הסכם ממון נכון לעשות לפני הנישואין. אבל יש זוגות נשואים רבים, למעשה, לרוב הזוגות הנשואים בישראל, אין הסכם ממון.
למה זה מסובך ומורכב לעשות הסכם ממון לבני זוג נשואים?
באופן כללי, הקושי נובע משני הקצוות, משתי זוויות הראייה האלו:
מצד אחד, יש את הנפרדות הממונית. לכל אחד מבני הזוג יש צבירות עבר, מלפני הנישואין. כל אחד מהצדדים קיבל במהלך הקשר מתנות וירושות בשווי שונה מהמשפחה שלו. לכל אחד מהצדדים היה את היכולות והכישרונות שלו, ובהתאם גם את גובה ההכנסה שלו.
מצד שני, יש את השיתוף הזוגי, במשך שנות תקופת הזוגיות, גידול ילדים משותפים, רכישות משותפות (שבהן הושקעו גם נכסים אישיים), עשיית שימוש משותף בהכנסות הלא שוות וכו'.
הממון והרכוש האישיים – התערבבו זה בזה. האחד סבור שהוא תרם לזוגיות יותר ממון, השני סבור שהוא תרם לזוגיות את ההשקעה במשק הבית המשותף וגידול הילדים. מה המשקל של השיתוף, של הזוגיות, מול הנפרדות הממונית?
איך עושים סדר? מי צודק? האם יש בכלל צד צודק? סבוך.
בשלב מסוים בחייהם, מחליטים בני הזוג הנשואים, שהם רוצים לחתום על הסכם ממון.
הסיבות לעשיית הסכם ממון "באמצע" הנישואים
- אחד הצדדים אמור לקבל מתנה מהמשפחה שלו, והוא ו/או משפחתו שנותנת את המתנה, מעוניינים שהמתנה הזו, לא "תזלוג" מכוח הזוגיות, לבן/בת הזוג האחרים. במלים אחרות, הצד שמקבל את המתנה, מעוניין להסדיר בהסכם ממון, שהמתנה הזו תישאר שלו, ולבת/בן הזוג שלו, לא יהיה בה חלק כלשהו.
- אחד הצדדים, אמור לקבל ירושה ממשפחתו. אולי אחד ההורים, או הסבר/סבתא חולים, ואותו בן זוג שאמור לקבל את הירושה בקרוב, מעוניין להחריג אותה מהשיתוף הזוגי.
- סכסוך בין בני הזוג. הסכסוך יכול להיות לאו דווקא בענייני ממון או רכוש. הוא יכול לנבוע כתוצאה מפגיעה באמון. פגיעה ברגשות. ואז, כשמתערער האמון, מתחילים לחשוב על פרידה. ואם פרידה – כמובן שעולים ענייני חלוקת הממון והרכוש.
במצב הזה, מי ששוקל פרידה, ירצה להסדיר תחילה ומראש את ענייני הממון, תחת המסווה של "שלום בית" כביכול. במלים אחרות, גישתו תהיה בערך כך: לטובת הזוגיות שלנו, בוא/י נעשה סדר בענייני הממון שלנו. זה יעשה שקט לזוגיות. כל אחד ידע מה שלו, ומה לא שלו וכו', וכך נמשיך לקיים את הקשר (לנצח, ובאושר ועושר כמובן..).
- מחלה. כאשר אחד הצדדים חולה, במחלה קשה (והמאמר נכתב בתקופת הקורונה) – יש לו עניין בעשיית צוואה, אבל הצוואה מסדירה את הרכוש שלו, של מי שחולה, ולא של הצד הבריא. ואז, הוא מעוניין לברר ולהסדיר, מה בעצם מהרכוש הקיים של בני הזוג הוא שלו, שרק אותו הוא יוכל לצוות ולהוריש. ולצורך כך, ייעשה הסכם ממון.
- הולדת ילדים משותפים. כשנולדים ילדים, נולד איתם גם הצורך להסדיר את ענייניהם במקרה של פרידה. אמנם כל מה שקשור בילדים, לא ניתן להסדיר (בדרך כלל) בהסכם ממון. אבל, הנושא של עשיית הסכם ממון, צף ועולה על פני השטח.
אחד הצדדים, שיקדיש את עיקר זמנו לטיפול בילדים (ובמשק הבית המשותף של הצדדים), מעוניין להסדיר את מעמדו הכלכלי, ואת הביטחון הסוציאלי שלו ושל הילדים, במקרה של פרידה. אפשר ומי שממשיך לעבוד, מתקדם בעבודה, צובר מוניטין וקניין רוחני, ובן הזוג האחר מקריב את הקריירה שלו, לטובת גידול הילדים.
- גם בלי קשר להולדת ילדים, כאשר אחד הצדדים אמור לעשות "אקזיט", סטארט –אפ, הוא, או בן הזוג האחר, מעוניינים להסדיר, מה מהעושר הזה שינחת עליהם לפתע, יהיה שייך לכל אחד מהם.
