה הוא פשוט: עריכת הסכם ממון בין בני הזוג הקובע, כי במקרה של גירושין, פרידה או פטירה, הדירה תישאר רכושו של בן הזוג שהוא הבעלים. יש לזכור, הסכם ממון גובר על הלכת השיתוף הספציפי.

ניתן לערוך את ההסכם בכל שלב בחיי הזוגיות, כלומר לפני תחילת הנישואין וגם לאחריהם. הסכם ממון ניתן לערוך (ואף מומלץ לערוך) גם אם לזוג אין כוונה להינשא והם חיים כידועים בציבור.

יודגש, כי ישנם מקרים שבהם טענת שיתוף ספציפי תתקבל למרות חתימה על הסכם ממון ביחס לדירה, זאת אם יוכח כי בני הזוג זנחו בפועל את הסכם הממון. כך, למשל, אם בני הזוג התגוררו במשך שנים בדירה או שבן הזוג האחר תרם משמעותית לרכישתה או שיפוצה, אפשר כי בית המשפט יקבע שהייתה כוונת שיתוף בדירה למרות הוראות הסכם הממון. אי לכך, חשוב לערוך את הסכם הממון באמצעות עורך דין המתמחה בעריכת הסכם ממון על דירה ואשר יוכל בנוסף לייעץ לבני הזוג כיצד יש להתנהל לאחר חתימת ההסכם.

מה צריך לכלול הסכם ממון ביחס לדירה?

הסכם ממון בין בני זוג יכול להיות רחב היקף ולהתייחס לנושאים שונים, כגון חשבונות בנק, חובות, מקום המגורים ועוד. עם זאת, הוא יכול להתמקד גם בנושא ספציפי, כמו דירת המגורים. ככלל, על הסכם ממון ביחס לדירה לכלול את הנקודות הבאות:

1. קביעה כי הבעלות תישאר בידי בן הזוג שהוא הבעלים של הדירה במשך כל תקופת הקשר הזוגי, לרבות בפרידה.
2. קביעה כי השבחה, זכויות בנייה, תמ"א, החלפת הדירה בדירה אחרת וכדומה יהיו שייכים לבן הזוג שהוא בעל הדירה.
3. אם בני הזוג מתכוונים להתגורר יחד בדירה השייכת לאחד מהם, יש לקבוע כי עצם המגורים לא יעניק לבן הזוג השני זכויות כלשהן בדירה ושמעמדו יהיה כשל "בר רשות" (אי החלת חוקי הגנת הדייר).

להרחבה בנושא זה,  ראו: הסכם ממון מגורים בדירה שהיא בבעלות אחד מכם

4. קביעה כי במקרה של השכרת הדירה, שכר הדירה יהיה של הבעלים בלבד. חשוב לציין בנוסף בהסכם, כי השקעת כספים בדירה (כגון שיפוצים) או טיפול בהשכרת הדירה אינם מקנים זכויות לבן הזוג שאינו הבעלים. בנוסף, חשוב לציין כי האחריות בנזיקין כלפי השוכרים תחול אך ורק על בעל הדירה.

1. יצירת חשבון בנק ייעודי להכנסות והוצאות ביחס לדירה.
2. אם יש צורך בלקיחת משכנתא, מומלץ שההחזרי המשכנתא לא יבוצעו מחשבון הבנק המשותף של בני הזוג. אם בני הזוג החליטו כי החזרי המשכנתא יבוצעו מחשבון הבנק המשותף, יש להדגיש בהסכם הממון כי בן הזוג שאינו הבעלים אינו רוכש זכויות קניין בדירה מכוח עובדה זו.

להרחבה בנושא זה, ראו: הסכם ממון עם משכנתא: הסכם ממון לזוג עם משכנתא – דגשים | עו"ד אורי גנור

1. מומלץ להסדיר את נושא פינוי הדירה בעת פרידה. לדוגמה, ניתן להכניס סעיף להסכם הממון המטיל פיצוי יומי במקרה של סירוב לפנות את הדירה.
2. קביעה כי בעל הדירה רשאי לבצע פעולות (מכירה, שיעבוד, מתנה וכדומה) באופן עצמאי, מבלי שיזדקק להסכמת הצד השני.
3. קביעת פיצוי מוסכם במקרה של הגשת תביעת סרק בניגוד להסכם הממון תחזק אף היא את מעמדו.

יצוין, כי הנקודות שהובאו כוללות את הדגשים העיקריים המומלצים להסכם ממון בעניין דירה. עם זאת, בני הזוג יכולים להוסיף להסכם כמעט כל תנאי המוסכם על שניהם.

הסכם ממון על דירה שנרכשה במימון לא שוויוני

במקרים רבים, זוגות רוכשים במשותף דירה במהלך הקשר הזוגי. בהתאם לחוק, דירה שנרכשה על ידי שני בני הזוג נחשבת לרכוש משותף, כלומר בבעלות שני הצדדים באופן שווה.

כאשר המימון שוויוני, אין בעיה, והרישום השווה הוא תוצאה צודקת ונכונה. עם זאת, כאשר המימון אינו שוויוני, כלומר כאשר אחד הצדדים תורם באופן משמעותי יותר לרכישת הדירה, ניתן לערוך הסכם ממון שיביא לידי ביטוי את ההבדלים במימון.

כך, לדוגמה, אם דירה נרכשה ללא משכנתא בסכום של 1,000,000 ₪, כאשר בן הזוג האחד שילם 200,000 ₪ ואילו בן הזוג השני שילם 800,000 ₪, הסכם הממון יסדיר את יחס הזכויות בדירה בהתאם לחלק היחסי של כל אחד מבני הזוג ברכישה (20% לעומת 80%).

העניינים מסתבכים כאשר בני הזוג לוקחים משכנתא לצורך רכישת הדירה המשותפת. לדוגמה, אם הדירה נרכשה בסכום של 1,000,000 ₪, כאשר אחד מבני הזוג שילם 100,000 ₪ והשני שילם 300,000 ₪, וגובה המשכנתא עומד על 600,000 ₪, עולה השאלה כיצד ישייך הסכם הממון את הבעלות בדירה הנרכשת.

ככלל, ישנן מספר אפשרויות התלויות במשתנים שונים, כגון: מהו חלק המשכנתא המיוחס לכל בן זוג, ההשקעה של כל אחד מהם בדירה ובנלווים לה לאורך השנים, עליית ערך, שימושים אפשריים, משך הזמן שבו הזוג יגור בדירה ועוד.

מדובר בחישוב עדין ומסובך המחייב ידע, הבנה וניסיון בהסכמי ממון. במיוחד כאשר הסכם הממון עוסק בדירה שנרכשה בעזרת משכנתא, מומלץ מאוד להתייעץ עם עורך דין המתמחה בתחום זה.

הסכם ממון על נכס עוזר לחסוך במס

חוק מיסוי מקרקעין רואה בבני זוג כיחידה משפחתית אחת. לכן, אם אחד מבני הזוג הוא הבעלים של דירה, רשויות המס מתייחסות גם לבן הזוג האחר כבעלים במשותף של אותה הדירה, גם אם אינו רשום כבעלים.

לדוגמה, אם בני הזוג רוכשים דירה משותפת, יהיה עליהם לשלם מס רכישה מלא. עם זאת, אם יערכו הסכם ממון שמציין כי הדירה שייכת רק לאחד מבני הזוג, ניתן להפחית את מס הרכישה בחצי. יש להדגיש כי הסכם הממון חייב להיות אמיתי ולא למראית עין, כלומר צריכה להיות הפרדה רכושית ממשית בין בני הזוג בנוגע לדירה.

בנוסף, הסכם ממון יכול לסייע בחיסכון במס שבח. לדוגמה, אם אחד מבני הזוג מחזיק בדירה לפני תחילת הקשר ובני הזוג רוכשים דירה נוספת במהלך החיים המשותפים, כאשר בני הזוג ירצו למכור את הדירה המשותפת הם יהיו חייבים לשלם מס שבח מלא בגין המכירה. עם זאת, ניתן להפחית את תשלום מס השבח במחצית על ידי חתימה על הסכם ממון שבו יוגדר כי הדירה שהייתה לאחד מבני הזוג לפני תחילת הקשר שייכת לו בלבד. כמו במקרה של מס הרכישה, גם כאן הסכם הממון חייב לשקף את ההפרדה הרכושית הקיימת בפועל בין בני הזוג.

הסכם ממון על דירה – איך לשכנע את בן/בת הזוג לחתום?

במקרים רבים, בין אם מדובר בהסכם ממון רחב היקף או בהסכם ממון ביחס לדירה, לא פשוט להעלות את העניין בפני בן/בת הזוג. דרך טובה להפוך את העניין לקל יותר היא להציע הסכם ממון מדורג.

בניגוד להסכם הממון ה"קלאסי", הכולל הוראות קבועות שאינן משתנות לאורך הזוגיות, הסכם ממון מדורג מכיל הוראות המשתנות בהתאם לחלוף הזמן או בהתאם לקיומם של תנאים מסוימים. כך למשל, ניתן לקבוע כי לאחר 10 שנות נישואים, אחוז מסוים מהדירה שבבעלות אחד מבני הזוג ישותף עם בן הזוג האחר, וכי לאחר 20 שנות נישואים ישותף אחוז גדול יותר. במילים אחרות, ככל שהזוגיות מתארכת, כך יגדל השיתוף. נקודת ציון נוספת יכולה להיות הולדת הילד הראשון וכדומה.

מומלץ לערוך הסכם ממון על נכס בסיוע עורך דין

הדרך הטובה ביותר למנוע מצב של חלוקת הבעלות בדירה השייכת רק לאחד מבני הזוג היא באמצעות עריכת הסכם ממון על דירה. מומלץ לערוך את ההסכם באמצעות עורך דין המתמחה בעריכת הסכמי ממון. עורך דין בעל ניסיון בתחום ימצא את האיזון העדין בין דרישות בני הזוג לדרישות החוק והפסיקה, ויוודא כי הסכם הממון הוא מאוזן, כי הוא שומר על זכויות שני הצדדים וכי יהיה מאוד קשה לערער עליו בעתיד.

קראו גם על – הסכם ממון על דירת מגורים

לקריאת פסקי הדין הנזכרים במאמר ראו להלן:

בתלה"מ 4254-02-22:

בית משפט לענייני משפחה באשדוד

תלה"מ 4254-02-22  

לפני	כבוד השופט  רמי בז'ה
תובעת		XXX ת|"ז —– ע"י ב"כ עוה"ד שרה זנו אמוראי
נגד
נתבע		XXX ת"ז —-   ע"י ב"כ עו"ד רן רייכמן

פסק דין

מונחת להכרעתי תביעה רכושית אשר הגישה התובעת כנגד הנתבע.

 

העובדות בתמצית

1. הצדדים נישאו זל"ז ביום 12.03.2020. מועד מוקדם יותר שנקבע לחתונתם ליום 14.02.2019, בוטל לבקשת התובעת.

2. עוד בטרם נישואיהם הייתה בבעלות הנתבע דירת מגורים ברח' י.ו באשקלון (להלן: "דירת י.ו"). על דירה זו רבצה משכנתא שנטל הנתבע לצורך מימון רכישתה.

3. ביום 14.12.2020, כתשעה חודשים לאחר הנישואין, רכשו הצדדים דירת מגורים ברח' ב. באשקלון (הסכם הרכישה צורף כנספח 4 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע), וזאת תמורת סך של 1,970,000 ₪ (להלן: "דירת ב."). הצדדים ביצעו בדירת ב. שיפוץ משמעותי, עניין אשר היה כרוך בעלויות כספיות נוספות.

לצורך מימון רכישת דירת ב. הצדדים נטלו משכנתא משותפת בסך של 1,300,000 ₪ מבנק מזרחי טפחות.

4. ביום 14.06.2021, למעלה מחצי שנה לאחר רכישת דירת ב., מכר הנתבע את זכויותיו בדירת י.ו. כספי התמורה שנותרו בידי הנתבע לאחר סילוק המשכנתא, הושקעו בדירת ב., בין לצורך רכישתה/מימון השיפוץ, ובין לצורך פירעון הלוואות גישור שנטל הנתבע.

5. עד למכירת דירת י.ו הצדדים התגוררו בה יחדיו. לאחר מכן, ובתקופה בה טרם התקבלה החזקה בדירת ב. והשיפוץ שבוצע בה לאחר מכן טרם הושלם, התגוררו בני הזוג במשך תקופה קצרה בבית אמה של התובעת.

6. במהלך תקופה זו התגלע משבר בנישואי הצדדים, בעקבותיו הנתבע עזב את דירת אמה של התובעת, וביום 28.10.2021 אף פתח בהליך ישוב סכסוך בבית הדין הרבני האזורי באשקלון.

7. התביעה הרכושית שבפני הוגשה ע"י התובעת ביום 02.02.2022, ובמסגרתה עתרה להורות בין היתר גם על פירוק השיתוף בדירת ב. וכן לקבלת סעדים מכח הוראות חוק יחסי ממון.

8. ביום 14.03.2022 הגישה התובעת בקשה לצו הגנה כנגד הנתבע (ה"ט 29169-03-22). ביום 21.03.2022 ניתן תוקף להסכמות הצדדים בהליך זה, לרבות באשר למגוריהם בדירת ב..

9. לאחר שהתקיימו מספר קדמי משפט בתביעתה הרכושית של התובעת, וכן דיון הוכחות שהתקיים ביום 07.12.2023 במהלכו נחקרו הצדדים על תצהיריהם, הגישו הצדדים את סיכומיהם בכתב- ומכאן פסק דין זה.

תמצית טענות התובעת

10. הצדדים נישאו בשנת 2020, וההסדר הרכושי החל עליהם הינו זה הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973.

11. נישואי הצדדים נקלעו לכלל משבר כתוצאה מהתנהגותו של הנתבע, לרבות התקפי זעם ואלימות שנקט כנגד התובעת, וכן התעמרותו והתעללותו בה. ניסיון שלום בית שנערך לא צלח.

12. הצדדים רכשו בראשית שנת 2021 את דירת ב. תמורת סך של 1,960,000 ₪, לרבות מכספי משכנתא משותפת בסך 1.3 מיליון ₪ שנטלו יחדיו מבנק מזרחי טפחות, אשר לצורך נטילתה הנתבע דאג להנפיק עבור התובעת תלושי שכר פיקטיביים לצורך הצגתם לבנק. דירת ב. נרשמה ע"ש הצדדים בחלקים שווים ממועד רכישתה והינה בבעלותם המשותפת. עוד נטען שהצדדים ביצעו שיפוץ נרחב בדירת ב. עפ"י טעמם, בסיוע מעצבת פנים ששכרו, וכן רכשו ריהוט ומוצרי חשמל וכלל הציוד הנדרש לדירה.

בתצהיר עדותה הראשית טענה התובעת שפרט לכספי המשכנתא הנ"ל, הצדדים תכננו לממן את רכישת דירת ב. מהכספים שיתקבלו ממכירת דירת י.ו שבבעלות הנתבע, וכן הודתה כי היא לא העבירה כספים כלשהם ממקורותיה לצורך רכישת דירת ב. כן נטען שהורי הנתבע העבירו ביום 15.12.2020 סך של כ- 250,000 ₪ לחשבונם המשותף של הצדדים וסכום זה שימש כתשלום הראשוני בגין הדירה. בנוסף, הנתבע נטל הלוואת גישור בחשבונו על סך 200,000 ₪, ובנוסף בני הזוג נטלו הלוואת גישור נוספת מחשבונם בבנק מזרחי טפחות בסך 250,000 ₪ נוספים. לטענת התובעת, הלוואות אלה ניטלו כהלוואות גישור עד לקבלת כספי התמורה ממכירת דירת י.ו אשר נמכרה רק ביום 14.06.2021. התובעת טענה שבפועל הנתבע אכן העביר את הכספים הנדרשים לצורך סילוק הלוואות הגישור הנ"ל לאחר מכירת דירת י.ו.

בסיכומיה של התובעת נטען שיתרת כספי התמורה שהתקבלו בידי הנתבע ממכירת דירת י.ו בסך של כ- 650,000 ₪, הופקדו בחשבונם המשותף של הצדדים ושימשו לפירעון הלוואות הגישור הנ"ל.

התובעת עתרה להורות על פירוק השיתוף בדירת ב. ומכירתה למרבה במחיר בשוק החופשי. כן עתרה להורות גם על חלוקת המיטלטלין בדירה עפ"י שיטת שתי הרשימות.

13. הנתבע עבד בעסק משפחתי השייך לאביו, ובפועל הוא משמש כמנהל של החברה ומשתכר סך של כ- 50,000 ₪ ברוטו לחודש בתוספת הטבות נוספות וזכויות צבורות המהוות נכס בר איזון.

התובעת עבדה במשך מספר חודשים בחברה עמה מנהל הנתבע קשר עסקי, ועמדה לפתוח עסק זעיר לדברי מאפה ואף רכשה את הציוד הנדרש לצורך כך. ברם, בשל הסכסוך שהתגלע בין הצדדים הדבר לא עלה בידיה.

התובעת עתרה להורות על ביצוע איזון משאבים ביחס לזכויות שנצברו לצדדים במהלך נישואיהם.

14. בנוסף פורט בכתב התביעה כי לצדדים חשבון משותף בבנק מזרחי טפחות, וכל אחד מהצדדים מחזיק בנוסף גם בחשבון בבעלותו. כן נטען כי לאחר הנישואין הנתבע רכש עבור התובעת, לרבות מכספי ביטוח שקיבלה, רכב מסוג לקסוס הרשום על שמה והמשמש אותה. התובעת עתרה להורות כי מדובר בנכס שניתן לה במתנה ואין לאזנו בין הצדדים.

תמצית טענות הנתבע

15. הנתבע עתר להורות על דחיית תביעתה של התובעת על הסף בהיותה נעדרת כל עילה, וכן להורות על דחיית התביעה גם לגופה.

16. לטענת הנתבע נישואיהם של הצדדים הינם קצרים ביותר ונמשכו שנה ו-8 חודשים בלבד, והחל מחודש אוקטובר 2021 חל פירוד מוחלט בין הצדדים. הנתבע ציין כי הצדדים היו אמורים במקור להינשא כבר בחודש פברואר 2019, ברם החתונה במועד זה בוטלה ע"י התובעת אשר התנהגותה התאפיינה בחוסר יציבות ובשל כך נגרמו לנתבע נזקים כספיים ומפח נפש. בחודש לאחר מכן הצדדים שבו לקיים קשר זוגי, ביוזמת התובעת, ולבסוף נישאו זל"ז בחודש מרץ 2020.

17. הנתבע הדגיש שדירת י.ו הייתה בבעלותו עוד בטרם הנישואין, ולא הייתה לגבי דירה זו כל כוונת שיתוף, חרף מגוריהם של הצדדים שם כשנה לאחר נישואיהם.

18. לטענת הנתבע, התובעת ככל הנראה נכנסה לנישואין עמו שלא בתום לב, ועל כן, בצירוף העובדה שלא תרמה ולו פרוטה שחוקה לרכישת דירת ב. או שיפוצה או כיסוי ההלוואות שניטלו בגינה, לא יעלה על הדעת שכעת היא תזכה בשכר וברווח.

19. הנתבע טען שדירת ב. נרכשה תמורת סך של 1,970,000 ₪, בתוספת שיפוץ בסך 200,000 ₪ נוספים.

באשר למקורות המימון ששימשו לרכישת דירת ב. טען הנתבע כלהלן:

• הצדדים נטלו משכנתא בסך של 1.3 מיליון ₪ אשר הנתבע לבדו נשא בהחזריה החודשיים.
• הנתבע נטל הלוואה בסך של 250,000 ₪ מחברת "פארמה דיל", הלוואה אותה פרע מכספי התמורה שקיבל ממכירת דירת י.ו.
• הנתבע נטל הלוואה בסך של 250,000 ₪ נוספים מחשבונו בבנק הפועלים. לטענתו הוא נושא בהחזרי הלוואה זו עד היום.
• הצדדים נטלו הלוואה בסך של 250,000 ₪ מחשבונם המשותף, וגם הלוואה זו כוסתה ע"י הנתבע מכספי התמורה שקיבל ממכירת דירת י.ו.

20. לטענת הנתבע, דירת י.ו נמכרה ביום 14.06.2021 תמורת סך של 1,450,000 ₪, ולאחר כיסוי יתרת המשכנתא, נותר בידיו סך של כ- 650,000 ₪. לעניין זה יצוין שהנתבע לא צירף את הסכם מכירת דירת י.ו במלואו, וכן לא צירף אסמכתא להוכחת טענותיו בנוגע ליתרת המשכנתא שרבצה על דירת י.ו.

21. לטענת הנתבע, לאור העובדה שרכישת דירת ב. מומנה באמצעות כספי התמורה שהתקבלו ממכירת דירת י.ו שהייתה בבעלותו טרם הנישואין, אזי "השיתוף הוא לא בר איזון" (ראו האמור בסע' 36 לתצהיר הנתבע). לחילופין נטען בכתב ההגנה שככל שייקבע שקיימת חזקת שיתוף ביחס לדירת ב., אזי זו לא תהא "מחצה על מחצה" אלא שיש לעשות שימוש בהוראות סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, ולקבוע שהחלוקה תהא ביחס של 90% לנתבע ו-10% בלבד לתובעת. זאת מהטעם שמדובר בנישואין קצרים, בשים לב שהתמורה שולמה מתשלומי משכנתא והלוואות, וכן לאור השבחת הדירה והשיפוץ שבוצע בה (סע' 37 לתצהירו). הנתבע לא חזר על טענות אלה במסגרת סיכומיו.

בנוסף נטען כי התובעת לא נשאה בשקל אחד ברכישת הדירה או בהשבחתה, לא עבדה במהלך נישואי הצדדים והסתמכה באופן מוחלט על הכנסות הנתבע, ומעולם גם לא התגוררה בדירת ב. בנסיבות אלה, לטענת הנתבע, ראוי שכל אחד מהצדדים ילך לדרכו עם הרכוש שהיה לו ערב הנישואין.

22. הנתבע הכחיש גם את טענת התובעת לפיה העניק לה במתנה את הזכויות ברכב הלקסוס, וכן טען כי ככל שטענת התובעת תתקבל, אזי מדובר בהתחייבות שדינה להתבטל לאור התנהגותה המחפירה של התובעת כלפיו. כן ציין שיתרת החובה בחשבון המשותף של הצדדים עומדת על סך של כ-40,000 ₪.

23. בסיכומיו טען הנתבע שהתובעת ביצעה כלפיו "תרגיל עוקץ". לשיטתו התובעת תכננה מבעוד מועד להינשא לו על מנת להתעשר על חשבונו, גרמה לנתבע למכור את זכויותיו בדירת י.ו ולחצה עליו לרכוש דירה אחרת במקומה תוך הצגת מצגי שווא בדבר רצונה בהקמת משפחה, וכאשר נרכשה דירת ב. והזכויות נרשמו ע"ש הצדדים, החליטה להביא את הנישואין הקצרים לידי סיום ובכך מימשה את תוכניתה הסדורה.

דיון והכרעה

24. כפי שיפורט להלן, מצאתי להיעתר לתביעה ולהורות על פירוק השיתוף בדירת ב. וכן על איזון משאבים ביחס לכלל הזכויות אשר נצברו לצדדים בתקופת נישואיהם.

25. הצדדים נישאו בשנת 2020, כך שיחסיהם הרכושיים מוסדרים בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון").

סעיף 3(א) לחוק יחסי ממון קובע שבמידה ובני זוג לא ערכו הסכם ממון, רואים אותם כמי שהסכימו להסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק.

26. אין חולק כי בנדוננו הצדדים לא ערכו הסכם ממון. לפיכך, ובהתאם לסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, עם פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג ל"מחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג".

27. המחלוקת העיקרית שהובאה לפתחי הינה בקשר לעתירת התובעת לפירוק השיתוף בדירת ב. הרשומה ע"ש הצדדים ואשר נרכשה במהלך נישואיהם. כן יש להכריע גם במחלוקת שהתגלעה בקשר לרכב הלקסוס הרשום ע"ש התובעת, ובאיזון הזכויות שנצברו לצדדים במהלך נישואיהם.

• דירת ב.

28. הזכויות בדירת ב. נרשמו ע"ש שני הצדדים ממועד רכישתה. שני הצדדים צוינו והוגדרו כרוכשי הזכויות בהסכם המכר מיום 14.12.2020 (נספח 4 לתצהיר הנתבע), וכך גם כעולה מנסח הרישום שהוצג בפני (נספח 5 לתצהיר התובעת). דהיינו: דירת ב. הינה נכס משותף לצדדים, אשר נרשם כמשותף כבר מראשית הדרך.

