על פי הסכם ממון שני, סוכם כי האישה תעביר כספים על הדירה אותה רכש בעלה והיא רשומה על שמו, לצורך הקטנת המשכנתא. אם ייפרדו הרי שהאישה תקבל מחצית משווי הדירה. הבעל אמנם חתם על ההסכם אך הוא סרב לאשר אותה. האישה טענה כי בעלה הונה אותה. בית המשפט קבל את דבריה.
רקע עובדתי
הצדדים המעורבים בפרשה הינם בני זוג שנישאו בשנת 2008. לאחר כשמונה שנות נישואין, בשנת 2016, הגישה התובעת לבית הדין האזורי בירושלים – תביעת גירושין.
לאחר כחודש ימים היא הגישה את תביעותיה לבית המשפט. באותו פרק זמן הגיש הנתבע אף הוא את תביעתו.
בני הזוג הינם הורים לשלושה ילדים. בני שש, שבע ותשע.
על פי טענת הנתבעת, בתאריך 6/2/2016 התפרץ הנתבע בהתפרצות זעם קשה במיוחד. באותו זמן היא הסתגרה בחדרה והזעיקה את המשטרה. ניתן צו הרחקה נגדו. היא טענה גם כי המשטרה מצאה באותה הזדמנות כמות גדולה של סמים בבית. על פי דבריה, אירוע זה היה הקש ששבר את גב הגמל. היא טענה כי – "כמעט לאורך כל שנות נישואיהם חוותה התובעת אירועים חוזרים ונשנים של אלימות. היא ניסתה לסייע לו להיגמל מהסמים, אך הוא סירב לקבל טיפול גמילה מסודר והמשיך בהתפרצויותיו האלימות".
לאחר מספר ימים נערך דיון בבקשתה של התובעת שם היא טענה כי באותו אירוע קילל אותה בעלה, בקללות גסות. איים עליה, על הוריה ועל אחיה. היא הדגישה עוד כי בעלה נוהג לעשן סמים בבית והגם שעם הילדים הוא מתנהג בסדר גמור, אך אתה הוא אלים ותקיף גם כאשר זה בנוכחותם של הילדים.
לאחר כשבוע נערך דיון אשר בו הסכימו שני הצדדים לעבור בדיקת פוליגרף, בו התברר כי אכן הבעל הביא הביתה שלוש אדניות עם סמים קלים אך כאשר האישה התנגדה לדבר הוא הוציא אותם מהבית. התברר כי הבעל עוסק בסחר בסמים, זאת ללא ידיעת אשתו.
הצדדים הגיעו להסכמה באותו דיון כי הבעל לא ייכנס מרצונו אל הדירה, הוא לא יתנהג באלימות מכל סוג שלא יהיה, כמו כן נקבעו הסדרי ראייה זמניים בינו לבין ילדיהם. חלק מהם בדירה המשותפת.
בדיון נוסף שהתקיים התנגדה האישה להצעה שהציע בית המשפט אשר על פיו יתגרשו הצדדים לאלתר כאשר האישה תוותר על כתובתה, על תוספת כתובתה וכי ייקבע רק מועד הוכחות אחד על מנת להסדיר את נושא המזונות, עניני המשמורת והדירה.
על כן נקבעו ישיבות נוספות אשר בהן העידו פקידת הסעד וכמובן גם שני הצדדים.
תביעת המשמורת
כאמור נקבעו הסדרי ראייה זמניים. אך כאשר התקיים הדיון בעניין הסדרי ראייה קבועים טענה האם כי בכל השנים היא זו שהתמסרה בכל ליבה לגידול הילדים ובמיוחד אחד מהם הסובל ממום נדיר במערכת השמע. היא טענה כי האישיות המורכבת שלו והאלימות שלו כלפי אנשים כמו גם העובדה שהוא מעשן סמים, אינה מאפשרת לו להיות משמורן של הילדים.
הבעל מנגד טען כי לאם קשיי תקשורת עם סביבתה וכי הוא זה שניהל את התקשורת עם מוסדות החינוך של הילדים. הוא טען לקשר טוב עם הילדים, הם אוהבים אותו וקשורים אליו למרות שהתובעת עשתה ככל יכולתה על מנת להרחיק אותם ממנו.
הוא טען כי הוא משמש עבורם דמות חיונית ומשמעותית וכי חשוב שיקבעו לו הסדרי משמורת. בעניין הסמים טען כי בעבר הוא אכן עישן אך הוא נגמל זה מכבר ואף נבדק אחת לחודש תחת פיקוח מעבדתי.
אי לכך נקבעו הסדרי משמורת בביתם המשותף כמו גם בדירת האב.
תביעת הרכוש
למעשה חתמו בני הזוג על שני הסכמי ממון. הראשון היה הסכם טרום נישואין, כאשר ההסכם קבע כי הדירה שבהמשך הפכה לביתם המשותף הוא רכוש הבעל בלבד. כעבור מספר שנים שונה ההסכם וצוין כי האישה תעביר סכום של 100 אלף ₪ לצורך הקטנת המשכנתא ובמקרה שייפרדו היא תקבל חצי משווי הדירה ולמקרה שלא תרכוש דירה היא תקבל את הכסף שהשקיעה.
ברגע האמת סרב הבעל להכיר בדברים וטען כי ההסכם נחתם תחת לחץ היות ואשתו איימה שהוא לא ייראה את הילדים.
הכרעה
בית המשפט קבע כי גם אם הסכם הממון לא אושר, הוא עדיין יכול להיות בתוקף, כפי שנקבע בחוק במקרים חריגים. כמו לדוגמא, כאשר צד אחד נוהג שלא בתום לב.
השופט לא האמין לאיש שחתם על ההסכם החדש רק בגלל איומי אשתו. השופט העדיף את גרסתה של התובעת כי הנתבע למעשה לקח את כספה ואחר כך סרב לאשרו.
השופט כתב – "לפנינו מקרה מובהק… בו צד אחד נוהג בחוסר תום לב, ולאחר שנהנה מהוראות ההסכם המטיבות עמו, מתנער וטוען כי לפנינו הסכם לא תקף".
על פי ההתנהלות שלהם משך השנים ברור כי הבעל בקש לשתף את אשתו בדירה ומסיבה זו קבע כי ההוראות בהסכם השני תקפות.
התובעת תקבל את חלקה בדירה.
קראו גם על הנושאים הבאים:
