פסקי דין בנושא ביטול הסכם ממון

תה"ס 963-07-13 

	תה"ס 963-07-13 מ. נ' מ.  ע"ר 45631-09-16 מ. נ' מ.  ע"ר 27889-04-16 מ. נ' מ.    לפני כבוד השופט ארז שני
התובע:		ש. מ. ע"י ב"כ עו"ד יאיר גרין, עו"ד ניצן שמואלי ועו"ד שמאי מנטש
נגד
הנתבעת:		ו. מ. ע"י ב"כ עו"ד דני שרמן ואח'
פסק דין

"לי נקם ושילם לעת תמוט רגלם…….(דברים ל"ב)

 

האם בנסיבות המתוארות בפני יש לבטל את הסכם הממון שנערך בין הצדדים ביום 26.06.2011, אשר אושר וקיבל תוקף של פסק-דין ביום 14.09.2011, על פי העילות של עושק, טעות, הטעייה והעדר תום לב – זהו נושאו של פסק-הדין. או במילים אחרות, האומר לרעהו: "אשתמש בפרסומך ברבים, לגלות כי אתה בוגד ואולי דו מיני, אם לא תמחל על רכושך", רובו, כולו מאי? 

 

רקע עובדתי

1. הצדדים (להלן: "האיש" ולהלן: "האישה") נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1995 ומנישואין אלו נולדו להם שתי בנות.

 

2. לאיש אלו הם נישואיו השניים ומנישואיו הראשונים לו בן בגיר; לאישה אלו הם נישואיה הראשונים.

 

3. האיש הינו פרופסור, איש אקדמיה נודע בתחומו ובעל חברה העוסקת בייעוץ אסטרטגי (להלן: "חברת ….") ואילו האישה אינה עובדת מיום נישואיה.

 

4. לאורך נישואיהם, חלו בין הצדדים משברים בחיי הנישואין אך הם הצליחו לאחות את הקרעים ביניהם והמשיכו לחיות יחדיו.

 

5. ביום 26.06.2011, לאחר פרוץ אחד המשברים, חתמו הצדדים על הסכם ממון אשר אושר בפניי (תה"ס 42815-06-11) וקיבל תוקף של פסק-דין ביום 14.09.2011 (להלן: "ההסכם"). 

 

6. על-פי האמור בפרוטוקול אישור ההסכם, הצדדים היו כביכול מיוצגים על ידי עורך דין מטעמם, ולאחר שבית המשפט ציין לפרוטוקול כי הם חתמו על ההסכם מרצונם ובהסכמה מלאה וכי הבינו את תוכנו של ההסכם, את מהותו ואת התוצאות הנובעות ממנו, אישר בית המשפט את ההסכם.

 

7. בהמשך, ביום 05.10.2011, נתקבלה בקשתו של עורך הדין אשר ערך את ההסכם (להלן: "עורך הדין ….") לתיקון פרוטוקול אישור ההסכם ובה ציין כי הוא ייצג את האישה בלבד. אמור מעתה כי עת אושר ההסכם וגם עת התנהל המשא ומתן לחתימתו, לא היה האיש מיוצג. 

 

8. בהסכם נקבעה הפרדה רכושית בין הצדדים בנכסים שאינם רשומים במשותף ו/או שהשיתוף בהם לא נקבע בהסכם. עוד נקבע כי בבעלות האישה יהיו דירה ברחוב …. (להלן: "דירת …."), הבית ברחוב ….. (להלן:" בית ….") וחשבונות בנק הרשומים על שמה של האישה (להלן:" החשבונות"), ואילו בבעלות האיש יוותרו כלל הזכויות והחובות של חברת "…." (להלן: "חברת …..") למעט הכספים שיהיו בחשבון החברה בעת הפירוד וכן חשבונות בנק הרשומים על שמו של האיש.

 

9. עוד נקבע בהסכם כי את המשכנתא על בית …. ישלם האיש גם בעתיד וזאת עד לסילוקה המלא, כלל זכויות הפנסיה של האיש מאוניברסיטת תל-אביב תהיינה גם הן לאישה ולאחר פטירתה – לבנותיהם, ואגב חלוקת בעלות בחשבונות משותפים שונים (חסכון, חשבון בחו"ל), תוך שאם מי מהצדדים יחליט להתגרש, יחולקו חשבונות אלו בהתאם לקבוע בהסכם.

 

10. להלן עיקרי ההסכם בין הצדדים שאושר וקיבל תוקף של פסק-דין:

 

"4.א.רכוש בבעלות האישה ללא כל סייג

• דירה ברח' ….. , הידועה כגוש ….חלקה ….תת חלקה … רשומה במרשם המקרקעין ע"ש ו. ל. (שם נעורי האישה) (להלן: "הדירה ברח' …."). 
• בית ברחוב ….. , הידועה כגוש …. חלקה ….תת חלקה …. רשום ע"ש ו. מ. (להלן: "הבית ברח' …."). 
• כל חשבון בנק או זכות כספית או אחרת הרשומה על שם האישה. 
• כל חוב של האישה שהוא חוב שלה בלבד ולבעל לא יהא כל חלק ו/או חבות בגינו. 

 

ב.רכוש בבעלות הבעל ללא כל סייג

• כל הזכויות והחובות בחברת "….. אסטרטגיות" בע"מ ח.פ….. ("החברה"). למנוע כל ספק, כל תקבול ו/או חוב של החברה הם של הבעל בלבד ומענינו שלו בלבד ולאישה לא יהא כל חלק לא בזכות הנובעת מהחברה ולא בחוב כלשהו של החברה. אמור זה הוא בכפוף למפורט להלן:

  מוסכם בזאת כי במהלך החיים המשותפים של הצדדים וכל עוד הם חיים ביחד, יחולקו כל הכספים והתקבולים שיווצרו ו/או יתקבלו בחברה בין הצדדים בחלקים שווים לאחר הוצאות החברה. במקרה של פרידה אזי הכספים שיהיו ו/או נצברו בחשבון החברה וטרם חולקו, יחולקו בין הצדדים ביום הפרידה בחלקים שווים ביניהם, לאחר הפחתת הוצאות החברה בהתאמה. 

• כל חשבון בנק או זכות כספית או אחרת על שם הבעל. 
• כל חוב של הבעל הוא חוב שלו בלבד ולאישה לא יהא כל חלק ו/או חבות בגינו. 

 

5.המשכנתא

  על הבית ברח' …. רובצת משכנתא נשוא חוב לבנק הבינלאומי הראשון בע"מ ע"ס מקורי של 1.7 מיליון ₪ (להלן: "חוב המשכנתא") מוסכם ומובהר כי חוב המשכנתא ישולם במלואו ועפ"י תנאי החבות לבנק ע"י הבעל, והחבות לפירעון חוב המשכנתא חלה על הבעל בלבד. הואיל ונרכשה פוליסת ביטוח לאבטחת תשלום חוב המשכנתא, הבעל מתחייב להמשיך ולשלם את פרמיות פוליסת ביטוח זו ולא לשנות את תנאי הפוליסה באופן שיפגע באבטחת חבותו לפירעון חוב המשכנתא. 

 

6.זכויות מפנסיה ב…..

  הבעל מתחייב מפורשות לעשות את כל הנדרש ומתבקש ממנו כדי להורות ולוודא כי כל זכות הנובעת מזכויותיו כעובד ….. לרבות כל זכות המוקנית לשארים ו/או כל זכות צבורה, תהא מוקנית לאישה בלבד, ואחרי פטירת האישה, לשתי בנות בני הזוג ….., הכל כפוף ובהתאם לתקנות ה……. 

 

7.חשבון חסכון ב…….

  לצדדים חשבון כספי בקרן פנסיה בשם "……" שפרטיה…. (להלן: "") מוסכם בזה כי הזכויות הרשומות ע"ש הבעל….. הם בבעלות: 70% לבעל ו-30% לאישה. הבעל מחזיק ומנהל הכספים, כדי חלקה, כנאמן שלה עד וכפוף לדרישתה להעביר לה את הכספים. 

 

8.חשבון ב……

  לצדדים חסכון כספי בבנק ….. בסניף שכתובתו….., ומספר החשבון הוא….. (להלן: "החשבון ב….") מוסכם בזה כי כל הזכויות הרשומות ע"ש הבעל בחשבון ….. שייכות 50% ו-50% לאישה. הבעל מחזיק ומנהל עבורה את הכספים, כדי חלקה, כנאמן שלה עד וכפוף לדרישתה להעביר לה את הכספים. 

 

9.חשבון בבנק …..

  לצדדים חסכון כספי בבנק ….. (להלן: "החשבון ב….") מוסכם בזה כי הזכויות הרשומות ע"ש הבעל בחשבון ב…. הם בבעלות: 50% לבעל ו-50% לאישה. הבעל מחזיק ומנהל עבורה את הכספים, כדי חלקה, כנאמן שלה עד וכפוף לדרישתה להעביר לה את הכספים."

 

11. ביום 01.07.2013, לאחר ששוב חל משבר בין הצדדים, הגישה האישה תביעה לאכיפת ההסכם/תובענה להליכי ביצועו של הסכם הממון ובהמשך אף פתחה תיק הוצאה לפועל וערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל, שם, המונח גם הוא בפניי. 

 

12. ביום 23.10.2013 הגיש האיש כתב הגנה ויחד עמו תובענה שכנגד, בה ביקש, כסעד הצהרתי את ביטולו של ההסכם.

 

13. ביום 23.03.2015, במסגרת קדם משפט בתובענות נוספות של הצדדים (לעניין משמורת ומזונות הקטינות – בנות הצדדים), בהסכמת האישה נמחקה התובענה לאכיפת ההסכם, תוך שקבעתי מועדי הוכחות לתובענת האיש באשר לביטול ההסכם.

 

14. דיוני ההוכחות (כ-8 במספר) התפרסו על פני למעלה משנה.

 

טענות האיש (התובע)

15. האיש טוען למצב נפשי ירוד הכולל דכאון כרוני, מצוקות נפשיות משמעותיות, התקפי חרדה המלווים אותו כתוצאה מהשתתפותו במלחמת ששת הימים, אשר השפיעו בצורה מוחלטת על התנהלותו. האיש סבל ועודנו סובל משך שנים רבות ומטופל על-ידי פסיכיאטרים וכיום מוכר כ"הלום קרב".

 

16. לטענתו, חתם על הסכם הממון רק בכדי לרצות האישה ולשמר את התא המשפחתי כתנאי להמשך חיי הנישואין ואיחוי הקרע בין הצדדים – כל זאת כאשר נעדר הוא כל יכולת להפעיל שיקול דעת ממשי ולהביע התנגדות.

 

17. לטענתו, לא היה הוא מעורב כלל בפרטי החוזה, לא בחר בעורך הדין אשר נבחר על-ידי האישה ואף לא הבין המשמעות כי זה האחרון מייצג, כביכול, את שניהם, האישה שהיא זו שהכתיבה את הוראותיו של ההסכם מבלי לערבו ואף מבלי שניתנה בידיו היכולת להבין את משמעותו, להפעיל שיקול דעת כלשהו או להביע התנגדות. למעשה, כדבריו של האיש: "זה היה פרויקט של ו." והוא עצמו לא היה מיוצג.

 

18. עוד טוען הוא כי למען "שלום בית" ופיוס האישה, החרדה מפירוק התא המשפחתי, היה מוכן לחתום על ההסכם אשר קיפח ונישלו למעשה, מכל רכושו וזכויותיו.

 

19. האיש טוען כי מדובר בהסכם המנצל את חולשתו באופן מחפיר, הסכם שתוצאותיו מקפחות, בלתי צודקות ובלתי מתקבלות על הדעת, שכן מותירות אותו בגיל מתקדם, כשהוא חסר כל וללא מקור הכנסה.

 

20. עוד טוען האיש כי ההסכם כפי שנוסח, נוסח בצורה מטעה שאף הטעתה את בית המשפט בשעתו, כאשר נתבקש האחרון לאשרו.

 

21. האיש טוען כי רישומו של "בית …." על שמה של האישה בלבד, נעשה כתוצאה ממשבר בחיי הנישואין ותוך ניצולה של האישה את מצוקתו. מדובר ברישום בלבד, שכן זהו הנכס המשמעותי ביותר שהיה לצדדים ושימש כבית מגוריהם, לאמור, כי על-פי הדין ובמנותק מן הרישום, עסקינן בבית שמחציתו לאיש היא.

 

22. האיש טוען כי מדובר בהסכם אשר תנאיו גרועים ובלתי סבירים באופן קיצוני ולרעתו, שכן בידי האישה נותרות בסופו של יום למעלה משלוש דירות ואילו הוא נותר ללא קורת גג, מבלי "סידור לדיור חלופי" כדבריו. בנוסף, עליו להמשיך ולשלם משכנתא לבית …., בית אשר נותר בידי האישה והוא אינו גר בו עוד.

 

23. עוד טוען האיש כי הסכם הממון גוזר עליו, לעת זקנה "חיי עוני ודלות עד כדי פשיטת רגל" והוא בגילו נותר מרושש, בחוסר כל ובחובות עצומים, ה"הנופל כנטל על החברה" – דבר הנוגד לטעמו את תקנת הציבור. 

 

 

24. לעניין חברת "…..", טוען האיש כי הכנסותיה נובעות רק מהשתכרותו פרי עבודתו, מדובר בחברת איש יחיד וערכה הנוכחי הוא אפסי, זאת משום שהחברה אינה מניבה רווחים ואין בעובדת השארתה בידיו, כדי לאזן את העיוות שנוצר בחלוקת הנכסים אשר בהסכם הממון. אם תרצה תוכל במילים אחרות לתאר את טענת האיש לגבי החברה, כהסתפקות בהשארת "פטיש בידי נגר".

 

25. עוד טוען האיש כי בנוסף לחתימתו על ההסכם, "אולץ" הוא לחתום על צוואה בה מותיר את כל רכושו לאישה, תוך שזו מנשלת לחלוטין את בנו מנישואיו הראשונים, אשר גם עליה חתם מבלי יכולת להתנגד כתוצאה מנסיבות המשבר, ניצול חולשותיו מהן סבל, מצבו הנפשי והקוגניטיבי אשר לא אפשרו לו להתנגד לתכתיביה של האישה. עוד מוסיף כי העתק מהצוואה אף לא הגיע לידיו אלא לאחר שפנה לקבלתה, בשלב מאוחר יותר.

 

26. באשר למצבו הנפשי מוסיף האיש כי סובל הוא מפוסט טראומה המשפיעה והופכת אותו לאדם תלותי ובעל יכולת תפקודית מוגבלת במצבי לחץ – כל אלו הובילו אותו לקיום יחסי תלות טוטאלית באישה ומכאן שחתם על הסכם הממון, בלא שהפעיל כל שיקול דעת.

 

27. האיש טוען כי האישה הטעתה אותו, בכך שהציגה בפניו מצג שווא כי מדובר בהסכם ל"שלום בית", שכן סמוך לאחר החתימה על ההסכם והצוואה, חלה התדרדרות ביחסיהם וכל ניסיונותיו לשקמם עלו בתוהו, תוך שמנצלת היא את מצוקתו, לאמור כי ההסכם לא היה אלא מלכודת, שעם חתימתו אצה האישה להפעילו.

 

28. עוד טוען כי האישה "נאלצה" להסתייע בהאשמות שווא כנגדו, ואלו מלמדות על קנוניה ורמייה אשר נועדו לנצל את חולשתו ומצביעות על העדר תום לב מצידה של האישה. 

 

29. באשר לטענת האישה כי על האיש לשלם מחיר, על שגרם לפירוק התא המשפחתי בשל "בגידותיו" כדבריה, טוען האיש כי יש להפריד בין ענייני הרכוש לענייני הרגש והסכם ממון לא נועד להיות "סנקציה עונשית" (כדבריו), כתוצאה ממעשיו.

 

30. לבסוף טוען האיש, כי לא היה איחור או שיהוי בהגשת תביעתו לביטולו של ההסכם, שכן בשל מצוקתו הנפשית המתמשכת, הדחיק את השלכותיו של ההסכם ל"קרן זווית" עד אשר האישה החליטה "להפעיל" את ההסכם. עוד מוסיף, כי ביחסי המשפחה בין בני זוג אין המקובל לשלוח הודעות ביטול זה לזו בין בני זוג, ומשכך "מרוץ הזמנים" כלל לא החל (כדבריו).

 

טענות הנתבעת (האישה)

31. לטענת האישה הסכם הממון הינו הסכם "שלום בית" ולחילופין "גירושין" על כל העניינים הכרוכים, אשר אושר וקיבל תוקף של פסק-דין בבית המשפט. הסכם זה הוסבר לצדדים בשפה פשוטה, כולל השלכותיו והם שניהם הצהירו כי הסכם זה ברור להם, נעשה הוא מרצונם ובהסכמתם והם מבקשים את אישורו.

 

32. עוד מוסיפה האישה, כי האיש חתם על ההסכם כדי לזכות במחילתה על בגידותיו ולשמר את חיי הנישואין, אך כדי להשיג את מבוקשו הונה אותה והתחייב כלפיה בחיובים, מהם מבקש הוא כיום להתנער (אמור מעתה כי בין הצדדים אין מחלוקת כי ההסכם הוצג לאיש כמי שמטרתו לשמר את הנישואין.

 

33. האישה טוענת כי תביעת האיש לביטול ההסכם היא תביעה המוגשת בחוסר תום לב מובהק וכוללת טענות שקריות, תוך העלמת עובדות הנוגעות למשבר הזוגי ביניהם, שכן נסיבות בגידותיו הרבות הן שהביאו את האיש להתחייב בהתחייבויות ממוניות ורכושיות, כולל הסכם הממון.

 

34. עוד טוענת האישה כי "בית …." נרשם על שמה בלבד, כולל המשכנתא הנלווית, ללא שום קשר לחתימת הסכם הממון וזאת משום שנועד למטרה ספציפית של עתיד הבנות ומדור המשפחה ולכן אינו בר איזון. מכאן ש"חישוביו" של האיש בנוגע לתוצאות הממוניות של ההסכם, מוטעים הם.

 

35. האישה טוענת כי ההחלטה על השתכללות הסכם הממון לא נבעה ממקום של חולשה מצד האיש, אלא מתחושת "אשם" כלפיה וכן מרצונו לפצותה והוא פעל באופן שקול ורציונלי, שכן היה מוכן לוותר על כל רכושו כדי להציל את נישואיו.

 

36. האישה טוענת כי טענותיו של האיש באשר למצבו הנפשי, מצוקתו והטראומה ממנה סובל הן טענות מופרכות לחלוטין אשר מועלות לצורכי תביעתו בלבד, שהרי הסכם ממון כמעט שאינו בר ביטול.

 

37. באשר לטענתו לעניין ייצוגו על-ידי עורך דין, הרי שטענתו שקרית שכן עורך הדין … הציע לאיש מספר פעמים לשכור עורך דין מטעמו, אך האיש סירב בכל תוקף ועל כך אין לו להלין אלא על עצמו. לראייה, הוגשה בקשה לתיקון פרוטוקול הדיון באשר לייצוג הצדדים, אשר אושרה על-ידי בית המשפט.

 

38. טוענת האישה כי כל טיוטות ההסכם שערך עורך הדין …. הועברו ישירות לאיש, הוא השיב עליהן והוראות ההסכם כפי שנוסחו, תאמו את הסכמות הצדדים.

 

39. עוד טוענת האישה כי "הקריבה" את חייה האישיים לטובת התא המשפחתי, לא היה בידה כל ביטחון כלכלי ומטרת ההסכם היתה ליתן בידיה מקורות הכנסה שוטפים ועל בסיס אלו נקבעו עקרונותיו של הסכם הממון, אשר היה מבוסס על הפרדה רכושית בין הצדדים, כאשר כל צד נותר הבעלים של הרכוש אשר בבעלותו.

 

40. האישה טוענת כי לאחר חתימת ההסכם, חזרו הם לחיות ב"שלום בית" ולא היו לה מזימות כלשהן כנגד האיש כפי אשר טוען הוא, וראייה לכך שעברו חלפו כמעט שנתיים מיום אישור ההסכם – ההפך הוא – האיש הוא זה אשר דחף והביא למשבר הנישואין שבסופו של יום גרם לגירושי הצדדים.

 

41. האישה טוענת כי חתימתם על ההסכם, יסודו בחוזה ומהווה הוא פרי פשרה ביניהם, שבית המשפט אישרו וזו שוללת את טענת האיש בדבר העדר גמירות דעת או פגמים ברצון הצדדים.

 

42. האישה טוענת כי תביעתו של האיש לביטול ההסכם מוגשת לאחר שנתיים מיום אישור ההסכם ומדובר בשיהוי ניכר. חרף מצבו הנפשי והלחץ בו היה נתון, הרי שהיה עליו לשלוח הודעת ביטול תוך זמן סביר לאחר חתימת ההסכם, אך הוא הדחיק את ההסכם ובנסיבות אלו הסכם שכזה יבוטל רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן. כאן זהו אינו המקרה.

 

43. טענתו של האיש כי האישה היא זו אשר הטעתה אותו הינה טענה מקוממת ומופרכת, שכן היא באמת עשתה הכל כדי להבליג, לסלוח ולשקם את חיי הנישואין ורק כאשר גילתה כי האיש "חזר לסורו", החליטה על סיומם של הנישואין. האיש הוא שהבטיח לה הבטחות שווא לפיהן ינהג בנאמנות כדי לחיות חיי משפחה אמיתיים והוא זה אשר הפרן. האיש ידע כי בהסכם הוראות המסדירות ענייני רכוש לעת הגירושין, אולם "עצם" הוא את עיניו מלראותן, מתוך תקווה שאפשרות שכזו לא תתממש. האיש טעה בהערכת סיכוניו ולא ניתן לבטל חוזה מסיבה זו.

 

44. לעניין טענת העושק, טוענת האישה כי האיש לא היה שרוי במצוקה מיוחדת בעת החתימה על ההסכם, אלא רק במצוקה הנובעת מהשפעתו של המשבר הזוגי ואין בכך כדי לטעון כי יש לבטל את נפקות ההסכם ומכאן, שאל לו לאיש לטעון כי האישה היא שניצלה את חולשתו.

 

45. לבסוף, טוענת האישה כי הכנסותיו של האיש, הן הקבועות והן המזדמנות, מגיעות לכדי מאות אלפי ₪ ולא כפי שמצהיר בתביעתו.

 

הדגשת מקצת טענות האישה

46. אמור מעתה, כי למעשה טוענת האישה כי אכן, גם לטעמה ויתר האיש על רכושו, הכנסותיו מפנסיה ונטל על עצמו, בערוב ימיו ועם שנתו ה- 70 חובת תשלומי משכנתא, ולא הותיר בידיו אלא את הזכות לעבוד. 

 

47. עוד אמור, כי לשיטת האישה ראוי האיש ל"עונש" על בגידותיו, אלא שטיעון שכזה אינו עולה בקנה אחד עם פסיקתו ההפוכה של בית-המשפט העליון (ראה: בג"צ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, סג(1) 271{פמ"מ – 8/10/2008} ועוד בפסק דינו של חברי כבוד סגן הנשיא זגורי שניתן לאחרונה בתמ"ש (נצ') 4046-05-12 ל.מ. נ' א.מ. {פמ"מ – 2/1/2017}).

 

48. למעשה, מודה האישה בכך שההסכם אינו מאוזן וזאת בצורה קיצונית. 

 

49. אם תרצה, תצטרך לראות באי האיזון הקיצוני, גם לשיטת האישה, בבחינת אם תרצה "עונש", ואם תרצה נקם.

 

50. לבסוף, טוענת האישה כי ההסכם נועד ליתן לה ביטחון כלכלי, אלא שאיש אינו חולק על כך שאותו הסכם בדיוק, נטל לחלוטין ביטחון כלכלי מן האיש.

 

דיון והכרעה

ביטול הסכם שקיבל תוקף של פסק-דין

51. ההלכה המשפטית גורסת, כי פסק-דין המאשר הסכם פשרה אליה הגיעו הצדדים שונה 

מבחינות רבות מפסק-דין "רגיל". פסק-דין שכזה מורכב משני חלקים : החלק ההסכמי – ההסכם והוראותיו שבין בעלי הדין, והחלק השיפוטי – החלטת בית המשפט אשר נתן להסכם תוקף של פסק-דין (ראה: רע"א 3960/05 נשר נ' שיבלי {פמ"מ – 26/12/2005}).

 

52. הסכם ממון שאושר, בדומה להסכם שקיבל תוקף של פסק-דין, אף הוא מתאפיין בשני 

המאפיינים – הפן ההסכמי והפן השיפוטי. יחד עם זאת, יש לשים לב להבדל הקיים בין הסכם ממון שאושר לבין הסכם שקיבל תוקף של פסק-דין. הראשון איננו פסק-דין:

 

"אין הוא מכריע במחלוקת שבין הצדדים. אין בית המשפט בודק את תוכנו של הסכם הממון המובא בפניו לשם תוכנו ואין הוא אמור לאשר את תוכנו. כל שעושה בית המשפט הוא מתן אישור להסכם, לאחר שנוכח שבני הזוג עשו אותו בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו".

(ראה: ע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' אהרונוב, נג(4) 199 {פמ"מ – 16/8/1999}).

 

 

53. להסכמי ממון ניתן בפסיקה מעמד מיוחד, וזאת מאחר ועל בית המשפט המאשר הסכמים אלה ונותן להם תוקף משפטי, לעמוד בשלושה תנאים מקדמיים: 

 

  א.  האישור יבוצע בנוכחות בני הזוג, באולמו של בית המשפט, כדי שבית המשפט יברר עם הצדדים כי ערכו וחתמו על ההסכם בהסכמה חופשית. (ראה: סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון {תשל"ג – 1973} ותקנה 258כו לתקנות סדר הדין האזרחי {התשמ"ד – 1984}).

 

  ב.  על בית המשפט במעמד האישור להשתכנע כי בני הזוג הבינו את משמעות ההסכם עליו חתמו, ואת תוצאות הוראותיו (ראה: סעיף 2(ב).

 

  ג.  עוד בטרם אישורו של ההסכם, על בית המשפט להסביר לבני הזוג את משמעות ההסכם, עליו חתמו (ראה: תקנה 258כו).

 

54. בכך כאמור קיים ייחוד בהליך אישורו של הסכם ממון, לעומת הסכמי פשרה בין צדדים בהליך אזרחי כלשהוא. הדגש הינו שבית המשפט ייווכח בכלים העומדים לרשותו, כי על הצדדים להסכם הממון לא נכפו תנאים, עליהם לא הסכים מי מהם, וכי אכן עמדו על משמעותו של ההסכם ותוצאותיו, טרם חתמו עליו. (ראה: בג"צ 7947/06 קהלני נ' בית הדין הרבני הגדול {פמ"מ – 24/12/2006}).

 

55. בטרם אדון במקרה שבפני, עלי לבחון תחילה האם אישור הסכם הממון בבית המשפט לענייני משפחה מונע מהצדדים מלטעון לפגם בכריתת ההסכם.

 

56. אכן, פסק-דין המעניק תוקף להסכמות אליהן הגיעו הצדדים, ממזג תכונות של הסכם ושל פסק-דין ולא במהרה ייעתר בית המשפט לביטולו (ראה: ע"א 5914/03 שוחט נ' "כלל" חברה לביטוח {פמ"מ – 1/5/2005}).

 

57. לעניין זה, נתן בית משפט לא אחת דעתו על הצורך לייחס משקל ניכר לסופיות הסכם הפשרה נוכח ציפיותיהם הסבירות של בעלי הדין, ומשכך נקבע שיש להצביע על טעמים משכנעים וכבדי משקל במיוחד לשם הצדקת ביטול פסק-דין שכזה. 

 

58. לאור ייחודו של הליך אישור הסכמי ממון נקבע בפסיקה, כי לעיתים נדירות וחריגות 

תתקבל טענה לפגם שנפל כביכול בכריתה (טעות, הטעייה) זאת שעה שאין טענה לפגם בהליך אישור ההסכם על-ידי בית המשפט. בהעדר טעם מיוחד, כבד משקל, לא תתקבלנה טענות צד הטוען כנגד תוקפו של הסכם ממון, אשר קיבל תוקף של פסק-דין:

 

"… יש ליחס משקל ניכר לערך בדבר סופיותן של פשרות … יש להביא בחשבון את מרכזיותו של ערך זה מבחינת הצדדים לפשרה. ההגנה על ערך זה חיונית, כדי להגשים את הציפיות הסבירות של הצדדים להסכמי פשרה. תכונה מרכזית של הסכמי פשרה… היא הסופיות שלהם. בשל כך נקבע בהסכמי פשרה … כי יש בהם הסדר סופי ומוחלט של הסכסוך בין הצדדים. קביעה כזו משקפת את ציפיותיהם של הצדדים להסכמי פשרה… יש בכך כדי להצביע על הצורך בקיומם של טעמים כבדי משקל אשר יצדיקו את המסקנה כי דין ההסכם להתבטל". 

(ראה: ע"א 2495/95 בן לולו נ' אליאס, נא (1) 577 {פמ"מ – 21/5/1997}).

 

59. הרציונל הנלמד מפסק-הדין הוא כי בהעדר טעם מיוחד, לא תתקבלנה טענות כנגד פסק-הדין המאשר ונותן תוקף של פסק-דין בשל פגם בכריתתו, ועל הטוען לבטלות ההסכם, לעמוד בנטל ראיה גבוה במיוחד. אלא שמי שעומד באותו נטל ראיה, יכול אכן להביא לביטולו של פסק-הדין. 

 

60. לעקרון זה משמעות רבה מקום בו עסקינן בהסכם בין בני זוג וזאת לאור סעיף 2(א)ו-(ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג (תשל"ג – 1973), שם נקבע כדלקמן:

 

"

א.  הסכם ממון טעון אישור בית משפט לענייני משפחה (להלן- בית משפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות שיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן- בית הדין) וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור.

ב.  האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו."

 

61. עוד, בע"א 4/80 מונק נ' מונק, לו(3) 421 (פמ"מ – 29/6/1982), התייחס בית המשפט לייחודיות הקיימת באישור הסכם ממון ובהליך האישור שנועד ליתן לו תוקף משפטי, כדלקמן: 

 

"לפנינו חוק מיוחד, שיש בו משום תוספת על דיני החוזים הכלליים בנקודה הרלוואנטית לערעור זה. בגלל היחסים המיוחדים, העדינים והמורכבים, הקיימים בין בעל ואישה, קבע המחוקק, כי אין תוקף להסכם ממון ביניהם, אלא אם כן משתכנעת ערכאה שיפוטית, שההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק במה המדובר ומהן התוצאות האפשריות של חתימתם על אותו הסכם".