29. חרף רישום הזכויות בדירה זו ע"ש הצדדים בחלקים שווים, הנתבע עתר להורות על דחיית תביעתה של התובעת לפירוק השיתוף בדירת ב.                                    עיקר טענותיו של הנתבע בהקשר זה כמפורט בסיכומיו היו כלהלן:

• התובעת לא הוכיחה את טענותיה ולא עמדה בנטל המוטל עליה.
• רכישת דירת ב. מומנה במלואה על ידי הנתבע, מבלי שהתובעת השתתפה בכך, לרבות כספים נפרדים של הנתבע אשר התקבלו ממכירת דירת י.ו, ובנוסף הנתבע גם נשא באופן בלעדי בתשלומי המשכנתא וההלוואות שניטלו לצורך רכישת הדירה.
• מדובר בנישואין קצרים.
• התובעת לא התגוררה בדירה.
• התובעת לא עתרה למתן פסק הדין הקובע שיתוף בנכסיו הנפרדים של הנתבע.
• מדובר בתוכנית עוקץ של התובעת, אותה תכננה מראשית היכרותם של הצדדים.

כפי שיפורט להלן, לא מצאתי באיזה מטענות שהעלה הנתבע כל הגנה ראויה כנגד עתירתה של התובעת לפירוק השיתוף בדירת ב.

30. כפי שפורט לעיל, מעת רכישתה נרשמו הצדדים כבעלי זכויות שוות בהסכם המכר עליו חתמו ביום 14.12.2020. די במסמכים שהוצגו בפני ע"י התובעת על מנת להוכיח שמדובר בנכס שנרכש כמשותף, אשר הצדדים התכוונו שהזכויות בו יירשמו על שמם במשותף. הנתבע עצמו העיד בחקירתו הנגדית שדירת ב. נרשמה כנכס משותף, והבהיר שכך היה שכן הוא לא העלה בדעתו את האפשרות שנישואיהם של הצדדים לא יאריכו ימים:

                    " רשמתי אותה (את דירת ב.- ר.ב) גם על שמה. — רצתה שהדירה תועבר על שמה כי היא ידעה מה היא עושה אני לא ידעתי הייתי תמים, היא אמרה לי נקנה דירה על שנינו נחליף דירה, הלכתי קניתי דירה ורשמתי על שנינו כי לא העלית במחשבה שיכול להיות יקרה מצב כזה."

 (עמ' 30 לפרוטוקול מיום 7.12.2023 בשורות 2-4)

ובהמשך עדותו העיד הנתבע מפורשות שהוא רכש את דירת ב. בצוותא עם התובעת, ובעת רכישתה הוא סבר שמדובר בנכס משותף לצדדים, וכהאי לישנא:

                        " ש.      אתה צירפת אותה לחשבון שהיה שלך ובכך יצרת הפרדה רכושית?

ת. היום, אחרי שאני מבין את הדברים, אני אומר שצירפתי אותה לחשבון וחשבתי שאם אני קונה איתה בית ביחד אז אנחנו ביחד.

ש. אז גם הבית הוא ביחד, זה מה שחשבת, בזמן שרכשת בית עם –, הלכתם וחתמתם נכון או לא, רכשתם דירה ברחוב ב. נכון?

ת. כן."                                                  (שם, בעמ' 31 שורות 17-22)

מעדות הנתבע עולה מפורשות שבני הזוג התקשרו יחדיו בהסכם לרכישת דירת ב., והתכוונו להחיל משטר של שיתוף על הדירה שרכשו יחדיו.

 

העובדה שבני הזוג נפרדו לאחר פרק זמן קצר, אין בה לשלול בדיעבד את זכויותיה של התובעת בדירה המשותפת שנרכשה. מדובר בסיכון מודע שהנתבע נטל שעה שהוא בחר לעשות שימוש בכספים שקיבל ממכירת דירת י.ו לצורך רכישת דירת ב. מבלי להבטיח קודם לכן את זכויותיו בכספי תמורה אלה. ויודגש; סיכון זה היה מוחשי וממשי והיה על הנתבע לקחת בחשבון גם את האפשרות שהנישואין לא יאריכו ימים- כפי שאירע בפועל- קל וחומר לאחר שהתובעת כבר ביטלה בעבר את מועד החתונה המקורי והצדדים נפרדו באותה עת למשך מספר חודשים (ראו סעיפים 11-14 לכתב ההגנה).

 

וכך הנתבע עצמו העיד בחקירתו הנגדית ששגה בכך שלא עמד על חתימת הסכם ממון טרם מכירת דירת י.ו ורכישת דירת ב.:

                            " אם אני הבאתי כסף או משהו שהיה לי קודם, אם היינו עובדים שנינו וצוברים במהלך השנים שזה מה שתכננתי ליצור איתה משפחה והייתי אולי טיפש ולא עשיתי הסכם אז כן באתי למטרת המשפחה רציתי לתת לה את הכי טוב שיש."

        (עמ' 29, שורות 12-14)

 

31. במצב דברים זה, אין בידי לקבל את הטענה לפיה התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה, והנני דוחה טענה זו. הוכח בפני שדירת ב. נרכשה מלכתחילה כמשותפת, והנתבע אף הודה בכך מפורשות בעדותו. ממילא, וככל שהנתבע סבר שרישום הזכויות בדירת ב. אינו משקף את הבעלות בפועל, היה עליו לעתור לקבלת סעד הצהרתי במסגרת תובענה מתאימה- וזאת לא עשה, וגם בכך יש לראות חיזוק לכל שפורט ונקבע לעיל.

32. סעיף 37 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 קובע שכל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש את פירוק השיתוף בהם. היינו, שעה שהצדדים הינם בעלי הזכויות בדירת ב. במשותף, בדין עתרה התובעת להורות על פירוק השיתוף בה.

33. כפי שיפורט להלן, אין בידי לקבל את הטענות לפיהן אין להורות על פירוק השיתוף לאור הטענה לפיה דירה זו נרכשה מכספים שצבר הנתבע לפני הנישואין לרבות כספים שהתקבלו ממכירת דירת י.ו ו/או לאור הטענה לפיה הנתבע נשא לבדו בהחזרי המשכנתא וההלוואות שניטלו לצורך רכישת דירת ב.

 

הנכון הוא שמקור הכספים ששימשו לרכישת דירת ב., והעובדה שהתובעת לא תרמה כספים כלשהם ממקורותיה לרכישתה (כפי שגם נטען בתצהירה וכפי שעלה גם מחקירתה הנגדית), אין בהם כשלעצמם כדי לשלול את זכויותיה הקנייניות בנכס זה.

34. כפי שנקבע בפסיקה, במקרים בהם בני זוג חותמים יחדיו על הסכם לרכישת נכס, יש בכך ביטוי לרצונם לחלק את הזכויות ביניהם באופן שווה, יהא חלקו בהשקעה של כל צד אשר יהא (ע"א 66/88 תמר דקר נ' פליקס דקר, מג(1) 122 (1989)).

כן נקבע בפסיקה כי ככל שכספים של אחד מבני הזוג, אשר נצברו לו טרם הנישואין, הושקעו במהלך הנישואין בנכס שנרכש מלכתחילה על-שם שני בני הזוג, ונרשם על שמם, קיימת אפשרות שהתגבשה כוונת שיתוף מלאה בנכס. זאת הגם שמדובר בנכס שנרכש רובו או כולו מכספים עצמאיים של אחד מבני הזוג, באופן שהכספים העצמאיים של בן הזוג מאבדים את צביונם ככאלה עם רכישת הבית במשותף. (ראו: עמ"ש (מחוזי חיפה) 38445-08-17 פלוני נ' אלמונית [פורסם בנבו] (05.10.2018).

במקרה שבפני שוכנעתי שאכן כך הוסכם בין הצדדים בעת רכישת דירת ב., ולא בכדי נרשמו שני הצדדים כבעלי הזכויות בדירה במשותף.

35. אין חולק שדירת י.ו נרכשה לפני הנישואין ע"י הנתבע ואף נרשמה על שמו, ונותרה בבעלותו גם לאחר הנישואין ועד למכירתה בחודש יוני 2021, ומדובר בנכס חיצוני שאינו בר איזון עפ"י הוראות חוק יחסי ממון.

אלא, שהזכויות בנכס זה כלל אינם נושא הדיון בתובענה שבפני. התובעת כלל לא טענה שהתגבשה כוונת שיתוף לגבי הזכויות  בדירת י.ו, וטענותיה התמקדו בזכויות הצדדים בדירת ב. בלבד ועתירתה לפירוק השיתוף בנכס זה.

מהמסכת העובדתית והראייתית שהובאה בפניי עולה שלאחר מכירת דירת י.ו, הנתבע הטמיע וערבב את הכספים שקיבל ממכירת דירת זו והסכים הלכה למעשה לשתף את התובעת בכספים אלה. ויודגש; בחקירתו הנגדית הנתבע העיד מפורשות שלא הייתה לו כל כוונה שהתובעת תשיב לו את כספי דירת י.ו (עמ' 38, שורות 17-18).

משהנתבע בחר למכור את דירת י.ו, ולעשות שימוש בכספי התמורה שקיבל ממכירתה לצורך רכישת נכס משותף בצוותא עם התובעת (דירת ב.), אין מקום להידרש ולהתחקות כעת אחר מקור הכספים שהושקעו בדירת ב. כאמור, הנתבע העיד מפורשות שהוא סבר בעת רכישת דירת ב. שמדובר בנכס משותף- זאת על אף שידע כבר אז שהתובעת לא תתרום כספים כלשהם לרכישתה.

כפי שיפורט להלן, הנתבע גם הודה בחקירתו שהוא תכנן מלכתחילה למכור את דירת י.ו ולעשות שימוש בתמורה שתתקבל ממכירתה לצורך רכישת דירת ב.

גם העובדה שנישואיהם של הצדדים לא ארכו זמן רב לא הייתה בגדר אירוע בלתי צפוי, שעה שאין חולק שעוד קודם לכן חתונת הצדדים בוטלה ע"י התובעת (בחודש 2/2019), והנתבע עצמו טען שהסיבה לכך הייתה "חוסר היציבות המאפיין את התובעת" (סע' 11 לכתב ההגנה וכן עדות הנתבע בעמ' 39 שורה 30 וכן שורה 32). במצב דברים זה, לאור 'חוסר היציבות', היה על הנתבע לקחת בחשבון שמשבר נוסף בנישואי הצדדים עלול להתרחש גם לאחר רכישת דירת ב. והטמעת כספי דירת י.ו- כפי שאירע בפועל.

36. באופן מכוון הנתבע בחר לשמור על עמימות ביחס לכספי התמורה שהתקבלו ממכירת דירת י.ו, וביחס לשימוש שנעשה בהם. כך, בסעיף 34 לתצהיר עדותו הראשית, טען הנתבע שדירת י.ו נמכרה על ידו ביום 14.6.21 תמורת סך של 1,450,000 ₪, ולאחר סילוק יתרת משכנתא בסך כ-800,000 ₪, נותר בידיו סך של כ- 650,000 ₪. ברם, הנתבע לא צירף את הסכם המכר הנטען בגין דירת י.ו, לא צירף את יתרת המשכנתא שרבצה על דירה זו, לא צירף כל אסמכתא בגין סכומי התמורה הנטענים ששולמו, וגם לא צירף דפי חשבון מהם יעלה שכספי התמורה אכן הופקדו בחשבונו הנפרד כנטען.

בפסיקה נקבע הכלל לפיו מעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת כנגדו. עוד נקבע כי ככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה (וראו לעניין ע"א 548/78 שרון נ' לוי פד"י לה (1) 736,רע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר בע"מ פ"ד מד (4) 595, ע"א 2273/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג ואח' פ"ד מז (2) 606, ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף (27.07.08), וכן ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו פ"ד מה(4) 651).

בנסיבות נדוננו, סבורני כי אי הצגת הסכם המכר וכלל האסמכתאות הנדרשות כמפורט להלן עומדים לחובת הנתבע ומחזקים דווקא את טענת התובעת.

 

37. על אף שהנתבע הכחיש את טענות התובעת לפיהן הלוואות שניטלו כמפורט בסע' 19 לעיל היו הלוואות גישור עד לקבלת כספי התמורה ממכירת דירת י.ו, אזי בחקירתו הנגדית הנתבע הודה מפורשות שהוא הסתמך מלכתחילה על כספי דירת י.ו, ותכנן למכור דירה זו ולעשות שימוש בתמורתה לצורך מימון רכישת דירת ב., וכלהלן:

                     

           " ש.    תאשר לי שבשביל לקנות את הדירה בב. נדרשו עוד 3 הלוואות גישור. אחת מהעסק של אבא שלך והשותף שלו, הלוואה מבנק הפועלים שזהו החשבון שלך והלוואה משותפת מהחשבון המשותף במזרחי טפחות נכון?

         ת.    כן. " (עמ' 34, שורות 7-10)

 

ובהמשך :

             " ש.  התכנית שלך הייתה למכור את הדירה בי.ו כי היא עמדה למכירה ותכננת שההון העצמי תשלם מכירת הדירה בי.ו?

               ת.   זה היה התכנון בפועל זה לא קרה." (שם, 21-23)

          (ההדגשות לעיל אינן במקור-ר.ב)

38. לא זו אף זו; הנתבע שמר על עמימות (בלשון המעטה) גם בכל הקשור לשימוש שנעשה בכספי התמורה הנטענים אשר התקבלו ממכירת דירת י.ו, והגרסה שמסר בסעיף 35 לתצהיר עדותו הראשית ביחס לתמורת דירת י.ו והנעשה בה, לא נתמכה באסמכתאות נדרשות, בחקירתו התגלעו בה פרכות רבות, ולא מצאתי ליתן בה כל אמון.

• בכל הקשור להלוואה המשותפת שנטלו הצדדים בחשבונם המשותף בבנק מזרחי טפחות– הצדדים נטלו ביום 08.02.2021 הלוואה על סך של 250,000 ₪ מחשבונם המשותף בבנק מזרחי טפחות להלן: "הח-ן המשותף"). עצם העובדה שהצדדים נטלו הלוואה משותפת מחשבונם לצורך רכישת דירת ב. מחזקת את מסקנתי כי הם התכוונו מלכתחילה ליצור שיתוף בדירת ב. ולרכוש אותה מלכתחילה בנכס משותף.                                                           כעולה מהסכם ההלוואה שצורף (באופן חלקי) כנספח ד' לכתב ההגנה, מדובר בהלוואה לתקופה של 6 חודשים בלבד, כך שברור שכוונת הצדדים הייתה לפרוע הלוואה זו מכספי תמורת מכירת דירת י.ו. הנתבע אף הודה בכך בחקירתו כאמור. כעולה מדפי החשבון המשותף אשר צורפו כנספח 8 לתצהיר הנתבע, כספי הלוואה זו הופקדו לחשבון המשותף ביום 09.02.2021 (עמ' 34 לתצהיר הנתבע), זמן קצר לפני שבוצע תשלום בסך כ- 350,000 ₪  מהח-ן המשותף לידי מר ס.מ- שהינו המוכר של דירת ב. כעולה מהסכם המכר שצורף (באופן חלקי) כנספח ב' לכתב ההגנה. עוד עולה מנספח 8 הנ"ל שהלוואה זו נפרעה מהח-ן המשותף ביום 20.09.2021 (בסך 254,217 ₪), וביום 04.10.2021 הנתבע העביר לח-ן המשותף סך של 300,000 ₪ לכיסוי יתרת החובה שנוצרה בחשבון. העובדה שהנתבע בחר לכסות הלוואה משותפת זו מכספי דירת י.ו אין פירושה שהוא יהא זכאי כעת להחזר של כספים אלה, וטענה זו נדחית.

• בכל הקשור להלוואה הנטענת בח-ן הנתבע בבנק הפועלים"-          בסע' 32 לתצהירו טען הנתבע שהוא נטל הלוואה בסך 250,000 ₪ מחשבונו בבנק הפועלים, והוא ממשיך ונושא בהחזריה גם כיום. ברם מהסכם ההלוואה שצורף כנספח ד' לכתב ההגנה, וכן כעולה מסיכומיו ומחקירתו, מדובר בהלוואה בסך 200,000 ₪ בלבד. מדפי החשבון שצירף הנתבע לתצהירו (נספח 8) עולה שביום 09.02.2021 הנתבע העביר מחשבונו בבנק הפועלים לח-ן המשותף סך של 200,000 ₪. ברם, הנתבע לא צירף לתצהירו תדפיס יתרה עדכני בגין הלוואה זו, לא צירף דפי בנק של חשבונו בבנק הפועלים, לא פירט מדוע גם הלוואה זו לא נפרעה מכספי תמורת דירת י.ו, ולא הוכיח במאום שהוא אכן נושא בהחזרי הלוואה זו גם כיום.

בנסיבות אלה, ולאור כל שפורט לעיל בכל הקשור לתמורת דירת י.ו, לא מצאתי לקבל גם את טענת הנתבע בנוגע להלוואה זו.

• בכל הקשור להלוואה הנטענת מחברת "XXX"-                               הנתבע לא הוכיח את טענותיו בקשר להלוואה נטענת זו, וכלל לא עלה בידו להוכיח שאכן מדובר בהלוואה. ויודגש; טענת התובעת הייתה שכלל אין מדובר בהלוואה, אלא בכספים אשר הוריו של הנתבע העניקו כסיוע לרכישת דירת ב. (ראו סע' 14 לתצהיר עדות הראשית). על אף שבתצהירו של הנתבע צוין שצורף כביכול 'הסכם הלוואה' ביחס להלוואה נטענת זו אשר סומן כנספח 6 לתצהיר, בפועל לא צורף הסכם הלוואה כלשהו, וכל שצורף הוא אישור בגין העברה בנקאית מיום 15.12.20, ממנו עולה שחברת "XXX" העבירה סך של 250,000 ₪. מהמסמכים שצירף הנתבע לא עולה  שכספים אלה אכן מקורם בהלוואה שניתנה לנתבע. הנתבע לא הוכיח במאום קיומה של הלוואה נטענת זו, ולא פירט קל וחומר הוכיח את תנאיה ו/או את פירעונה. יתרה מכך, הנתבע לא הוכיח שכספים אלה אכן הועברו לצורך רכישת דירת ב. הנתבע נמנע מלהעיד את הגורם המלווה (ככל הנראה אביו אשר לטענתו הינו שותף בחברה זו), וכן נמנע מלצרף מסמכים שיוכיחו שהוא אכן פרע 'הלוואה' זו מכספי התמורה של דירת י.ו. בנסיבות אלה, ונוכח הימנעות הנתבע מהבאת הראיות הנדרשות להוכחת טענותיו (ראו סע' 36 לעיל), לא מצאתי לקבל את טענות הנתבע ביחס להלוואה זו, ומצאתי כי הימנעות זו פועלת לחובתו, ויש בה לחזק את טענות התובעת דווקא לפיהן אין מדובר בהלוואה אלא בכספים שהתקבלו מהורי הנתבע לצורך רכישת דירת ב. כסיוע לבניה"ז, ובכלל הנסיבות מצאתי להעדיף את גרסתה של התובעת לעניין זה.

39. כפי שיפורט להלן, לא מצאתי לקבל גם את טענת הנתבע לפיה התובעת הבטיחה לו "הבטחות שווא", טמנה לו פח ועשתה "תרגיל עוקץ" עת תכננה מלכתחילה להינשא לו רק על מנת להוציא ממנו כספים ורכוש ולסיים את הנישואין תוך זמן קצר, ואני דוחה טענה זו.

אין חולק שהצדדים היו אמורים להינשא במקור בחודש פברואר 2019, והחתונה במועד זה בוטלה ע"י התובעת (ראו עדות הנתבע בעמ' 39, שורה 30), ולאחר מכן הצדדים חידשו את הקשר ביניהם ולבסוף נישאו בחודש מרץ 2020.

לטעמי, העובדה שהתובעת ביטלה את המועד המקורי לנישואי הצדדים סותרת מיניה וביה את טענות הנתבע לקיומו של "תרגיל עוקץ", אשר בכל מקרה לא הוכח. ככל שהתובעת תכננה מלכתחילה "ללכוד את הנתבע ברשתה" רק על מנת להוציא ממנו כספים ורכוש ולהתגרש תוך פרק זמן קצר, לא הייתה כל סיבה שהיא תיזום את ביטול הנישואין במועד המקורי שנקבע- קל וחומר כאשר לא היה כל ביטחון שהצדדים אכן יחדשו את הקשר ביניהם ויינשאו בעתיד. הנתבע לא הצליח ליישב סתירה זו במהלך חקירתו הנגדית (ראו עמ' 40 שורות 1-9). לעומת זאת, גרסתה של התובעת לפיה נישאה לנתבע מתוך אהבתה אליו, מקובלת עלי ומצאתי כי הינה מהימנה וקוהרנטית, ועל כן מצאתי להעדיפה על פני גרסת "תרגיל העוקץ" של הנתבע.

40. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, ולאור כלל החומר המצוי בפני, מצאתי להעדיף את גרסתה של התובעת גם לעניין נסיבות פרידת הצדדים וסיום נישואיהם. מצאתי ליתן אמון בטענות התובעת לפיהן היא ביטלה את הנישואין בשנת 2019 לאור התנהגות הנתבע כלפיה, ולא מחמת "חוסר יציבותה" כטענתו, וכן מצאתי להעדיף את גרסתה לפיה המשבר שהוביל לגירושי הצדדים נעוץ בהתנהגותו של הנתבע כלפיה. בניגוד לנטען בסיכומי הנתבע, טענותיה של התובעת לגילויי אלימות של הנתבע כלפיה לא הופרכו במהלך חקירתה. עדותה של התובעת הייתה אמינה ולא מצאתי שגרסתה הופרכה במהלך חקירתה הנגדית. התובעת צירפה לתצהירה גם התכתבות אותנטית עם אמו של הנתבע (נספח 4 לתצהיר) המחזקת ומאששת את טענותיה, ובמהלך עדותה מסרה גרסה קוהרנטית לגבי גילויי אלימות של הנתבע כלפיה במהלך תקופת הקשר וכן בקשר להבטחותיו לפנות לקבלת טיפול. התובעת העידה מפורשות שרצונה לסיים את נישואי הצדדים נעשה בעקבות אירוע אלימות במהלכו הנתבע משך בשיערה (עמ' 16 שורות 13-15), וכן העידה כי הסכימה לדרישת הנתבע להתגרש לאור סירובו לפנות לקבלת טיפול (עמ' 21 שורה 20). הנתבע לא נתן כל הסבר ראוי להתכתבות הנ"ל בין התובעת לבין אמו (על אף שלא הכחיש את קיומה), וכן נמנע מלהעיד את אמו על מנת לסתור ולהפריך את גרסת התובעת.

41. אשר על כן ונוכח העובדה שדירת ב. הינה אכן נכס משותף לצדדים, מצאתי לקבל את עתירת התובעת וליתן צו לפירוק השיתוף בנכס זה לאלתר.

הנני מורה כי דירת ב. תוצא באופן מידי למכירה בשוק החופשי למרבה במחיר כפנויה, והכספים שיתקבלו ממכירתה, בניכוי יתרת המשכנתא והוצאות המכירה, יחולקו בין הצדדים בחלקים שווים.

בנסיבות העניין, ונוכח היעדר שיתוף הפעולה בין הצדדים מצאתי להורות על מינויו של עו"ד XXX ככונס נכסים לצורך עריכת וביצוע פירוק השיתוף וחלוקת התמורה בין הצדדים כמפורט לעיל. הצדדים יישאו בשכר טרחת כונס הנכסים בחלקים שווים.

• איזון המשאבים

42. בני הזוג נישאו בשנת 2020 וחל עליהם הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "החוק"). בסעיף 3(א) לחוק נקבע כי בני זוג שלא ערכו הסדר ממון, יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק. בסעיף 5(א) לחוק נקבע כי עם פקיעת הנישואין, לכל אחד מבני הזוג עומדת הזכות לאיזון משאבים- דהיינו כל אחד מבני הזוג זכאי למחצית שווי כלל נכסי בני הזוג, בקיזוז החובות של בני הזוג.

43. בפסיקה נקבע שהמועד הקובע לצורך ביצוע איזון המשאבים הינו המועד שבו פסק משק הבית של הצדדים מלתפקד כיחידה כלכלית משותפת, ומדובר בקרע סופי שאינו ניתן לאיחוי. מועד זה נקבע בכל מקרה לפי נסיבותיו, בין אם במועד הפרידה בפועל, בין במועד הגשת התובענות לביהמ"ש, במועד בו עזב אחד מבני הזוג את הבית, במקרה בו מנהל אחד מבני הזוג קשר זוגי/רומנטי עם אחר, ובין במועד אחר – על פי הנסיבות המצביעות על ההפרדה הרכושית והכלכלית בפועל.

44. בנסיבות אלה, ובהיעדר טענות אחרות מטעם מי מהצדדים, מצאתי לקבוע כי מועד הקרע לצורך ביצוע איזון המשאבים בנדוננו יהא יום הגשת הבקשה לישוב הסכסוך בבית הדין הרבני ע"י הנתבע- היינו 28.10.2021 (להלן: "המועד הקובע").

