התשובה היא- לכל אחד. לא משנה מה הוא גילנו, מה שוויו של הרכוש שלנו, מה מעמדנו האישי (חיים כנשואים, גרושים, אלמנים, ידועים בציבור וכיו"ב), אם יש לנו ילד אחד או כמה ילדים, או ללא ילדים כלל.
אם אנחנו רוצים לקבוע בעצמנו, בעודנו בחיים, בעודנו מסוגלים לכך, כיצד יחולק הרכוש שלנו, שכה עמלנו לצבור אותו, אנחנו חייבים לערוך צוואה.
אם לא נקבע מה ייעשה ברכוש שלנו לאחר אריכות ימינו, זה לא אומר שהרכוש שלנו לא יעבור לקרובי משפחתנו. ברור שהרכוש שלנו יעבור לילדים שלנו. לבן הזוג שנותר בחיים. להורינו ( למי מאתנו שיהיו הורים ביום פטירתנו ). לאחים. אבל, וזהו אבל גדול, הרכוש יועבר על פי הקביעה הכללית, הסטנדרטית, האחידה של החוק.
מה רע בכך? אתם תשאלו. התשובה היא שהחוק הזה אולי מתאים לחלק מהציבור (ולעניות דעתי רק לחלק קטן מאוד) אבל סביר שהוא איננו מתאים לנו.
החוק איננו מכיר את הרצונות הספציפיים שלנו, את האהבות והעדפות שלנו כלפי אהובינו, את הצרכים המיוחדים של חלק מבני ביתנו, ומאידך את הכעס, האכזבה והתסכול שלנו כלפי חלק מיקירנו ( שאולי זנחו אותנו דווקא כשהזדקקנו להם ביותר), ועוד הרשימה ארוכה.
