חוק הירושה קבע לגבי הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות, כי ניתן לתקן אותה ( במקום לפסול אותה ), בהתאם לכוונה האמיתית של המצווה.
"הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה: אם אי אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה" ( לא נכתב שהצוואה כולה בטלה אלא רק על אותה הוראה המבוססת על טעות ).
השופט ברק סבור שלהשלמת צוואה בשל טעות יש לפנות לנסיבות, לאור ראיות חיצוניות. חולקים עליו מלומדים אחרים, שסבורים כי יש להחיל דווקא פרשנות מצמצמת, וזאת לאור נוסחו של הסעיף.
בפסק דין בעניין עיזבון המנוח בינשטוק, ציווה המנוח מחצית מרכושו לאחותו ולילדיה, ומחצית – לאוניברסיטה העברית בירושלים. בצוואה מאוחרת שלו ( האחרונה ), השאיר את כל רכושו לאוניברסיטה העברית ולקרן ליב"י, ומאומה לאחותו ולילדיה. השופט בזק, מבית המשפט המחוזי בירושלים, היה סבור ( כפי שהוכח לו במהלך המשפט ), שהמנוח הדיר את אחותו וילדיה מתוך מחשבות שווא, שהם רודפים אותו, מחשבות שהאמין בהם באופן בלתי אמיתי, מתוך תעתועי מחלת נפש שהיה מצוי בה. המסקנה של השופט בזק, כפי שקבעה בפסק דינו, היא כי מחצית מהעיזבון שניתנה בצוואה האחרונה לקרן ליב"י תינתן בחלקים שווים לאחות, לשתי בנותיה ולקרן ליבי. בכך עשה השופט תיקון מהותי ( ולדעת כותב המאמר, התערבות מרחיקת לכת בצוואה ), בהנחה שהמצווה טעה. גישת השופט בזק אפשרה להביא ראיות חיצוניות, לגבי האעות, הלא הם ראיות בדבר המחלה הנפשית של המנוח, וכתוצאה ממנה, מחשבות הסרק בדבר רדיפתו על ידי אחותו וילדיה.
לדעת כותב המאמר, ועם כל הכבוד לרצונו של בית המשפט לשמוע ראיות לגבי נסיבותיו האישיות של המצווה, או ראיות אחרות, שהן חיצוניות לצוואה עצמה לגופה, יש לשים להתערבות הזו גבולות ברורים. ללא גבולות, יוכל כל בית משפט להחליט מה בצוואה יהיה שריר וקיים ומה לא- וזו התערבות מסוכנת. במקרה שהובא לעיל, הסכים השופט לקבוע כי המצווה היה חולה נפש, וזאת, מבלי שיכול היה אפילו לאפשר למצווה להתנגד לקביעה זו, על ידי הופעה בבית המשפט והבאת עדים מטעמו. המצב שנוצר קיצוני. בית המשפט מחליט לגבי אדם שהלך לעולמו, כי הוא היה חולה נפש. לא זו אף זו. בית המשפט מחליט, על פי ראיות חיצוניות, אך בהעדר ראיות מטעם המנוח עצמו כמובן ) שאותה מחלה אכן גרמה לו לחשוב שאחותו וילדיה רודפים אותו. ולא רק שרודפים אותו, אלא שהרדיפה היא כה חזקה ופוגענית, עד שהוא מוצא לנכון להדירם מרכושו. זה מרחיק לכת. ואולי אילו היה המנוח בחיים, והיה מתנהל משפט בנוכחותו, היה מצליח להראות שאכן רודפים אותו?
גם אם נניח שהמנוח האמין תחת מחלתו כי רודפים אותו. גם אז, האם אסור לו להדיר מעיזבונו כל אדם, ולרבות אנשים מסוימים שנראה לו שהם רודפים אותו?