45. מסיכומי הנתבע וכן מתצהיר עדותו הראשית עולה שהוא זנח את טענתו לפיה יש לעשות שימוש במקרה זה בהוראות סעיף 8(2) לחוק, ולערוך את איזון המשאבים שלא מחצה על מחצה. ממילא הנתבע לא הוכיח קיומן של נסיבות המצדיקות שימוש בסמכות זו במקרה שבפני- קל וחומר ביחס לנכס משותף (דירת ב.) אשר הנתבע עצמו הודה שנרכש מלכתחילה כמשותף.

46. לא מצאתי להיעתר לעתירתו החלופית של הנתבע לחיוב התובעת לשאת בהלוואות בנקאיות וחיצוניות (למעט המשכנתא המשותפת הרובצת על דירת ב.). מטענות הנתבע עצמו עולה שמרבית ההלוואות הנטענות (למעט ההלוואה שנטל בחשבונו מבנק הפועלים אליה אתייחס להלן) נפרעו במלואן עוד טרם המועד הקובע, מכספי מכירת דירת י.ו- וכמפורט בהרחבה לעיל.

 

באשר להלוואה שהנתבע נטל עפ"י הנטען בחשבונו בבנק הפועלים– כפי שפורט לעיל, הנתבע לא הוכיח שהוא עודנו נושא בהחזרי הלוואה זו, ולא צירף כל מסמכים ואסמכתאות מהן יעלה כי זה אכן המצב ומה הייתה יתרת הלוואה זו נכון למועד הקובע. הנתבע יהא רשאי להמציא לידי המומחה שימונה על ידי להלן, אסמכתאות מתאימות וככל שיעלה מהן שהלוואה זו לא סולקה נכון למועד הקובע, גם עניין זה יילקח בחשבון ע"י המומחה במסגרת חוות דעתו.

 

47. אשר על כן אני מורה כי איזון המשאבים בין בני הזוג ייערך נכון למועד הקובע הנ"ל. לצורך ביצוע איזון המשאבים מצאתי להורות על מינוי מומחה מטעם בית המשפט- האקטואר אבי יחזקאל (להלן: "המומחה"), אשר יבחן את כלל הצבירות ע"ש בני הזוג מכל מין וסוג נכון למועד הקובע (לרבות הרכב הרשום ע"ש התובעת עפ"י שוויו במועד הקובע), ויקבע את אופן איזון המשאבים ביניהם. המומחה יגיש את חוות דעתו בתוך 60 יום מהיום.                                                                                 הצדדים יישאו בשכר טרחת המומחה בחלקים שווים ביניהם, וימציאו לידי המומחה כל מסמך ו/או אינפורמציה עפ"י דרישתו.

סוף דבר

48. תביעתה הרכושית של התובעת כנגד הנתבע מתקבלת.

 

• ניתן בזה פסק דין המורה על פירוק השיתוף בדירת מגורים המשותפת ברח' XXX באשקלון, ומכירתה כפנויה בשוק החופשי למרבה במחיר. כספי התמורה שיתקבלו ממכירת הדירה, בניכוי יתרת המשכנתא והוצאות המכירה, יחולקו בין הצדדים בחלקים שווים.
• הנני מורה על מינויו של עו"ד XXX ככונס נכסים לצורך עריכת וביצוע פירוק השיתוף וחלוקת התמורה בין הצדדים כמפורט לעיל. שכר טרחת כונס הנכסים ישולם ע"י הצדדים בחלקים שווים.

 

• המועד הקובע לצורך ביצוע איזון המשאבים נקבע ליום 28.10.2021.

 

• איזון המשאבים בין הצדדים יבוצע כמפורט וכקבוע בסעיפים 46-47 לעיל לפסק הדין.

 

• לצורך ביצוע איזון המשאבים בפועל הנני מורה על מינויו של האקטואר מר אבי יחזקאל כמומחה מטעם בית המשפט. חוות דעתו של המומחה תוגש בתוך 60 יום מהיום.     הצדדים ימציאו לידי המומחה כל מסמך/נתון שיידרש לו וזאת מיד עם דרישתו.                       שכר טרחת המומחה ישולם ע"י הצדדים בחלקים שווים.        

 

49. נוכח התוצאה אליה הגעתי, ובשים לב להיקף ההליכים שהתקיימו בפני, לרבות הצורך בהגשת תצהירים וקיום דיון הוכחות, מצאתי לחייב את הנתבע בתשלום הוצאות התובעת בסך של 40,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין.

 

50. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק שבכותרת.

           

פסק הדין מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.

ניתן היום,  י"א סיוון תשפ"ד, 17 יוני 2024, בהעדר הצדדים.

בע"מ 5939/04:

 

בבית המשפט העליון בירושלים

ע"מ 5939/04

בפני:  כבוד השופט א' רובינשטיין

המבקש:  פלוני

נגד

המשיבה:  פלונית

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בתיק ע"מ 1166/03 שניתן ביום 24.5.04 על ידי כבוד השופטת י' שטופמן

בשם המבקש:  עו"ד ד' שרם

החלטה

א.  [667] זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת י' שטופמן) מיום 24.5.04 בתיק ע"מ 1166/03, בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (כבוד השופטת טליה קופלמן-פרדו) מיום 12.6.03 בתמ"ש 58550/96, 58551/96, 58552/96. שתי הערכאות פסקו במכלול העניינים הרכושיים שבין הצדדים, אך הבקשה דנא מוסבת על שני נכסים, דירת המגורים של בני הזוג ברמת גן ונכס נוסף בהרצליה שהיו רשומים על שמו של המבקש. כאן המקום לומר, כי בעלי הדין נישאו בשנת 1966, כך שחלה עליהם הלכת שיתוף הנכסים ואין הם באים בגדרו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג1973-.

ב.  לשלמות התמונה יצויין עוד, כי בפסק דינו המפורט הכריע בית המשפט לענייני משפחה אחד לאחד במכלול שלם של עניינים שבין בני הזוג, על פי התייחסות ספציפית לכל נכס לגופו – לרבות אלה שנותרו במחלוקת – הן נכסי דלא ניידי והן זכויות ממוניות אחרות. בית המשפט המחוזי, בערעור, נדרש אף הוא לאלה במפורט.

ג.  (1)  באשר לדירת המגורים ברמת גן, לעומת טענת המבקש כי רכש אותה כולה ושילם תמורתה לפני הנישואין, טענה המשיבה כי הדירה נרכשה מהלוואה ושולמה בכספים משותפים, ושני הצדדים העידו כי נעשו שינויים בדירה, אף כי ניטשה מחלוקת באשר להיקפם. [668] בית המשפט לענייני משפחה סבר, כי בעניין דירת המגורים נחוצה – על פי הפסיקה – כמות ראיות קטנה יותר להוכחת השיתוף, והגבולות בין המשאבים מיטשטשים, אף אם מלכתחילה נפל עיקר המעמסה על אחד מבני הזוג (ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685, 690, מפי הנשיא שמגר, שלפיו במקרה של מאמץ משותף רב שנים, "הופך במשך הזמן גם נכס שלא נרכש בחלקים כספיים שווים, למשותף" (עמ' 693-692))". במקרה דנן סבר בית המשפט, כי המבקש לא הרים את הנטל לסתור את החזקה שנוצרה.

(2)  באשר לנכס בהרצליה, לא שיכנע המבקש את בית המשפט לענייני משפחה, כי הוא נרכש מכספיו ומדמי שכירות בעבור נכס משפחתי שלו, והודה כי דמי השכירות נכנסו לחשבון משותף. לפיכך, נכלל גם נכס זה בין המשאבים המשותפים.

ד.  בית המשפט המחוזי סבר, כי צדק בית המשפט לענייני משפחה בצטטו מהלכת יעקבי (ע"א 1019/90 יעקבי נ' עזבון המנוח משה יעקבי, פ"ד מה(2) 431, 434), כי התחזק בפסיקה בעניין זה "מעמד בני הזוג הטוענים לזכותם". ובעניין דנא, הן מכוח עשרות שנות מגורים והן בשל אי הרמתו של נטל השכנוע – נטל כבד – על ידי המבקש, מוחלת חזקת השיתוף. הוא הדין באשר לנכס בהרצליה, שאף לגביו לא הרים המבקש את נטל השכנוע.

ה.  טענתו העיקרית של המבקש בבקשה הנוכחית, באשר לשני הנכסים שבהם מדובר היא, כי דירת המגורים נרכשה על ידיו עובר לנישואין, ואשר על כן אינה צריכה להיכלל בשיתוף המשאבים. נטען, כי עוד בטרם הנישואין חל משבר בין בני הזוג, כי בין הצדדים היתה מערכת יחסים רעועה והרוסה מיסודה שגם נטענה על ידי המשיבה בבית הדין הרבני, ולכן היתה הפרדה בין בני הזוג, לרבות בחשבונותיהם ובחסכונותיהם (פרט לחשבון עו"ש שנפתח ב1990- לניהול משק הבית). דירת המגורים והנכס בהרצליה הם איפוא – כנטען – "נכסים חיצוניים של המבקש" בלבד, ואילו בנכסים שבהם ביקשו לקיים שיתוף (מגרשים במודיעין ובראשון לציון), עשו כן מלכתחילה. הדירה נרכשה אך ורק על ידי המבקש ממקורותיו העצמיים. אשר לנכס בהרצליה נרכש זה – לשיטת המבקש – מפירות ירושתו, ושימש את המבקש בעסקיו.

ו.  (1)  לאחר עיון בבקשה, בפסקי הדין של הערכאות הקודמות ובפסיקה הנוגעת לעניין, באתי לכלל מסקנה כי אין בידי להעתר לבקשה.

(2)  ראשית, המדובר בגלגול שיפוטי שלישי של הנושא; כידוע, ניתנת רשות ערעור בגלגול כזה ככלל אך במקרים שבהם חורג הנושא מתחומם הספציפי של בעלי הדין, אל עבר בעיה משפטית בעלת אופי רחב יותר. [669] מקרה ספציפי זה, על פי עובדותיו, אינו מצדיק, כפי שיבואר להלן, התערבות של ערכאה נוספת.

(3)  נתתי דעתי לסוגיה המרכזית שמעלה הבקשה, קרי, דינה – לעניין חזקת שיתוף הנכסים – של דירת מגורים אשר נרכשה כנטען על ידי הבעל המערער עובר לנישואין, ושימשה את בני הזוג בחייהם המשותפים בני שלושים השנים. סוגיה זו אינה חדשה עמנו, ונדונה לא מעט בפסיקה. אתגרה הוא היישום בכל מקרה לגופו, ולא השתכנעתי כי מקרה זה לפי עובדותיו מצדיק ערעור בערכאה נוספת.

(4)  בטרם אדרש לסוגיה זו, אציין כי הנושא השני המועלה בבקשה, קרי, הנכס בהרצליה, לא עורר בעיני שאלה משפטית מיוחדת. המדובר בנכס שנרכש במהלך הנישואין, ואף כי נרשם על שם המערער, לא הוכיח המערער בבית המשפט לענייני משפחה, ולא שיכנע את בית המשפט המחוזי, כי נרכש מממונו שלו בלבד בלא כוונת שיתוף. דינו של נכס זה להיכלל בשיתוף הנכסים כמותו כנכסים משותפים אחרים שנרכשו בתקופת הנישואין – וכמותו כזכויות ממוניות שהבעל זוכה בהן על פי פסקי הדין בערכאות הקודמות, הקשורות בעבודתה של האשה. הדברים אמורים הן בהקשר הראייתי הספציפי, על פי ממצאי הערכאות הקודמות ומסקנותיהן, והן בהקשר ההלכה המשפטית; ראו להחלת חזקת השיתוף על נכסים בהקשר דומה ע"א 5598/94 נניקשוילי נ' נניקשוילי, פ"ד מט(5) 163, מפי השופטת שטרסברג-כהן.

(5)  (א)  באשר לדירת המגורים ומעמדה בהסדרים הממוניים בין בני זוג, נעה מטוטלת הפסיקה לאורך השנים, תוך מגמה כללית – הקונה לה שביתה – של ייחוס משקל לחיים משותפים רבי שנים בין בני זוג כמקנים שיתוף גם בדירת מגורים שנרכשה על ידי אחד מהם אף לפני הנישואין. עם זאת, יש בפסיקה גוונים באשר לדגשים ביישומה של מגמה זו. אזכיר רק עיקרי דברים. כבר קבע בית משפט זה משכבר, כי "כאשר תא משפחתי מתפרק לאחר קיום חיי נישואין הרמוניים, הרי קיימת לדעתי הנחה שהרכוש המצוי בידי שני בני הזוג הוא בבעלותם המשותפת, ונטל הראיה חייב לרבוץ על הצד המנסה להכחיש זאת, אלא שנטל זה יהיה ככלל קל יותר להרמה ביחס לרכוש שנרכש לפני הנישואין. אך בסופו של דבר תלויה ההכרעה בכל מקרה בנסיבות המיוחדות של אותם נישואין ספציפיים … אם המדובר ברכישת דירת מגורים המשמשת לאחר מכן בתור ביתם המשותף של הזוג הנשוי, אזי סתירת החזקה לא תהיה משימה קלה" (ע"א 2280/91 אבולוף נ' אבולוף, פ"ד מז(5) 596, 603, מפי השופט בך).

(ב)  [670] בע"א 806/93 הדרי נ' הדרי (פ"ד מח(3) 685, 692) ציין הנשיא שמגר: "כשלעצמי, ספק אם רצוי לבטל – בשלב זה – באופן גורף את ההבחנה בין נכסים שנרכשו על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין לבין נכסים שנרכשו על ידי שני בני הזוג לאחר הנישואין. בעניין זה אני מעדיף לבסס את החלתה של חזקת השיתוף בתיק נתון על העובדות הנפרשות לפנינו, ובהן, למשל, משך הנישואין וטיב הנכס שבו מדובר, מאשר להחיל באורח אוטומטי את חזקת השיתוף על כל נכסי בני הזוג…". השופט גולדברג הביע שם דעתו, ש"לגבי נכס שהיה שייך כל כולו לאחד מבני הזוג ערב הנישואין, והוא הדין לגבי מתנה או ירושה שקיבל במהלך הנישואין, לא חלה חזקת השיתוף בהעדר ראיה לסתור" (עמ' 697). אך באותו עניין אמר השופט חשין, בהמשך לדבריו בעניין ע"א 45/90 עבאדה נ' עבאדה (פ"ד מח(2) 77), כי "מתוך שבני הזוג היו איש בחברת רעותו שנים רבות, 'נטמעו' נכסיהם הפרטיים בנכסיהם המשותפים, נטמעו – והיו לאחד". ובדומה אמרה השופטת דורנר (ע"א 1880/95 דרהם נ' דרהם, פ"ד נ(4) 865, 877), כי "על פי השקפתי יש להחיל את חזקת השיתוף בהיקפה המלא גם על רכוש שמלפני הנישואין, שכן, ככלל, בנישואין הרמוניים הנמשכים שנים רבות נטמע רכוש כזה ברכוש המשותף". ואילו השופט טירקל (בדעת מיעוט באותו תיק, בעמ' 871), הביע דעה קרובה יותר לזו שהביע הנשיא שמגר. השופט אור (ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מט(2) 233, 242) ציין, כי "כאשר מדובר בדירת מגורים, נטל ההוכחה על התובע שיתוף בה הוא קטן, שכן דירת המגורים היא 'גולת הכותרת של חזקת השיתוף'" (מצוטט בע"א 806/93 הדרי נ' הדרי הנזכר בעמ' 690; וכן א' רוזן צבי, דיני משפחה בישראל – בין קודש לחול, עמ' 154-153). בע"א 2566/93 רון שמחה נ' רון שמחה (לא פורסם), שבו נרכשה דירה חודש לפני הנישואין, בעיקרה במימון אבי הבעל, הוחלה (מפי הנשיא שמגר) חזקת השיתוף. ברע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי (פ"ד נו(6) 175), ציינה השופטת שטרסברג-כהן – והדברים מובאים כאן אף כי ההקשר המשפטי שונה – "כפי שנקבע לא אחת, דירת המגורים היא נכס משפחתי מובהק. לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד. מטעם זה, לשיטתי, יש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה על שם אחד מהם…". ועם זאת, "לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי…" (באותה פרשה היה מדובר בנישואין שחל עליהם, סעיף 4 לחוק יחסי ממון, הקובע כי "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינים של בני הזוג.."). עינינו הרואות, כי לפנינו מטוטלת, שבכל תנודותיה ישנה ככלל אמפטיה בסיסית להחלתה של חזקת השיתוף בנישואין הרמוניים – הרמוניים "סבירים", כך נראה – על דירת המגורים, והשאלה שבה מתחבטים היא האם נוטה הכף לכיוון חזקה "מלאה", או יש מלכתחילה לבדוק ולדקדק בכל מקרה לגופו.

(ג)  [671] הנושא נסקר בפי השופט (כתארו אז) מצא, בע"א 4151/91 בריל נ' בריל (פ"ד נה(4) 709, 719). בהתיחסו לדעות השונות ציין: "דומה כי שורש המחלוקת בשאלה אם ככלל יש תחולה להלכת השיתוף על נכסים חיצוניים ("שלא נוצרו ביגיעת בני הזוג במהלך תקופת הנישואים", כדבריו בעמ' 715 – א"ר) של בני זוג, נעוץ ביסוד התפיסה הרעיונית עליה מבוססת הלכת השיתוף. הסוברים כי הבסיס להחלתה של הלכת השיתוף הוא קיום "הסכם מכללא" בין בני הזוג, ייטו מטבע הדברים לפקפק בצדקת החלתה של הלכת השיתוף על נכסים חיצוניים … להכרעה שונה ניתן, לכאורה, להגיע מנקודת מבט הרואה בהלכת השיתוף ביטוי ל'חקיקה שיפוטית' המבקשת להגשים תפיסה ערכית הנגזרת מעקרונות-על של צדק ויושר…". וכאן הוסיף השופט מצא דברים שבידי, בכל הכבוד, להצטרף אליהם: "…אלא שבאימוץ איזו מן התפיסות הרעיוניות הללו אין כדי להוביל להכרעה שיפוטית חד משמעית, שתהא גם טובה וראויה … לא רק מפני שהלכת השיתוף מבוססת אל נכון על שילובן של שתי התפיסות הרעיוניות הללו … אלא גם מפני שצדקת החלתה של הלכת השיתוף על נכסים חיצוניים אינה יכולה שלא להיות מושפעת מאיכות יחסיהם של בני הזוג במקרה העומד לבירור, ממשך הנישואין, מטיב הנכס נושא המחלוקת וכן מעיתוי נפילתו בחלקו של אחד מבני הזוג ומנסיבותיה…" (שם). כאן ציטט השופט מצא מתוך הסכמה את דברי הנשיא שמגר בפרשת הדרי, ולבסוף סיכם כי "הנה כי כן, המחלוקת בשאלת החלת השיתוף על נכסים חיצוניים אינה מתייחסת לתוכן הנורמה אלא לכללי יישומה" (עמ' 717). באותו עניין, וכן בבג"ץ 3995/00 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (פ"ד נו(6) 883), היו הנסיבות כאלה שלא הוחלה בהן הלכת השיתוף על נכסים שנרכשו לפני הנישואין על ידי אחד מבני הזוג. ראו נא גם סקירת השופט שוחט בעניין הלכת השיתוף בתמ"ש (ת"א) 70030/98 פלונית נ' פלוני (לא פורסם).

(6)  מהו איפוא שיעור הדברים? רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה "פורמלית" בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה מזה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין, ובמיוחד דירת המגורים. ועם זאת, בין המנסחים את גישתם על בסיס רעיוני ערכי ובין המייסדים אותה על בסיס הסכמי, יסכימו לדידי למצער כי בסופו של יום אין מנוס מבדיקת נסיבותיו של כל מקרה לגופו כראוי, על פי הפרמטרים שתוארו בפסיקה שצוטטה לעיל, לשם יישום נאות; ולא זה המקום להידרש לפרשנות סעיף 4 לחוק יחסי ממון בין בני זוג.

(7)  בעיני, בצד כל אלה, יש ביסוד הדברים ציפיה להגינות ביחסים בין בני אדם בכלל – נגזרת של תום הלב החולש על המשפט הפרטי (ראו והשוו סעיפים 39 ו61- לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-), בחינת "אדם לאדם – אדם" (הנשיא ברק, רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 279). [672] זו גם תמציתו הערכית של הכלל "ועשית הישר והטוב" (דברים ו', י"ח) החופה ממעל באתוס מורשתנו; כדברי הרמב"ן (ויקרא י"ט, ב'). "אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם … אמר בכלל 'ועשית הישר והטוב', שיכניס בעשה היושר…". ואכן, ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין, ובוודאי לדירת המגורים של זוג ומשפחה, משמעותי יותר, וככל שהיתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים הללו "גן של ורדים" בכל עת ובכל שעה, כך מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתיחסות לחזקת השיתוף, במיוחד על נכס כמו דירת מגורים, קן המשפחה.

(8)  במקרה דנן שקל בית המשפט המחוזי, בעקבות בית המשפט לענייני משפחה, את כלל הנסיבות. שניהם הגיעו למסקנה, כי אף בלא שהוכח כי היתה בדירת המגורים גם השקעה כנטען על ידי משפחת המשיבה, קרי, גם אם כנטען על ידי המבקש נרכשה הדירה על ידיו, היתה דירה זו לבית המשפחה – שחיה בה כמשפחה – לאורך שלושים שנה. ואף אם לא היו חיי הנישואין בהרמוניה תדירה, מכל מקום הדירה נרכשה לקראת הנישואין, בני הזוג הביאו לעולם ארבעה ילדים וגידלום, הם הכניסו שינויים – קטנים או גדולים – בדירה, ובשנים שקדמו לפירוד אף קיימו חשבון עובר ושב משותף, וכן רכשו גם נכסים משותפים. כל אלה דיים להצביע על כך, שאין מקום למתן רשות ערעור במקרה זה.

ז.  כאמור, אין בידי איפוא להעתר לבקשה.

ניתנה היום, כ"ב באלול תשס"ד (8.9.2004).

בעמ"ש 10884-03-16:

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד

עמ"ש 10884-03-16 מ. נ' מ.

בפני	כבוד השופטת ברנט- אב"ד כבוד השופטת פלאוט כבוד השופט ויצמן
המערער		ד. מ.
נגד
המשיבה		ט. ש. מ.
פסק דין

פתח דבר

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בפ"ת (סגנית הנשיאה כב' הש' ר. מקייס) מיום 20.1.16 במסגרתו קיבל בית המשפט באופן חלקי את תביעתה הרכושית של המשיבה וקבע, בין השאר, כי היא זכאית למחצית הזכויות בבית המגורים של הצדדים ב.. והורה על פירוק השיתוף בו, כמו כן קבע כי המערער לא התכוון לשתף את המשיבה בחלק מכספי ירושה שקיבל, דחה את תביעת המשיבה לפסיקת מזונותיה וכן הוסיף וחייב את המשיבה בדמי שימוש ראויים בשיעור הוצאות המדור להן נדרש המערער,להערכתו בסך כולל 33,755 ₪.

 ערעורו של המערער מתייחס לשתי קביעות בלבד בפסק הדין – האחת, הקובעת כי מחצית הזכויות בבית המגורים שייכת למשיבה והאחרת נוגעת לשיעור דמי השימוש שנפסקו לטובתו.

הנדרש לנדון

1. הצדדים נישאו בשנת 1978 ולהם שלושה ילידים בגירים. המערער היה יורד ים

ובמהלך חיי נישואיהם של הצדדים שהה מחצית מזמנו הרחק מביתו. נקל לשער, איפוא, כי נטל גידול הילדים וניהול משק הבית נפל רובו ככולו לשכמה של המשיבה.

2. קודם לנישואיהם רכש המערער מגרש מקרקעין ברח' … עליו בנוי בית בגודל 48 מ"ר. במהלך חיי נישואיהם של הצדדים שופץ הבית והורחב מספר פעמים , נוספה לו קומה וכיום שטחו 160 מ"ר (להלן- בית המגורים).

 נוסף לבית המגורים הייתה חנות בתל אביב אשר נרכשה מכספים שנצברו ע"י המערער במהלך שנות עבודתו ונרשמה על שמו (להלן – החנות). במהלך ההליכים המשפטיים נמכרה החנות ותמורתה חולקה בין הצדדים בהסכמה.

3. במהלך שנת 2011 נגלע קרע בין הצדדים והמשיבה הגישה תביעות לעניין מזונותיה ואיזון המשאבים בין הצדדים, כעבור זמן הגיש אף המערער תביעה לחיובה של המשיבה בדמי שימוש ראויים.

 עיקר מחלוקתם הרכושית של הצדדים נסובה סביב זכויות המשיבה בבית המגורים. לטענת המערער כיוון שהמגרש והבית שעליו היו בבעלותו קודם לנישואי הצדדים, הרי שאין למשיבה זכויות בו ע"פ הוראת סע' 5 (א) (1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג – 1973 (להלן- חוק יחסי ממון או החוק), זאת לבד מן העובדה שנוכח יחסיהם הרעועים של הצדדים במהלך חיי נישואיהם נהגה בניהם הפרדה בפועל, כאשר אף המשיבה אינה משתפת את המערער בכספיה ורכושה. המערער הבהיר כי מעולם לא התכוון לשתף את המשיבה בזכויות בבית המגורים, אף שבסיכומיו ציין כי הוא נכון ליתן לה מחצית משווי בית המגורים ללא המגרש.

 מנגד טענה המשיבה כי בהתייחס לתקופת נישואיהם הארוכה שנמשכה למעלה משלושים ושלוש שנים, הורתם וגידולם של ילדיהם בבית המגורים, השבחתו והגדלתו מכספיהם המשותפים של הצדדים, שיתופה אף בנכסים שלא נרשמו על שמה דוגמת החנות, נוצרה כוונת שיתוף משתמעת בבית המגורים עליה הסתמכה לאורך כל תקופת נישואיה למערער, ומתוך שכך היא זכאית למחצית הזכויות בבית המגורים.

4. זאת ועוד, מעת שנגלע קרע בין הצדדים והחלה ההתדיינות המשפטית בניהם, הוגשו על ידם בקשות הדדיות להרחקת האחד ממשנהו (ארבע בקשות לצווי הגנה ושתי בקשות למניעת הטרדה מאיימת), בסופו של יום הורחק המערער מבית המגורים ועבר להתגורר במחסן הבנוי על שטח המגרש עליו עומד בית המגורים, ואולם דומה כי החיכוך שנוצר בין הצדדים נוכח מגוריהם הסמוכים זה לזה הביא דווקא לריבוי בקשות הדדיות של הצדדים כאשר כל אחד טוען כנגד התנהלותו הפוגענית של משנהו.

 מכל מקום ולענייננו, המערער הגיש תביעה לחיוב המשיבה בדמי שימוש ראויים בגין מגוריה בבית המגורים באופן שאינו מאפשר לו להנות מזכויותיו בנכס, המשיבה טענה כנגדו כי אינו זכאי לדמי שימוש,הרחקתו מן הבית הורתה בהתנהגותו כלפיה ומכל מקום הוא עצמו מתגורר במחסן הבנוי על המגרש בו עומד בית המגורים כך שהוא עושה בפועל שימוש בנכס.

 יצויין כי ע"פ הבהרת ב"כ המערער בדיון שהתקיים לפנינו ביום 21.12.16, הרי שהתקופה בה שהה מחוץ לבית הצדדים עד להגשת תביעתו שלא בשל הרחקתו בצווי הרחקה אינה עולה על שנה.

פסק דינו של בית משפט קמא

5. בית משפט קמא קיבל את טענות המשיבה באשר לזכויותיה במחצית הזכויות

בבית המגורים זאת אחר שמצא כי חיי נישואיהם של הצדדים היו נורמטיביים וכי אין לראות במשברים שפקדו אותם מעת לעת, בעיקר עובר ובסמוך להגשות התביעות המשפטיות, ככאלו המאיינים את השיתופיות המוחלטת שנהגה בניהם במהלך למעלה משלושים שנות נישואין עד להגשת תביעותיהם ההדדיות, תקופה בה נולדו שלושת ילדיהם הבגירים.

 עוד קבע בית המשפט, כי ביתם של הצדדים עבר שלושה סבבים של שיפוצים כאשר המשיבה השקיעה את כספי הפיצויים שקיבלה בשיפוץ הבית. בית המשפט קבע כי המשיבה הייתה שותפה מלאה להחלטות לעניין שיפוץ והשבחת בית המגורים, ולמעשה ניהלה את השיפוץ עת המערער שהה בחו"ל בשל אילוצי עבודתו, השיפוץ מומן, בין השאר, מכספים שצבר המערער במהלך חיי הנישואין לרבות פדיון כספים מקרן מבטחים. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המערער כי המשיבה יצרה בפועל הפרדה רכושית בכך ששמרה לעצמה את כל הכספים שהרוויחה ואף העלימה כספים מן המערער וקבע כי לא הייתה כל כוונת הברחה מצד המשיבה וכי הצדדים ראו אף בחשבון הבנק הרשום על שמה כחשבון משותף. בית המשפט מצא כי הצדדים ניהלו בתחילה את משק ביתם באמצעות חשבון בנק על שם המשיבה בחיפה כאשר המערער היה מפקיד משכורותיו לחשבון זה ולאחרי כן פתחו חשבון משותף אליו הועברו כספי השכירות של החנות, החזרי מס של בני הזוג, תשלומי פנסיה ומשכורות של המערער כאשר בד בבד חלק מהוצאות האחזקה של הבית שולמו מהחשבון ע"ש המשיבה בחיפה.

 בית המשפט למד מהתנהלותם המשפחתית והכלכלית של הצדדים כי הייתה קיימת בניהם שותפות אף לגבי חלק מנכסיהם החיצוניים, וכפי שנהגו בשיתופיות בחנות שהייתה רשומה ע"ש המערער בלבד, כך נהגו בבית המגורים וכי היה ברור כי רצונו של המערער לשתף את המשיבה בבית זה בו השקיעו שניהם מהונם ואונם.

6. לעניין טענת המערער באשר לדמי השימוש המגיעים לו, מצא בית המשפט כי בהתחשב בעובדה שהמשיב עשה למעשה שימוש בנכס של הצדדים, כאשר לאחר הרחקתו בחר להתגורר במחסן המצוי על המגרש ובהתייחס למדור השקט והשלו המגיע למשיבה, הרי ששיעור דמי השימוש הועמד על סך של 33,755 ₪, וזאת אחר שבית המשפט מצא כי אלו היו בפועל הוצאותיו של המשיב לצרכי מדורו שלו מחוץ לבית המגורים.

טענות הצדדים בהליך הערעור

7. המערער חוזר בערעורו על טענותיו בבית משפט קמא, כפי שהבאנו לעיל בקיצור מילין, תוך שהוא בוחר לכוון את עיקר חיציו דווקא כלפי פסיקת בית המשפט העליון בכל הקשור לשותפות ב"נכס חיצוני לנישואין". לטענתו, בית המשפט העליון בפסיקתו הפליג והרחיק מעבר להוראות חוק יחסי ממון הרלבנטיות לענייננו והמשיך "את כדור השלג המתגלגל שתחילתו בהלכת יעקובי וקנובלר" וכי עם השנים "הפך המדרון כה חלקלק עד כי דה-פקטו, דירת מגורים הוחרגה ע"י הפסיקה מהוראות סע' 4 ו – 5 לחוק והפכה לאות מתה בספר החוקים" (סע' 9 לעיקרי הטיעון של המערער).

 כך טוען ב"כ המערער באשר לפסיקתו המנחה של בית המשפט העליון בעניין בע"מ 1398/11 פלונית נ. פלוני (2012), אשר בעניינה נרחיב בהמשך הדברים, "כי סטיה של 180 מעלות מלשון החוק מצדיקה בדיקה מעמיקה הרבה יותר מזו הנפרסת על פני 12 פסקאות בפסק דינו של כב' הש' דנציגר בבע"מ 1398/11 אשר בכל הכבוד והזהירות אינו מתמודד עם בעיות משפטיות קשות וסבוכות ויוצר פיקציה שבסיסה חוק רצוי ולא חוק מצוי" (כך!) (סע' 10 לעיקרי הטיעון של המערער) וכי "הלכה זו אמנם נראית מרחוק כדבר עשוי אולם כאשר מתקרבים מתברר כי היא עומדת על אדנים לא יציבים, רווית אמירות כלליות וסתמיות על ה"דין הכללי"(!)(סע' 7 לכתב הערעור).

 כאשר נשאל ב"כ המערער ע"י המותב האם לסברתו יכולה ערכאת המחוזי לפסוק בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון השיב כי הדרך לבית המשפט העליון עוברת דרך ערכאת המחוזי…

8. מכל מקום, באשר לקביעות בית משפט קמא גופן (עניין לו הקדיש ב"כ המערער חלק זעיר שבזעיר מעיקרי טיעונו) טען המערער כי שגה בית משפט קמא בקבעו כי מערכת היחסים שבין הצדדים הייתה סבירה ושיתופית וכי הייתה כוונת שיתוף ספציפית לעניין בית המגורים, וכי בית המשפט התעלם מדברים חריפים שכתבה המשיבה ביומנה כלפי המערער ואשר יש בהם ללמד כי יחסיהם לא היו תקינים כלל ועיקר. כך לא הוכח לטענתו כי המשיבה השקיעה כספים בשיפוץ בית המגורים ולמעשה יצרה בעצמה הפרדה רכושית בכך ששמרה את הכספים שהרוויחה לעצמה בחשבון בנק על שמה.

 עוד טען המערער כי טעה בית משפט קמא בכך שלמעשה לא פסק לו דמי שימוש ראויים על השימוש שעשתה המשיבה בבית המגורים אלא הסתפק בפסיקת ההוצאות שהוציא לצורך מגוריו שלו.

9. המשיבה טענה כנגדו כי יש לדחות הערעור ולו בשל העובדה שכל כולו מתייחס לקביעות עובדתיות של בית משפט קמא והמסקנות העולות מהן – עניינים אשר ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהם אלא אם נפלה בהם טעות ברורה.

 כמו כן פסיקת בית משפט קמא מיוסדת על אדני הפסיקה בכל הקשור לשיתוף בדירת מגורים יחידה על אף שהיא מהווה נכס חיצוני וזאת אחר שהוכחו חיי נישואין ארוכים וסבירים והוכח אף "דבר מה נוסף" הנדרש בפסיקה לעניין כוונת השיתוף בנכס ספציפי חיצוני, בדמות השיפוצים הרבים והרחבים שעשו הצדדים בביתם במהלך תקופת נישואיהם הארוכה, שיפוצים בהם השקיעו מאמץ משותף הן בהתנהלות והן בממון.

 כך גם פסיקת בית משפט קמא בעניין דמי השימוש מנומקת וברורה ובמסגרה שיקלל בית המשפט, בין השאר, את זכות המדור השלו העומדת למשיבה עם זכויות המערער להנאות מקנייננו. עצם סירובו של המערער להתגרשולפרק את השיתוף בבית המגורים יש בו להצדיק על פי הפסיקה את דחיית התביעה לעניין זה. כך גם העובדה שהמערער הורחק מבית המגורים 4 פעמים בשל אלימותו הרי ובכך יש לאיין את זכותו לדמי שימוש.

 בית המשפט בחר לפסוק למערער את הוצאות מדורו בלבד כיוון שהמערער עצמו עתר לבית המשפט שיתיר לו לבנות גדר במקרקעין המשותפים ולהתגורר במחסן כאשר כל צד לא יוכל להיכנס לחלקו של משנהו – ממילא תביעתו לדמי שימוש סותרת את בקשתו והתנהלותו שלו עצמו.

 אחר שבחנו את טענות הצדדים מצאנו כי אין ממש בטענות המערער, ואלו נימוקנו –

שותפות בנכסים חיצוניים – קיצורה של הלכה

10. כיון שהצדדים נישאו בשנת 1978 חלות לגבי המשטר הכלכלי הנוהג בעניינם הוראות סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון הקובע את אופן איזון המשאבים בין הצדדים עם התרת הנישואין באופן שכל אחד מבני הזוג זכאי למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג.

ואולם, החוק מסייג את הסדר חלות איזון המשאבים לגבי נכסים שונים ובכלל זה נקבע בסעיף 5(א)(1) לחוק כי נכסים שהיו למי מבני הזוג ערב הנישואין לא ייכללו במסת הנכסים העומדת לחלוקה, זאת כל עוד לא התנו בני הזוג על הוראות החוק בדרך של עריכת הסכם ממון בכתב אשר יאושר באופן הקבוע בחוק (סעיפים 2-1 לחוק).

 בפסיקה הובהר כי הוראות חוק יחסי ממון אינן מונעות יצירת שיתוף בנכס ספציפי מכח הדין הכללי על פי נסיבותיו של העניין (בעמ 1398/11 – אלמונית נ' אלמוני,(2012); בע"מ 5939/04פלוני נ' פלונית, (2004); בבע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (2007); ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, (1995) (להלן: עניין יעקובי); רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, (2002) (להלן: עניין אבו רומי); ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, (2005) (להלן:עניין ששון) ועוד רבים אחרים).

 הובהר בפסיקה כי נטל ההוכחה מוטל על בן הזוג שאינו רשום כבעלים של הנכס הטוען לזכויות בנכס שהרי הוא בגדר "המוציא מחברו".

 יחד עם זאת, בית המשפט יטה להקל בהרמת הנטל כאשר עסקינן בדירת המגורים נוכח ייחודה כ"נכס משפחתי מובהק, לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד" (ראו עניין אבו רומי וכן בע"מ 5939/04 הנ"ל).

 יפים לעניין זה דבריו של כב' הש' א. רובינשטיין, המצוטטים רבות בפסיקה, ואשר נאמרו במקורם לעניין חזקת השיתוף אך הרציונל העומד מאחוריהם יפה אף לעניין הליך איזון המשאבים נשוא חוק יחסי ממון-

"רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה 'פורמאלית' בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה זה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין, ובייחוד דירת המגורים… ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין, ובוודאי לדירת המגורים של זוג ומשפחה, משמעותי יותר, וככל שהייתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים 'גן של ורדים' בכל עת ובכל שעה, כן מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתייחסות לחזקת השיתוף, ובייחוד על נכס כמו דירת המגורים, קן המשפחה" (בע"מ 5939/04 הנ"ל בעמ' 672-671).

11. כבר בעניין אבו רומי הבהיר בית המשפט העליון כי בצד אורח חיים תקין יש על

הטוען לזכות ב"נכס חיצוני" להוסיף ולהראות נסיבות נוספות המצדיקות את השיתוף לגבי נכס זה (ועוד ראו לעניין זה בע"מ 10734/06 הנ"ל ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ (2011)), דרישה זו של "נסיבות נוספות" הובהרה וחודדה בבע"מ 1398/11 הנ"ל על פיו הטוען לזכויות ב"נכס חיצוני" הרשום על שם בן זוגו נדרש להוכחת "דבר מה נוסף" מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים (והשוו לפסק דינו של כב' הש' שפירא בעמ"ש 818/05 פלונית נ' פלוני (2006) הסבור כי כאשר עסקינן בדירת מגורים אין כל צורך בראיה נוספת להוכחת השיתוף בה גם היא נכס חיצוני לנישואין הרשום ע"ש אחד הצדדים).

12. הפסיקה קבעה במרבית המקרים כי ה"דבר מה הנוסף" המעיד על כוונת שיתוף ספציפית בנכס "חיצוני" יתבטא בהשקעה של בן הזוג הלא רשום בנכס, וזאת גם אם ההשקעה הייתה אגבית או מינורית, יחד עם זאת, הובהר, בעניין בע"מ 1398/11 כי אף בהעדר השקעה כספית בנכס ניתן יהא להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס "חיצוני" שכן זו יכולה להתבטא גם בהבטחות ובמצגים אקטיביים או משתמעים שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום וליצור טענת מניעות לבן הזוג הרשום.

מתוך שכך מצאנו לאחרונה בעמ"ש 40404-04-15 ר.ב נ' א.ב. (2016) את קביעת בית המשפט כי חל שיתוף בנכסי מקרקעין שרכש הבעל קודם לנישואי הצדדים (ואשר לא שימשו למגורי הצדדים!) כיוון שדמי השכירות שהתקבלו מהם הופקדו לחשבון בנק משותף של הצדדים והמשכנתא עבורן שולמה מאותו חשבון.

 בדומה נקבע כי גם חיי נישואין שאינם סוגים בשושנים אין בהם לאיין את קיומו של שיתוף בנכס מהותי דוגמת בית מגורים ובלשונו –

"איני סבור שעל בית המשפט להידרש במסגרת הדיון בשאלת השיתוף הספציפי בדירת המגורים, לתת סימנים בחיי הנישואין וליצור מדרג של נישואין טובים יותר או פחות בהתאם למידת השיתוף הרגשי ששרר בין בני הזוג. ניסיון החיים מלמדנוּ כי חיי הנישואין אינם עשויים מקשה אחת וכל זוג מעצב את החיים המשותפים בדרכו. בוחנים אנו בהקשר זה רק אם חיי הנישואין היו "נישואין הרמוניים 'סבירים'"… לפיכך סבורני כי אין מקום לקבוע שבכל מקרה שבו שרר נתק רגשי בין בני הזוג תוסק המסקנה שחיי הנישואין לא התאפיינו באווירת שיתוף…." (בע"מ 1398/11 הנ"ל)

 באותו עניין העמיד כב' השופט עמית מספר פרמטרים, שאינם מהווים רשימה סגורה, אשר יהא בהם לסייע לבית המשפט בבחינתו האם הוכח אותו "דבר מה נוסף" הנדרש לנו להוכחת שיתופיות בנכס חיצוני ובכללם – מועד רכישת הנכס, אופן השגת הנכס – האם ברכישה, מתנה או ירושה, קיום נכס משמעותי הרשום ע"ש בן הזוג האחר, פרק הזמן בו התגוררו הצדדים בנכס, אורך חיי הנישואין עד לקרע, האם שולמו תשלומים במשותף עבור הנכס דוגמת משכנתא וכיוצ"ב, האם הנכס עבר שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג, התנהגותם הכללית של הצדדים והאווירה שיצרו במהלך חיי נישואיהם באשר לשיתוף רכושי.

13.   ראוי להוסיף ולהביא לעניין הנדון את מאמרו המצוטט רבות בפסיקה של פרופ' שחר ליפשיץ "החלת השיתוף הספציפי מכוח הדין הכללי על נכסים מלפני הנישואים ועל ירושות ומתנות בעידן של חוק יחסי ממון" הון משפחתי א'2 (נובמבר 2014). במסגרתו הציע פרופ' ליפשיץ ליישם "מודל הקהילה המשפחתית" כבסיס להסדרת דיני הרכוש הזוגי, ולענייננו כי עמידה בתנאי סף של ניהול חיי הנישואין באורח חיים קישורי (נישואין ראשונים, ממושכים, יחסים תקינים ואוירה של שיתוף במשפחה), תצדיק החלת השיתוף גם על נכסים חיצוניים ובראשם דירת המגורים, שכן ניהול אורח חיים קישורי מוביל את בן הזוג הלא רשום להסתמך כלכלית על הנכסים הפרטיים של בן הזוג. במקרים בהם בן הזוג הרשום מודע להסתמכות זו וכאשר הוא עודד אותה או ניצל אותה לטובתו, עשויה הסתמכות זו לשמש בסיס להכרה בזכויותיו של בן הזוג. בספרו השיתוף הזוגי (הוצאת אוניברסיטת בר אילן, 2016) חוזר פרופ' ליפשיץ על מודל זה בהרחבה תוך שהוא מדגיש כי עיקרון הפעולה במקרה של הסתמכות בן הזוג, המביא להחלת השיתוף, היפוך הנטל והעברתו לבן הזוג הרשום, יחול מקום בו "מדובר בדירת המגורים המשפחתית או בנכס משפחתי מובהק אחר ובהתקיים תנאי הסף הקישוריים-הכוללים נישואים ראשוניים, אורח חיים תקין, אוירה כללית של שיתוף ונישואים ממושכים של עשרים שנה ויותר" (עמ' 190). אומנם מודל זה נותר בצריך עיון בבע"מ 1398/11 הנ"ל, כאשר השופט דנציגר הביע הסתייגותו מתחולת המודל המוצע נוכח היפוך נטל ההוכחה הטמון בו.

אנו סבורים בכל הכבוד, ומתוך כך שעניין זה טרם הוכרע באופן חד משמעי בפסיקת בית המשפט העליון ועדיין יש לערכאת המחוזי מקום להתגדר בו, כי ראוי לאמץ את גישתו של פר' ליפשיץ למצער לעניינה של דירת מגורים יחידה בה התגוררו הצדדים במהלך כל תקופת נישואיהם הארוכה, ובוודאי כאשר בחינה מדוקדקת של אופי חיי נישואיהם של הצדדים והתנהלותם תומכת בכך, כפי שיורחב בהמשך הדברים (ועוד ראו לעניין זה לאחרונה בעמ"ש 14368-01-16 ס. נ' ס. (2016)).

14. בנדון סקר בית משפט קמא את עיקרי הדין והפסיקה שהבאנו לעיל ובחן את נסיבותיו של העניין על פיהם. כאמור, אנו מסכימים למסקנותיו של בית משפט קמא ונביא את עיקרי הדברים המלמדים על כוונת השיתוף בבית המגורים תוך שאנו מוסיפים ומדגישים מספר זוויות מעבר לאלו אשר בית משפט קמא נתן אליהן דעתו.

 וזה עיקר הדברים – הצדדים הכירו בשנת 1974 בהיותו של המבקש כבן 28 והמשיבה כבת 24, נישאו כעבור כ – 4 שנים, ילדו וגידלו שלושה ילדים משותפים וגרו תחת קורת גג אחת משך כשלושים ושלוש שנים (כיום המערער כבן 70 והמשיבה כבת 66). למעשה על היותם של חיי נישואיהם של הצדדים תקינים ורגילים העיד המערער עצמו, אשר ציין בסע' 4 לתצהירו –

"התנהלו חיי הנישואין על מי מנוחות עם עליות ומורדות כמרבית הזוגות הנשואים"

וכי המשיבה –

"מילאה את חלקה בהשגחה על הבית ובשמירה על הילדים" (עמ' 169 ש' 8-9 לפר')

 כך הוכח שהצדדים נהגו לבלות יחדיו, לבד או עם ילדיהם במסעדות, מלונות והפלגות ארוכות (עמ' 97 ש' 18-21; עמ' 98 ש' 1-2 ; עמ' 100 ש' 9-19 לפר').

ואף בתם של הצדדים, אשר זומנה לחקירה ע"י המערער, העידה –

"מי שלקח אותו בזמנו לאיזשהו מרכז טיפולי, הייתה אימא שלי. מי שתמכה בו הייתה אמא שלי, יחסים קרים? אני לא יודעת מה טיב היחסים בין ההורים שלי. אני יכולה להגיד לך שהם חיו באושר שנים ארוכות. חודשיים לפני ה…הם נסעו לחו"ל כמה פעמים. הם היו בתקופה מאוד קצרה, נסעו לתאילנד, נסעו ללונדון. כמה שנים קודם לכן עשינו טיול משפחתי, הפלגה, במסגרת העבודה של אבא שלי…" (עמ' 199 שר' 12 ואילך לפר' מיום 19.6.14)

 מתוך העדויות הנזכרות ברי מדוע דחה בית משפט קמא את טענות המערער באשר לכך שחיי משפחה בין הצדדים חרגו מאורח חיים תקין ונורמטיבי תוך שהוא מבקש להתבסס על דברים קשים שכתבה כנגדו המשיבה ביומנה. בית המשפט קבע שאכן היו "עליות ומורדות" בחיי הצדדים וכי המשבר האחרון שפקד אותם סמוך להגשת תביעותיהם כמו גם התנהלותו הבוטה של המערער יש בהם "להסביר את הרגשות הקשים של התובעת כפי שעלה בפתקים שונים שכתבה לעצמה במשך השנים", (סע' 49 ו – 52 לפסק הדין). ואולם, אין בכך לאיין תקופת נישואין ארוכה ביותר בה ניהלו הצדדים אורח חיים זוגי ותקין.

 בדין קבע בית משפט קמא כי אף שחיי נישואיהם של הצדדים לא היו שיגרתיים נוכח עבודתו של המערער הדורשת שהות בים ומחוץ לבית הצדדים משך תקופות ארוכות, הרי שהמערער ראה במשיבה את ידו הארוכה וסמך על כך כי תנהל את משק ביתם ותגדל את ילדיהם כאם ורעיה נאמנה, כך במישור האישי וכך אף במישור הכספי והרכושי כפי שיורחב להלן.

 קביעותיו אלו של בית משפט קמא מבוססות היטב בחומר הראיות ואין כל מקום להתערב בהן.

 נסכם ונאמר כי בנדון הוכחו חיי נשואים תקינים ורגילים אשר ידעו עליות ומורדות משך למעלה משלושה עשורים.

15. הוסף לכך – בית המגורים הוא ביתם היחיד של הצדדים. בהיותו של המערער יורד ים הייתה זו המשיבה אשר גידלה את ילדי בני הזוג ודאגה למשק הבית. בצד זה המשיבה אף עבדה פרק זמן ניכר מתקופת נישואיהם של הצדדים, השתכרה והכניסה את השתכרותה לחשבון בנק על שמה אשר שימש את שני הצדדים וממנו שולמו רבות מהוצאות משק הבית מעת נישואיהם ועד לשנת 2006 (נספחים יב- כ/2 לתצהיר המשיבה; והודאת המערער בסע' 30 ו – 46 לכתב הגנתו בתביעה הרכושית, וסע' 49 לכתב הגנתו בתביעת המזונות). לחשבון זה גם הכניס המערער את משכורתו (עמ' 105 ש' 12-15 לפר', מוצג 9 למוצגי המשיבה). הצדדים אף ניהלו תיק משותף במס הכנסה (נספח כג לתצהיר המשיבה). ומכאן עתה למד כי הצדדים נהגו בשיתופיות ומבלי להקפיד על העובדה שנכס מסוים רשום על שם אחד מהם.

 יותר מכך, הוכח מעבר לכל ספק כי הצדדים סמכו האחד על משנהו בכל הקשור להתנהלות הכלכלית, כך הוצג לבית המשפט מכתב שכתב המערער למשיבה בו ציין כי היא "מנהלת הכל טוב יותר" (מוצג 13 למוצגי המשיבה וכן ראה עדות המערער עמ' 94 ש' 15-17; עמ' 95 ש 3-5; עמ' 11 ש' 1-7 לפר').

16. טענות המערער להברחת כספים ע"י המשיבה נדחו ע"י בית משפט קמא-ובדין נדחו. טענות המערער כי האשה הותירה את הכספים שהשתכרה בחשבונה על מנת להבריחם אין בהן ממש, שכן המשיבה הבהירה מלכתחילה כי הצדדים חולקים בכספים שבחשבונותיהם לרבות החשבון הרשום על שמה הן מצד הדין והן מצד זה שהצדדים נהגו בפועל בשיתופיות בכל הקשור לחשבון זה. כיצד, אפוא, ניתן לומר כי המשיבה הבריחה את כספיה?

לו רצתה לעשות כן לא הייתה מותירה אותם בחשבון הידוע למערער מתוך כך ששימש את שני הצדדים גם יחד. מעבר לכך, ע"פ האמור בחוות הדעת החשבונאית עסקינן בכספים שמקורם מגורמים שונים לרבות שכרו של המערער ומקורות אחרים.

17. עיננו הרואות, על חיי נשואים ארוכים ותקינים משך שנים רבות נוספה השיתופיות הכלכלית אשר נהגו בניהם הצדדים בפועל.

 כעת נבוא לאותו "דבר מה נוסף" הנדרש בפסיקה – ודוק, כאשר עסקינן בבית שהוא בית המגורים היחיד של הצדדים ואשר הצדדים התגוררו בו במשך תקופה ארוכה וגידלו בו את ילדיהם עד לבגרותם, אותו "דבר מה נוסף" הנדרש לנו, משקלו קל כנוצה (וראו לעניין זה מאמרו הנזכר של פר' ליפשיץ המובא לעיל). יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בעא 806/93 – יהודית הדרי נ' שלום הדרי (דרחי),( 1994) הדן אומנם בעניינה של "חזקת השיתוף" להבדיל מאיזון המשאבים הקבוע בחוק ואולם הגיונם של דברים תואם אף לענייננו –

"ראשית, הנכס במחלוקת הוא דירת המגורים של בני הזוג. דירת מגורים מהווה, כידוע, את גולת הכותרת של חזקת השיתוף (א. רוזן-צבי, דיני המשפחה בישראל – בין קודש לחול (תל אביב, התש"ן), 154-153). דירת המגורים מסווגת כאחד מ"נכסי המשפחה" והיא הבולטת שביניהם, להבדיל מ"נכסים עיסקיים". באשר לנכסי משפחה, דורש משפטנו כמות צנועה יותר של ראיות … הדברים אמורים בייחוד כאשר דירת המגורים היא הנכס העיקרי של המשפחה"

 בעניין הדרי, הדן בחזקת השיתוף קבע בית המשפט כי כאשר עסקינן בדירת מגורים יחידה עומדת לה חזקת השיתוף אף אם הדירה נרכשה קודם לנישואין ונרשמה על שם אחד מבני הזוג בלבד. לעניין הסדר איזון המשאבים דרשה הפסיקה, כאמור, "דבר מה נוסף" אשר אף הוא הוכח בנדון.

18. בנדון הוכח כי לעת נישואי הצדדים היה בית המגורים בית שגודלו 48 מ"ר בלבד כאשר המערער מודה כי –

"הבית ב…לא מתאים למגורים. 48 מטר של בית די מוזנח"(עמ' 91 ש' 21, עמ' 92 ש' 1 לפר').

בית זה הורחב במהלך חייהם המשותפים של הצדדים מ"מבנה די מוזנח", כלשונו של המערער, בגודל של 48 מ"ר לבית דו קומתי שגודלו 160 מ"ר ! (עמ' 18 ש' 11-16 לפר'; סע' 42 לכתב הגנתו בתמ"ש 41651-11-16).

 כך הוכח כי נעשו בבית שלושה סבבים של שיפוצים בשנות השמונים, בשנת 2000 ובשנת 2009 וכפי שמציין בית משפט קמא בפסק דינו, המערער עצמו הצהיר –

"במשך הרבה שנים אנו רוצים לבנות מאחור יחידה נוספת. רצינו להגיע לקו הגמר, יש לנו ילדים. לקחתי חלק מכספי הירושה כדי שהמהנדס ובנאים יבאו ויבנו . הכסף לצורך בנייה עתידית מאחור. זו החלטה משותפת של שנינו, היא התערבה בתוכניות הבנייה" (הדגשה שלנו; עמ' 3 ש' 29 לפר' מיום 6.12.11)

 ידקדק השומע – "רוצים לבנות", לא – רציתי, "רצינו להגיע" – לא – רציתי, ולבסוף "זו החלטה משותפת של שנינו" – יחדיו ובמשותף ! היש לך "דבר מה נוסף" ברור מזה להוכחת השיתוף בבית המגורים? וכי לא ברור כי המשיבה הסתמכה על המצג הברור העולה מדברי המערער ובוודאי מהתנהגותו בפועל כי הבית הוא ביתם המשותף ? וכי אפשר במקרה שכזה לנתק בין הבית המשופץ ההופך ממבנה מוזנח של 48 מ"ר לבית קומתיים בן 160 מ"ר למגרש שעליו הוא עומד? דומה כי התשובה לכך ברורה.

19. ואם לא די בכך נוסיף ונאמר כי הוכחה מעבר לכל ספק מעורבותה של המשיבה בשיפוצים והשתתפותה במימונם. כך המערער עצמו העיד כי המשיבה –

"מנהלת הצוות שלי בהעדרי והיא צריכה לדאוג לכולם. איך היא דואגת? על ידי זה שיש לה גישה חופשית עם כרטיסי אשראי, עם מטבע זר, המכונית ברשותה כל הזמן, טלפונים חופשי לחו"ל, והכל, היא מנהלת מערכת נהדרת של אישה שכספית מסודרת ולא דואגת לכלום" (עמ' 161 ש' 14 ואילך לפר')

וכן העיד כי למעשה הפיקוח על השיפוצים בוצע ע"י המשיבה –

"הייתי בנורבגיה על אונייה…וחזרתי אחרי חודשיים והמשכנו בבניה " (עמ' 93 ש' 15 -17 לפר' מיום 19.6.14)

ועוד –

"כשאני נמצא בהפלגה, היא משפצת מטבח בלעדיי…" (עמ' 184 ש' 2-3 לפר')

ואף בתם של הצדדים העידה אודות השיפוצים בבית –

"אני חושבת שיהיה נכון להגיד שהם נעשו בעיקר על ידי אמא שלי, גם בנוכחות אבי, כמובן" (עמ' 206 ש' 16-17 לפר')

וכן –

"מי שמטפל בבית באופן שוטף כל השנים זו בעיקר אמא שלי, גם תחזוקה שלו, גם הציוד שבו, גם הטיפול, הכל גינה, הכל " (עמ' 206 ש' 17-19 לפר')

בדומה מצא בית המשפט כי המשיבה העבירה כספים שהיו ברשותה בתחילת נישואיהם לטובת שיפוץ הבית והבהיר –

"במרחק של 35 שנה סכום של 42,000 ל"י הינו סכום פעוט אולם סבורני כי באותה תקופה , כאשר קיבלה התובעת את מענק הפרישה לאחר מספר שנים של שירות צבאי בקבע, נראה סכום זה בעיניה כהשקעה ראויה בשיפוץ הבית בו התגוררו הצדדים, (סע' 59 לפסק הדין).

 סוף דבר, הוכח מעבר לכל ספק כי בעניין הנדון הייתה מעורבות מעשית, ריגשית וכספית של המשיבה בשיפוץ בית המגורים של הצדדים ולמעשה הקמתו מחדש, ומתוך שכך הוכחה אף כוונת שיתוף ספציפית של הצדדים בכל הקשור לבית המגורים, הבית והמגרש כאחד, ובדין קבע כך בית משפט קמא.

 התביעה לדמי שימוש ראויים

20. סע' 33 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן – חוק המקרקעין) קובע את חובתו של שותף, המשתמש במקרקעין משותפים לשלם ליתר השותפים שכר ראוי עבור השימוש, עפ"י חלקיהם במקרקעין, ובלשונו –

"תשלום בעד שימוש שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש".

 הרציונל לחיוב בדמי השימוש מכוח סעיף 33 לחוק המקרקעין, נעוץ בטעם שפטור מתשלום יהיה בבחינת מתן גושפנקא לעשיית עושר ולא במשפט (ראה, פרופ'. י' ויסמן, "דיני קניין: בעלות ושיתוף", הוצאת נבו תשנ"ג- 1993, עמ' 238-239), עמ"ש (חי) 29522-05-13 מ.ח.ל נ' ל.א. (2014)) .

 בית המשפט העליון, בע"א 1492/90 נאיפה סעיד זרקא נ' סלמאן (1990) (להלן: "הלכת זרקא") סייג את החובה המוטלת בס' 33 וקבע, כי החובה קיימת, רק כששותף אחד עשה שימוש בלעדי במקרקעין, כך שנמנע מיתר השותפים לעשות אף הם שימוש במקרקעין, נטל השכנוע עומד לפתחו של זה הטוען כי נמנע ממנו השימוש (ועוד ראו לעניין זה בע"א 1411/92 ידיד נ' ידיד (1992); ע"מ (י-ם) 320/02 עפל נ' עפל (2002)), כך נקבע כי על התובע דמי שימוש להוכיח שהייתה מניעה כנה אמיתית ונמשכת, כדי לזכות בדמי שימוש ראויים (עוד ראו: תמ"ש (ת"א)73931/98 קיסרי נ' קיסרי (1998).

 נציין כי על הלכת זרקא נמתחה ביקורת, אולם, הלכה זו עומדת על מכונה וממשיכה להנחות את בתי המשפט (ראה ע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית (2006).

ובצד זה בפסיקת בתי המשפט הנוגעת לחיוב דמי שימוש בין בני זוג אנו מוצאים אמירות לכאן ולכאן, כך בבע"מ (מחוזי י-ם) 674/01 שרעבי נ' בר שי [ניתן ביום 19/9/02], נפסק:

"הפסיקה קבעה כי החיוב יחול רק כאשר השימוש של השותף הנו אסור, ואין המדובר בשימוש הנובע מעזיבה סתם של האחר".

ובדומה בבע"מ 5357/06 פלוני נ' פלונית [2006) נפסק מפי כב' השופט רובינשטיין המאמץ את דברי כב' השופט גל ב-בע"מ (ירושלים) 320/02 ורדה עפל – רפאלי נ. עמיחי עפל (2002) כי – "אין פירושו של דבר שבן הזוג הנשאר בדירה הופך באחת לשוכר בעל כורחו".

 מנגד נפסק כי "העובדה שעקב סכסוך עוזב אחד מבני הזוג את דירת המגורים- אפילו מרצונו-אינה מעידה כשלעצמה כי הוא מוותר על זכויותיו הקנייניות בדירה, ובכלל זאת הזכות ל"שכר ראוי עבור השימוש". (בע"מ 9881/05 הנ"ל).

הרי לנו פנים לכאן ולכאן כאשר הפסיקה הענפה בעניין מדגישה את שיקול הדעת הרחב הנתון לבית המשפט לענייני משפחה בעת פסיקת דמי השימוש הראויים בין בני זוג תוך שיקלול כלל הנסיבות (בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני, (2006); תמ"ש (חי') 5577-03-09 ס. ס. נ' ס. מ., (2011) ; תמ"ש (חי') 24490-06 ט' ב' נ' א' ב' (2011); תמש (נצרת) 42381-01-14 – א.ק. נ' ר.א., (2014)).

21. בנדון לא התעלם בית המשפט ממערכת היחסים הקשה שהחלה להתפתח בין הצדדים בסמוך להגשת התביעות ומכך שהמערער הורחק מבית המגורים מספר פעמים במסגרת צווי הגנה שהוצאו כנגדו. בית המשפט התרשם כי מגורי הצדדים יחדיו אינם אפשריים וקיבל את בקשתו של המערער לתחום את שטח המגרש עליו בנוי בית המגורים בגדר על מנת שיוכל לדור במחסן הבנוי עליו. בית המשפט הבהיר כי בנסיבות העניין ומאחר ואף למשיבה היה צד בחידוד מערכת היחסים שבין הצדדים הרי שלו היה המערער בוחר לשכור דירה למגוריו היה שוקל לחייבה בהשתתפות בדמי השכירות, יחד עם זאת כיוון שבחר לעשות שימוש חלקי בנכס השייך לצדדים הסתפק בית המשפט בפיצוי המערער בהוצאות שהוציא לצורך מגוריו ואשר הוכחו לשביעות דעתו של בית המשפט.

 אף לעניין זה אין אנו סבורים כי יש מקום להתערבות בשיקול דעתו של בית משפט קמא אשר עומדות באמות המידה שנקבע בפסיקה, כמפורט לעיל, ומצויה במיתחם שיקול דעתו הרחב.

22. סוף דבר הערעור נדחה. המערער ישא בהוצאות המשיבה בשיעור של 25,000 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כדין עד לתשלום בפועל.

 העירבון שהפקיד המערער יועבר לזכות המשיבה, באמצעות ב"כ, ע"ח החיוב בהוצאות כאמור.

ניתן היום, ד' טבת תשע"ז, 02 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.

בע"מ 39060-05-17:

בית משפט לענייני משפחה בקריות

תלה"מ 39060-05-17 פלוני נ' אלמונית

תלה"מ 39840-04-22 פלוני נ' אלמונית

לפני	כבוד השופטת  ליאת דהן חיון
תובע		פלוני ע"י ב"כ עוה"ד נטלי טמצין
נגד
נתבעת		אלמונית ע"י ב"כ עוה"ד טל זלץ

פסק דין

לפני תביעות רכושיות בין בני זוג שעניינן איזון משאבים, פירוק שיתוף וחיוב בדמי שימוש ראויים;

רקע בקצרה:

1. הצדדים יהודים, אזרחי ישראל ניהלו משק משותף משנת 1995. ביום .2.03 נישאו זל"ז כדמו"י והתגרשו בגט פיטורין ביום.3.22; מנישואים אלו נולדו שתי הבגירות, *** ילידת.97 ו*** ילידת.2002. בחודש 9/2016 עזב התובע את בית הצדדים.

2. בין הצדדים התנהלו הליכים שונים שתחילתם בשנת 2016 בבקשת הנתבעת (להלן: "הנתבעת או האישה") לצו הגנה כנגד התובע (להלן: "התובע או האיש") ואלה כללו תביעה למזונות הקטינות (דאז) אותה הגישה הנתבעת (תלה"מ 54184-12-16 ).

כיום מונחים לפניי ההליכים הבאים:

• תביעת האיש לאיזון משאבים ופירוק שיתוף מסגרתה עתר להצהיר כי הזכויות בדירת המגורים הרשומות על שם האישה בלבד, משותפת; פירוק שיתוף בחלקים שווים; להצהיר שהחובות שנצברו בתקופת השיתוף, משותפים, ועל הצדדים לשאת בהם באופן שווה; להצהיר על שיתוף ביחס לכלל הנכסים שנצברו בתקופת השיתוף (תלה"מ 39060-05-17).
• תביעת האיש לחיוב האישה בדמי שימוש ראויים בסך 105,350 ₪ עבור התקופה שהחל מחודש 10/16 ועד להגשת הגשת התביעה; חיוב האישה בדמי שימוש עד למועד בו יבוצע פירוק השיתוף בנכס; חיוב האישה בסך של 7,844 ₪ עבור דמי ביטוח בהם נשא  (תלה"מ 39840-04-22).

3. ביום 20.5.19 התקיים דיון במעמד הצדדים מסגרתו הגיעו להסכמה לפיה כל צד יוותר הבעלים של הזכויות הפנסיוניות הרשומות על שמו. הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה (ראה עמ' 24 לפרוטוקול מיום 20.5.19 שו' 22-24 וכן סעיף 3 להחלטה).

 

חוות הדעת בהליך:

 

4. ביום 21.10.18 מונה השמאי *** כמומחה מטעם בית המשפט להעריך את שווי הנכס נשוא המחלוקת הידוע בגוש *** חלקה *** תת חלקה ** והנמצא ברחוב *** ב*** (להלן: "דירת המגורים" או "הנכס") כמו גם את גובה דמי השימוש הראויים. ביום 13.11.18 הוגשה חוות דעתו מסגרתה קבע את שווי הנכס כפנוי בסך של 1,140,000 ₪ (מיליון מאה ארבעים אלף ₪). את דמי השימוש החודשיים ראויים קבע  בסך של 2,900 ₪  ₪ (להלן: "חו"ד שמאי ראשונה").

 

5. ביום 25.1.22 הוגשה לתיק חוות דעת מעודכנת מסגרתה העריך השמאי את שווי הנכס כפנוי בסך של 1,300,000 ₪ (מיליון ושלוש מאות אלף ₪). דמי השימוש הראויים נקבעו בסך של 3,300 ₪ לחודש (להלן: "חו"ד שמאי השנייה").

 

6. ביום 20.5.19 מונה רו"ח *** כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה" או "האקטואר") להערכת חובות הצדדים שנצברו בתקופת החיים המשותפים החל מתחילת הקשר הזוגי ביום 24.10.1995 ועד ליום 31.8.2016 (להלן: "המועד הקובע"). בנוסף, הוקנו למומחה סמכויות של אקטואר חוקר. ביום 17.12.19 הוגשה חוות דעתו מסגרתה קבע שלאיזון חובות הצדדים, על הנתבעת לשלם לתובע סכום חד פעמי בסך 103,353 ₪ (להלן: "חו"ד האקטואר").

7. בהתאם להחלטה מיום 27.12.20, הוגשה ביום 26.7.21 חוות דעת משלימה מסגרתה נתבקש המומחה לחוות דעתו בשאלת אופן ביצוע תשלומי המשכנתא והוצאות המחייה בתקופת החיים המשותפים (להלן: "חו"ד משלימה"). עיקר מסקנות המומחה היו שהנתבעת נשאה בתשלומי המשכנתא החל מחודש 06/00 ועד 06/21 וזאת ביחס להלוואה שנטלה בחודש 3/99; לצורך קיום התא המשפחתי על פי טבלאות מס ההכנסה, האיש השלים משכרו סך של 4,850 ₪ מידי חודש; לא היה בהכנסות האישה בכדי לשלם מעבר לתשלומי המשכנתא והמיסים העירוניים החלים על הנכס; האיש נשא בפועל בהוצאות הקשורות בכלכלה, אחזקת הבית, ביטוחים, הוצאות רכב, מלונות ומסעדות.

8. הצדדים שניהם ויתרו על זכותם לחקירת המומחים (ראו דברי ב"כ הצדדים בעמ' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 28.4.22 שו' 11), כמו גם לא מצאו צורך במשלוח שאלות הבהרה, למעט שאלות ההבהרה ששלחה ב"כ הנתבעת לאקטואר על חוות דעתו הראשונה.

 

עיקר טענות הצדדים בנושאים שבמחלוקת:

9. לטענות התובע הצדדים היו ידועים בציבור החל משנת 1995 ועד לשנת 2002 אז נישאו, ובתקופה זו חלה עליהם חזקת השיתוף; בשנת 2003 נישאו כדין ומכאן, החל ממועד זה חלות עליהם הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג- 1973 (להלן:"החוק"); לדידו, כל הראיות והעדויות מלמדות שמשך כל 20 שנות חייהם המשותפים ניהלו משק בית משותף וקיימו חיי זוגיות משותפים, כשהוא נשא בנטל הכלכלי העיקרי. כך גם המומחה בחוות דעתו הגיע למסקנה שבני הזוג נהגו בשיתוף בזכויות, בחובות ובתשלומים נוספים הקשורים בתא המשפחתי, והוא זה ששילם את כל הוצאות המחייה לרבות הוצאות אחזקת הדירה, בעוד משכורתה של הנתבעת שימשה רק לתשלום החזר המשכנתא החודשית באופן שאפשר לצדדים לחיות ברמת חיים גבוהה. עוד לטענתו, קבע המומחה שרק מחודש 7/2000 החלה הנתבעת לשלם את תשלום המשכנתא.

10. לעניין הזכויות בדירה גורס שאלה משותפות ומדובר בנכס ששימש את הצדדים ובנותיהם למגורים. לגרסתו, עלה בידי הצדדים לרכוש את הדירה בשל יכולתו הכלכלית הטובה, שבלעדיה לא הייתה משתכללת העסקה, שכן ההון העצמי שולם על ידו, והוא שימש לווה מרכזי בהלוואה. עוד מפרט שמקור הכספים אותם שילם, ממכירת דירה שהייתה בבעלותו ב*** בה התגוררו הצדדים, ואשר נמכרה ביום 15.4.99. מכספי המכר שנתקבלו ממכירת דירתו שילם עבור רכישת הדירה סך של 97,353 ₪, הכולל תשלום שכ"ט עו"ד והוצאות נוספות (23,342 ₪) ותשלום הון עצמי לקבלן (בסך 73,991 ₪ מתוכם תשלום מקדמה ע"ס 5,000 ₪ ביום 15.1.98 ותשלום בסך 52,000 ₪ בהעברה לחשבון מס 705239 בבנק פועלים); בנוסף לכך, שילם את תשלומי משכנתא שנלקחה עבור מימון הרכישה משך 16 חודשים, החל מחודש 03/1999 ועד לקבלת הנכס מהקבלן בחודש 06/2000, ובסה"כ 37,150 ₪ כמתואר בסעיף ד'.3.7 לחו"ד האקטואר. לגרסתו, הסיבה היחידה בגינה החליטו הצדדים שהנתבעת לבדה תחתום על הסכם הרכישה, הייתה כדי לנצל הטבות מס כגון קבלת מענק והנחות נוספות להן זכתה כאם חד הורית במועד הרכישה.

11. הנתבע סבור שהנתבעת לא תמכה גרסתה באסמכתאות אובייקטיביות ומשכנעות המוכיחות את טענתה לפיה מימנה את רכישת הדירה מכספה או מכספים שקיבלה מהוריה, והסתפקה בעדויות סברה ושמועה של עדיה, כגון סעיפים 2-7 לתצהירה של אחותה מ.א. שם הצהירה שנתנה לנתבעת 10,000 $ מהון עצמי. מנגד, בדיון הוכחות טענה הנתבעת שקיבלה עזרה רק מהוריה ושילמה לקבלן הון עצמי בסך 50,000 ₪ לערך, זאת מבלי שמסרה לאקטואר אסמכתא על כספים אלה, ולכך יש להוסיף שההון העצמי היה בסך של כ- 100,000 ₪.

 

12. לעניין תביעתו לחיוב הנתבעת בדמי השימוש טוען שהחל משנת 2016 הנתבעת פעלה במכוון במטרה למנוע ממנו את השימוש בדירת המגורים המשותפת והוכח שהייתה לו מניעה ממשית ונמשכת שלא אפשרה לו להשתמש בדירה. בין היתר עלה בידו להוכיח שהנתבעת ניסתה בכל דרך להפליל אותו במעשים פלילים שלא עשה ובהצגת מצגים כוזבים בהמשך להם הורחק מביתו למשך 5 ימים, כל זאת בזמן שניסו להגיע להסכם מחוץ לבית המשפט באמצעות עורכי דין; כך גם הנתבעת טענה בכזב שנהג כלפיה באלימות כל חיי הנישואין ועת נחקרה ע"י ביהמ"ש מסרה עדות כוזבת לפיה הכה אותה 5 חודשים לפני. נוכח עדותה הכוזבת, ביהמ"ש דחה בקשתה לסילוק ידו מהדירה המשותפת וניתן צו למניעת הטרדה מאיימת בלבד. כמו כן, גם העדות אותה מסרו אחותה של הנתבעת ובתם המשותפת שקריות, ונועדו להציגו כאדם אלים ולמנוע ממנו קבלת דמי שימוש. הנתבעת בהתנהלותה גרמה לו נזק כלכלי שעה שמנעה ממנו להשתמש בנכס ובשל כך נאלץ להתגורר בדירה שכורה ולשלם שכ"ד חודשי בסך 2,500 ₪. בתצהירו מיום 20.6.22 הוסיף וטען שהנתבעת משכה זמן בכך שסירבה להגיע לפשרות בעניין פירוק השיתוף בדירה, לפני ואחרי תחילת ההליך, ביקשה דחיות להגשת כתבי בי-דין באופן קבוע, סירבה לנהל הליך י"ס, סירבה לפשרות ביהמ"ש, סירבה להצעות המגשר ולא המציאה מסמכים למומחה בזמן.