דוגמאות
נניח שבני זוג נשואים כ 10 שנים. אתייחס כאן לשני נושאים, שידגימו את הקושי בעריכת הסדרי ממון בשלב הזה של חייהם:
א. רכוש עבר
- נניח שלאחד הצדדים הייתה דירה בבעלותו מלפני הנישואין. על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, (להלן: "החוק"), בפרידה, הדירה הזו שייכת לאותו בן זוג שהיה בעל הדירה. אבל החוק, כמו כל חוק אחר, הוא לאקוני. חצי משפט. לא ברור עד הסוף.
כי החוק לא מדבר על עליית הערך של הדירה בתקופת הזוגיות. על ההשבחה שלה, שצמחה בתקופת הזוגיות. החוק לא מדבר על שכר הדירה שהתקבל מהשכרת הדירה (אולי הוא הופקד בחשבון אישי, ואולי הוא הופקד בחשבון המשותף?). החוק לא מדבר על החלפת הדירה הזו, במהלך שנות הזוגיות, בדירה אחרת.
החוק לא מדבר על שיפוץ והחזקת הדירה הזו, במשך שנות הזוגיות, והחוק לא מדבר על תשלומי המשכנתא החודשיים ששולמו, אולי מהחשבון המשותף.
- בכל המצבים שתוארו לעיל, לגבי הדירה שבדוגמא הנ"ל – איך נסדיר את הזכויות בדירת העבר הזו או בזו שהחליפה אותה? מה יהיה המשקל של הפרמטרים השונים שתוארו ויתוארו להלן? מסובך.
- נניח שבני הזוג התגוררו כל השנים באותה דירת עבר של אחד מהם. גידלו בה את ילדיהם המשותפים. שיפצו אותה בכסף מהחשבון המשותף. שילמו את המשכנתא מהחשבון המשותף. בפרידה, העניין מסתבך.
כיוון שזאת עליכם לדעת: אמנם יש את החוק (שקובע שדירת עבר נשמרת כאישית של בעליה), אבל יש את אורח החיים שלכם בפועל, והכוונה המשתמעת מכך, לגבי שיתוף ברכוש אישי, אורכה של תקופת הזוגיות וכו'. ואז, חוק לחוד, ופסיקת השופט, שיכולה להיות הפוכה מהוראות החוק (בייחוד אם יעידו במשפט עדים שקרנים).
- ומה קורה אם דירת העבר הזו נמכרה, ובסכום שהתקבל ממכירתה, יחד עם כספים נוספים שהיו לכל צד, ויחד עם משכנתא, נרכשה דירה אחרת, גדולה ויקרה יותר? ומה גם שבמרוצת השנים, שוויה עלה משמעותית. איך תתחלק אותה דירה שרכשו בני הזוג, בהשקעות לא שוות? האם לכל אחד יגיע הסכום שהשקיע, או האחוז מהדירה? (וזה מאוד משמעותי כלכלית/ממונית).
ב. הכנסות שוטפות וצבירות סוציאליות
- כמו בדוגמא שהובאה לגבי הדירה, כך גם לגבי הכנסות וצבירות סוציאליות. החוק מדבר על כך שהצבירות במהלך שנות הזוגיות, הן משותפות ושוות, לכאורה, בלי קשר לגובה ההכנסה של כל אחד מהצדדים.
- אבל בואו נניח, שבמהלך שנות הזוגיות, הצדדים הפקידו את ההכנסות שלהם לחשבונותיהם האישיים. וההכנסות היו בפערים של פי שתיים או שלוש. אחד הצדדים צבר בחשבונו הפרטי סכום של 200,000 ₪ לדוגמא. איך מסדירים את זה? מי שצבר את הסכום הזה, יאמר שזה שלו.
הצד השני יאמר, שעל פי החוק, חצי מזה שלו. מה בכלל ההסדר "הנכון" למצב שבדוגמא הנ"ל? מה יכריע השופט? מה לייעץ לצדדים במקרה כזה?
- בואו נחדד את הדוגמא הנ"ל. נניח שאחד הצדדים, שעבד בהיי – טק, קיבל מניות ואופציות. והן שוות מיליון ₪. כעורך דין הסכם ממון, אני אומר/כותב לכם, שזה מורכב להסדיר את זה. האם האופציות והמניות האלו הן צבירה משותפת של שני בני הזוג?
האם הן צבירה אישית של מי שצבר אותן, על פי כשרונו, כישוריו, יכולותיו וכו'?
- כך גם לגבי הצבירות הסוציאליות. אחד צבר יותר (שכן הן נגזרת מההכנסות הלא שוות של הצדדים), ואחד פחות. יש את החוק מצד אחד, שרואה את הצבירות האלו כמשותפות ושוות, ויש את השופט מצד שני, שיחליט על פי אורח החיים של בני הזוג, וחומר הראיות שיוגש לו בעניין. (למשל, אם קרן השתלמות לדוגמא של אחד הצדדים נפדתה, והכסף הוכנס לחשבון האישי, ולא לחשבון המשותף, ואפשר לתת דוגמאות נוספות.
אם התעניינתם בהסכם ממון לבני זוג נשואים, עוד יעניין אתכם:
