פסק דין תקדימי של בית המשפט העליון, שניתן ביוני 2025, שינה את כללי המשחק בדיני הרכוש בין בני זוג בישראל: כעת ניתן לחלק רכוש בין בני זוג גם אם הוא היה שייך לאחד מהם עוד לפני תחילת הקשר. המשמעות המשפטית עמוקה, והרבה יותר זוגות חשופים כיום לחלוקה לא צפויה של נכסים. לכן ההמלצה היא לעזוב הכול וללכת לחתום על הסכם ממון או לעדכנו במקרה והוא כבר קיים.
בשנים האחרונות ניכרת עלייה במספר הזוגות הבוחרים להסדיר מראש את ענייניהם הכלכליים באמצעות הסכם ממון, בין אם טרם הנישואין ובין אם במהלכם. לצד זאת, ישנם זוגות שבוחרים שלא לחתום, לעיתים מתוך חוסר מודעות לחשיבות ההסכם, ולעיתים מתוך תפיסה שלפיה החוק בישראל אינו מאפשר חלוקה של נכסים שנצברו טרם הנישואין, ולכן "אין צורך".
אך כעת, פסיקת בית המשפט העליון מיוני 2025 מערערת תפיסה זו מן היסוד.
החוק המסדיר את חלוקת הרכוש בין בני זוג שנישאו בישראל לאחר 1.1.1974 הוא חוק יחסי ממון בין בני זוג. סעיף 5 (א)(1) בחוק קובע כלל ברור: נכסים "אישיים" שנצברו על ידי אחד הצדדים לפני הנישואין, וכן כאלו שהתקבלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין, אינם נכללים באיזון המשאבים במקרה של פרידה, אלא נותרים בבעלותו הבלעדית של אותו הצד.
במקביל, בתי המשפט יצרו חריג לכלל, בו עשו שימוש במקרים נדירים בלבד, בשם "הלכת השיתוף הספציפי".
בהתאם לחריג זה במקרים יוצאי דופן, בהם הוכחו נסיבות מובהקות של כוונת שיתוף, כמו מגורים משותפים לאורך זמן בנכס, השקעה כספית משמעותית של בן הזוג הלא רשום, או התנהלות שמעידה על שותפות רכושית בפועל, ניתן להורות על שיתוף בנכס, אף אם נרכש טרם הקשר או התקבל בירושה או מתנה.
יחד עם זאת, יישום הלכת השיתוף הספציפי הצריך רף ראייתי גבוה ויוצא דופן ובתי המשפט הקפידו להחיל את ההלכה בזהירות, מתוך כיבוד הבעלות הפורמלית של אחד הצדדים.
במילים אחרות, ההנחה היתה כי ההגנה על רכוש שנצבר לפני הקשר הינה מובטחת מלבד במקרים יוצאי דופן מאוד.
פסיקת בית המשפט העליון מהחודשים האחרונים מערערת הנחה זו, ומרחיבה את המקרים שבהם ניתן לראות גם ברכוש "אישי" נכס בר איזון.
סיפור המקרה
בני הזוג נפרדו לאחר 23 שנות נישואים במהלכם היה להם 3 ילדים. במהלך הנישואים ניתנו לאישה במתנה מאביה שתי חלקות קרקע בנס ציונה, והן נרשמו על-שמה. במהלך השנים חתמה האישה על עסקת קומבינציה עם קבלן, שבמסגרתה מכרה לו את אחת החלקות, בתמורה לשבע דירות בבניין. לימים מכרה האישה שתיים מאותן שבע דירות ותמורתן הועברה לחשבון משותף של בני הזוג. לאחר פרידתם, האיש תבע מחצית מהזכויות מחמשת הדירות שנותרו בנס ציונה ומחצית מהקרקע שנותרה, בטענה כי התנהלות הצדדים לאורך השנים מלמדת על כוונת שיתוף מצד האישה.
בית המשפט לענייני משפחה קיבל בחלקה את תביעת האיש. נקבע, כי האיש הוכיח כוונת שיתוף ספציפי ביחס לדירות עצמן, בעיקר לאור מעורבותו הרבה בהשכרתן, ולפיכך הן שייכות לו ולאישה בחלקים שווים. יחד עם זאת, נקבע כי השיתוף לא חל על הקרקע, שכן זו ניתנה במתנה לאישה בלבד.
על פסק דין זה הגישו הצדדים ערעורים מזה ומזה לבית המשפט המחוזי. האישה ערערה על הקביעה שלפיה הוכחה כוונת שיתוף ביחס לדירות; ואילו האיש ערער על הקביעה שלפיה מזכויותיו בדירות יש לנכות את שווי הקרקע.
בית המשפט המחוזי דחה את שני הערעורים. נקבע כי הוכחה כוונת שיתוף ספציפי ביחס לדירות. עם זאת, לא הוכחה כוונת שיתוף בנוגע לקרקע.
האישה הגישה ערעור לבית המשפט העליון במסגרתו טענה, שוב, כי לא הוכחה כוונת שיתוף. לדבריה, מאחר שהדירות אינן בית המגורים של הצדדים, לא היה מקום לקבוע כוונת שיתוף בעניינן. מנגד, אף האיש הגיש ערעור במסגרתו טען, שוב, כי בני הזוג ראו את הדירות והקרקע הן מקשה אחת שאינה ניתנת להפרדה.
מה קבע בית המשפט העליון?
המקרה הזה, שבעבר היה צפוי להיגמר בפסיקה שלפיה הדירות יישארו בבעלות האישה, הסתיים דווקא בהכרה בשותפות, גם בדירות שהתקבלו במתנה, גם בלי רישום, וגם בלי מגורים. זהו שינוי דרמטי.
כך, בפסק דינו שניתן בסוף ביוני 2025 (בע"מ 5620/24), דחה בית המשפט העליון את ערעור האישה וקיבל את ערעור האיש. במסגרת פסק דינו, בית המשפט קבע קביעות מהותיות וחדשניות שעשויות לשנות את דיני הרכוש בין בני זוג כפי שהיו נהוגים עד כה.
בפסק דינה, השופטת יעל וילנר (בהסכמת שני השופטים הנוספים) הרחיבה מאוד את הלכת השיתוף הספציפי לאור "השותפות הנובעת מחיי הנישואין".
נקבע כי כאשר ניתן להסיק מהתנהגות בני הזוג על כך שהם הסכימו לשתף את הנכס ונוצרה הסתמכות משמעותית של מי שאינו הבעלים, הנכס יתחלק בצורה שוויונית בין בני הזוג. זאת, גם אם לא מדובר בדירת מגורים אלא למשל קרקע שנרכשה לפני הנישואים או ירושה.
לדברי השופטת, אכן, עד כה ההלכה היתה כי יש טעם להקל על בן-הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים, כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם, בהיותה נכס משפחתי מובהק. ברם, מהלכה זו לא נובע, כי כאשר עסקינן בנכסים שאינם דירת המגורים המשפחתית, נחוצות דווקא "ראיות מפורשות וממוסמכות", לשם קביעה כי התגבשה בין בני הזוג הסכמה לשיתוף זכויות בנכסים אלו.
זאת ועוד, השיתוף הספציפי, כך בית המשפט העליון, גובר גם על הדרישה בחוק המקרקעין להסכם כתוב לצורך שיתוף במקרקעין. זאת, שכן, "מחמת טבען של מערכות יחסים זוגיות, הסכמה זו לא תקבל ביטוי מפורש וממוסמך".
עוד ממשיך וקובע בית המשפט העליון כי התכחשות לאותה הסכמה מצד בן הזוג הרשום כבעל הנכס, לאחר שבני הזוג פעלו בהתאם להסכמה זו, יש בה כדי לקבע חוסר שוויון ממוני שבני הזוג לא רצו בו בזמן אמת, באופן שעולה כדי חוסר תום לב ומעורר "זעקת הגינות".
המשמעות האמיתית - הרבה אי וודאות
פסק הדין של בית המשפט העליון יוצר אי־ודאות עמוקה. עד כה, ניתן היה להניח באופן סביר כי רכוש אישי, לא יחולק במקרה של פרידה, אלא אם הוכחה כוונת שיתוף ברורה ומיוחדת אשר באה לידי ביטוי בדרך גלל בדירת מגורים.
כעת, ההגנה שעד כה נראתה ברורה – אינה עוד מובנת מאליה.
המעבר מהבחינה פורמלית-קניינית לבחינה מהותית-זוגית יוצר מצב שבו גם ללא רישום משותף, גם ללא מגורים בנכס, ואף ללא הסכם כתוב, ייתכן שבית המשפט יורה על חלוקה שוויונית, אם יסבור כי בני הזוג התנהלו מתוך הבנה שכזו.
אז מה עושים עכשיו?
חותמים על הסכם ממון – ולא מחכים ליום שבו יהיה מאוחר מדי.
הסכם ממון הוא הכלי המשפטי היחיד שיכול לקבוע במפורש מה נחשב לרכוש משותף ומה לא. הוא גובר על חזקות, על פרשנויות ועל פסיקות משתנות. זוגות שלא יחתמו על הסכם ממון, חשופים כיום יותר מתמיד לסיכון של אובדן שליטה על נכסים שהיו בטוחים לגביהם.
גם זוגות שכבר חתמו בעבר, מומלץ שיבחנו את ההסכם מחדש, כדי לוודא שהוא עדכני, ברור, מותאם לפסיקה החדשה, ונותן מענה להיבטים שלא נחשבו בעבר קריטיים, כמו השקעות עתידיות, ירושות צפויות או שותפות כלכלית עקיפה.
זכרו: רכוש אישי כבר לא בטוח כמו פעם. הסכם ממון הוא הדרך היחידה להבטיח אותו שוב.