13. מכל האמור סבור שיש לחייב את הנתבעת לשלם לידיו את הסכום אותו קבע האקטואר כתשלום חד פעמי מהוון בסך 103,353 ₪ בצירוף ריבית והצמדה; לקבוע שכל החובות מכל סוג, לרבות חובות הקשורים בשימוש בדירה ולבנק וחברות כרטיסי אשראי, שנוצרו מהמועד הקובע חלות במלואן על הנתבעת בלבד; לקבוע שהבעלות בנכס משותפת ובהתאמה להורות על פירוק שיתוף אגב מינוי ב"כ הצדדים ככונסי נכסים לצורך מכירת הדירה, לאחר עדכון חוות הדעת; לחייב את הנתבעת לשלם לידיו דמי שימוש ראויים.

14. בסיכומי התשובה חזר התובע על טענותיו וגרס שעמד בנטל השכנוע והבאת הראיות והוכיח שהייתה שותפות קניינית מלאה בדירת המגורים משך כל תקופת החיים המשותפים, על אף הרישום בפנקס. לדידו, בסיכומיה התעלמה הנתבעת מתקופת הזוגיות טרם הנישואין בה היו ידועים בציבור משנת 1995. טענותיה, לרבות התשלום לקבלן מכספיה לא הוכחו בראיות, בניגוד לטענותיו שהוכחו בראיות פוזיטיביות, ובכלל זה תשלומים לקבלן. עוד טוען שהוכח כי הרחקתו מהדירה והתלונה במשטרה ננקטו כנגדו בחוסר תום לב והנתבעת מנעה ממנו את השימוש בדירה. מכאן, אין לראות בעזיבתו את הדירה כאילו מוותר על זכויותיו הקנייניות ובכלל זה הזכות לדמי שימוש (לכך מפנה לבע"מ 9881/05).

15. לטענות הנתבעת לאורך כל שנות נישואיה לתובע, הייתה כפופה להוראותיו, גחמותיו והתנהגותו האלימה, לרבות אלימות כלכלית שעה שהורה לה לשלם את כל הוצאות משק הבית, ורק כאשר נגמרו משאביה היה "משלים" במעט את החסר. כשמאסה בהתנהלותו ולאחר שגילתה אודות מערכות היחסים הרומנטיות שניהל התובע עם נשים אחרות בארץ ובחו"ל, ביקשה להתגרש. לדבריה, משך החיים המשותפים לא הייתה אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף; מעולם לא היו חשבונות בנק מאוחדים מתוקף רצון הצדדים לשמור על הפרדה רכושית מלאה. אף המומחה מציין בעמ' 10 לחוות דעתו שקיימת ייתכנות שלא כל ההוצאות שבוצעו בחשבון הבנק ובכרטיס האשראי של התובע אכן שימשו את התא המשפחתי. כך גם התובע בעצמו מאשר את גרסתה עת מציין שכל תשלומי החובה בוצעו מחשבונה ואילו הוא היה אחראי "למסביב". לטענתה, התובע בזבז חלק גדול ממשאביו על נשים אחרות איתן ניהל מערכות יחסים מחוץ לנישואים, בעוד משכורתה "נאכלה".
16. לעניין הזכויות בדירת המגורים טוענת שנרכשו ונרשמו על שמה בלבד בטרם נישואי הצדדים, ומעולם לא יצרה מצג לפיו הדירה משותפת לצדדים. לכן, בהתאם להוראות חוק יחסי ממון אין התובע זכאי למחצית מהזכויות בה. טענתו ולפיה הזכויות נרשמו על שמה בלבד על מנת לזכות בהנחות ותמלוגים אינה נכונה ומדובר בעבירה פלילית. כמו כן, לא ניתן לפרש את סעיף 521 (א) לחוק המקרקעין המורה על חובת רישום מקרקעין בפנקסים כחריג בצמצום כאשר מבוקש להבריח כספים מרשויות. לראייה, עד מועד פרידתם משך 20 שנים לא ביקש התובע לשנות את הרישום על שמו ולהגן על זכויותיו, וזאת לא בכדי. הנתבעת  מאשרת שהצדדים נטלו הלוואת משכנתא משותפת,  אולם גורסת שעיקר תשלומי ההחזר בסך של 670,819 ₪  בוצעו על ידה, בעוד התובע שילם לכל היותר סך של 85,531 ₪ וכן את השקעת ההון הראשונית, כעולה סעיף ד. 7.3 לחו"ד המשלימה, סכום "הבטל בשישים" ואינו מעיד על שותפות. לטענתה, נוכח הפער המשמעותי בתשלומים, יש לראות בכספים אותם שילם התובע כמתנה שאינה כוללת תנאי מתלה ולכן אינה ברת ביטול.  עוד טוענת שאין להסיק מהעובדה שהיו ידועים בציבור שרכושם משותף (כאמור בבע"א 52/80) במיוחד לאחר שהתובע העיד שהייתה הפרדה רכושית ביחס לדירתו ב*** אותה רכש לבדו ומכר בחודש 4/1999 תמורת סך של 238,006 ₪, בתקופה שניהלו מערכת יחסים ואף התגוררו ביחד. לטענתה, מכספי מכר אלה, החזיר התובע את המשכנתא שרבצה על דירתו ב*** וזאת מבלי לשתף אותה בהחלטות כלשהן. מטעמי זהירות גורסת שאם יקבע בית המשפט שעל הצדדים חלה חזקת השיתוף, אזי יש לקבוע חלוקה בלתי שוויונית בהתאם לחוק יחסי ממון, שכן אחוזי ההשקעה של התובע בדירה מזעריים, נוכח התנהלותו בסתר ביחס לכספיו.

17. עוד סבורה הנתבעת שיש לדחות את התביעה לחיובה בדמי שימוש ראויים שכן עת בוטל צו ההרחקה, התובע מעולם לא ביקש לחזור ולא הגיש כל תביעה בעניין זה עד ליום 24.4.22, ואין להפוך אותה כשוכרת בעל כורחה. מעבר לכך, התובע לא שילם משכנתא במועדים בהם לא התגורר בבית ועול תשלומי המשכנתא וביטוח המשכנתא הושת על כתפיה בלבד.

18. לעניין החובות שנצברו בתקופת החיים המשותפים גורסת שמעולם לא ידעה על החובות שנוצרו בחשבון התובע, והמדובר בחובות אישיים שלו שעה שלא הציג אסמכתאות כיצד נוצרו ולא הוכח שמלוא התשלומים בוצעו לטובת משק הבית המשותף. ככל וימצא בית המשפט שיש לאזן חובות אלה, יש להורות על קיזוז סך של 11,500 ₪ אשר התקבלו בידיה בגין נזקי גוף, כעולה מדברי המומחה בסעיף 1 לתשובות לשאלות הבהרה מיום 28.1.20.

 

 

 

 

 

 

דיון והכרעה;

 

תלה"מ  39060-05-17 פירוק שיתוף ואיזון משאבים;

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ושמעתי את העדויות במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים לפניי, מצאתי לקבוע שהזכויות בנכס משותפות לשני הצדדים בחלקים שווים, ויש להורות על פירוק השיתוף. אנמק טעמיי;

19. דירת המגורים נשוא המחלוקת נרכשה ביום 22.12.98 כ- 5 שנים עובר לנישואי הצדדים כדמו"י, כשהם הורים לשתי בנות משותפת, ושימשה למגורי הצדדים והתא המשפחתי. הזכויות נרכשו מהקבלן "*** בע"מ" (נספח 4 לתצהיר הנתבע מיום 26.5.20) בעלות של 540,000 ₪ ונרשמו בלשכת רישום מקרקעין ב*** על שם הנתבעת בלבד. לטענתה, רישום הזכויות, מועד הרכישה בטרם נישואי הצדדים ותשלום המשכנתא החודשית מחשבון הבנק שבבעלותה מלמדים על העדר שיתוף בדירת המגורים. התובע מצדו טוען שהזכויות משותפות באופן שווה לשני הצדדים על אף הרישום, שכן זה בוצע לצורך קבלת הטבות מס שונות שהגיעו לנתבעת באותם זמנים בשל היותה "אם חד הורית". מכאן, המדובר בשתי תקופות; תקופת השיתוף עובר לנישואי הצדדים מהלכה נרכשה הדירה, והתקופה לאחריה, קרי לאחר הנישואין.

20. בנסיבות אלה, תחילה אדרש לטענת הנתבעת ולפיה המדובר בנכס חיצוני ואין לקבוע שיתוף ספציפי לגביו, ורק באם אמצא לקבלה, אדרש לטענות התובע בדבר יישום הלכת השיתוף; אין חולק שהזכויות נרשמו על שם הנתבעת בלבד, ומועד הרכישה היה עובר לנישואי הצדדים. מכאן, על מנת להחיל את הסדר איזון המשאבים הקבוע ביחס לנכסים חיצוניים, יש לבדוק האם הייתה כוונת שיתוף ספציפית בין הצדדים, וכן, באם ניתן ללמוד מהתנהגותם על הכנסת הנכס למסת הנכסים המשותפים. זאת יעשה בבחינת הנסיבות העובדתיות והראיות במקרה הספציפי לפניי, בנוסף לעצם קיום הנישואין עצמם, ובחינת קיומו של "דבר מה נוסף" אשר יעיד על כוונת השיתוף ספציפית. בתוך כך אבחן את השיקולים הקשורים בנכס שלגביו נטענת כוונת שיתוף, לצד שיקולים הקשורים בבני הזוג עצמם.

21. הצדדים נישאו 02.03 וממועד זה, אלא באם ערכו הסכם יחסי ממון, יחול עליהם הסדר איזון משאבים כמפורט בפרק השני לחוק, הקובע שיתוף אובליגטורי דחוי לעת פקיעת הנישואין מחמת גירושין או פטירה של אחד מבני הזוג. הסדר איזון המשאבים כקבוע בסעיף 5 (א)(1) לחוק יחסי ממון אינו חל על "נכסים חיצוניים", שאינם תוצר של מאמץ משותף של בני הזוג ואינם חלק ממסת הנכסים. כידוע, למרות הוראות החוק, נקבעה בפסיקה הלכת שיתוף הספציפי המבוססת על הדין הכללי, ולפיה ניתן להחיל הסדר איזון המשאבים על נכסים חיצוניים, מקום בו יוכח שהייתה כוונת שיתוף ספציפי לגבי אותו נכס [ראו חוות דעתה של השופטת שטרסברג- כהן בע"א, 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529, 621 (1995), ראה גם שחר ליפשיץ השיתוף הזוגי 174 (2016)).

22. בפסק הדין של בית המשפט העליון, ע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175, 183 (2002), (להלן:" פרשת אבו רומי") קבעה כבוד השופטת שטרסברג כהן כי ניתן להסתמך על הדין הכללי ובכלל זה דיני הקניין, דיני החוזים, דיני הנאמנות, עיקרון תום הלב וכיו"ב, ולקבוע שיתוף בנכס חיצוני שאינו בר איזון. במקרה זה תידרש ההוכחה לקיומה של כוונת שיתוף ספציפי, קרי, הוכחת נסיבות עובדתיות בנוסף לעצם קיום הנישואין המשותפים והממושכים מהן ניתן להסיק על יסוד הדין הכללי הקניית זכויות בדירת המגורים. להבדיל מהלכת שיתוף כללית, ניתנת לבן זוג אפשרות להוכיח כוונת שיתוף בנכס מסוים ולהיות זכאי לסעד הצהרתי לפיו הנכס שייך אף לו, חרף העובדה שהדבר אינו מעוגן ברישום.

23. כאשר מדובר בדירת המגורים המשמשת למגורי בני הזוג הודגש אופייה וייחודה כ"נכס משפחתי מובהק, לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד" (ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596, 614 (2005)), "יהלום השיתוף" (רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175 וכן דברי כבוד השופטת בייניש (כתוארה אז) בע"א 7687/04 ששון נ. ששון (פ"ד נ"ט (5) 596, 615). נטל ההוכחה מונח לפתחו של הצד הטוען לשיתוף, ונקבע כי "יש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם" [השופטת ט' שטרסברג-כהן בעניין אבו רומי בעמ' 183]. עוד נקבע  כי "בין בני זוג נוצרים יחסים קנייניים דינמיים במהלך חיי הנישואין, והחוק אינו מפריע ליחסים אלה להתפתח" (רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175 (2002)) ועל אף שסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון מחריג ממסת הנכסים המשותפת נכסים שהיו בבעלות אחד מבני הזוג טרם הנישואין, הרי ש"במקרים רבים ניתן ללמוד מהתנהגות הצדדים על הכנסתם של נכסים אלה למסגרת המאסה של הנכסים המשותפים של בני הזוג בעת הנישואין" [הנשיא מ' שמגר בע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529 (1995)].

24. בבע"מ 1398/11 אלמונית נ. אלמוני שניתן ביום 26.12.12 (פורסם נבו) נקבע שלא די בעצם הנישואין על מנת להוכיח כוונת שיתוף, אלא יש להוכיח "דבר מה נוסף" אשר יעיד על כוונת השיתוף בנכס הספציפי, כגון הוכחת השקעתו של בן הזוג שאינו רשום כבעלים בנכס, הצגת התחייבויות ומצגים שיכולים לבסס אינטרס הסתמכות מצד בן הזוג שאינו רשום. עוד נקבע  כי "….ככל שמדובר בהשקעה כספית רצינית שאינה בטלה בשישים, מעידה בדרך של התנהגות על כוונת שיתוף מצד שני בני הזוג ועל עירוב נכסים כלכלי. … כוונת שיתוף ספציפית בנכס "חיצוני" יכולה להתבטא גם בהבטחות ובמצגים אקטיביים שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום ולהקים טענת מניעות לבן הזוג הרשום, ובוודאי גם במקרה שבו מבוצעת הטעייה אקטיבית מצד בן הזוג הרשום המצויה על גבול המרמה".

25. בעניין זה, הוסיף השופט י' עמית בבע"מ 1398/11 כי "לצורך משקלו של אותו "דבר מה נוסף" הנדרש להוכחת כוונת שיתוף ספציפי יש להקל לגבי דירת המגורים לעומת נכסים אחרים שהובאו לנישואין על ידי אחד מבני הזוג. מבלי לקבוע מסמרות, אציין להלן מספר פרמטרים אשר יש להביא בחשבון בדוננו בשאלה אם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת המגורים:

( – ) האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין (כמו במקרה דנן) או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין.

( – ) האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה, שאז נדרשת לטעמי מידה גדולה יותר של הוכחה. הדבר נכון במיוחד לגבי דירה שנתקבלה במתנה במהלך תקופת הנישואין, מן הטעם שיש ליתן משקל לכך שנותן המתנה בחר להעניקה רק לאחד מבני הזוג ולכך שבן הזוג השני הסכים, גם אם בשתיקה, כי הדירה שנתקבלה במתנה תירשם רק על שם בן הזוג מקבל המתנה.

( – ) האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו.

( – ) אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה (ככל שהתקופה קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה).

( – ) אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין (ככל שתקופת הנישואין קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה).

( – ) האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף.

( – ) שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג.

( – ) התנהגות הצדדים – אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף.

( – ) נסיבות ספציפיות נוספות כגון  יצירת מצג בפני בן הזוג השני.

מובן כי הפרמטרים המנויים לעיל  – ואשר חלקם "מושך" לכיוונים מנוגדים – אינם רשימה סגורה, וכל מקרה יידון לגופו."

 

26. בדנג"ץ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (פורסם במאגרים) (נבו 24.06.2021) נקבע שמהות הדרישה ל"דבר מה נוסף" הינה מבחן עובדתי התלוי בנסיבות המקרה, כאשר השיקולים שנמנו בפסיקה מתחלקים לשתי קטגוריות עיקריות: שיקולים הקשורים בנכס שלגביו נטענת כוונת שיתוף, לצד שיקולים הקשורים בבני הזוג עצמם. וכך נפסק;

"בין השיקולים הקשורים בנכס ניתן למנות את מקור הנכס (אם נקנה או התקבל כמתנה או כירושה, וככל שנקנה, מי מימן את הרכישה); את השאלה אם הנכס הגיע לידי בעליו לפני הנישואין או במהלכם; את השאלה אם ניתנו לבן הזוג הטוען לשיתוף בטוחות כגון הערת אזהרה; את התנהלותם הכספית-כלכלית של בני הזוג באשר לנכס, למשל אם לקחו משכנתא במשותף למימון הרכישה או הבנייה; את שאלת קיומן של השקעות כספיות בנכס מטעם בן הזוג הטוען לשיתוף; את השתתפותם של שני בני הזוג (בין בכסף ובין בעמל) בשיפוץ משמעותי שבוצע בנכס, בתכנונו או בבנייתו; הבטחות או מצגים אקטיביים מצד בן הזוג הרשום כלפי משנהו; וככל שמדובר בבית המגורים של בני הזוג – את משך הזמן שבו התגוררו בני הזוג בנכס.

במסגרת הקטגוריה השנייה, שעניינה שיקולים הקשורים בבני הזוג, התחשבה הפסיקה במשך נישואיהם של בני הזוג; באופי יחסיהם ובשאלה אם התקיימה אפילו מידה חלקית של הרמוניה, "גם אם לא היו החיים 'גן של ורדים'" (בע"מ 1059/17, [פורסם בנבו] פסקה ז'; וראו גם עניין אלמונית, פסקה 27 לחוות דעתו של השופט דנציגר ופסקה 2 לחוות דעתו של השופט צ' זילברטל); בהתנהלותם הכלכלית של בני הזוג ובשאלת קיומה של "אווירת שיתוף" ביניהם; בשאלה אם לבן הזוג הטוען לשיתוף יש נכס חיצוני אחר שנותר רשום על שמו; ובשאלת קיומם של ילדים משותפים. עוד נקבע בפסיקה כי הנטל להוכחת כוונת שיתוף בנכס ספציפי מונח לפתחו של בן הזוג הטוען לשיתוף, וזאת מכוח הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" (עניין אלמונית, פסקה 14 לפסק דינו של השופט י' דנציגר)."

27. כעת אבחן את השיקולים הקשורים בנכס שלגביו נטען השיתוף הספציפי לצד שיקולים הקשורים בבני הזוג עצמם.

 

שיקולים הקשורים בנכס;

 

28. דירת המגורים נרכשה עובר לנישואי הצדדים, עת ניהלו חיים משותפים כידועים בציבור, ובה התגוררו יחד עם בנותיהם משך פרק זמן ארוך, כ- 18 שנים, דבר אשר יכול לכשעצמו להעיד על עירוב הנכס (לעניין זה ראה למשל ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, תמ"ש (ת"א) 4518/98). אציין שהנתבעת לא כפרה בטענת התובע לפיה היו ידועים בציבור, ואף לא ניסתה לסתור אותה, ולעניין זה העלתה טענה יחידה לפיה לא הייתה אווירת שיתוף שכן נאלצה לשאת ברוב הוצאות הצדדים, דבר שנשלל ע"י המומחה בחוות דעתו המשלימה, כפי שיפורט בהמשך.

29. בחוות הדעת המשלימה מצא האקטואר שהתובע השקיע בנכס השקעות כספיות; בחוות דעתו ציין שמבדיקת חשבון הבנק שבבעלות התובע (מס' *** המתנהל בבנק ***) עולה שבתאריך 15.12.1998 נמשכה המחאה ע"ס 5,000 ₪ לטובת חשבון מספר *** המתנהל בסניף ** בבנק ה***, וזאת בהתאם לטענת התובע לפיה בהתאם להסכם הרכישה, עד לתאריך 9.12.1998 היה על הצדדים להעביר לקבלן תשלום ראשון בסך של 5,000 ₪ (ראו סעיף ד. 3.5 לחו"ד משלימה). בסעיף ד. 3.8 לחו"ד משלימה פירט המומחה את תשלומי המשכנתא החודשית אותה נטלו בני הזוג למימון הרכישה, וקבע שמחשבון התובע שולמו תשלומים לטובת ההלוואה המסתכמים בסך של 28,531 ₪. מכאן, עלה בידי התובע להוכיח שעבור רכישת הנכס, ובכלל זה תשלומי המשכנתא שנלקחה לצורך מימון הרכישה, שילם למצער סך של 33,531 ₪. טענתו זו לא נסתרה ע"י הנתבעת, ולמעלה מכך, בסיכומיה אף טענה שהתובע נשא בתשלומים בסך 85,531 ₪ בגין המשכנתא והשקעת ההון הראשונית.

30. יתר על כן; הנתבעת לא הוכיחה טענתה ולפיה התשלום הראשון עבור מימון הרכישה, שולם על ידה מהון עצמי שהיה ברשותה. טענתה זו לא נתמכה בכל מסמך, על אף שניתן לעשות כן בנקל באמצעות אחזור דפי חשבון או פנייה לקבלן לקבלת אסמכתא אודות מקור התשלום. כאשר נשאלה על כך בחקירתה, לא עלה בידיה ליתן הסבר. וכך הצהירה (עמ' 27 לפרו' שו' 11-23);

"ש.       כמה שילמת הון עצמי לקבלן?

ת.            משהו קרוב ל 50,000 ₪, אז זכור לי שהדולר היה 4.2.

ש.         איך שילמת?

ת.            שילמתי במזומן.

ש.         לא הפקדת לבנק שום דבר? ככה במזומן סכום כזה גדול?

ת.            במזומן דרך הבנק. לא בתשלומים. זה נחשב  מזומן.

ש.         הכסף הזה את קיבלת ולקחת והלכת ונתת לקבלן, זה נכון?

ת.            מה זה נתתי?

ש.         מזומן. שטרות.

ת.            לא אמרתי את זה. אם העברה דרך בנק זה גם נקרא מזומן, לא תשלומים.

ש.         למה לא צירפת הוכחה שכן שילמת ואיך שילמת? לא רואים שום תנועה בחשבון שלך שבאמת שילמת.

ת.            הגשתי הכל בתצהיר, במסמכים.  "

 

31. בבחינת הראיות, לא עלה בידי הנתבעת לא הוכיחה ולו תשלום חלקי שביצעה לטובת תשלום המקדמה לקבלן המוכר. מנגד, התובע פירט את התשלומים שבוצעו על ידו, ומקורם, ובכלל זה שדירתו ב*** נמכרה ביום 15.4.99 והכספים שימשו לסילוק המשכנתא שרבצה עליה, טענה שהנתבעת אישרה בעצמה במסגרת סיכומיה. בעניין זה העיד התובע כדלקמן (ראה פרו' מיום 11/7/22 עמ' 21 שו' 29 עד עמ' 22 שו' 2):

"ש.       אתה קנית את הדירה ב*** אחרי שאתה ו- מ' הייתם זוג והדירה נרשמה על שמך בלבד.

ת.            נכון.

ש.         שמכרת את הדירה ב 99 מה עשית עם התמורה?

ת.            השקעתי בדירה שהיינו גרים ב***.

ש.         הדירה נמכרה ב238,000 ₪, נכון?

ת.            כן.

ש.         מה עשית עם הכסף?

ת.            השקעתי בדירה ב***.

ש.         מה עשית עם ה 238,000 ₪?

ת.            החזרתי משכנתא וחלק השקעתי. "

32. מהמסמכים שהוצגו עולה שביום 14.1.99 נטלו בני הזוג משכנתא בהתחייבות משותפת ע"ס 448,000 ₪ וזאת לצורך מימון הרכישה (נספח ב לתצהיר האישה מיום 11.1.222). להבטחת התחייבויותיהם, חתמה אחיינית התובע כערבה (ראו עמ' 26 לפרוטוקול ש' 11), וביטוח החיים המחויב להבטחת ההלוואה נרשם על שם התובע (ראה נספח 1 לתצהיר התובע מיום 21.11.21). הנתבעת מנגד גרסה שהתובע היה ערב הלוואת המשכנתא, אולם עיון בהסכם ההלוואה מלמד שהיה לווה יחד ולחוד עם הנתבעת. כשעומתה הנתבעת עם טענתה זו במסגרת חקירתה, לא עלה בידיה להסבירה. יתר על כן, מעדותה עולה שבשנת 2014 בוצע מחזור להלוואת המשכנתא, וגם אז, התובע נותר כלווה. וכך הצהירה (ראה פרו' מיום 11/7/22 עמ' 26 שו' 14-26);

"ש.       ב 2012 עשית מיחזור משכנתא?

ת.            עשיתי ב 2014.

ש.         ועדיין התובע הוא לווה ולא ערב. למה לא הוצאת אותו? ….

ת.            ….לשאלת בית המשפט אם עשיתי מיחזור למה לא הוצאתי את התובע מהמשכנתא, אני משיבה (העדה חושבת) – מרוב התמימות שלי, המשכתי ככה, לא שיניתי שם מה שהיה. זה היה רשום אבל עדיין אומרת שאני יודעת שהוא היה ערב לא לווה. גם שעשיתי מיחזור של משכנתא היה ידוע לי שהוא לא לווה, הוא ערב. "

 

33. כפי שמצא המומחה בחוות דעתו המשלימה, וקביעתו זו לא נסתרה ע"י הנתבעת, התנהלותם הכספית-כלכלית של בני הזוג באשר לתחזוקת והוצאות הנכס, כמו גם התא המשפחתי כולו, הייתה משותפת. כך בסעיף ה. 7 לחו"ד המשלימה סיכם המומחה את בדיקת מימון תשלומי המשכנתא והוצאות המחייה ע"י הצדדים, וקבע כדלקמן:

"…… לדעתי המקצועית עולה כי אכן שולמו תשלומי המשכנתא על ידי האישה בכל התק' שהחל מיוני 2000 ועד יוני 2021 , מתוך התק' הכוללת בה שולמו הוצ' המשכנתא בתק' שהחל ממרץ 1999 ועד יוני 2021.  דהיינו כמעט בכל התק' התשלומים למשכנתא שולמו על ידי האישה.

….. אך לא היה באמצעים העומדים לרשות האישה לכלכל את הבית ולשאת בכל הוצאות המחיה ויחד עם זאת לשאת בתשלומי המשכנתא והמיסים העירוניים של הדירה .

יתרה מכך, נמצא על ידי כי האיש נשא בהוצאות כגון : מזון ומשקאות, רכישת מוצרי חשמל ומחשבים, ביגוד, תש' לעיריית כרמיאל, רשתות הפארם, ביטוחים, חנויות לחיות מחמד, ציוד משרדי, ביטוח רישוי ואחזקת רכב, רשות השידור, מלונות, רהיטים, מסעדות, וכיוצ"ב ."

 

34. מבדיקת המומחה עולה שאכן מרבית תשלומי המשכנתא, החל מחודש 6/00 ועד לסילוקה ביום 6/21, שולמו מחשבון הנתבעת, ברם הצדדים התנהלו באופן של שיתוף כך שכל אחד מהם עבד, ומשכרו חלקו בהוצאות התא המשפחתי. המומחה מצא שהתובע מיזג רכושו ברכוש המשותף עת שילם את יתר התשלומים הדרושים לקיום התא המשפחתי לרבות תשלומים בגין הוצאות מחייה. התנהלותם זו של הצדדים מלמדת על שיתוף משאבים כללי וערבוב כספים ממקורות שונים. כמו כן, בבחינת טענות הצדדים ואופן התנהלותם התרשמתי שהייתה הסכמה לפיה הנתבעת תישא בהוצאות המשכנתא מחשבונה והתובע יישא ביתר התשלומים עבור הוצאות המחייה של התא המשפחתי.

35. את טענת הנתבעת ולפיה הצדדים לא ניהלו חשבון בנק משותף ומשכך לא הייתה כוונת שיתוף, מצאתי לדחות; כידוע ניהול חשבונות בנק נפרדים אינו מעידה על היעדר כוונת שיתוף בנכסי הצדדים ולא אחת נקבע כי "העובדה, שהיו לבני הזוג חשבונות בנק אחדים, שהיו בחלקם משותפים לשניהם ובחלקם נפרדים, בוודאי אין בה כדי להחליש את משקלן של הראיות הנ"ל; למעשה זוהי תופעה שכיחה גם אצל זוגות נשואים" (ראה ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן). עובדה זו מקבלת משנה תוקף מקום בו במכלול הראיות מתקבלת תמונה המלמדת על מערכת יחסית כלכלית משותפת.

שיקולים הקשורים בבני הזוג עצמם ;

 

36. מערכת היחסים הזוגית של הצדדים התפרשה משך 21 שנים, מתוכם 13 שנים כבני זוג נשואים; לא אחת נקבע בפסיקה שלנישואים ממושכים, אף אם לא כולם על מי מנוחות, יש משקל בבחינת שאלת השיתוף. ברירת המחדל במקרה שכזה היא לכוונת שיתוף מכוח הדין הכללי, תוך שיוטל על הבעלים הרשום להוכיח שלא כן הדבר, וכן שגילה דעתו. לכך מתווספת העובדה שהצדדים הורים לשתי בנות משותפות, אותן גידלו במשותף תחת קורת גג אחת משך כעשרים ואחת שנים. התנהלות הצדדים כמפורט לעיל, מלמדת על אווירת שיתוף כוללת, אשר יש גם בה בכדי להוות את אותו "דבר מה נוסף" שיש בכוחו להוכיח את השיתוף בנכס החיצוני שבענייננו (ראו: דברי כב' השו' צ' זילברטל בבע"מ 1398/11; תמ"ש (משפחה תל אביב-יפו) 34814-11-14 ט.א נ' מ.א (נבו 03.08.2017); עמ"ש (מחוזי מרכז) 10884-03-16 ד. מ נ' ט. ש. מ (נבו 02.01.2017)).

37. נתתי דעתי לטענות הנתבעת לפיהן חיי הזוגיות לצד התובע לא תמיד היו לשביעות רצונה, וכן שנקט כנגדה באלימות. אולם, טענות אלה אינן מביאות בהכרח למסקנה שלא קיים שיתוף, לבטח מקום בו לא הוכחו; עיון בראיות שהוצגו ובכלל זה בהליך ה"ט 44464-09-16 עליו נסמכת הנתבעת מלמד שבית המשפט הטיל ספק בטענותיה. בהחלטה מיום 19.9.16 קבע כבוד השופט נאמן כי "המבקשת למעשה לא ציינה כל אירוע עובדתי כזה או אחר, וגם כיום האלימות הפיזית היחידה שלה היא טוענת ארעה לפני 5 חודשים, על כן אינני מוצא כל מקום להורות על הרחקה של המשיב מהבית." בסופו של יום, במסגרת דיון במעמד הצדדים גובשה הסכמה ולפיה "מבלי להודות באף טענה, ומבלי שתהיה בהסכמה זו משום הודאה בטענה ו/או בעובדה, ברם אך ורק על מנת להרגיע את האווירה, יינתן צו הדדי למשך 90 יום האוסר על שני הצדדים להטריד זה את זה". (ר' עמ' 3 שו' 15-17).

38. כמפורט בסעיף 35 לעיל, מצאתי שהתנהלותם הכלכלית הכללית של הצדדים מלמדת על אווירת שיתוף, ויש בה בכדי להוות דבר מה נוסף המעיד על כוונת השיתוף בנכס הספציפי. הצדדים נשאו במשותף בהוצאות מחיה ומגורים של התא המשפחתי באופן המעיד על שיתוף משאבים כללי וערבוב כספים ממקורות שונים. ביחס להתנהלות הכלכלית הצהיר התובע בחקירתו באופן מפורט, סדור וקוהרנטי, ועדותו תואמת את קביעות המומחה בחוות דעתו. וכך הצהיר: (ר' עמ' 22 שו' 25-34)

" ש.      שעברתם להתגורר יחד היה שינוי בהתנהלות הכלכלית שלכם?

ת.            היינו סוגרים מי משלם זה ומי משלם זה. לא היה הסכם, זה היה בע"פ.

ש.         מה היו הוצאות הבית?

ת.            משכנתא, מיסים, מזון, כל מיני מה שקשור למשפחה.

ש.         במה אתה היית נושא?

ת.            במזון, לבגדים, לתכשיטים, לבושם, בגדים של הילדים, כל מה שקשור לילדים.

ש.         מתנות?

ת.            כמובן.

ש.         ומה מ' היתה משלמת?

ת.            משכנתא, גם חשמל, גם ארנונה.  "

 

39. בנוסף, עלה בידי התובע להוכיח שהיה בבעלותו נכס חיצוני שנתח משמעותי מהכספים שנתקבלו ממכירתו, הועבר על ידו לרכישת הדירה המשותפת ואת היתר העביר לסגירת המשכנתא שרבצה עליו. בסיכומיה אישרה הנתבעת שהתובע נשא בסך של 85,531 ₪ עבור רכישת הדירה ובכלל זה תשלום ההון ראשוני, בעוד לאורך כל ההליך הכחישה שנשא בתשלומים עבור רכישת הנכס (סעיף 2 לתצהירה) וטענה שאת ההון הראשוני גייסה בעצמה (ס' 2 לתצהירה); ואולם, לא עלה בידיה להוכיח טענתה לפיה היו ברשותה כספים ממועד עלייתה ארצה בסך 45,000 ₪ וכן שקיבלה סיוע מהוריה (ראה סעיף 12 לתצהירה מיום 11.1.22). הנתבעת ביקשה להציג תמונה ולפיה רכשה את הדירה בתקופה "שהכירה" את התובע (סעיף 3 לתצהירה מיום 11.1.22) אולם, כעולה מהראיות,  בניגוד לטענתה, טרם רכישת הדירה היו בני הזוג ידועים בציבור, התגוררו ביחד ואף היו הורים לבתם הבכורה.

40. מכל המפורט לעיל, ובבחינת כלל הראיות מצאתי לקבוע שהתנהלות הצדדים יצרה הסתמכות הדדית על הנכסים שנצברו, ובכלל זה דירת המגורים ששימשה משענת לעתיד עבור שניהם, וזאת גם אם יחסי הצדדים לא היו על מי מנוחות באופן תמידי (ראו תמ"ש 3591-02 ש. צ. נ' ח. צ. 05/12/07). לא מצאתי שעלה בידי הנתבעת להוכיח שאירעו אירועים מיוחדים מהם ניתן ללמוד על הפסקת השיתוף או למצער כוונה מצדה לעשות כן, ומנגד, התובע הוכיח קיומו של דבר מה נוסף המעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי. מכאן, אני קובעת שחרף רישום הזכויות על שם התובעת בלבד, הצדדים בעלים במשותף בנכס, באופן שווה.
41. בהתאמה לאמור, ושעה שהצדדים אינם מתגוררים תחת קורת גג אחת מזה תקופה ממושכת, ובהתאם להוראות הדין, ובכלל זה הוראת סעיף 37 (א) חוק המקרקעין הקובע עקרון-על לפיו כל שותף במקרקעין יכול ורשאי להביא לפירוק השיתוף (רע"א 1017/97 יצחק רידלביץ נ' יצחק מודעי, פ"ד נב(4) 625 [1998]) אני מורה על פירוק השיתוף בנכס, בהתאם להוראות הקבועות בסייפא לפס"ד.

איזון זכויות וחובות הצדדים:

42. משנת 1995 ועד ליום בו נישאו בשנת 2003 ניהלו הצדדים משק בית משותף, התגוררו יחדיו ונולדו בנותיהם. ביום 19.2.03 נישאו הצדדים וממועד זה חל עליהם הסדר איזון משאבים הקבוע בפרק השני לחוק.  הצדדים לא חלקו על מועד הקרע וזה נקבע ליום 31.8.16, המועד בו עזב התובע את הבית  (להלן: "תקופת השיתוף"). סעיף 6 לחוק יחסי ממון קובע מימוש הזכות לאיזון:

"6.    (א)  לצורך איזון המשאבים לפי סעיף 5 יש לשום את נכסי כל אחד מבני הזוג, פרט לנכסים שאין לאזן שוויים; משווי הנכסים האמורים של כל בן-זוג יש לנכות את סכום החובות המגיעים ממנו, למעט חובות בקשר לנכסים שאין לאזן שוויים.

          (ב)  היה שוויים של נכסי בן הזוג האחד עולה על שוויים של נכסי השני, חייב האחד לתת לשני את מחצית ההפרש, אם בעין ואם בכסף או בשווה כסף.

          (ג)   באין הסכמה בין בני הזוג בשאלה מה מגיע מהאחד לשני או באיזו דרך יבוצע האיזון, יחליט בית המשפט או בית הדין לפי הנסיבות, ורשאי הא לקבוע מועדי הביצוע, הבטחתו ושאר תנאיו, לרבות תוספת ריבית במקרה של ארכה או סילוק בשיעורים.

          (ד)  בהחלטתו לפי סעיף קטן (ג) יתחשב בית-המשפט או בית-הדין בכל הנסיבות הקשורות במצבו הכלכלי של כל אחד מבני הזוג ובטובת ילדיהם הקטינים, ובאופן שימנע ככל האפשר –

(1)   גרימת אובדן מקור פרנסה סבירה לאחד מבני הזוג;

(2)   הפסקת קיומו או פגיעה בהמשך תיפקודו התקין של תאגיד או של מקום עבודה אחר;

(3)   פגיעה בצבירת הזכויות הסוציאליות של אחד מבני הזוג;

 (4)   פגיעה ברווחת ילדי בני הזוג הקטינים."

 

43. כידוע, חזקה על חובות שנצברו במהלך רגיל של ניהול חיי משפחה תיקים, שהם משותפים, אלא באם מי מהצדדים הוכיח שחוב מסוים מקורו בפעילות חריגה או שלא לטובת התא המשפחתי. וכך נקבע בע"א 7442/97 יפה עמית נ' ציון עמית, נד(4) 625 (2000); "אכן, הלכה פסוקה היא כי שיתוף בנכסים בין בני-זוג כולל בחובו כרגיל, לצד השיתוף בזכויות, גם שיתוף בחובות, וזאת ביחס לחובות שנצברו בדרך הרגילה על-ידי אחד מבני-הזוג בתוך תקופת השיתוף ביניהם, כאשר הם מנהלים אורח חיי משפחה תקינים, להוציא חובות שהם בעלי אופי אישי מובהק ואשר מעצם טיבם ייתכן שאין זה מן הצדק לשתף את בן-הזוג האחר בעולם. יישומם של עקרונות אלה עשוי להביא בנסיבות המתאימות לכלל מסקנה כי גם אם קמה חזקת השיתוף בחובות בין בני-זוג המנהלים משק בית משותף, עדיין תיטה הכף לעבר אי-הכללתו של חוב מסוים במסגרת החובות המשותפים, כאשר הוכח בראיות כי החוב האמור הינו תוצר של פעילות חריגה של אחד מבני-הזוג שאיננה משרתת את היחידה המשפחתית, או במקרים מסוימים, אפילו חותרת תחתיה."
44. המלומד עו"ד אריאל דרור מסביר בפרק ח' לספרו "חלוקת רכוש בהליך גירושין" את עקרון שיתוף החובות בין בני זוג מכח סעיף 6, כדלקמן:

"ההנחה העומדת בבסיסו של סעיף 6 לחוק יחסי ממון היא כי חובות שצברו הצדדים במהלך חייהם, כגון יתרת חובה בבנק, משכנתא בגין דירה משותפת, או חוב בשל לקיחת הלוואה משותפת – הם בדרך כלל משותפים. על כן, אין חשיבות לזהות הצד שהוציא אותם בפועל –  כל עוד ההוצאה נועדה לצרכים השוטפים הרגילים של משק הבית (כגון הוצאות מדור ואחזקתו, כלכלה, ביגוד וכיוצ"ב), והוצאה לפני המועד הקובע.  ..לא ניתן להגיש תביעה שכל כולה מבקשת לחייב את הצד השני בחובות, ללא עריכת איזון בכלל הנכסים. תביעה כזו אינה הגונה, שכן אין מטרתה להעניק לבן הזוג האחר זכויות, אלא לחייבו בחובות בלבד, שהם בגדר נכסים שליליים."

45. עוד מציין עו"ד דרור שהכלל בפסיקה קובע שעל מנת להכריע האם חוב משותף, יש לבחון את דרך היווצרותו ,ולכן כל מקרה נבחן לגופו. כמו כן, את סוגי החובות שעלולים להיחשב כחובות שאינם משותפים לבני הזוג שהכירה בהם הפסיקה, מסכם בספרו כדלקמן:

א)   חוב שנוצר עקב הפרת נאמנות, כדוגמת הוצאות של הבעל להחזקת מאהבת.

ב)   חוב שנוצר בגין מעשה עבירה של אחד מבני הזוג.

ג)   חוב שנוצר בגין פעולה קניינית שנעשתה לאחר הפירוד בין בני הזוג.

ד)   חוב שנוצר בגין פעולה שהיא בלעדית לאחד מבני הזוג, ואינה קשורה לחיים  המשותפים.

ה)   חוב שהוא תוצר של פעולה חריגה ובלתי הגונה של בן הזוג, כמו מניפולציה כספית.

46. האקטואר נתבקש לערוך חוות דעת ולבחון את טענות הצדדים בשאלת החובות שנצברו בתקופת השיתוף; ביום 17.12.19 הגיש את חוות דעתו הראשונה וקבע שלאיזון זכויות וחובות הצדדים (לא כולל זכויות פנסיוניות לגביהם הגיעו להסכמה כמפורט בריישא לפס"ד) על הנתבעת לשלם לתובע בסכום חד פעמי בסך של 103,353 ₪. התובעת מתנגדת לקביעות המומחה בחוות דעתו, ברם לא עלה בידיה להוכיח שנפלה בהן כל שגגה;  הנתבעת לא הציגה ולו אסמכתא אחת להוכחת טענתה לפיה על אף שהמדובר בחובות שנצברו בתקופת החיים המשותפים, אין לראות בהם ככאלה, ובניגוד לחובתה על פי דין, ביקשה להפוך את נטל ההוכחה באופן בו יחוייב התובע להציג אסמכתאות לפיהן הכספים שלווה שימשו את התא המשפחתי.

47. יתר על כן, הנתבעת לא ביקשה לזמן את המומחה לחקירה על חוות דעתו וזאת חרף העובדה ששלחה להתייחסותו שאלות הבהרה ביום 13.1.20, ועל פי תשובתו מיום 29.1.20 (סעיף 15) לא מצא לסטות מקביעתו. כזכור, לא אחת נקבע שעצם ויתור על חקירה נגדית משמעה שאין חולקים על האמור בתצהירו של העד ויפים דברים אלה גם לגבי ויתור על חקירתו של המומחה על חוות דעתו [ראו: י' קדמי על הראיות – הדין בראי הפסיקה (חלק שלישי, מהדורה שלישית מורחבת ומעודכנת, תשס"ד) 1702-1709 והאסמכתאות המובאות שם; ת.א. (מחוזי ת"א) 1727/02 מאסי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ [נבו] (2/10/2005, סעיף 50 לפסק הדין); ע"א 4003/99 קוז'וך נ' ליאל פ"ד נב(3) 444 (02/04/2001); ע"א 296/82 נבנצאל נ' ג'רסי פ"ד מ(3) 281 (27/05/1986), עמ' 303).

48. מעיון בחוות הדעת לא מצאתי שנפלה בה כל שגגה; המומחה בחן באופן מדוקדק ומפורט את ההתנהלות הכספית ולא מצא כל חריג בהתנהלות התובע או כל אינדיקציה אשר יש בה בכדי לתמוך בטענות הנתבעת. מכאן, ובהתאם לפסיקה הרווחת ולפיה בית המשפט אשר לו מסורה הסמכות להכריע באופן סופי במחלוקת, נוטה לאמץ את מסקנותיו של המומחה אשר מינה בהעדר סיבה הבולטת לעין (רע"א 1773/15 קלדרון אינסטלציה בע"מ נ' רו"ח אמיר, ניתן ביום 20.04.2015), כמו גם שהתערבותו של בית המשפט בחוות דעת המומחה מצומצמת למקרים יוצאי דופן בהם נפלה טעות גסה, פגיעה בכללי צדק טבעי, חריגה מסמכות, מרמה או כאשר נפל פגם היורד לשורשו של עניין שיש בו כדי לגרום לעיוות דין קשה (ע"א 402/85 מרקוביץ נ' עיריית ראשון לציון, פ"ד מא(1) 133, 139 (1987); ע"א 8557/06 עיריית פתח תקווה נ' חב' אולימפיה בניה השקעות ופיתוח (1994) בע"מ, [נבו] פסקה 9 (15.9.2010)), מצאתי לקבל את מסקנותיו כקבוע בחוות דעתו.

 

טענת הנתבעת לקיזוז כספים;

 

49. בסעיף 1 לשאלות ההבהרה כמו גם בסיכומיה (סייפא לעמוד 5) טענה הנתבעת שכספים בסך 23,000 ₪ המצויים בפיקדונות וניירות ערך בחשבונה, התקבלו בידיה כפיצוים בשל נזקי גוף שנגרמו לה ועל כן אין לאזנם. גם טענה זו לא נסמכה בכל אסמכתא; ביום 29.1.20 הגיש המומחה תשובות לשאלות ההבהרה מטעם הנתבעת לעניין זה וציין כי  "ככל שכב' ביהמ"ש יקבע כי הפיצוי הינו בגין נזק גוף ואינו בר איזון, יש להפחית מחלקו של האיש מחצית מהסכום שאוזן על ידי, דהיינו להפחית סך של 11,500 ₪ מהסכום שעל האישה להעביר לאיש" (ראה סעיף 1 לתשובות המומחה מיום 29.1.20). בניגוד לטענת הנתבעת, בתשובתו, המומחה מציין במפורש שההכרעה בשאלה נתונה לשיקול דעת בית המשפט, וככל ותתקבל, רק אז, יקוזז הסך הנטען. וחרף תשובתו זו של המומחה, הנתבעת לא צירפה ולו ראשית ראייה  לתמיכה בטענתה ולפיה מקור הכספים בפיצוי עבור נזק גוף, על אף שניתן היה לעשות כן בנקל באמצעות פנייה לגורם המשלם והמצאת כתבי סילוק או כל מסמך אחר המלמד על טיב התשלום. משלא עשתה כן, ובחרה להעלות טענתה בעלמא, ושעה שהמדובר בכספים שנתקבלו בתקופת החיים המשותפים, אין לי אלא לדחותה.

 

50. מכל האמור לעיל; ולאחר שלא מצאתי כי נפלה שגגה בקביעות המומחה, או שהוצגה כל סיבה אחרת בעטייה יש לפסול את מסקנותיו; ומשלא עתרה הנתבעת לחקירת המומחה וטענותיה לא הוכחו, מצאתי לקבוע שמלוא החובות שנצברו בתקופת השיתוף, משותפים, ועל הצדדים לשאת בהם בחלקים שווים. כן לא מצאתי לקזז כל סכום מהסכומים שעל הנתבעת לשלם לנתבע. בהתאמה, אני מאמצת את קביעות המומחה כאמור בחוות דעתו מיום 17.12.19 ונותנת להן תוקף של פס"ד.

איזון הזכויות ברכב;

51. בבעלות התובע רכב מסוג הונדה סיביק שנת יצור 1999 מ.ר *** שנרכש בתקופת החיים המשותפים. במסגרת הדיון מיום 20.5.19 הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה כדלקמן:

"אנו מסכימים כי האיזון ביחס לרכב כך שהאישה תקבל סך של 3,500 ₪ יעשה בסוף ההליך, תוך שהרכב יהיה בשימושו של הרכב והבעלות תועבר על שם התובע." (ר' שם בעמ' 13 שו' 6-7).

מכאן, אני מאשרת הסכמתם ונותנת לה תוקף של פס"ד.

תביעת האיש לחיוב האישה בדמי שימוש ראויים (תלה"מ  39840-04-22):

המתווה הנורמטיבי והפסיקה הצריכה;

52. סעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 קובע כי "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש". סעיף זה במהותו נועד למנוע עשיית עושר ולא במשפט של מי מהשותפים במקרקעין  (ע"א 891/95 זידאני נ' אבו אחמד, פ"ד נג(4) 769, 778). בהתאם להלכה הפסוקה, החובה לשלם דמי שימוש ראויים קיימת "כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין" (ר': ע"א 1492/90 זרקא נ' פארס[פורסם במאגרים] (20.1.1993). בהמשך להלכת זרקא נפסק לא אחת, שככלל בן זוג העוזב את דירת המגורים מרצונו, אינו זכאי לדמי שימוש ראויים שכן אינו יכול להפוך את בן הזוג האחר ל"שוכר בעל כורחו" (ר': בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית [פורסם במאגרים] (9.4.2006)  ע"מ (ירושלים) 320/02 ורדה עפל-רפאלי נ' עמיחי עפל [פורסם במאגרים] (13.10.2002) ).
53. על הלכת זרקא נמתחה ביקורת מן ההיבט של דיני עשיית עושר ולא במשפט נוכח הטענה שהלכה זו כלל לא עוסקת בסוגיה. ואכן, בתי המשפט המחוזיים וגם בתי המשפט לענייני משפחה הכירו במשך שנים באפשרות חיוב בן זוג בדמי שימוש ראויים תוך התחשבות בעובדת היותם בני זוג ובהשלכותיה הן על עצם החיוב והן על שיעורו [עמ"ש (ת"א) 7396-12-09 פלונית נגד אלמוני, [פורסם בנבו], תמ"ש 18760-07-11 פלוני נ' אלמונית]. וחרף הביקורת, הלכת זרקא ממשיכה להנחות את בתי המשפט (ר' תמש (י-ם) 5635-10-13 פלונית נ' פלונים [פורסם במאגרים]  23.04.17 וההפניות שם).
54. כך גם הכירה הפסיקה שאין בעזיבת בן זוג את הבית המשותף בתקופת משבר בין בני הזוג כדי להוות ויתור לעתיד או בכדי לשלול ממנו דמי שימוש בתקופה מאוחרת יותר וכן כי "המועד שממנו ואילך יהיה זכאי המשיב לדמי שימוש ראויים נתון לקביעתו של בית המשפט לענייני משפחה" [ר': בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים) ]. עוד נקבע שהגשת תביעה לפירוק שיתוף יש בה כדי להצביע על כך שבן הזוג העוזב אינו מסכים לשימוש ייחודי ואינו מוותר על דמי שימוש ראויים [ר': כב' השופט שנלר בעמ"ש (ת"א) 7396-12-09 21.4.2013 וכב' השופטת שטמר בעמ"ש (חיפה) 29522-05-13;  תמ"ש(ב"ש) 18489-02-12 ר.ח. נ' מ.ח.].
55. ביחס לתקופה שלאחר הגירושין, נקבע הכלל ע"י בית המשפט העליון מפי כב' השופט א. רובינשטיין (בבע"מ 5357/06 פלוני נ' פלוני[פורסם במאגרים]) לפיו "ביחס לתקופה שאחרי הגירושין הכלל הוא פסיקת דמי שימוש, והחריג הוא פטור – שיינתן רק בנסיבות של ויתור מפורש", כאשר "כלל זה מהווה גם תמריץ לבן הזוג הגר בדירת המגורים לפעול לפירוק השיתוף".  עוד ראה לעניין תקופה זו דבריו של כבד השופט ג'יוסי בעמ"ש 60567-12-21 שם קבע: "שונים פני הדברים בכל הנוגע לתקופה שממועד הגירושין ואילך.

 ראשית, נקודת המוצא כי שותף זכאי לדמי שימוש בגין השימוש שעושה האחר בחלקו. כך עפ"י הוראות חוק המקרקעין וכך עפ"י הפסיקה, גם בהינתן שמדובר בבני זוג (ראה בע"מ 2642/20 פלונית נ' פלוני; בע"מ 299/20 פלוני נ' פלונית; עמ"ש (ת"א) 25980-06-19; עמ"ש (ת"א) 3703-11-17.

 

 שנית- כשם ששיקולי דיני עשיית עושר מצדיקים חיוב המערער בהשקעה בחניה, שיקולי עשיית עושר זהים מצדיקים החלת אותו עיקרון בשל התעשרות המשיבה מהשימוש בדירה, התעשרות שהיא הבסיס לכלל הנקוט בסעיף 33 לחוק המקרקעין."

 

56. הוראות החוק והפסיקה בסוגיית חיוב בן זוג בדמי שימוש ראויים זו נסקרו בהרחבה על ידי כבוד השופט סארי ג'יוסי בעמ"ש (חי') 50188-02-17 נ.מ נ' ג.מ [פורסם בנבו] (6.18) שם קבע:

"הסוגיה של דמי שימוש בין בני זוג לשעבר, אשר היו בעלים במשותף של נכס, קיבלה התייחסות מיוחדת בפסיקה. זאת מתוך הבנה, כי לא ניתן להתייחס לבני זוג כשותפים "רגילים" במקרקעין, ויש לתת את הדעת למכלול הנסיבות הקשורות לפירודם, אשר ייתכן ויש בהן כדי להשפיע על שאלת דמי השימוש. כפי שציין בית משפט קמא בפסק דינו, לבית המשפט הדן בתביעה לדמי שימוש נתון שיקול דעת רחב הן בהכרעה האם יש מקום לפסוק דמי שימוש, והן בקביעת תקופת החיוב, ואולם עליו להפעילו בדקדקנות, על מנת שיעשה צדק והאיזונים יישמרו.

…

 בע"א 1492/90 זרקא נ' פארס [פורסם בנבו] (20.01.1993)) (להלן: "עניין זרקא"), אליו מפנה גם בית משפט קמא נקבע, כי במקרה של פירוד בין בני זוג, אם עוזב אחד מהם את בית המגורים המשותף, על דעת עצמו ומרצונו, הוא לא יוכל לתבוע מבן הזוג שנותר בבית המגורים דמי שימוש ראויים. זאת כיוון שניתן לראותו כמי שמסכים לשימוש של בן הזוג האחר, ללא כל תמורה עבור שימוש זה, ורואים בו למעשה כמי שוויתר על זכותו זו.

…

 עוד יצוין, כי בפסיקה מאוחרת לזרקא נפסק כי אף אם ניתן לראות בעזיבה רצונית של בן הזוג ויתור על זכותו לדמי שימוש ראויים, אין המדובר על ויתור "מעתה ועד עולם". ראו לעניין זה: בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (26.01.2006); בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] (09.04.2006)(להלן: "בע"מ 9881/05"); ע"מ (חי') 356/06 נ' בן א' נ' ג' בן א' [פורסם בנבו] (02.09.2007) (להלן: "ע"מ חיפה"); עמ"ש (ת"א) 7396-12-09 פלונית נ' אלמוני [פורסם בנבו] (21.04.2013); עמ"ש (ת"א) 52376-02-15 א' נ' א' [פורסם בנבו] (25.10.2016);; תמ"ש (משפחה י-ם) 21879/00 ח' ב' נ' ח' מ' [פורסם בנבו] (20.08.2007)).

…

 עוד נפסק, כי תישלל זכותו של בן הזוג היוצא לדמי שימוש ראויים (מלבד עזיבה מרצון של אחד מבני הזוג) בשני מקרים אלה: האחד בו בן הזוג היוצא מורחק מדירת המגורים עקב צו שיפוטי, והשני בו  בן הזוג היוצא מערים קשיים או פועל לסיכול ביצוע של פירוק השיתוף (בע"מ 9881/05; 356/06). ….

לדעתי, מלבד אותם מקרים בהם נשללה הזכות לדמי שימוש, נקודת המוצא בבחינת סוגיה זו תהא כי יש לפסוק לבן הזוג העוזב את הדירה דמי שימוש. נכון להיום, זוהי נקודת המוצא לאחר מועד הגירושין (ראו בע"מ 5357/06 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] (22.10.2006)), אולם, יתכנו מקרים בהם יש להקדים את תקופת הזכאות לפני הגירושין, בין היתר, לאור העובדה כי יתכנו  מקרים בהם מועד הגירושין הפורמלי מגיע זמן רב לאחר המועד בו בני הזוג כבר אינם יכולים לגור ביחד.  במה דברים אמורים?

דרכו של עולם היא שכאשר בני זוג מחליטים להיפרד, יציאתו של אחד מהם מבית המגורים המשותף, היא לרוב בלתי נמנעת, אף אם לא נקלעו לסכסוך חריף ביניהם. כל עוד אין סיבה המצדיקה לקבוע אחרת, יהא זה נכון לאפשר לבן הזוג היוצא מבית המגורים לממש את זכותו לקבל דמי שימוש ראויים בעד חלקו, היות וברור כי במצב זה, קיימת מניעה כי שני בני הזוג יעשו שימוש בבית המגורים המשותף. כמובן, תמיד יש לשקול כל מקרה לגופו ונסיבותיו המיוחדות, ובמקרים מסוימים יהיה מוצדק להימנע מפסיקת דמי שימוש.

כך למשל, פער כלכלי משמעותי בין בני הזוג (לטובת בן הזוג היוצא), בעקבותיו פסיקת דמי השימוש תטיל נטל כבד על בן הזוג הנותר שאינו יכול לעמוד בו, יכול להצדיק אי פסיקת דמי שימוש או דחיית החיוב בתשלומם".

57. באשר למועד תחילת החיוב נפסק שככלל לא יוקדם זה מעת שבא הגילוי בדבר העדר הסכמה או ויתור, והכל לפי נסיבותיו של כל מקרה. תביעה לפירוק שיתוף מלמדת על העדר הסכמה לשימוש בלעדי של שותף מסוים בנכס, והיא גם דרך המלך לבקש את דמי השימוש הראויים עבור ההנאה שצמחה באין הסכמה שכן "מעת שבן הזוג שעזב את הדירה הגיש תביעה לפירוק שיתוף, הרי גילה דעתו שאין הוא מסכים לא לשימוש הייחודי ולא לוויתור על דמי שימוש ראויים" [עמ"ש (מחוזי ת"א) 7396-12-09 פלונית נ' אלמוני[פורסם בנבו] (21.4.13)]. ברוח דומה נפסק כי "הגשת התביעה לפירוק השיתוף היא ביטוי ראוי ומוצדק לרצונו של בן הזוג להפסיק את מגורי החינם" [עמ"ש (מחוזי חיפה) 29522-05-13 מ.ח.ל. נ' ל.א. [פורסם בנבו] (9.3.13)].

ומן הדין אל בעלי הדין:

58. עיון בהחלטות אשר ניתנו במסגרת הליך ה"ט 44464-09-16 מלמד שביום 19.9.16 עתרה הנתבעת לקבלת צו הגנה כנגד התובע ובין היתר טענה לגילוי אלימות מצדו. בקשה זו הוגשה לאחר שהתובע עזב את בית הצדדים (ראה לעניין זה הסכמתם בפרוטוקול דיון מיום 21.11.17, עמוד 2 שורות 2-9 שם הסכימו שהתובע עזב את הבית ביום 1.4.16). בהחלטת בית המשפט מיום 19/9/16 בה"ט 44464-09-16 נקבע כי "המבקשת לבקשתה בכתב למעשה לא ציינה כל אירוע עובדתי כזה או אחר, וגם כיום האלימות הפיזית היחידה שלה היא טוענת ארעה לפני 5 חודשים, על כן אינני מוצא כל מקום להורות על הרחקה של המשיב מהבית." בית המשפט מצא שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח טענתה בדבר אלימות לכאורה מצד התובע, ומשכך נדחתה בקשתה להרחיקו, וניתן צו האוסר עליו מלהטרידה. בדיון מיום 27.10.16 שהתקיים במעמד הצדדים, הגיעו להסכמה ולפיה "אנו מקבלים את המלצת בית המשפט, לפיה מבלי להודות באף טענה, ומבלי שתהיה בהסכמה זו משום הודאה בטענה ו/או בעובדה, ברם אך ורק על מנת להרגיע את האווירה, יינתן צו הדדי למשך 90 יום האוסר על שני הצדדים להטריד זה את זה בכל דרך ובכל מקום…".  הסכמה זו אושרה בתוקף של פס"ד, ומהוראותיה עולה שמטרת הצו "בהרגעת האווירה", ולא מן הטעם שבית המשפט מצא שהתובע נקט באלימות כלפי הנתבעת.
59. בנסיבות אלה, מנועה הנתבעת מלטעון שהתובע הורחק עקב גילוי אלימות מצדו. בנוסף, לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, התרשמתי שהתובע עזב את דירת המגורים על מנת שלא להחריף את הקונפליקט בין הצדדים, ובכדי לאפשר לשניהם, וגם לבתם, מדור שקט. לאור עוצמת הקונפליקט בין הצדדים, אשר ליוותה את הסכסוך לכל אורך ההליך, מקובלת עליי טענתו ולפיה הצדדים לא יכלו להמשיך ולהתגורר תחת קורת גג אחת, לרבות בשל התנהלות הנתבעת. מכאן, אין לראות בתובע כמי שעזב את הנכס מרצונו אגב ויתור על זכויותיו, ובכלל זה טענות בדבר דמי שימוש.
60. עוד מצאתי לדחות את טענת הנתבעת ולפיה התובע ויתר על זכותו לדמי שימוש שכן הגיש תביעתו רק ביום 24.4.22; עיון בכתב התביעה אותו הגיש בשנת 2017 (ראה סעיפים 15-17 לכתב התביעה בתלה"מ 39060-05-17) מלמד שכבר אז הביע את אי הסכמתו לשימושה הייחודי של הנתבעת בנכס כמו גם שאינו מוותר על דמי שימוש ראויים. כך גם במסגרת הסעדים להם עתר, ביקש לחייב את הנתבעת בדמי שימוש למן המועד שעזב את הבית (09/16) ועד למועד פירוק השיתוף בפועל. לפיכך, ובהתאם לפסיקה כמפורט לעיל, למצער למן המועד בו הוגשה התביעה, התובע גילה דעתו שאינו מסכים לשימוש ייחודי של הנתבעת בדירה.
61. אמנם, לא עלה בידי התובע להוכיח שהנתבעת מנעה ממנו מלעשות שימוש בנכס, ועזיבתו, על אף שהיתה מוצקת בנסיבות, קשורה ברצונו להפרדת המגורים. ואולם, לא ניתן להתעלם מכך שהתובע גילה דעתו באופן ברור, למצער ביום הגשת התביעה הראשונה שאינו מסכים שתעשה שימוש בלעדי בנכס, כמו גם עתר לפירוק שיתוף. מכאן, יש לערוך איזון בזכויות הצדדים, בשאלת חיוב הנתבעת בדמי שימוש.
62. במכלול הנסיבות לפניי מצאתי לקבוע שהתובע זכאי לדמי שימוש ראויים למן המועד בו הוגשה התביעה הראשונה, 18.5.17. אסביר; ראשית, בהתאם לפסיקה כמפורט לעיל, אין חולק שהחל ממועד מתן הגט זכאי הצד העוזב, לדמי שימוש ראויים, קרי החל מיום 3.22.  ועובר לכך; הליך זה לפניי מתנהל למעלה משש שנים, כאשר הנתבעת הייתה מודעת לעמדת התובע ביחס לשימוש הבלעדי בנכס. אמנם, המשכות ההליכים אינה קשורה כולה בהתנהלותה, שכן מועד ההוכחות נדחה גם לבקשת ב"כ התובע וזאת לאחר שעתרה למינוי אקטואר במועד שנקבע לשמיעת ראיות, ואולם, גם הנתבעת הביאה להארכתם באופן בלתי ראוי, תוך שהיא נהנית בתקופה זו משימוש בלעדי בנכס. כך לדוגמא, בדיון מיום 11.7.22 הסכימה לשקול את הצעת בית המשפט לקידום ההליכים וסיומם לאחר הסכמת התובע להצעה, אולם לאחר מתן מספר אורכות לבקשתה, עיכבה את הודעתה להצעה, ואף ביום 2.10.22 חויבה בהוצאות על אי קיום החלטות בימ"ש וניתנה לה אורכה נוספת להגשת הודעתה. אם לא די בכך, משלא פעלה פעם נוספת כהחלטת בימ"ש ועיכבה את סיום ההליך, ביום 26.10.22 חויבה בהוצאות פעם נוספת בגין ביזיון בימ"ש, ובהמשך לכך הורתי על הגשת סיכומים.
63. על פי כל דין, התובעת ביקשה למצות את יומה בבית המשפט ואין לזקוף זאת לחובתה. יחד עם זאת, מקום בו נדחו טענותיה ביחס לזכויות בלעדיות בנכס, והיא עשתה ועושה בו שימוש בלעדי, כשהיא יודעת בידיעה מלאה שהתובע אינו מוותר על טענותיו לחיובה בדמי שימוש, אין כל מקום שתצא נשכרת והתובע בחסר, בפרט כשהוא נדרש לשלם דמי שכירות חודשיים. מכאן, באיזון הראוי, מצאתי לחייבה בתשלום דמי שימוש ראויים לטובת התובע, החל למן המועד בו הגיש תביעתו הראשונה, 18.5.17, ועד למועד פירוק השיתוף בפועל. שעה שאין חולק שהנתבעת נשאה בתשלומי המשכנתא באופן בלעדי למן המועד בו התובע עזב את הנכס, מחיובה זה, יקוזזו מחצית משלומי המשכנתא בהם נשאה החל מהמועד בו עזב התובע את הנכס (09/16) ועד לסילוק ההלוואה.
64. בנוסף לחיובים כקבוע בסעיף 64; התובע טען שנשא בתשלומי ביטוח עבור הלוואת המשכנתא, בסך ממוצע של 200 ₪ לחודש, ומכאן, על הנתבעת להשיב לידיו סך של 7,844 ₪ המהווים מחצית מהתקבולים ששולמו עבור התקופה שהחל מחודש 09/16 ועד למועד הגשת התביעה בפועל. לכתב התבעה ותצהיר עדותו הראשית צירף התובע אישורי המעיד על ביצוע התשלומים (ראה נספח 8 לכתב התביעה ולתצהיר עדות ראשית). הנתבעת לא התייחסה לטענתו זו של התובע. לאחר שעיינתי במסמכים שצורפו, מהם עולה שהתובע נשא בתשלומי ביטוח הנכס, ועת המדובר בתשלומים החלים על שני הצדדים, אני מקבלת את הטענה ומחייבת את הנתבעת להשיב לידי התובע סך של 7,844 ₪ המהווים מחצית מהתשלומים בהם נשא.
65. לעניין גובה דמי השימוש הראויים; הנתבעת ויתרה על זכותה לחקור את השמאי. עיון בחוות הדעת אינה מגלה כל טעות או אי סבירות בקביעותיו. בנסיבות אלה, מצאתי לאמץ את קביעות השמאי בחוות הדעת הראשונה והשנייה.

התוצאה:

66. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לידי התובע מחצית מדמי השימוש הראויים החל מיום 18.5.17 ועד למועד פירוק השיתוף בפועל; גובה דמי השימוש, החל מיום 18.5.17 ועד ליום 21.5.22  יהיו בשיעור מחצית מדמי השימוש כפי שנקבעו ע"י השמאי בחוות הדעתו הראשונה. החל ממועד זה ועד למועד פירוק השיתוף בפועל, דמי השימוש יהיו בגובה מחצית מדמי השימוש שנקבעו ע"י השמאי בחוות דעתו השנייה. מסכומים אלה יקוזזו מחצית מתשלומי המשכנתא בהם נשאה הנתבעת החל מיום 1.9.16 ועד לסילוק ההלוואה.
67. בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך שך 7,844 ₪ המהווים מחצית מתשלומי פוליסת הביטוח בהם נשא.

סוף דבר:

 

68. דירת המגורים:

• אני קובעת שהצדדים בעלים במשותף בזכויות בדירה, באופן בו כל צד זכאי להירשם כבעל מחצית מהזכויות.

• אני מורה על פירוק שיתוף זכויות הצדדים בדירת המגורים בדרך של מכירה אשר תבוצע באופן הבא;

ב .1.           השמאי מר *** יעדכן את חוות הדעת וזאת תוך 30 ימים מיום שיומצא לידיו פס"ד. בעלות שכ"ט יישאו הצדדים בחלקים שווים.

ב.2.                        לשני הצדדים זכות ראשונים לרכוש את זכות הצד אחר; צד המבקש לעשות כן יודיע לצד האחר בהודעה כתובה וזאת תוך 15 ימים מיום קבלת חוות הדעת השמאי שאם לא כן יחשב כמי שוויתר על זכותו.  ככל ושני הצדדים יבקשו לרכוש את הזכויות, תיערך ביניהם התמחרות וזאת תוך 15 ימים מהיום שנקבע למשלוח ההודעה. הצד שיציע את ההצעה הגבוהה ביותר, יזכה בהתמחרות. התמורה תשולם בהתאם לתנאים שיקבעו בהסכם המכר שיחתם בין הצדדים וזאת תוך 10 ימים מסיום ההתמחרות.

ב.3.                        ככל ורק צד אחד יבקש לרכוש את זכויות  הצד השני, יעשה כן בהתאם לשווי הנכס, שכפי שיקבע ע"י השמאי בחוות דעתו המעודכנת. התמורה תשולם בהתאם להסכם המכר שיחתם בין הצדדים וזאת תוך 10 ימים, מתום מניין 15 הימים כקבוע בסעיף ב.2 לעיל.

ב.4.                        ככל ושני הצדדים לא יבקשו לרכוש את הזכויות בנכס, יימכר הנכס בשוק החופשי. באם לא יעלה בידי הצדדים למוכרו באופן עצמאי וזאת תוך 3 חודשים מהיום שנקבע בסעיף ב.2 לעיל, ימונה כונס נכסים למכירת הזכויות. הליך כינוס הנכסים יבוצע בלשכת ההוצל"פ ובהתאם להוראות רשם ההוצל"פ.

שני הצדדים ישתפו פעולה באופן מלא לצורך מכירת הנכס ובכלל זה יאפשרו ביקור רוכשים פוטנציאלים, ויחתמו על כל מסמך שיידרש.

עד למכירת הנכס תוכל הנתבעת להמשיך ולהתגורר בו, ובלבד שתשא בכלל עלויות אחזקתו, ותשלם לתובע  מחצית מדמי השימוש הראויים כפי שיקבעו ע"י השמאי בחוות דעתו השנייה.

ב.5.                        הצדדים יישאו בחלקים שווים בכל עלויות מכירת הנכס ובכלל זה ולא רק; פרסום, תיווך, אגרות, ושכ"ט עו"ד. עלות העברת הזכויות ע"ש אחד מהצדדים, תשולם על ידי הצד שעל שמו נרשמות הזכויות.

ב.6.                        תמורת המכירה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים לאחר תשלום עלויות המכירה .

69. דמי שימוש ראויים;

• אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע דמי שימוש ראויים החל מיום 18.5.17 ועד ליום מסירת החזקה לקונה, או סילוק ידה מן הנכס, המוקדם מבין השניים; החל מיום 18.5.17 ועד ליום 21.5.22 תחויב הנתבעת לשלם לתובע מחצית מדמי השימוש הראויים כפי שנקבעו על ידי השמאי בחוות דעתו הראשונה; החל מיום 18.5.22 ועד ליום פירוק השיתוף בפועל, תשלם הנתבעת לתובע מחצית מדמי השימוש הראויים כפי שנקבעו על ידי השמאי בחוות דעתו השנייה.

 

• מסכום האמור בסעיף 68 א' יקוזזו מחצית מתשלומי המשכנתא בהם נשאה הנתבעת וזאת החל מיום 1.9.16 ועד למועד בו סולקה ההלוואה. ככל וקיימת מחלוקת בשיעור הסכומים, יערוך האקטואר אבי כהן חוות דעת. הצדדים יישאו בעלות עריכתה בחלקים שווים.

 

• סכום זה ישולם לידי התובע באמצעות קיזוז מחלקה של הנתבעת מהתקבול הראשון שיתקבל בגין מכירת הנכס.

 

• בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לידי התובע סך של 7,844 ₪ המהווים מחצית מתשלומי הביטוח עבור הנכס, בהם נשא. סכום זה יקוזז מחלקה של הנתבעת בעת מכירת הנכס.

 איזון זכויות וחובות משותפים;

• אני מאשרת את חוות דעת האקטואר מיום 17.12.19 ונותנת לה תוקף של פס"ד. האקטואר יפעל לשערוך הסכומים נכון להיום. ככל ותחול עלות בגין חוות דעתו, ישאו בה הצדדים בחלקים שווים.

• הסכומים ישלומו לתובע באמצעות קיזוז מחלקה של הנתבעת במועד מכירת הנכס, וככל האפשר, מהתשלום הראשון.

70. זכויות ברכב:

• אני קובעת שהצדדים בעלים במשותף בזכויות ברכב, בחלקים שווים.

• בהתאם להסכמת הצדדים מיום 20.5.19, התובע ישלם לנתבעת סך של 3,500 ₪ המהווים מחצית משווי הרכב. סכום זה יקוזז מחלקו של התובע ממכירת הזכויות.

71. אחר:

כקבוע בסעיף 7 לחוק בית משפט לענייני משפחה, תשנ"ה- 1995, אני קובעת שפס"ד מותר לביצוע בלשכת ההוצל"פ, לרבות לצורך פירוק השיתוף.

 

72. הוצאות הליך :

לאור התוצאה אליה הגעתי, ולאחר שנתתי דעתי להתנהלות הצדדים לאורך כל ההליך ובכלל זה העובדה שהנתבעת לא פעלה בהתאם להחלטות בית המשפט, מצאתי לחייבה בהוצאות. לאחר ששקלתי את כלל השיקולים הצריכים, ובכלל זה ההוצאות בהן חוייבה משך ההליך (ראה לעניין זה החלטות מיום 5.7.20, 2.10.22, 26.10.22), אני מחייבת אותה בהוצאות ושכ"ט לטובת התובע בסך של 20,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא פס"ד לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום,  ט"ו כסלו תשפ"ד, 28 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.