 

62. לפיכך, הסכמי גירושין וממון, בשל מעמדם המיוחד מובאים לאישור בית המשפט, המוודא טרם מתן תוקף של פסק-דין להוראותיו, כי הצדדים חתמו על ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו ולא על נקלה יבוטל, כאשר ביטול הוראותיו יגרור את ביטול פסק- הדין.

 

63. כאן המקום להבהיר, כי טענותיו של האיש אינן מופנות להליך האישור, ואין הוא טוען כי נפל פגם בהליך זה. לו הייתה לו טענה בגין האמור, הדרך הנכונה היתה להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק-דיני שניתן להסכם הממון. טענותיו מתמצות ומופנות כפי שהובהר, לפגמים שנפלו ב"פן ההסכמי" של ההסכם, מכוחם של סעיפים 12, 15, 18 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), ואשר מזכים אותו בביטול.

 

64. יחד עם זאת וכאמור, הסכמים אשר קיבלו תוקף של פסק-דין על-ידי בית המשפט אינם חסינים באופן מוחלט וגורף מפני ביטולם, שכן הם ניתנים לביטול אם יוכח כי נפל פגם בהליך אישורם בפני בית המשפט ו/או נפל פגם מהותי בכריתתם בהתאם לעילות המנויות בחוק החוזים כגון: טעות, הטעיה, עושק, כפיה, סיכול וכו'.

 

65. נקבע לא אחת, כי לעניין ביטול הסכם הממון עקב טעות, הטעיה, עושק וכו', דינו של הסכם ממון כדין חוזה רגיל. הנטל להוכיח את הקשר הסיבתי בין עצם הטעות לבין עשיית הסכם הממון, מוטל על הטוען את טענות אלו ועליו להוכיח שאכן במעמד אישור ההסכם, הוא נתן את הסכמתו, אך רק כתוצאה מניצול חולשה כלשהי שנעלמה זו מעיניו של בית המשפט או קיומם של פגמים אחרים שנעלמו בכריתתו. (ראה: ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין, מט(3) 441 {פמ"מ – 13/4/1995}).
66. בנוסף לכך, יש ליתן את הדעת לכך שפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה קבעה לא אחת שהסכם גירושין כולל "חטיבה" שלמה של התחייבויות, שבדרך כלל לאחר אישור ההסכם ובמיוחד לאחר הוצאתו לפועל, לא ניתן לבטל רק חלק ממנו, לכן ולרוב נדחו תביעות כאלו, תוך הדגשת העיקרון לפיו לא ניתן להפריד בין חלקי הסכם הממון והגירושין.

(ראה: ע"א 105/83 מנשה נ' מנשה, לח(4) 635 {פמ"מ – 31/1/1985}).

 

67. עם זאת, אין זהו המצב במקרה שבפני , שכן מדובר בתביעה לביטול הסכם ממון שנערך בין הצדדים ולא בתביעה לביטול הסכם גירושין. במסגרת ההסכם שנערך הוסדרו אך עניינים רכושיים של הצדדים ותו לא, והצדדים לא נטלו על עצמם במסגרת ההסכם כל התחייבות הנוגעת לגט או למזונות. 

 

68. משכך, יש לבחון תחילה האם האיש עמד בנטל להוכיח כי נפלו פגמים במועד כריתת ההסכם הממון, ומכאן לקיומה של עילה חוזית לביטולו.

 

69. במקרה שבפני מייחד האיש את טענתו לביטול ההסכם מטעמים הנוגעים לחוסר כשירותו הנפשית ומצוקתו בעת עריכתו. טוען הוא לעושק, טוען כי טעה והוטעה וכי המידע שהיה ברשותו קודם לכריתת ההסכם שונה מהשתלשלות האירועים כפי שאירעו לאחריו, לא העלה על דעתו כי האישה תפנה למימושו של ההסכם ובעת מעמד אישור ההסכם היה נתון בלחצים נפשיים. 

 

70. לעניין זה יש להוסיף, כי לכאורה, כשם שמי שחפץ בגירושין, יהיה מוכן "לכל תנאי", העיקר להשיג ולהקדים גירושיו, כך, לכאורה מי שחפץ בשלום בית, יהיה נכון "לכל תנאי", העיקר שבן/בת הזוג לא יעזבו אותה/אותו.

 

71. ברור על כן, כי בנסיבות בהן נטען לביטול ההסכם, אך ורק מפאת תנאיו הבלתי סבירים, כביכול – לא יהיה די בטיעון זה ויש צורך בבחינת אותם רכיבים נוספים לבטלות ההסכם, בעילות השונות, כל אחת ורכיביה (וראה: תמ"ש (קריות) 2290/06 פלונית נ' אלמוני {פמ"מ – 30/4/2008}, לעניין קיומו של מתח נפשי מובנה בכל הליך של משבר משפחתי). 

 

72. לפיכך, ברור כי אין בעובדה שההסכם אושר בפני בית המשפט וקיבל תוקף של פסק-דין, או בעובדה שהתובע הסכים במעמד אישור ההסכם ליטול עליו חובות כספיים, בכדי לחסום כליל דרכו מלהוכיח קיומן של עילות חוזיות המצדיקות את ביטול ההסכם.

 

73. עוד אוסיף ואומר, כי אף אם האיש הבין בשעתו אחת לאחת את הוראות ההסכם, אין בכך כדי למנוע ממנו מלטעון טענות הקשורות לפגם בכריתת ההסכם ובכלל זאת נסיבות חיצוניות שלא היו ידועות בעת כריתתו של ההסכם, ודין טענת האישה לפיה יש לדחות את תביעתו על הסף מן הטעם זה, להידחות.

 

העדר ייצוגו של האיש על-ידי עורך דין בעריכת ההסכם ואישורו

74. ממכלול הראיות והעדויות אשר הובאו בפני בהרחבה בהליך זה, עולה כי אין מחלוקת בעובדה שהאיש לא היה מיוצג על ידי עורך דין בעת עריכת ההסכם, וכך לא במועד אישורו. לעומתו, האישה היתה מיוצגת על ידי עורך דין ….., הן לעניין גיבוש עקרונות ההסכם, עריכתו ועד לאישורו הסופי בבית המשפט לענייני משפחה, מעמד בו ניתן תוקף של פסק-דין להסכם.

 

75. מעיוני בבקשות הצדדים, נסרקה בקשתו של עורך דין …. ביום 5/10/2011, בקשה אותה אישרתי, לאחר שניתן פסק-דין לאישור ההסכם שסגר את התיק.

 

76. האישה טענה כי עורך הדין ערך את ההסכם על בסיס הסכמות הצדדים אשר סוכמו ביניהם מראש, ואולם לא כך הוכח במסגרת הבאת הראיות והוצג בפני, שכן כפי שכבר נאמר, הובהר מפורשות על-ידי עורך הדין … כי לא ייצג את האיש במהלך אישור ההסכם.

 

וכפי שעולה מעדותו של האיש לפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 17/6/2015, בעמ' 24-25:

 

"

ש.  לגבי עו"ד …, מה הוא הציע לך לגבי הייצוג שלך?

ת.  בהתחלה הבנתי, מאחר ואני נקראתי לבוא לעו"ד …., לא שותפתי בכל המהלכים הללו. 

ש.  מה הוא הציע לך לגבי ייצוג?

ת.  לקראת סוף התהליך הזה, לפני הליכה לבית המשפט, הוא אמר לי לקחת עו"ד. אני לא התייחסתי לזה, כי לא ייחסתי לזה כל חשיבות. אף פעם לא חשבתי שההסכם הזה כמו שרגיל הסכם או ההסכם ממון, ילך לגירושין, אלא לשלום בית וזה גם מה שנכתב שם. ההנחה הזו התבססה כי לא יכולתי לראות את עצמי או את ו. במצב בו אנו מתגרשים. 

בצד הרגשי שלי אמרתי שלא הייתי במצב שמסוגל לחשוב על דבר אחר מאשר להמשיך את חיי במסגרת הזאת ונתתי הכל. עצמתי את עיניי, כי לא היתה לי יכולת רגשית לגבי מה קורה מאחורי הגב שלי. לא הייתי מודע ולא הפנמתי את העובדה שאני חותם על הסכם ממון, שבסופו של דבר יילך לגירושין, כי כל האווירה, הסיפור, הסחיטה והבקשה היתה ברוח זו שאני זקן ואני אולי אמות ו"אני צריכה משהו שיבטיח אותי ולכן בוא נחתום על הסכם ממון". 

ש.  עו"ד … הציע לך לקחת ייצוג ולא הציע שייצג את שניכם, נכון?

ת.  בהתחלה הבנתי שהוא מייצג את שנינו והעובדה היא שפעם, בפני כב' השופט ארז שני לא היה לי ייצוג משפטי, ההנחה היתה שהוא מייצג אותי ועובדה, שבועיים אחרי זה הוא העביר בקשה להשתחרר מזה, כי הוא טען שהיתה פה טעות. 

ש.  הוא הציע לך אישית לייצג את שניכם?

ת.  כן, אבל לא מצאתי לנכון לעשות את זה, כי זה חלק מ, אותו דבר, שאני רוצה להשתחרר מכל הדבר הזה ככל אשר ניתן, מהמצוקה האיומה ולכן יש רגעים שאני מוכן לוותר על הכל, רק תיתנו לי חופש מהסיפור הזה שאני לא יכול לעמוד. 

ש.  בסעיפים 38-39 לתצהירך, אתה מציג שם גרסה ולפיה לכאורה הנושא עם … היתה פגישה של חצי שעה ופגישה נוספת של חתימה, ללא שאלות. כאילו נוצר רושם למי שקורא, שמעבר לזה לא היה שום דבר. אני מציג לך מכתב ששלח לכם עו"ד …, אתה מכיר את המכתב?

ת.  בעל-פה. 

מוגש ומסומן נ/5. 

ש.  במכתב הזה יש כמה מסקנות אשר סותרות לגמרי את מה שאמרת קודם. לפי המכתב הזה, המשא ומתן נמשך על פני חודשיים, בסעיף 3 למכתב כתוב "הטיפול בעניינכם נמשך הרבה, מדובר על טיוטות רבות", שוב מסופר שהפציר בך לקחת עו"ד והמכתב הזה משקף, בשונה ממה שאמרת, שהיה מדובר בטיוטות, פגישות, פרק זמן ממושך, מה אתה אומר?

 

עו"ד גרין:

אני מתנגד. המכתב מדבר בעד עצמו. חברי יכול בסיכומים להגיד מה שהוא רוצה במכתב. העד לא צריך להסביר למה כתב עו"ד … מה שכתב. אני גם מפנה שהמכתב מופנה לו. מ. ולא לעד. 

החלטה

כל מה שהתבקש העד, למרות אורכה המופלג של השאלה, הוא להתעמת או לאמת בין גרסתו כי מדובר בפגישה או שניים שנעשו בחטף, לבין מסמך שנשלח לרעייתו והמלמד ההפך מזה. 

 

השאלה מותרת, העד יענה. 

ניתנה והודעה היום ל' סיוון תשע"ה, 17/06/2015 במעמד הנוכחים.

 

המשך חקירה על-ידי עו"ד שרמן:

ת.  לא היו לי כמה טיוטות. היו טיוטות שאני לא הייתי שותף להן, התברר לי בדיעבד שהמו"מ התנהל משנת 2009-2010, חלק היו בפקסים, חלק בטיוטות. אני לא ראיתי את הטיוטות האלה ולא התייחסתי אליהם. לא ראיתי אותם. נקבעה עובדה יום אחד שיש הסכם ממון, שאבוא לעו"ד …. ראיתי אותו פעם אחת ואז ראיתי משהו שהוא כבר מוגמר ורק פורמאלית אני צריך לקרוא אותו ולחזור אליו וכך עשיתי. בגלל הפגישה הזו חשבתי ש…. … מייצג את שנינו, כי הכסף ל… יצא בראש ובראשונה ממני. 

הגברת טוענת שהיא החזירה 10,000 ₪, אני מאמין לה, אבל לא היתה תחושה שיש לי עו"ד נפרד. האמת היא שהוא לא ייצג אותי, אבל כשהגעתי פה למשפט, כב' השופט הבין ש…. מייצג אותי, כי רק שבועיים לאחר מכן, …. מסביר לבית המשפט שהיתה טעות בפרוטוקול והשופט מאשר שהיתה טעות בפרוטוקול.   

ש.  לא העברת שום חומר ל…., שקשור למו"מ?

ת.  לא. אם ו. ביקשה מסמך שאעביר, שקשור לפנסיה ומאחר וזה היה קרוב לפנסיה. יכול להיות שו. ביקשה ממני מסמך מה…. לגבי גובה הפנסיה, כי גם אותי עניין לקראת מה אני הולך בעוד שנה-שנתיים שאני לא עובד, אז הבאתי מסמך ממדור השכר של ה…., יש בו לוח כזה שאומר כמה אני הולך לקבל. 

ש.  אני מציג לך מסמך שהוא חלק מנספח ד' לעדות הראשית של ו., זה המסמך שאתה מדבר עליו ובתחתית המסמך זהו כתב ידך?

ת.  זהו כתב ידי. כתבתי מה שהכתיבו לי בא….. יש תכתובת בכתב ידה של ו., שאני לא מכיר אותה, בה היא פנתה בשם שנינו ל…., היא המייצגת אותי בעניינים הללו, כרגיל, ואני לא ער ולא אכפת לי מזה, בו היא פונה לגבי מה יש, מה אין, מה צריך לקחת ועל בסיס זה חובר המסמך. "

 

ואף בתצהירו של האיש מיום 10/5/2015, עמ' 7, סעיפים 35-41: 

 

"35.  כחלק מהכוונה להביא אותי לידי חתימה על הסכם ממון חדש ולנשל אותי מכל רכושי פנו ו. ואחיה מר י. ל., בחודש אוגוסט 2011 לחברו של האח. עו"ד …., וביקשו ממנו להכין הסכם בהתאם להוראות שהם נתנו לו. בהמשך ולאחר שעו"ד….. הכין את ההסכם כמצוותה של ו. ואחיה, נתבקשתי על ידי ו. להתלוות אליה לעו"ד….. כי להסדיר את הסכם הממון החדש בינינו, אשר כאמור לעיל, החליף את הסכם הממון המקורי שבין ו. לביני, שנחתם בתאריך 21.8.1995, חודשיים לאחר שנישאנו. 

  למותר לציין, כי לא הכרתי את עו"ד …. ולא הייתי שותף בבחירתו ואם לא מסרתי לו פרטים כלשהם באשר למה ייכלל בהסכם הממון שיערך. 

36. כמצוות ו. התלוויתי אליה וסרתי עימה למשרדו של עו"ד …. ושם הונח בפניי הסכם מודפס, ערוך ומוכן לחתימה, לאחר שקודם לכן, במשך שנתיים ימים, הוחלפו מספר טיוטות בין עו"ד ….. ובין ו. ואחיה מר י. ל. בנוגע לניסוח הסכם הממון, כל זאת ללא ידיעתי וללא שיתופי. 

בפגישה זו, שהייתה פגשתי הראשונה עם עו"ד …., הוא ביקש ממני לקרוא את ההסכם ולהעיר הערותיי, ככל שישנן, על מנת שההסכם יוכן לחתימת הצדדים. בדיעבד הסתבר לי כי בשל המצב שבו הייתי שרוי, לא ביקשתי לקרוא את ההסכם ולהעיר הערות, שכן כאמור הייתי מחוסר כל יכולת להתנגד למהלך שיזמה ו.. 

37. בנסיבות העניין לא העליתי על דעתי שעליי להיות מיוצג ע"י עו"ד שכן ממילא לא הייתי במצב נפשי לתכתיבה של ו., מה גם שבאותה עת סברתי שחתימתי על ההסכם, לפי דרישותיה של ו., תשקם את נישואינו וההסכם נועד לשרת מטרה זו. 
38. עו"ד … הציע לי, הגם שלא דרשתי זאת, להיות מיוצג ע"י עו"ד מטעמי אולם לא ראיתי לנכון להיענות להצעה זו, כפי שפירטתי לעיל. אציין כי הפגישה במשרדו של עו"ד ….. בכללותה לא ארכה יותר, לפי מיטב זכרוני, מחצי שעה. עו"ד …. קבע לנו פגישה נוספת לצורך חתימה על ההסכם ולצורך תשלום שכר טרחתו. 
39. בפגישה הנוספת חתמנו ו. ואני על ההסכם ללא שאלות כלשהן מצדי או הסברים מצד עו"ד …… שילמתי (למיטב זכרוני) לעו"ד….. את שכר הטרחה שנתבקש על ידו בגין הכנת ההסכם ונמסר לנו באותו מעמד, שההסכם החתום יוגש על ידי עו"ד ….. לבית המשפט לצורך אישורו, ונתבקשתי וחתמתי על בקשה משותפת לאישור הסכם הממון בבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז. 

  *** מצ"ב לתצהירי, כחלק בלתי נפרד הימנו, העתק הבקשה המשותפת לאישור ההסכם מסומנת נספח 4. 

40. כעבור זמן מה הודיע לנו עו"ד …., שנקבע מועד לאישור ההסכם. במועד שנקבע התייצבנו ביחד עם עו"ד …. בבית המשפט ובית המשפט אישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק-דין. 

  לאחר אישור ההסכם ירד עניין ההסכם מעל סדר יומי, תוך שאני מתעלם ומדחיק את דבר קיומו ובמיוחד כל אפשרות שו. תבקש לממשו ותפעל לאכיפתו. 

41. הנה כי כן, ו. בחרה עו"ד אשר ינסח בעבורה הסכם. הכתיבה, ביחד עם אחיה מר י. ל., את הוראותיו בחילופי טיוטות, שתוכנן נודע לי רק בדיעבד, מבלי שהייתי מעורב בהליך זה, מתוך הנחה וידיעה שאסכים לכל דבר. מניסיונה במהלך חיינו המשותפים ו. ידעה היטב, שאני שרוי במצב רגשי ששלל ממני כל יכולת להתנגד למהלכיה, זאת עקב הדיכאון הכרוני בו אני שרוי והחרדה מפני סיום נישואיי ופירוק התא המשפחתי ומתוך רצוני העז לפייס את ו. ולפתור את המשבר ביחסינו בכל מחיר". 

 

  ובעמוד 9, סעיף 44 לתצהיר האיש:

 

"44.  אינני זוכר במדויק את הליך אישור ההסכם שנערך בפני בית המשפט הנכבד בתאריך 14.9.11, וככל שאישרתי בפני כבוד השופט שחתמתי על ההסכם מרצון והסכמה חופשית, ברצוני להבהיר שחתימתי על ההסכם, כמו גם חתימתי על הצוואה, נעשו בנסיבות שתיארתי לעיל כמי שקפאו שד. 

אני סבור שאם רק עמדו לי הכוח הנפשי והיכולת הרגשית לפרט בפני כבוד השופט, במעמד אישור ההסכם על ידו, את הנסיבות בהן חתמתי על ההסכם, כפי שפורטו לעיל, סביר להניח שכבוד השופט לא היה מאשר את ההסכם ונותן לו תוקף של פסק-דין. 

במילים אחרות, בעת שהופעתי בבית המשפט לצורך אישור ההסכם, פעלתי כעושה דברה של ו. הן בשל מצבי הנפשי והן בשל רצוני לשמור על התא המשפחתי ולשים את עניין הרכוש מאחורי. זאת, בהנחה שו. ואני נמשיך להיות נשואים, למרות כל העליות והמורדות שידענו במהלך הנישואין. 

זאת ועוד, בפרוטוקול הדיון מופיע עו"ד …. כב"כ "המבקשים" בעוד שבפועל הוא ייצג אך ורק את ו., כפי שביקש לתקן את פרוטוקול הדיון בהודעתו מיום 27.09.11. 

אין לי ספק שאילו היה כבוד השופט יודע שאינני מיוצג וכי עו"ד …. מייצג רק את ו., היה כבוד השופט, למזער, מציע לי להיות מיוצג על ידי עו"ד מטעמי. בכלל; ובנסיבותיו החריגות באופן יוצא דופן לחובתי על פי ההסכם, בפרט". 

 

ועוד, מעדותה של האישה בפרוטוקול הדיון מיום 27/1/2016, בעמ' 117:

 

"

ש.  איך הגעתם ל….?

ת.  אחרי שהיתה הסכמה בינינו שצריך לעשות הסכם מסודר בגלל שלנייר שחשבתי שיש תוקף אין תוקף משפטי, אז שאלתי את אח שלי, שידעתי שהוא בענייני גירושין ומשפחה ורכוש ושהוא עצמו עשה הסכם ממון עם נישואיו ולכן חשבתי שיכיר אנשים, אז שאלתי אותו. 

ש.  והוא המליץ?

ת.  הוא אמר לי שיש עו"ד שקוראים לו …. שמתעסק בתחום הזה של הסכמי הממון. 

ש.  מי שפנה פיזית לעו"ד …., היית את?

ת.  כן.

ש.  את גם בעצם סיכמת איתו את שכר הטרחה על הייצוג?

ת.  לא. התקשרתי אליו. קודם כל עדכנתי את ש. לגבי זה שקיבלתי את השם של …. ואז צלצלתי אליו וקבעתי איתו פגישה, פגשתי אותו לבד, ….ואני ואז לא דובר עוד על שכר טרחה. לאחר מכן הלכנו אליו יחד ש. ואני ולמיטב זכרוני, בפגישה ההיא זה היה.

ש.  אני מציג לך פקס שצורף לתצהירך (ת/4 לתצהיר הראשון), את כותבת ל…. שאתם מעבירים לו מסמכים, ב- 01.02.10. זה היה אחרי שנפגשת איתו?

ת.  זה היה אחרי שש. ואני היינו אצלו. 

ש.  כתוב "בהמשך לשיחתנו, אנו מעבירים לך בזאת מסמכים …" כתוב שיחה, לא פגישה. 

ת.  היתה פגישה, גם ש. וגם אני היינו. 

ש.  ובפגישה הזו עו"ד…. עוד לא דיבר על שכ"ט?

ת.  אני חושבת שאז הוא כן דיבר. אני לא זוכרת. 

ש.  יש פקס שנכתב על הפקס הזה, קודם נשלח המסמך הראשון ועל זה יש הערות בכתב יד, נכון?

ת.  כן. 

ש.  כתב היד הוא שלך?

ת.  לא, כתב היד הוא של …. וזה לא פקס. 

ש.  כתוב למעלה "צוואה – 1,500 ₪ פלוס מע"מ.

ת.  זה ….. כל מה שבקטן זה …. וזה נייר ש… כתב בעצמו. 

ש.  מה זה עושה אצלך?

ת.  בפגישה שהיו אצלו או בסוף ההליך הוא נתן לי ניירות וזה היה אחד מהם. זה רישומים שהוא כתב לעצמו, לא משהו שהוא שלח לי. 

ש.  איך זה הגיע אלייך?

ת.  למיטב זכרוני, כשהסתיים ההליך הוא "ניקה שולחן" ושלח לי ניירות. 

ש.  מי סיכם את שכר הטרחה בסך 5,500 דולר + מע"מ להסכם וההוצאות?

ת.  אני הסכמתי עם …, זה מה שהוא דרש. 

ש.  מי שילם את הסכום הזה?

ת.  אני שילמתי. הרי לא היה לי כסף משל עצמי, אז באחת הפגישות שהיינו יחד, אני הייתי אצל ….. רק פעם אחת ולאחר מכן … דרש את התשלום, ש. הוציא את פנקס השיקים, שילם לו ואחרי כן עשיתי העברה של אותו סכום מכסף שקיבלתי מאמי, כדי לקזז. במילים אחרות, אני שילמתי על זה. 

ש.  למה ….. מדגיש כל הזמן שהוא לא היה עו"ד של ש.?

ת.  כי ….., כשבאנו אליו הוא אמר לש. "אני מייצג את אשתך ואתה באת לבד, אז אני מציע שתביא עו"ד". ש. לא רצה, עו"ד ….. אמר פעם שניה, ש. לא רצה ואז היינו שוב אצל …. ו… אמר "אני מזכיר לך, אני מייצג רק את ו. ואתה פה בלי עו"ד וזה לא סימטרי ואז ש. פתח עליו פה והתביישתי. הוא אמר: "תקשיב ותקשיב לי טוב, אני לא צריך עו"ד ואני יודע בדיוק מה צריך להיות בהסכם הזה ואני רוצה שאתה תכתוב את זה, תנסח את זה משפטית, אז אל תגיד לי. אני לא צריך עו"ד, אני יודע יפה מאוד מה אני רוצה, תכתוב את זה ואל תיתן לי עצות" וזה היה בוטה וברוטאלי. 

ש.  במרץ 2011 …. כותב לכם מכתב (נ/5), שם בסעיף 4 הוא כותב שהוא באמת התייחס כל הזמן להצעות החוזרות ונשנות שלו לש. לקחת עו"ד. 

ת.  כן. 

ש.  הוא גם אומר שהיה צריך להתייעץ לגבי הצוואה, הזכויות והסכם הממון. את גם יושבת בחדר בכל ההפצרות הללו. אז קיבלת את הנייר, את חשבת לעצמך למה צריך את כל ההפצרות הללו? 

ת.  …. לא אהב את זה שלי יש עו"ד ולו אין. 

ש.  למה את לא מציעה, ש…. ייצג את שני הצדדים?

ת.  הוא רוצה להביא עו"ד, שיביא עו"ד. למה אני צריכה להביא? 

ש.  גם כתוב פה שנשלחו הרבה טיוטות של ההסכם, האם נכון לומר שההתנהגות של ש., מעבר לאותה התפרצות, היתה התנהגות במובן רב פאסיבית למה שקורה סביבו?

ת.  אני לא חושבת שאפשר לומר את זה, כי הלכתי ל…. לפגישה מקדימה ואמרתי לו שאני רוצה הסכם ממון והוא אמר "או.קי, תבואו שניכם" וכשבאנו שנינו ש. הציג ל…. מה הוא רוצה שיהיה כתוב בהסכם, אז אני דווקא חושבת שזה אקטיבי ולא פאסיבי. 

ש.  צירפת טיוטא אחת של ההסכם הזה (נספח ג' לתצהירך הקודם), איפה ש. מציג את ההערות שלו להסכם הממון?

 

עו"ד שרמן:

זו הטעיה ואני מתנגד. 

 

המשך חקירה

ש.  לבית המשפט: סעיף 4 אומר שנשלחו טיוטות. את מכירה טיוטות בהן ש. העיר הערות?

ת.  את מה שלי היה בנוגע להסכם הזה, אני מסרתי ומודה, אני לא אדם מסודר ולא היה לי שום דבר מתויק, כולל לא את ההסכם. לגבי ש. אני לא יודעת וגם ש. קיבל את הטיוטות למייל שלו, אז אני לא יודעת. 

ש.  לבית המשפט: איך את יודעת?

ת.  לי לא היה מייל. המייל היה רק של ש. ואני קיבלתי את הטיוטות דרך ש..

 

 

77. בבג"צ 6810/97 בן שושן נ' בן שושן, נא(5) 375 (פמ"מ – 24/12/1997), בוטל פסק-הדין שנתן תוקף להסכם וזאת בשל העובדה שהמבקשת לא היתה מיוצגת:

 

"… לפיכך אני מבטל את החלטותיהם של בית-המשפט המחוזי ושל בית-המשפט לענייני משפחה ומורה להחזיר את הדיון לבית-המשפט לענייני משפחה על-מנת שיחזור וידון בפירוק השיתוף בדירת המגורים של בעלי-הדין, לאחר שהמבקשת תהיה מיוצגת על-ידי עורך-דין…..

על-מנת למנוע עיכוב נוסף בהליכים אני מורה שעל המבקשת לדאוג למינוי עורך-דין….".

 

78. יובהר, כי בתי המשפט מכירים בחשיבות הרבה שיש ליתן לייצוגו של בעל דין בהליכים משפטיים בכלל ובהליכים המתנהלים בפני בית המשפט לענייני משפחה בפרט, ואולם אין בפסק-הדין שנסקר כדי להשליך על העניין שבפני, בבחינת אחד לאחד. 

 

79. עובדות פסק-הדין בפרשת בן שושן שונות מנסיבות המקרה שבכאן. בעניין זה, המבקשת אשר היתה בלתי מיוצגת, ביקשה לדחות הדיונים לצורך מינוי עורך דין ורק לאחר שכלל בקשותייה לעניין הדחיות לא הועילו, נאלצה לטעון לעצמה. לא כך הוא בעניין שבפני. מן האיש לא נמנעה האפשרות להיות מיוצג. הוא גם לא הביע בפני בית המשפט רצון לדחות את הדיון לצורך קבלת ייצוג משפטי. אכן התובע לא היה מיוצג בשלב החתימה על ההסכם ואישורו, אך כפי שעולה מן העדויות הדבר הוצע לו והוא ויתר ביודעין, ככל הנראה כי סבר לתומו כי עורך הדין…. מייצג את שני הצדדים.

 

80. עוד כפי שנאמר על ידו, סבר כי לאור אי אכיפתם של ההסכמים הקודמים שנעשו בין הצדדים (בתצורותיהם השונות), מדובר בהסכם "שלום בית", אליו התייחס כהסכם "מגירה" (הסכם לא מחייב?!), לא חשש כי כוונתה של האישה תהיה להפעילו, לא ראה לנכון להיות מיוצג על-ידי עורך דין מטעמו, לא היה חותם על הסכם שכזה מתוך גמירות דעת – מציאות אשר פגשה אותו רק בהליך המשפטי בו פעלה האישה ל"אכיפת ההסכם". באשר לטענה זו, הרי שזו תידון בהרחבה בהקשר לטענת הבטלות מעילה חוזית.

 

81. בית המשפט בעת אישור הסכם פועל על-פי הוראות הדין, הן אלו הקשורות לחוק והן תקנה 258 לתקנות סדר הדין האזרחי. בית המשפט הקריא לצדדים את ההסכם, הבהיר את משמעותו ואף נכח כי חתמו הצדדים מרצונם החופשי תוך שהבינו את משמעותו ותוצאותיו. אין זה מתפקידו של בית המשפט לבחון במהלך מעמד זה האם על מי מהצדדים מופעל לחץ לחתום שלא מרצונו על ההסכם. (ראה: ר"ע 359/85 קוך נ' קוך, לט(3) 421 {פמ"מ – 6/8/1985}).

ודוק, במתחם הדין העדין שבין "פיצוץ ההסכם" על דרך התהייה על כדאיותו לכל צד, לבין הרצון ליתן תוקף להסכמות הצדדים, אין בית המשפט מופקד, אלא על בדיקת היעדר כפייה והבנת תוכן ומשמעות.

