אישור הסכם ממון – אבחנות קריטיות

למידע נוסף על אישור נוטריוני של הסכם ממון.

אני יודע שאולי נבהלתם מכותרת המאמר. מה כבר יכול להיות קריטי, אתם חושבים, באישור ההסכם?

המאמר הזה יבהיר לכם בקצרה, את חשיבות הנושא.

אישור הסכם ממון – דרישה של החוק

האם הסכם ממון תקף ללא אישור? התשובה היא לא, לא תקף,  אלא אם כן אתם חיים כזוג ידועים בציבור. אישור הסכם ממון, הינה דרישה של החוק, לגבי זוגות נשואים ( כולל נישואים אזרחיים ), או זוגות שמתכוונים להינשא. החוק הרלבנטי הוא חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג, 1973.

מאחר וזו דרישה של החוק, ( למעט לגבי זוגות "ידועים בציבור" ) הרי שבלי האישור הזה ההסכם איננו תקף. האם ידעתם את זה? כלומר, הורדתם דוגמא של הסכם ממון מהאינטרנט, חתמתם עליה, שמתם אותה במגירה. כעבור כמה שנים אתם נפרדים. אחד מכם מעוניין להסתמך על ההסכם הזה, שלא אושר. הוא לא יוכל. הוא לא יוכל אפילו להראות אותו לשופט. כלומר, הסכם ממון בלי אישור, איננו תקף. זה כאילו לא עשיתם הסכם ממון.

מי מאשר הסכמי ממון? מי חייב ומי פטור מלאשר את ההסכם?

מהו אישור על הסכם ממון? האם הסכם ממון מחייב אישור בית משפט? אנא ראו בהמשך המאמר. בעקרון, אישור של אחד הגורמים שנקבעו בחוק ( אתם בוחרים אחד מהם ): נוטריון, בית משפט, רשם הנישואין, בית הדין הרבני. אתם מתייצבים בפני מי שבחרתם, חותמים בפניהם, והם מאשרים שהבנתם את ההסכם ושחתמתם בפניהם.

זוגות נשואים – חייבים. הסמכות לאשר את ההסכם היא רק לבית המשפט או לבית הדין הרבני

זוגות לפני חתונה ( זוגות שיש להם תאריך נישואין, או כאלו שהם בלי תאריך עדיין, אבל יכולים לכתוב בהסכם שבכוונתם להינשא בקרוב ) – חייבים. הסמכות לאשר את ההסכם היא לאחד מאלו: בית המשפט, בית הדין הרבני, נוטריון, רושם הנישואין. בהקשר זה אולי תרצו לקרוא גם על הסכמי ממון לפני החתונה.

בני זוג שאינם באחת מהקטגוריות הנ"ל ( ידועים בציבור, כולל בני זוג חד מיניים ) – אישור הסכם ממון איננה חובה, אבל אתם רשאים לאשר את ההסכם בבית המשפט, או לחתום עליו בפני נוטריון.

נוטריון או בית משפט? האבחנות הקריטיות

שיקולי בית המשפט באישור הסכם ממון

עורך דין ונוטריון אורי גנור,  עוסק ומתמחה אך ורק בהסכמי ממון בין בני זוג, ובצוואות ( המשלימות את הסכם הממון ).

הכנתי מאות הסכמי ממון. הניסיון, הידע והתובנות שנרכשו, הם בעלי חשיבות רבה, ומובאים לכל זוג שמגיע אלי.

נניח שמגיע זוג לבית המשפט או לבית הדין, עם הסכם מוכן וחתום על ידם, מציג את ההסכם לשופט ומבקש כי השופט יאשר את ההסכם, ובכך ייתן לו תוקף של פסק דין. מה צריך השופט לעשות?

להלן מה שדורש המחוקק מהשופט:

"האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו"

מה הם הכלים של בית המשפט לברר שבני הזוג אכן הבינו את משמעותם של ההסכם ושל תוצאותיו?

בכל הליך משפטי בבית המשפט מתייצבים באולמו של השופט שני צדדים. תמיד שני צדדים. צד תובע ומולו צד נתבע. צד מבקש, ומולו צד משיב. צד מאשים, ומולו צד נאשם. ההליך המשפטי כולל העדת עדים, חקירתם בחקירות שתי וערב, הצגת מסמכים וראיות שונות נוספות, ובסופו של ההליך, מחליט השופט ונותן את פסק דינו לאחר שבחן את כל החומר שהציגו לו שני הצדדים.

בנושא הסכם ממון, אין שני צדדים. בני הזוג הם צד אחד. מולם אינו ניצב "הצד השני" החולק עליהם ומביא את עמדתו השונה, על מנת שהשופט יכריע. איך יברר השופט, מבלי שניתנים לו כלי הבירור שישנם במשפט רגיל?

האם די בהצהרה של שני בני הזוג שהבינו את ההסכם ואת תוצאותיו? לכאורה, מדוע לא? הרי שני הצדדים הם בגירים, מביעים בקולם ובהתנהגותם את הסכמתם ורצונם המשותף כי יינתן להסכם האישור, אז האם בית המשפט אשר יקבל את ההצהרה הזו, יצא ידי חובתו לבירור רצונם והבנתם?

לחילופין, האם ניתן להסתפק בכך שיחד עם בני הזוג התייצב עורך הדין אשר ערך את ההסכם, והודיע לבית המשפט כי הסביר להם את ההסכם והשלכותיו לעתיד?

לחילופין, האם על בית המשפט לעבור בעצמו עם בני הזוג על ההסכם, סעיף אחר סעיף, ולהסביר להם את תוכנו ומשמעותו? האם בנוסף או לחילופין, עליו לערוך להם מבחן הבנה?

השאלה העולה איפה, במאמר זה היא בקצרה, עד כמה עמוק צריך בית המשפט להיכנס לגופו של ההסכם, לבירור ההבנה והרצון החופשי של בני הזוג, והבנתם את ההשלכות של כל סעיף שבהסכם, על בני הזוג בעתיד.

השאלה הוכרעה בפסק דינו של השופט י' שנלר, בפסק הדין פלונית, כדלקמן:

"כלל שמדובר בהסכם שניתן לראות את תוכנו כתוכן 'שגרתי', עד כמה שניתן לראות בהסכמי ממון, אזי גם ההסבר הנדרש הנו בדרגה פחותה, לעומת הסכם שניתן לראותו כחריג ועל כן טעון הוא הן הסבר מפורט יותר מבית המשפט והן בחינת יתר של אותה הבנה נדרשת על ידי שני בני הזוג לרבות הרצון החופשי"

"יתכנו מקרים בהם על בית המשפט לסרב לאשר את הסכם הממון, זאת אם נוכח הוא שהגם שעל פני הדברים, אכן מובע רצון לאישורו של ההסכם, אין הדבר עולה בקנה אחד עם מכלול הנסיבות ומכלול ההבנות הקשורות לאותו הסכם ספציפי" לא חזות דברי צד זה או אחר היא המחייבת את בית המשפט, אלא אותה בחינה אמיתית, טרם מתן אישור זה או אחר."

"עם זאת בית המשפט לא יסרב לאשר הסכם אך ורק הואיל ולדעתו קיימים בו תנאים מקפחים" כיוון ש"אפשר שצד, המתקשר בחוזה, מודע לכך, כי ההשגים הם בעיקר לזולתו ובכל זאת מטעמים הרצויים לו הוא מתקשר באותו הסכם.

אל לו לבית המשפט להתערב בכגון דא, לעשות הסכמים עבור בעלי הדין שהתקשרו ביניהם או לשפר או לשנות את שנקבע על ידיהם בהסכם, רק משום שנראה לו, לבית המשפט, כי ההסכם, שנכרת מרצונם של בעלי הדין, אינו צודק או שהוא מקפח קיפוח של ממש את אחד המתקשרים"

והמסקנה בסיום:"על בית המשפט לבחון בכל מקרה ומקרה את ההסבר הנדרש באותו הסכם ספציפי.

לפיכך, ניתן לומר שככל שההסכם יהיה תמציתי ושגרתי פחות , וימצאו בו הסדרים מקפחים ושאינם מאוזנים על אחד מבני הזוג, כך יהיה בית המשפט מחויב להעמיק את הביקרור שלו לגבי הבנת הצדדים את ההסכם, ולגבי הרצון החופשי שלהם להיקשר באותו הסכם, ובמיוחד להעמיק את הבירור עם הצד המקופח. מרגע שהשתכנע בית המשפט כי אכן זהו רצון בני הזוג, והם מבינים את התוצאות האפשריות של ההסכם- הוא יאשר אותו וההסכם יהפוך להיות פסק דין של בית המשפט.