 

82. נשאלת השאלה, למה חתם האיש על ההסכם המחייב, אשר מימושו הכספי/ממוני אינו מותיר לו, ככל הנראה ולאור גילו, כל סיכוי כספי שיקומי סביר לעתיד?

 

 

83. תשובה חלקית ניתן לקבל מעדותה של האישה בפרוטוקול הדיון מיום 24/1/2016, בעמ' 97:

 

"

ש.  את החלטת שאת רוצה להפוך את אותה הבטחה היסטורית של כל הרכוש להסכם מחייב?

ת.  באיזשהו שלב דיברתי עם חברה שעברה גירושין והסתבר לי שלפתק הזה אין תוקף משפטי ובו ברגע שגיליתי את זה, שיתפתי את ש.. ש. לכל אורך הדרך נתפס אצלי כשותף והוא אמר שאין בעיה, שנלך ונעשה הסכם מסודר אצל עו"ד, כמו שצריך. אני זו שלא אצה לי הדרך, לא רצתי עד שקרה הסיפור של אורי ג., שהתחלתי להרגיש שיש כאן משהו מאוד פריך. 

ש.  לבית המשפט: בנתונים שיש לך לפי מה שאת מספרת, יש לך איש שהגדרת אותו נרקיסיסט, שלא מסוגל לאהוב וכל כולו מלא באהבת עצמו, הוא נטול חמלה ועכשיו ואת גם אומרת שהוא נטול גבולות, כי הוא מסכן את כל מעמדו ושמו הטוב, בדברים שהם מוזרים ואז את משתפת אותו בזה שהפתק אינו שווה דבר, הוא מבקש שתעשו הסכם ואנחנו מדברים על זה שעושים הסכם עם איש משובש?

ת.  לא. עושים הסכם עם עו"ד ושנינו אנשים ברי דעת וזה מחייב את שנינו. חשבתי שזה איש אגואיסט ולכן צריך הסכם.   

ש.  לבית המשפט: את ידעת בסתרי לבבך שזה הולך לפירוד ?

ת.  לא ידעתי בסתרי לבבי, כי הוא אומר לי שאנחנו כותבים ספר ואנו צריכים הרבה להיפגש, מצד שני המיילים האלה. 

ש.  לבית המשפט: את חושבת שש. נקלע למצב שהיו היחסים מוזרים ופחות ופחות נתונים למצב סביר ולכן החשש שאנו נתפרק והוא לא ידאג לנו הולכת וגדלה? 

ת.  נכון. 

ש.  לבית המשפט: ההסכם הזה הסתכל על מה יישאר לו. ולש. ביום שאחרי? ההסכם נועד להבטיח את ו. והבנות וש. ימציא עצמו מחדש?

ת.  ההסכם הוא פשוט תרגום לשפה המשפטית, של הפתק שש. כתב לי והבטחות שהוא נתן לי.   

ש.  לבית המשפט: אומר ש. שהוא נכנס לאיזה מצב של "טמטמת", היה פתק בשעתו שאמר לו לשוב אל א. והנה לך בטוחה לכל אשר לנו ולימים לקחנו את הפתק ותרגמנו אותו להסכם, נכון?

ת.  כל הסיפור התחיל אחרי א. והפתק שהוא כתב. אנו לא יכולים להתעלם מזה שמדובר בהליך של שנים ועל שרשרת התחייבויות רכושיות של ש., שהתחילה ב- 2005 ונאלצנו לקנות את הדירה ב…. והמשיך לאחר 3 שנים והוסיף ש…. ו…, לעולם לא יהיו לו תביעות בהן והמשיך בהליך מאוד איטי והתנהל בעצלתיים וארוך. והפינאלה שלו היתה אישור ההסכם כפסק-דין לבית המשפט. לש. מעולם לא היתה מחאה ולו הקטנה ביותר על חתימת ההסכם, הוא התרברב כל הזמן- "הכל לו. ולילדות". הפעם הראשונה שהוא התחיל להשתנות והיו לו טענות להסכם, זה כשהוא היה בקשר עם ב…, או ד"ר ב…. כפי שהוא קורא לה. 

ש.  בשנת 2010, כשעלה נושא הסכם הממון, אז אפשר להגיד שהסכם הממון הוא מן שדרוג של אותו פתק הסטורי שש. הבטיח לך?

ת.  הסכם הממון של 2010 זה כבר היה בסוף 2009 הדיבור על הסכם הממון. אם זה היה שדרוג? לא חושבת. זה היה בדיוק הפתק הזה, אבל כיוון שהפתק הזה היה משהו שלא שווה את הנייר שהוא כתוב עליו, אז זה היה משהו בהסכמה משותפת. לכל אורך הדרך היתה הסכמה לעשות משהו שיש לו תוקף משפטי, כי הפתק הזה לא שווה. 

ש.  בפתק הזה שש. הבטיח לך את הרכוש, הוא גם אמר שייתן לך את כל הפנסיות שלו?

ת.  הוא אמר לי שכל מה ששייך לו, שלי וכל מה ששייך לשנינו, החלק שלו ברכוש המשותף הוא שלי. 

ש.  אם כתוצאה מההסכם הזה שנעשה בספטמבר 2011 ואושר, אם הוא ממומש, אז לאור מה שאת אומרת הוא נשאר בלי כלום?

ת.  תשמע, אני יכולה להגיד לך שבסערת הרגשות שהייתי נתונה בה, כל מה שחשבתי עליו זה האם הוא מבטיח להיות נאמן? האם הוא נשבע לי שזה חד פעמי? וזה מה שהיה. עכשיו אני מבינה שש. נשאר בלי כלום, אז לא חשבתי על זה, לא נכנסתי לרזולוציות האלה. 

ש.  בשנה וחצי-שנתיים שתיארת על הסכם הממון שהיו בו טיוטות, שזה היה לא בלחץ זמן ואפילו במן עצלתיים, כל התקופה את בסערת נפש?

ת.  ממש לא. "

 

84. ניתן לראות בברור, מעבר לכך שגם האישה היתה ערה למוזרות בהתנהלותו ובנפשו של האיש, כי האישה היא זו שיזמה את הסכמי הממון, הן אלו שנכתבו בפתקית והן זה שהגיע בסופו של יום לאישור וקבלת תוקף של פסק-דין. ניתן להבין כי אלו נבעו מתוך לחץ על האיש כתוצאה מבגידותיו באישה. כל שרצתה את נאמנותו של בעלה. האיש מתוך רצון וכוונה לרצותה וכפי שטען "למען השקט הנפשי" היה מוכן למלא את כל מבוקשה.

אם תקרא שוב את טענות האישה, תראה גם כי לשיטתה, היה בהסכם הממון רכיב של "נקמה" ו"עונש" על אותן בגידות. 

 

85. וכעולה מעדותה של האישה, לאחר החתימה על ההסכם, בפרוטוקול הדיון מיום 24/1/2016, בעמ' 99-100:

 

"

ש.  אחרי החתימה של הסכם הממון שאושר בספטמבר 2011 בבית המשפט, האם היה שינוי בהתנהגותו של ש.?

ת.  כל התקופה של החתימה, עם הפגישות אצל …. וההגעה לבית המשפט, מבחינתי זו אחת מהתקופות המרגשות, במובן זה שהרגשתי שלש. אכפת ממני, שהוא אוהב אותי ורוצה להיות איתי והרגשתי שההסכם הזה הוא מן ברית שכרתנו, אולי חזק יותר לאחר החופה ואולי עם הרוח הזו היו החודשים שלאחר חתימת ההסכם. גם לפני חתימת ההסכם היתה תקופה טובה. 

ש.  הברית נבעה מכך שקיבלת רכוש במקום רגשות?

ת.  הברית נבעה מכך שש. מראה לי בכל דרך שיש, שהוא רוצה אותי ולא רוצה לפרק את המשפחה, מעתה ועד עולם. 

ש.  אותה התקרבות נובעת אצלך, לא בגלל שש. נהיה פתאום נחמד יותר, מקשיב יותר, יותר בקשר עם הבנות, אלא כי הוא נתן לך את כל הרכוש, זה נכון?

ת.  להגיד "אכפת לי ממך, אני רוצה אותך ולא רוצה שנתגרש, אבל אם חלילה אני בוגד, אני לא שומט אותך, אלא אני לוקח אחריות על העתיד הכלכלי שלך ושל הילדות" והתרגשתי מזה. 

ש.  כאשתו של ש., דאגת גם מה יהיה איתו?

ת.  כן. 

ש.  בגלל זה היום את מעקלת לו את הפנסיה וכל מה שהוא קיבל ואומרת שכל החסכונות שלו והרכוש שלו משך 40 שנה שייכים לך?

ת.  מה שאתה רואה אותי היום פה, אין לזה שום קשר למה שהייתי בתוך הנישואין. לא נשכח שש. הכריז עלי מלחמה ואותנו לימדו במלחמה כמו כמלחמה. אני מרגישה כמו לביאה, שמגנה על הבנות שלי ועלי, כי הבן אדם השקרן הזה הונה אותי, בלי שום נקיפות מצפון. 

ש.  לבית המשפט: במה הוא הונה אותך?

ת.  בזה שהוא הבטיח לי שאני היחידה בחייו, הוא לא יפזול, הוא לא יבגוד, יהיה נאמן. 

ש.  לבית המשפט: אבל ידעת מי הוא. 

ת.  נכון, אבל הוא הבטיח לי שזה חד פעמי והאמנתי."

 

ובפרוטוקול הדיון מיום 27.01.2016 בעמוד 115:

 

"

ש.  לבית המשפט: אתם מגיעים ל…. לעשות את הסכם הממון, על רקע מה?

ת.  הסכם הממון קשור ישירות לא.. 

ש.  לבית המשפט: זאת אומרת, צריך לעשות הסכם ממון, הולכים ל…. שאומר שצריך לעשות גם צוואה. 

ת.  כן. 

ש.  לבית המשפט: זאת אומרת, גם הצוואה נחתמת על רקע פרשת א.?

ת.  הוא אומר שהסכם ממון צריך להיות מגובה בצוואה ולא לבד וקיבלתי את זה. בלי קשר ל…., עוד לפני שדיברנו על הסכם ממון, דיברנו על כך שצריך צוואה, מהסיבות הללו. 

ש.  לבית המשפט: אנו לא מסתכלים על מכלול שאומר שזו הטענה המרכזית שלהם – "אתה מקבל כלום, אני אנצל את המצב של א. ואתפצה על עוגמת הנפש הרבה שנגרמה לי, על דרך זו שכל ששלך שלך ונכון שהסברת שש. קיבל את יכולת ההשתכרות המדהימה שלו, אבל עברו כמה דקות ואת מסבירה שש. מבוגר כך שצריך צוואה. האם את הצוואה ניתן לראות על אותו רקע של הסכם הממון שנחתם אצל …. וכשאמרת לא, האם את רוצה לתקן את תשובתך? 

ת.  (מגמגמת) בניגוד למה שאתה אומר בקשר לא., הרי אם היתי רוצה, הייתי יכולה ישר אחרי א. לקחת מה שמגיע לי. 

ש.  זה נכון שהלכתם לר., אחרי עניין ג.?

ת.  כן".

 

86. על בסיס מצבו הנפשי הזה, יש לבחון את שאר טענותיו של האיש, אל מול אלו של האישה, אלה המזכות אותו לגרסתו בביטול ההסכם.

 

87. למעשה טוען האיש לביטולו של ההסכם בשל שלוש עילות מרכזיות:

 

  א.  "עושק" – לפי סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973(להלן: "חוק החוזים"). 

 

  ב.  "הטעייה" – לפי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי).

 

  ג.  "העדר תום-לב" מצד האישה, הן לפני כריתת ההסכם והן לאחריו – לפי סעיפים

12 ו – 39 לחוק החוזים (חלק כללי).

 

88. להלן אבחן, אפוא, האם עומדת לאיש עילה לביטול ההסכם מטעמים של "עושק", "הטעייה", העדר תום – לב או כל עילת ביטול אחרת שהורתה במצוקתו הנטענת של האיש בעת כריתת ההסכם .

 

טענת העושק

89. סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע:

 

"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת 

המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים 

במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".

 

90. בבסיסה של עילת העושק קיימים שלושה יסודות מצטברים, שבהתקיימם יחדיו, רשאי צד לחוזה לבטלו, ואלו הם:

 

  א.  מצבו הירוד של הנעשק, דהיינו, מצוקתו, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיונו במועד כריתת החוזה.

 

  ב.  התנהגות העושק – ניצול מצבו של הנעשק על ידי העושק על מנת לגרום לו להתקשר בחוזה, דהיינו קשר סיבתי בין התנהגות העושק להתקשרותו של הנעשק בהסכם.

 

  ג.  היותו של ההסכם בלתי סביר וחורג מן המקובל. 

  (ראה: ע"א 4839/92 גנז נ' כץ, מח(4) 749 {פמ"מ – 28/9/1994}).

 

91. יסודותיה של עילת העושק אינם רק יסודות מצטברים, הם גם שלובים זה בזה כ"כלים שלובים". (ראה: ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, לו(1) 762 {פמ"מ – 3/9/1981}). קיימת תלות הדדית ביניהם וככל שקיומו של אחד מהם יוכח בעוצמה רבה יותר, יקטן הצורך בהוכחת היסודות האחרים (ראה: ע"א 3156/98 בן ישי נ' ויינגרטן, נה (1) 939 {פמ"מ – 30/12/1999)). עם זאת, ברור שנדרש קיומם של כל אחד מהתנאים הללו בעוצמה רבה לשם הוכחת העילה. וכך נפסק:

 

"אין כדי להמעיט מן הדרישה כי כל אחד מן היסודות האלה יתקיים במלוא תוקפו. קיומן של מצוקה קשה של המתקשר או "חולשה" חמורה אחרת שלו אינן גורעות מן הצורך להצביע על קיומם של תנאים "הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל". תנאים חמורים במיוחד אינם מייתרים את הצורך בקיומם של מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון, כשהם כבדי משקל, ואינם פוטרים את הטוען לעושק להוכיח את מודעותו של הצד האחר לחולשותיו או למצוקתו. מקום שבו אחד מיסודותיה של העילה מוצא לו ביטוי חמור במיוחד, מוקל לעתים הנטל הראייתי הרובץ על המבקש להוכיח את קיומם של היסודות האחרים, אך בכך אין כדי להמעיט מן הדרישה כי גם היסודות האחרים יתקיימו במלואם" כי מצוקת המתקשר תהא מצוקה חמורה, וכי תתקיים מודעות מלאה לה אצל המתקשר האחר. "עילת העושק מביאה לתוצאה קיצונית, באשר היא מאפשרת לצד לחוזה שאינו חסר דעה או פסול-דין, שחתם על חוזה מרצון, לבטל את החוזה, בשל כך שדעתו לא הייתה מיושבת עליו לחלוטין" (הנשיא שמגר בע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב – הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ [2], בעמ' 541). לפיכך "הצטברות יסודותיה של עילת העושק חשובה וחיונית היא" (שלו בספרה הנ"ל [23], בעמ' 253), ואין לגרוע מן המשקל הנדרש לגבי כל אחד מהם". 

(וראה: עניין בן ישי, לעיל).

 

92. על פי הפסיקה, על האיש להוכיח כי מצבו הנפשי היה קשה באופן אשר הסיט או שיבש את שיקול דעתו סטייה של ממש, קרי "מצב של חומרה ושקיעה ולא אך קושי ארעי או חולף". וכך נקבע על-ידי כב' השופט ג'ובראן בע"א 9207/04 יוסף כמיסה נ' גרטלר (פמ"מ – 14/8/2008) לאמור: 

 

"יש לציין, כי המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית של המתקשר, כמו גם חוסר ניסיונו, חייבים להיות כבדי משקל "ועל בית המשפט להשתכנע שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון" (ראו דברי השופט י' טירקל בע"א 403/80 סאסי ואח' נ' קיקאון, פ"ד לו (1) 762) "מצוקה משמע מצב של חומרה ושקיעה ולא אך קושי ארעי או חולף" (ראו דברי המשנה לנשיא (כתוארו אז) מ' אלון בע"א 719/78 איליט בע"מ נ' אלקו בע"מ, פ"ד לב (4) 673 בעמ' 685). אין די בעובדה, שהמתקשר נתון ללחץ חברתי-משפחתי וללחץ אישי-פנימי, המעמידים אותו במצב רגשי ונפשי לא קל (ראו דברי השופט י' קדמי בע"א 4839/92 גנז נ' כץ, פ"ד (4) 749, בעמ' 756)".

 

93. שלושה הם יסודות העושק-כשהם מצטברים. בענייננו יעלו מספר שאלות ובהן: 

מצבו של הנעשק (האיש) – כפי שעלה מחוות דעתו של דר' פ., הסכם הממון גובש זמן ממושך, ולא ברור מדוע לא גילה התעניינות ולא היה מעוניין בייצוג משפטי ועוד לא ברור מדוע אישר את ההסכם במעמד הדיון. 

בחוות דעתו של דר' פ. מיום 8/3/2015 בעמ' 7 מציין הוא: 

"בהקשר זה ניתן לקבוע שהוא לא היה שרוי, אז, במצב פסיכוטי או דיסוציאטיבי". 

ואולם, העדר מצב פסיכוטי, אין בו לקבוע כי לא הורם הנטל המוטל על האיש, שהרי שיבוש של שיקול הדעת אינו חייב להגיע לפסיכוזה. 

 

94. עם זאת, מוסיף דר' פ. כי ויתורו של האיש על הרכוש כפי שפורט בהסכם הממון, אכן חריג. כפי שנלמד מחוות הדעת, מצבו של האיש, עת חתם על ההסכם הוגדר ככשיר מבחינת מצבו הנפשי, אך לא ניתן ללמוד על מניעיו באשר לחתימה. להשלמת התמונה, וחלילה איני מתעלם מחוות דעתו המקצועית של דר' פ., מתגלה בפני תמונה עקבית באשר לכלל ה"הסכמים" (בצורה כזו או אחרת), עליהם חתם האיש. בכולם מוותר הוא על כל רכושו ורק על-מנת שיוכל ל"זכות" במונחים אותם הגדיר כ"שלום בית", שקט נפשי וכו'. למעשה, לזרוק הלאה אל העתיד את הבעיה ממנו. 

(ונזכיר כי בית-המשפט אמנם אינו סוטה מחוות-דעת מומחה שהוא עצמו מינה בלא נימוק של

ממש, אך גם אין הוא "חותמת גומי" לחוות-דעת המומחה (וראה: דנ"א 6211/13 היועץ המשפטי

לממשלה נ' פלונית {פמ"מ – 23/12/2013}). 

 

מעדות האיש לפרוטוקול הדיון מיום 17.06.2015, בעמוד 25:

 

"

ש.  לבית המשפט: כל חתימה שלך אל מול ו. לא שווה את קליפת השום, אם כך. אתה מתכוון לומר שכל מה שקשור בגב' ו., חתימתך היא כזב מלכתחילה? 

האם אני צריך להבין שכל מה שעשית, שווה כקליפת השום, אתה יכול להתחייב כהנה וכהנה, ובגלל שאתה מוגבל רגשית, אז ההתחייבות לא שווה?

ת.  הבנתי כל מילה וקראתי כל מילה, אבל זה עבר לי כמו מיסוך. מבחן התוצאה היה שלא הייתי ער לתוצאות של הדבר הזה. 

ש.  לבית המשפט: מה שאתה אומר בעצם, זה שאתה יכול לחתום על כל דבר כלפי ו. שבעולם, איש לא יכבד את חתימתך והיא לא שווה דבר, נכון?

ת.  לא. במקרה הזה, זה עבר לי מתחת לחלק הרגשי, כמו לאורך כל הדרך. כל דבר של. היתה בעיה איתי, זה תורגם לבקשה של נטילת רכוש. זו היתה שיטה שנוצלה עד תום. לא היה לי את הכוח לעמוד בפני הדבר הזה. 

ש.  לבית המשפט: אתה קוטע את בית-המשפט שוב ושוב וזה מלמד דבר מה. נאמר שו. אוהבת רכוש ידועה, אבל אתה חותם בשנת 2005 או בשנת 2011 על מסמכים שאומר "חתימתי אינה שווה דבר"?

ת.  (שתיקה) לא היה לי ואין לי את היכולת הנפשית להתנגד לה". 

 

 

ומתצהירו של האיש מיום 10/5/2015, סעיפים 16, 29, 31, 34, 37, 41-42, 46, 51:

 

"

16. חרף היותו דחוי, מושפל ומבוזה על ידי ו. ובהיעדר כל יכולת להתמודד עם אפשרות של פירוד ופרוק התא המשפחתי, מצאתי עצמי נרמס ונכנע לכל גחמותיה של ו. ועשיתי הכול כדי לרצותה ולזכות ב"מחילתה". בדיעבד הסתבר לי שו. ניצלה את מצוקתי הנפשית ניצול מחפיר תוך שהיא עושה שימוש במצבי הנפשי, תלותי בה וחרדת הנטישה אשר ליוותה אותי מאז מלחמת ששת הימים. 

 

מדי פעם הציבה ו. בפניי, כתנאי להמשך הנישואין, דרישות שונות הנוגעות לעניינים הרכושיים שבינינו, תוך שהיא נוקטת במניפולציות רגשיות כלפי, הכול כדי להשיג את דרישותיה. 

 

29. עוד אציין, כי למרות שהייתי זכאי להירשם כבעל מחצית הזכויות בבית, ו. ניצלה את תמימותי, את חולשתי הרגשית ואת האמון הרב שרכשתי לה ופעלה לרישום הבית על שמה בלבד. 

הרציונאל שו. נתנה לרישום הזכויות בבית על שמה בלבד, היה שהיא חוששת שלאחר מותי, בהיותי מבוגר ממנה בשלושה עשרה שנים, יתבע בני מנישואיי הראשונים, יש מ., חלק מהבית והדבר יגרום לה ולבנות סיבוכים לא רצויים. 

בדיעבד הסתבר לי כי באותה עת לא ייחסתי לכך כל חשיבות הן בשל מצבי הנפשי והן בשל רצוני לרצות את ו. בכל דרך אפשרית במטרה לשמר את הנישואין, שכן לא העליתי בדעתי כל אפשרות לכך שנישואינו יגיעו לקיצם. 

 

31. אציין, שבדיעבד נתחוור לי, כי לו. ולאחיה, מר י. ל., מעולם לא הייתה כוונה לקיים את הבטחתם לסלק את יתרת הלוואת המשכנתא מרכוש השייך לו.. להערכתי, מלכתחילה ו. התכוונה להמתין לשעת כושר ולגרום לכך שאשא באופן בלעדי בתשלום הלוואת המשכנתא, זאת בדרך של עריכת הסכם ממון בינינו במסגרתו ייקבע, כי הן הדירה ב…. והן הבית יהיו שייכים לה בלבד, תוך שאני אשא, לבדי, בתשלום מלוא החזרי המשכנתא עד לסילוקה! 

אין צריך לומר כי בראייה רטרוספקטיבית מדובר מבחינתי באבסורד ממש, אשר מצבי הנפשי כסובל מהלם קרב, מחד גיסא, ורצוני לשמור על התא המשפחתי, מאידך גיסא, הם הם שהביאו אותי לפעול כפי שפעלתי תוך ויתור מוחלט על כל זכויותיי הרכושיות לטובתה של ו.. 

בהקשר אחרון זה אני מפנה לדברים שכתב ד"ר פ. בחוות דעת תוך שהוא מצטט את דבריה של ו. לאמור:

"לדבריה של אשתו ו., בתקופת הנישואין, קיים מערכות יחסים שמחוץ לנישואים. משגילתה את הדבר, "הרומן" ואמרה לו על כך, טען, כדבריה, שאין לו בעיה לוותר על הרכוש לטובתה, וזאת רק בכדי לא לפרק את הנישואין. בכדי לשכנע באמיתות כוונתו הוציא, כדבריה, דף נייר, עליו כתב בכתב ידו (ב-2005 או 2006) שמוותר על הכל לטובתה, ומסר את הפתק לידה". 

עוד התברר לי בדיעבד, כי לאחר רכישת הבית, החלה ו. לרקום את השלב הסופי בתוכניתה להיפטר ממני, תוך נישולי מכל רכושי ולשעבד אותי לחובות שלא אוכל לעמוד בהם. ככל הנראה הובהר לו., שעליה לגרום לי לחתום על הסכם ממון חדש במסגרתו אוותר על כל רכושי לטובתה. לשם כך, לא בחלה ו. מלטפול עלי רומנים חדשים, כפי שיפורט להלן. 

בהקשר לאמור בסעיף 31 לעיל יובהר כי כחודשים לאחר נישואינו, בתאריך 18.8.1995 נחתם בין ו. וביני הסכם ממון אשר הסדיר את יחסי הממון שבינינו ואשר קיבל תוקף של פסק-דין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בתאריך 21.8.1995. 

*** מצ"ב לתצהירי, כחלק בלתי נפרד הימנו, הסכם הממון המקורי ואישרו בבית המשפט מסומנים נספח 3. 

לחתימת הסכם הממון המקורי משנת 1995, היה היגיון וטעם שכן היו לי אלה נישואים שניים ולו. היה רכוש משל עצמה וההסכם נועד להבטיח זכויותינו הן בנוגע לרכוש, הן בנוגע לכספים והן בנוגע למזונות. 

עיון בהסכם זה מלמד שמדובר בהסכם מאוזן וסביר ולטענתי, פרט לרצונה של ו. להשתלט על כל רכושי וכספיי ורצונה לנשל אותי מהם, לא היה צורך ליזום את עריכתו של ההסכם נשוא התביעה וממילא לא היה צורך לחתום עליו ולאשרו כהסכם ממון חדש המבטל את הסכם הממון המקורי. 

 

34. להחרפת הסכסוך ו. אף תקפה אותי, שרטה את פניי בחומרה רבה תוך כדי הצדקת האלימות כהתקף קנאה על יחסיי עם שותפי למחקר. על מנת לזכות ב"מחילתה" של ו. על "הפשע" שלא התרחש מעולם ולהביא לאיחוי הקרע המלאכותי והמדומה שיצרה ו. ממניעה היא, ולמען שיקום היחסים עימה, נדרשתי לחתום, זאת כתנאי להמשך הנישואין, על הסכם ממון שלביטולו אני עותר עתה. 

  

37. בנסיבות העניין לא העליתי על דעתי שעליי להיות מיוצג ע"י עו"ד שכן ממילא לא הייתי במצב נפשי להתנגד לתכתיבה של ו., מה גם שבאותה עת סברתי שחתמתי על ההסכם, לפי דרישותיה של ו., תשקם את נישואינו וההסכם נועד לשרת מטרה זו. 

 

41. הנה כי כן, ו. בחרה עו"ד אשר ינסח בעבורה הסכם. הכתיבה, ביחד עם אחיה מר י. ל., את הוראותיו בחילופי טיוטות, שתוכנן נודע לי רק בדיעבד, מבלי שהייתי מעורב בהליך זה, מתוך הנחה וידיעה שאסכים לכל דבר. מניסיונה במהלך חיינו המשותפים ו. ידעה היטב, שאני שרוי במצב רגשי ששלל ממני כל יכולת להתנגד למהלכיה, זאת עקב הדיכאון הכרוני בו אני שרוי שנים והחרדה מפני סיום נישואיי ופירוק התא המשפחתי ומתוך רצוני העז לפייס את ו. ולפתור את המשבר ביחסינו בכל מחיר. 

 

42. במצב דברים זה ולמען שלום בית, חתמתי על הסכם מקפח. המנשל אותי מכל רכושי, אשר נצבר על ידי משך ארבעים שנות עבודתי כמרצה באוניברסיטה, כמו גם מעיקר הכנסותיי, ומותיר אותי, עם חובות שאין ביכולתי לפרוע, הכול כפי שיפורט להלן. 

 

46. כמסתבר בדיעבד החתימות שחתמתי, הן על הצוואה בתאריך 22.4.2010 והן על ההסכם בתאריך 14.9.2011 נבעו ממצבי הנפשי, שהנו כאמור תולדה של הפוסט טראומה שליוותה את חיי מאז מלחמת ששת הימים. הטריגר שהפעיל והעצים את חולשותיי אלו היה המשבר המלאכותי שיצרה ו. ביחסינו והאיום המפורש מצידה, אשר ריחף מעלי, שאם לא אכנע לתנאיה לא תהיה המשכיות לתא המשפחתי שלנו. 

מצאתי עצמי במצב נפשי ורגשי שמנע ממני להתנגד לתכתיבים שהופנו כלפי על-ידי ו., זאת לנוכח ביטולו המוחלט של הרצון העצמי שלי לטובת רצונותיה של ו. ותוך היעדר כל שיקול דעת הולם ויכולת שיפוט רגשי של משמעות חתימותיי, הן על הצוואה והן על ההסכם.

 

51. בהתייחס לעילת ההטעיה, כפי שפורט לעיל, ההסכם נחתם על ידי בהסתמך על כך שבעצם היענותי לדרישותיה של ו., קיצוניות ומנשלות ככל שהיו, נעשה על יסוד מצג שווא מפורש וברור מצדה של ו. שהדבר יביא לשלום בית, לשיקום מערכת היחסים שבינינו ולשימור התא המשפחתי.

ו. ניצלה עד תום רצוני לשלום בית, לשיקום מערכת היחסים שבינינו ולשימור התא המשפחתי, תוך שבדיעבד הסתבר לי שכוונתה מלכתחילה הייתה להכשיר את הקרקע להיפרד ממני, לאחר שכל רכושי יוותר בידה.

עובדה היא שלאחר חתימתי על הצוואה וההסכם, חלה התדרדרות נוספת במערכת היחסים שביהיהו, זאת בעטיה של ו. שסירבה לכל מגע איתי ודחתה אותי מעל פניה, כל ניסיונותיי לשקם את היחסים בינינו – עלו בתוהו. אם לא היתה כל כוונה אמיתית מצד ו. להשכין שלום בית ולשקם את מערכת היחסים בינינו, הרי שהיא הציגה בפניי, קודם לחתימתי על ההסכם, מצג שווא ובמקרה כזה, לפי עצה משפטית שקיבלתי, חתימתי על ההסכם נעשתה תוך הטעייה ולכן ניתן לבטלו".

 

95. "חרדת הנטישה" אצל האיש והחתירה לשלום בית בכל מחיר, וכן הפחד מ"כתם" שישחיר את 

שמו כמו גם יפגע במעמדו ויכתירו למעשה כ"סוטה מין מפורסם", כל אלו גרמו לאיש לשלם מחיר כבד בעבור אלו על-ידי הסכמתו לכל רצונותיה או שמא אומר, דרישותיה של האישה, והחריגות עולה גם מחוות הדעת של הדר' פ….

אכן, מחוות הדעת המקצועית הרפואית עולה כי התנהגות האיש אינה עולה בקנה אחד עם כזו הגורמת לקבל החלטות או לעשות מעשים במצב של חוסר הפנמה מוחלט של המציאות. אך כלל הלחצים המוזכרים שנגרמו לו, כמו גם אולי הרקע המשפחתי עוד מילדותו, מצביעים על חרדת נטישה, עד כדי אי יכולת להתמודד עם המציאות שהייתה קודם לחתימתו על ההסכם. פרידה בפועל מהאישה והבנה סובייקטיבית שלו כי הסכם שכזה מבטיח לו שקט במערכת יחסיו המשפחתיים, או למצער כי מדובר בהסכם "מגירה", וכמו הקודמים, גם זה "ישאר במקומו". לטעמי, כל אלו במצטבר, עונים ליסוד הראשון הוא חולשתו הרגשית-שכלית של האיש.

 

96. ודוק, טענות הבגידה של האישה לא הסתפקו רק בטענת יחסים עם אחרת או אחרות. לשיטתה, ניהל האיש מערכת חיזור או יחסים מיניים גם עם גבר מעולמו המקצועי (וראה בכתב טענותיה).

כעת, תוכל לומר כי "בטחוניסט" שפרנסתו גם על חשאיותו ויכולתו שלא להיות נתון לסחיטה, מצא עצמו לעת זקנה כמי שעתיד לא רק להפוך ללעג ולקלס באקדמיה, אלא כמי שיכול גם יכול ומטה לחמו בסכנה. 

כאן אין מדובר בניצול חולשת הנעשק, אלא בהעצמה של מצבו הרגשי כדי אפשרות (בהינתן שאר

דברי לעיל), לשיבוש יכולת שיקול הדעת, ואם לא כך, אזי לפגיעה קשה בגמירות הדעת כנדרש

בדין, להינתן פרי רצון חופשי ולא סחיטה מפורשת או מרומזת. 

 

97. היסוד השני – התנהגותו של העושק (האישה) וניצול חולשתו של הנעשק (האיש) לטובת העושק. כעולה מהראיות, האישה הייתה מודעת לחולשתו של האיש, החשש לשמו הטוב, חששו כי תנטוש אותו ותרצה לפרק את מערכת הנישואין, והיא אכן ניצלה זאת. ראיה לכך היא, ההסכמים השונים ש"נחתמו", לאורך שנות נישואיהם (מלבד זה האחרון שקיבל תוקף של פסק-דין), בסמוך למשבר כזה או אחר ביניהם, תוך שהיא מציגה מצג לאיש, להיותו של ההסכם "הסכם מגירה", כמו אלו הקודמים שלא מומשו.

 

98. לא אתעלם מטענתה של האישה כי כל שרצתה בהסכמים אלו היה להבטיח את נאמנותו של האיש אליה, ואולי אסבור כי בעת ההיא מחשבותיה לא "דהרו" אל עבר הגירושין כדבריו של האיש. אך בטיעונים אלה מחזקת האישה את טענות האיש, ולפיהן ראה הוא בהסכם "הסכם מגירה" או הסכם שאת יציאתו אל הפועל לא שקל. 

 

  וכעולה מעדותה של האישה לפרוטוקול הדיון מיום 17/7/2016, בעמ' 139:

 

"

עו"ד שמואלי: נכון הוא שאת יודעת ומודעת לכך שש. מ. מטופל על ידי פסיכיאטרים משנת 1998, שזה 3 שנים בערך אחרי שהתחתנתם?

ת:  אני לא זוכרת להגיד לך שמ-98 אבל הוא הלך לפסיכיאטר כי היה לו דכדוך. 

ש:  נכון שבשנים 1998 עד 2001, אני אולי יעזור לך להזכר, הוא היה נפגש עם פסיכיאטר בשם ד"ר קורץ?

ת:  קוץ. אני לא זוכרת את השנים אבל הוא פגש אותו, כן. 

ש:  הבנתי. נכון שאחר כך הוא נפגש עם פסיכיאטר אחר בשם גרודלינקר?

ת:  נכון. 

ש:  זה היה בסביבות 2001 ואילך, כמה שנים טובות. 

ת:  כן, נכון. 

ש:  נכון שגם את בעצמך באת ופגשת את הפסיכיאטר הזה, היתה לך גם פגישה או פגישות עם הפסיכיאטר הזה?

ת:  פגישה אם אינני טועה אחת, נדמה לי אבל זה היה נורא מזמן. 

ש:  נורא מזמן. את זוכרת את תוכן הפגישה הזאת?

ת:  אני לא זוכרת יותר מידי, אני זוכרת שהייתי בדיכאון וש. המליץ לי על הפסיכיאטר, וכן אני הלכתי והוא אמר לי בואי נתחיל לשוחח או משהו כזה, ואני אמרתי לו שהסיבה שבאתי כי זה אני רוצה טיפול תרופתי שיעזור לי. 

ש:  הבנתי. על ש. לא דיברתם בפגישה או שכן דיברתם, על ש.?

ת:  על ש.?

ש:  כן. הוא אמר לך משהו על ש.?

ת:  אני זוכרת שדיברתי על דכאון שלי. 

ש:  שלך. זה נכון שבשלב יותר מאוחר בסביבות שנת 2013 התקשרת לפסיכיאטר הזה והבעת בפניו דאגה שאולי לש. במצבו באותו זמן, ישים קץ לחייו?

ת:  לא ישים קץ לחייו, אבל צילצלתי ואמרתי לו שאני מודאגת מהמצב של ש., ושאני רוצה לשתף אותו. 

ש:  מה בהתנהגות שלו הדאיג אותך?

ת:  כבר לא זוכרת לומר לך, אבל אני חושבת אמירות שלו, אמירות מן פטליסטיות כאלה או שכאילו אבד טעם לחיים או אולי משהו כזה, אני לא זוכרת במפורש, אבל משהו שראיתי בו החמרה כי הדכאון שלו לא היה דכאון עמוק, הוא היה כמו רבים וטובים, אבל זו פעם ראשונה שהרגשתי שהוא במצוקה."

 

99. כנובע מתוך עדותה של האישה, גם מתיאורה את התנהגות האיש, ברור שהיתה היא ערה למצוקתו של האיש וזאת קודם לחתימתו על ההסכם, בכך שניצלה מצוקתו זו, ובכך שהובילה אותו לחתימתו על ההסכם מבלי שהיה שותף "אמיתי" להכנתו, ובנתנה לו התחושה כי זהו הסכם חסר שימוש והדומה לקודמיו. מדובר בהסכם ממון ולא בהסכם "שלום בית" לחילופין גט. בכך, יש כדי לקבוע כי התקיים גם היסוד השני. 

למעשה, "משיכתו" של האיש את זמן החתימה כמו גם את זמן הגשת התובענה בכאן, מלמדים

גם מלמדים על מעין הימנעות (האופיינית, כמו דכדוך) מלעסוק בנושא כדי הדחקתו ואי עיסוק

אמיתי בו. 

יש לשים לב כי תופעת הדכדוך והפניה לפסיכיאטר לא נעשו על רקע המשבר, ותנאי ההסכם

הגרועים במיוחד, מלמדים גם הם על חוסר שיקול דעת אמיתי. לדעתי שימשה הידיעה אודות 

קשייו הרגשיים של האיש אצל האישה כ"כלי עבודה" בחתירה להשגת ההסכם.

 

100. היסוד השלישי – תנאי ההסכם גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל בבסיס, היכולת להתערב עד כדי ביטול חוזה בשל התקיימותם של יסודות סעיף 18 לחוק החוזים. עילת הביטול מניחה כי הצדדים חתמו על ההסכם תוך ידיעת הנסיבות, אולם החוק מוצא לנכון להתערב מטעמים של מוסר וצדק חברתי. (ראה: ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב, מ(4) 533 {פמ"מ – 7/12/1986}, וכן ע"א 5490/92 פגס נ' פגס {פמ"מ – 29/12/94}).

 

101. המבחן הוא אובייקטיבי – חיצוני, ומחייב בירור הוא בשתי שאלות: "מהו המקובל ומהי מידה בלתי סבירה". אמת המידה בהשוואה תהייה "למקובל", או לתנאים הוגנים. (פרופ' גבריאלה שלו "דיני חוזים – החלק הכללי", לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, תשס"ה – 2005, בעמ' 347-350).

 

102. בבואנו לבדוק, אם במקרה דנן מתקיימים תנאיו של סעיף 18 לחוק החוזים, ראוי לבדוק תחילה אם אמנם תנאי החוזה שאנו דנים בו הם גרועים במידה בלתי סבירה ביחס למקובל מהבחינה האובייקטיבית. כדאי לבדוק שאלה זו ראשונה, לא רק משום שתשובה שלילית לשאלה זו תייתר את המשך הבדיקה בקשר לתנאים האחרים, אלא גם מפני שלתשובה חיובית לשאלה זו יש השלכה לגבי התנאים האחרים. לעתים, ניתן ללמוד מתוכנו הלא-מאוזן של החוזה על קיום עושק.

 

103. המחוקק קבע קריטריון אובייקטיבי לבחינת השאלה, אם תנאי החוזה גרועים במידה בלתי-סבירה. נאמר שם: "בלתי סבירה מן המקובל". במקרה של חוזה מסחרי, סטנדרטי, שנעשים רבים כמותו במהלך הרגיל של חיי העסקים, אין קושי להשוות את החוזה לחוזים אחרים בנושאים דומים. נשאלת השאלה, אם ניתן ליישם סעיף זה, גם כאשר אין אפשרות לקבוע מהו חוזה מקובל בנסיבות העניין.

 

104. תנאי החוזה גרועים מן המקובל במידה בלתי-סבירה. לצורך המושג "מקובל" אני מוכן לתאר לעצמי אותו "תנאי דמיוני" שהזכיר הנשיא שמגר: 

 

"… בית המשפט חייב במקרים לא מעטים לקבוע מעין תנאי דמיוני שישמש בגדר אמת מידה תיאורטית לצורך השוואה עם התנאי שנכלל בחוזה, כאשר מלאכת הגיבוש של התנאי התיאורטי האמור מעוגנת במידה רבה בהערכה של בית המשפט מהו בדרך כלל הוגן וצודק במערכת יחסים כדוגמת זו שבין הצדדים הקונקרטיים שלפניו; יתכן מאד ואף ינקוט לצורך זה גישה המעוגנת בתפיסות הכלליות של בית משפט זה בקשר לצודק ולהוגן".

(וראה: ע"א 719/78 איליט נ' אלקו, לד(4) 673 {פמ"מ – 14/7/1980}).

 

105. כבר ציינתי עוד בתחילת דבריי את מצוקתו של האיש, ואת העובדה שחתימתו על ההסכם באה כתוצאה ממצוקה זו. כמו כן ציינתי, כי האישה היתה מודעת למצוקה והשתמשה בה (ואין זה משנה אם הניצול מוסרי הוא אם לאו), כדי לגרום לאיש לחתום על ההסכם.

 

106. בעניין שבפני, בעיבוד הראיות כפי שהוצגו אל מול בחינת תנאיו של ההסכם, ניתן לקבוע כי תנאיו של ההסכם אינם סבירים לחלוטין מבחינתו של האיש, ואזי גם כאן תשאל השאלה מדוע חתם הוא על ההסכם החד-צדדי המעביר לאישה את רוב רכוש הצדדים, מכיל תנאים גרועים מן המקובל באופן בלתי סביר, ואף הצהיר את שהצהיר במעמד אישור ההסכם בפני בית המשפט?

 

107. התשובה נטמעת הן בחוות דעתו של דר' פ., הן בעדותו של האיש ואף בעדותה 

של האישה. חרדת הנטישה, רקע חייו, הדאגה לשמו הטוב והבנתו הסובייקטיבית כי מדובר בעוד הסכם שלא ימומש ככזה הדומה לקודמיו (והיו לו את ניסיונותיו בעבר להאמין בכך), וכל אלו תוך הצגת מצג מטעמה של האישה – את שביקשה ודרשה בבוקרו של יום – ביצע התובע בערבו, לרבות חתימה על ההסכם.

וראה: תמ"ש (ת"א) 203797/95 ק.י. נ' ק.א. {פמ"מ – 6/11/2007}).

 

 

108. מה היא אותה סבירות או אי סבירות בתנאי ההסכם אותם יש לבחון לצורך בחינת היסוד השלישי בטענת העושק? מדובר בהסכם ממון בו לכאורה מדובר בעריכת איזון בנכסי וזכויות הצדדים. כאמור מתוך שמיעת הראיות, לרבות העדויות, הרי שניתן לקבוע כי ההסכם הינו חד צדדי , לטובת האישה, ולמעשה אין בו איזונים כלל וכלל. יש בו שיעבוד של האיש לתשלומי משכנתא חודשיים גבוהים בגובה 6,200 ₪ בגין בית ששימש אמנם כבית מגורי הצדדים אך עתה לא רק שנאלץ לעזבו, הרי שזה אף לא רשום כחלק כלשהו בבעלותו. בנוסף, סכום של כ-2,750 ₪ מידי חודש בחודשו בעבור ביטוח חיים של האישה. בידי האישה נותר רכושה שלה הכולל מס' דירות, חלוקה כזו או אחרת בחשבונות הבנק, זכויות הפנסיה ועוד, ואילו מנגד האיש "נהנה" מחברת "….". ופה נזכיר כי מהי חברת ….? "חברת …. והאיש – אחד הם. משמע, אם אין הכנסות לאיש, גם לחברה אין הכנסות. למעשה, כל שקיבל האיש הוא את ה"זכות" לעבוד ולהמשיך לממן את האישה ואת עצמו. 

 

וכעולה מעדות האיש לפרוטוקול הדיון מיום 14/10/2015, בעמ' 33:

 

"

ש.  אני מציג לך דפי חשבון של "…. אסטרטגיות" בע"מ, דפי חשבון שאתה צירפת לכתבי הטענות בהוצל"פ, זה החשבון של "…."?

ת.  גם טרחתי להעביר את כל החשבוניות שלי. 

סומן בתאריך היום ובחתימתי – מסומן 3. עו"ד שרמן יסרוק. 

 

המשך חקירה ע"י ב"כ הנתבעת:

ש.  מדפי החשבון הללו, אני רואה שמנובמבר 2014 יש העברה של בערך כ- 18,000 ₪ לחודש ממשרד ……, נכון?

ת.  כן. 

ש.  יש העברה כזו של 18,300 ₪ בדצמבר 2014, לאחר מכן יש עוד העברות ממשרד ….., למשל בינואר 2015 סך 8,000 ₪, זו הכנסה חודשית קבועה שאתה מקבל?

ת.  לא. פניתי לעו"ד בעקבות הדיון בפעם הקודמת והשאלות ששאלת אותי בנוגע ל"….." וביקשתי ממנו מסמך שמכסה את כל השנים שעבדתי כבעל חברה יחיד. יש לי כאן מסמך שמראה בדיוק מה הרווחתי בשנת 2012. 

ש.  מדובר בהכנסה קבועה או לא קבועה?

ת.  לא. אני חי על הכנסות מזדמנות, עפ"י חוזים שמתחדשים כל שנה ומתבטלים, כי אני עובד מול גופים שהם לא מעסיקים עובדים באופן קבוע. 

ש.  לגבי החוזה הספציפי עם משרד …..?

ת.  אין לי חוזה קבוע עם משרד …… 

ש.  לביהמ"ש: במהלך שנים החוזה מתחדש דרך קבע?

ת.  יש תקופות שיש חוזה ויש תקופות שאין. היום אני עובד עם משרד ….., כשהחוזה מסתיים בסוף שנה זו."

 

109. מהתרשמותי, מדובר אגב חברת "…..", ב"גלגולם" של סכומים לא מבוטלים לאורך שנים ששימשו הן לתשלומי הבית, אחזקתו ועוד ו"מימנו" את חייהם של הצדדים. עם זאת, נראה בברור כי הכנסות אלו שולמו לאיש בגין שירותי ייעוץ מסוימים, פרויקטים כאלו או אחרים ועוד, אך מעבר לתשלומי פנסיה, אין המדובר בתשלומים קבועים ובטוחים, והרי האיש אינו נעשה צעיר או רלוונטי יותר עם השנים. 

 

וכמפורט בעדות האישה לפרוטוקול הדיון מיום 27/1/2017, בעמ' 109:

 

"

ש.  לשיטתך, ש צריך לשלם בכל חודש את הביטוח חיים על המשכנתא?

ת.  כן. 

ש.  את יודעת את גובה הפרמיה הזו?

ת.  את הפרמיה שהוא לא משלם? לפי מה שהוא דיווח ולפי מה שהוא הגיש זה 2,700 ₪ שלא משולמים מזה שנתיים. 

ש.  לפי מה שאת אומרת, הפנסיה החודשית של ש. שהיא כ- 20,000 ₪ מגיעה לך?

ת.  כן. 

ש.  עשיתי חשבון בדף עזר, הכפלתי את זה בעשר שנים קדימה. 

ת.  אני לא יודעת, אני לא נביאה. 

ש.  את אומרת שקופת הגמל שנחסכה באוניברסיטה בסך 870,000 ₪, מה שקראת "קרן מפעלית", זה גם מגיע לך? אני מפנה לסיכום. 

ת.  כן.   

ש.  לשיטתך, מגיעה לך גם קרן ההשתלמות שהיום בחברת אלטשולר, 

ת.  כבר לא נמצאת, ש. משך אותה. 

ש.  הסכום הזה של 218,000 ₪ מגיע לך, נכון?

ת.  כן, כל הזכויות שקשורות בעבודה של ש. ב….., על-פי ההסכם, שלי. 

ש.  את אומרת גם שמגיעים לך גם עוד 88,662 ₪, על כספים שנצברו בקרן מחקר ב…… 

ת.  כל הנתונים מבוססים על מה שש. עשה. לשאלתך, כן, כל הזכויות שנלוות לעבודה שלו ב……ה, על-פי ההסכם. 

ש.  גם אם זו קרן שמיועדת למחקרים ואי אפשר להעבירה לאף אחד?

ת.  לא נכנסתי לפרטים ולתקנונים. עוה"ד ביקש שאבקש את רשימת הזכויות של ש. והעברתי לו. 

ש.  את חושבת שגם מגיע לך קרן קשרי מדע ב……., שזה 83,376 ₪?

ת.  כן. 

ש.  איזה מחקרים את עושה?

ת.  אני לא עושה. כשש. פרש, אלה כספים שלהבנתי, היה אמור לקבל עם פרישתו ועפ"י ההסכם, מה שש. צריך לקבל שזה פנסיה או דברים שנובעים מזכויות סוציאליות או דברים כאלה ואחרים באוניברסיטה, הם שלי, על-פי ההסכם. 

ש.  בדף העזר יש פנסיית שארים, זו מגיעה לך מ……?

ת.  כן. כתוב בהסכם הממון – "לרבות פנסיית שארים". 

ש.  לשיטתך, מגיע לך 230,000 ₪ שזה מהקרנות בחו"ל?

ת.  כן, לפי מה שכתוב בהסכם, שיש לש. 70% ולי 30%. 

 

110. למעשה האיש נותר ללא "קורת גג" בעוד שלאישה יש למעלה משלוש דירות בבעלותה, ובהן דירת מגורי הצדדים. 

אין עורר כי מדובר בהסכם שתנאיו אינם סבירים ואין הוא מתיישב עם הדעת, ואף אומר במעמד זה כי נוגד הוא את תקנת הציבור.

הדברים מביאים אותי לשתי הערות.

ראשית, לעניין דיני משפחה, אין אנו נזקקים למבט בעולם החיצוני, שהרי תחילה "חזקת השיתוף" ולאחריה חוק יחסי ממון בין בני זוג, ראו את ה"מקובל" וה"סביר" כשיתוף בכל נכס פרי מאמץ משותף, וגולת הכותרת של השיתוף היא דירת המגורים (וראה: בע"מ 2478/14 פלונית נ' פלונית {פמ"מ – 20/8/2015}).

שנית, תקנת הציבור כוללת בין עיקריה את ההימנעות מחוזה דרקוני וקיצוני (וראה: ת"א (תא) 75095/97 מירון נ' אמבר {פמ"מ – 30/3/2000}). 

 

111. על מנת שתתקבל עילת העושק, ואפילו התקיימו בקירוב שלושת יסודותיה במצטבר, כמו בעניין שבכאן, אמורות להתקיים נסיבות ייחודיות . את זאת ניתן ללמוד בכאן, בין השאר – מאותם סעיפים יחודיים ולא נפוצים בקיצוניות נטילת המשאבים והנכסים, שווי הכסף שנצברו, אותם דאגה האישה להורות לעורך הדין … להכניס להסכם מתוך ידיעתה בבירור כי האיש יחתום על כל דבר שתבקש, שכן "מה נשתנה" מהפעמים הקודמות? וזאת תוך ניצול "חולשתו", תוך שהיא נוטעת בהתנהגותה כלפיו את האשליה, כי לאחר שיחתום על ההסכם, "החיים יחזרו למסלולם" כפי שארע בפעמים הקודמות, לאחר שערכו הם הסכם (בתצורותיו השונות) ובפועל אלו לא מומשו, שכן "קרע" עמוק בתוך שנתיים, הוא קרע הנוצר זמן קצר יחסית לאחר חתימת ההסכם. 

 

112. א.  אם נפנה עתה לבחינת תנאי ההסכם, לא מדובר היה במשא ומתן אשר במסגרתו ויתר 

צד על זכויות כאלו או אחרות. הכל על מנת להשיג מטרה אשר באותה עת נראתה כמטרה עילאית. מדובר בהסכם שהוכתב על תנאיו, ומבלי שהצד שכנגד היה מיוצג, ולמעשה גם אם ניתנה לו אפשרות לבחון את האמור בהסכם, הרי שלמען אותה מטרה היה הוא בבחינת מה שהאיש למעשה, סירב להתייחס אליו. על כן, לא ניתן לקבל טיעון כאילו תנאיו של ההסכם סבירים הם, ההפך הוא, מדובר בהסכם שכל כולו חד צדדי ולטובת האישה. במצב דברים זה, אין ספק שזהו המקרה בו תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל באופן קיצוני.

 

ב.  הבה נאמר במפורש כי הדין מקבל כראויים, גם הסכמים שאינם מאוזנים בשוויון. 

 

ג. הבה נאמר בשנית כי ה"מקובל" הוא בראש ובראשונה הנקבע בחוק יחסי ממון או 

בחזקת השיתוף, לאמור חלוקה בשווה של נכסים שנצברו מפירות עמל אגב יחסי הנישואין. 

 

ד. הבה נאמר כי האיזון בין השניים (ס"ק ב' ו-ג' לעיל), יקבל אמנם הסכם לא שוויוני, אך יטה 

פחות להגן על הסכם הגורס "הכל לי, אפילו הרבה מתוך הכנסותייך בעתיד". 

 

113. לפיכך, בנסיבות מאד קיצוניות אלה, יש לקבוע כי התקיימו יסודותיו של סעיף 18 לחוק החוזים, וכבר מן הטעם הזה ניתן היה לקבל את תביעתו של האיש, בעילת העושק.

 

114. אומנם הנטל להוכיח התביעה מוטל על האיש, אולם משהרים הוא נטל זה והציג גרסה סבירה וסדורה, עובר הנטל לסתור אותה, לאישה. ברם, האישה לא הצליחה להרים הנטל, ולו רק בשל העניין שלא סביר הוא שלאור מעידותיו הרבות ("בגידותיו" לשיטתה), יתחייב הוא להסכם כזה שתנאיו אינם סבירים והוגנים, וכעדותה שלה לפרוטוקול ותאורה את ההסכם "שהוא נשאר ללא כלום", בהתייחס למצוקה בה היה ועודנו שרוי העשוק, הוא האיש. 

 

115. עוד אוסיף שהאישה לא מצאה לנכון להעיד מטעמה את עורך הדין … שערך את ההסכם בין הצדדים על-מנת שזה האחרון יאיר את נסיבות החתימה על ההסכם, שהרי בפני הובא מידע זה רק על-ידי האישה ללא תמיכה בגרסתה מעבר לחלופת המיילים בין הצדדים.

 

116. הלכה פסוקה היא כי "צד הנמנע מלזמן עד שיש בגרסתו בכדי לסייע לו חזקה שעדותו פועלת לרעתו, שכן ניסיון החיים מלמד שאם היה בגרסתו בכדי לסייע לו, היה טורח לזמנו". (ראה: ע"א 55/89 קופל בע"מ נ' טלקאר, מד(4) 595 {פמ"מ – 14/11/1990}). 

 

117. בע"א 403/80 ‏ סאסי‎ ‎נ' קיקאון, לו1) 762 (פמ"מ – 3/9/1981), נפסק:

 

"אין לומר, שאותו עשוק הוא בגדר מי שלא ידע ולא הבין מה הוא עושה, שאינו מסוגל כלל לאותו רצון הדרוש לכריתת חוזה, שמעשיו כלא היו…. מכאן, שאותם דברים שמנינו בעשוק אינם מעמידים אותו במקום שפסולי דין עומדים, שכן אין הוא חולה נפש או לקוי בשכלו, שמחמתם אינו מסוגל לדאוג לענייניו, ואף במקומו של מי שלשעה או לעניין לא ידע ולא הבין מה הוא עושה אינו עומד. ואף-על-פי-כן, אין לומר, שדעתו הייתה מיושבת, וכי גמירת הדעת שלו הייתה כגמירת דעתו של כל מתקשר צלול בדעתו. הוא מצוי אי שם בין הקצוות; אין הוא בעל מום, שמומו פוסל אותו, ואין הוא חסר דעה וידיעה, שחסרונם עושה את פעולתו כאין וכאפס, אלא הוא בגדר "מעין בעל מום", הקרוב או דומה לשני אלה מבחינת הפגם בשיקול-דעתו, ש"מומו" פוגם בהתקשרות חוזית מסוימת, הניתנת לביטול רק בהתקיים יתר יסודותיה של עילת העושק. לפיכך חייבים המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון".

 

אם תרצה תאמר בהתייחס לחוות-דעת המומחה, גם לכל סטיה כביכול ממנה, כי האמירה שבה, לפיה לא היה האיש במצב פסיכוטי (או במצב פסיכוטי רגעי) אין בה להועיל, שכן עוולת העושק אינה עוסקת בקריסת הנפש של האיש אלא באנשים "רגילים" שנקלעו למצוקה. 

 

118. ולסיכום, "קיים, אם כן, קשר דו צדדי, קשר של סיבה ומסובב בין יסודות העילה; מצוקה עלולה לגרום להתקשרות בחוזה גרוע, וחוזה גרוע עשוי להצביע על מצב של מצוקה". (ראה: שלו, "דיני חוזים – החלק הכללי", שם, בעמ' 350-351).

 

119. ואכן, לא מצאתי כל היגיון מוצק בכך שהאיש יסכים להיוותר ללא כל רכושו, מקום בו האישה נותרה כבעלת מרבית רכוש הצדדים, ובמצב שבו האיש עזב את בית המגורים, נאלץ לשלם לה סכום משמעותי חודשי גבוה. לפיכך, ובהיעדר יכולת מצד האישה ליתן גרסה הגיונית לכך, הרי שמדובר בהסכם החורג ממתחם הסבירות הגם שאושר על ידי בית המשפט.

ואסביר שוב כי בחנתי את טענות האישה לעניין כספים כביכול בשווי מאות אלפי ₪ שנותרו כביכול בחברות, ובאתי למסקנה כי אכן אין מדובר בכספים ממש אלא בכאלה שרובם התכלו וכל שקיבל בן ה- 70 לערך כיום, אינו אלא את הזכות להמשיך לעבוד ולשלם מהכנסותיו בעתיד סכום עתק לאישה. 

 

120. סיכומו של דבר, איני מקבל את הטענה שסעיף 18 לחוק החוזים אינו ניתן ליישום בהסכמי ממון, ואפילו אושרו הם על ידי שופט. אמנם, נטל ההוכחה על הצד הטוען בדבר עושק כבד מאוד, אך במקרה דנן הורם הנטל. השתכנעתי גם שכל התנאים הדרושים לפי סעיף 18 לחוק החוזים קיימים במקרה זה.

 

121. התוצאה היא, שיש להיעתר לתביעה לביטולו של ההסכם, ודי באמור בכדי להורות על ביטול ההסכם אך מטעם זה. עם זאת, מצאתי מקום בנסיבות העניין להידרש אף לטענת ההטעיה לה טען האיש.

 

122. קיומה של עילות הטעות והטעיה

סעיפים 14(א)(ב) ו-15לחוק החוזים (חלק כללי) קובעים:

 

"

14. (א) "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה 

  מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה.

 

  (ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה".

 

15.   מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לעניין זה, "הטעיה" – לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן".

 

123. יסוד ידיעת הצד השני על הטעות היסודית הוא המבחין בין הוראות סעיף 14(א), לבין הוראותיו של סעיף 14(ב)לחוק החוזים, והוא גם המסביר את תוצאתן השונה של עילות הביטול שבסעיפים אלו. רק מי שטעותו היתה ידועה לצד השני, זכאי לבטל בעצמו את החוזה, בעוד שמי שטעותו לא היתה ידועה לצד השני, תלוי בעניין הביטול בהפעלת שיקול דעתו של ביהמ"ש. 

(ראה: פרופ' ג. שלו, דיני חוזים – החלק הכללי, שם, בעמ' 282-285).

 

124. טעות בדיני חוזים היא מחשבה או אמונה של צד לחוזה, שאינה תואמת את המציאות. כאשר טעותו היסודית של צד אחד ידועה לצד השני, רשאי הטועה לבטל את החוזה. (ראה ענין רבינוביץ, שם). ה"טעות" היא הערכה שגויה של מציאות הדברים האמיתית. מקום שאדם פועל על-פי מציאות מדומה, הרי שלרצונו המתלווה לפעולה עלול להתלוות פגם. "טעות היא, איפוא, פגם תודעתי (קוגניטיבי) ברצון". (ראה: ע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס, נז(4) 817 {פמ"מ – 19/5/2003}).

 

125. עילת הביטול בשל טעות ידועה, מעוגנת בסעיף 14 לחוק החוזים, ואלו הם יסודותיה: קיום חוזה, קשר סיבתי הצריך להתקיים באופן סובייקטיבי בין הטעות לבין ההתקשרות בחוזה (הטעות צריכה להיות הגורם להתקשרות בחוזה), יסודיות הטעות (מבחן אובייקטיבי לפיו ניתן להניח שלולא ארעה הטעות, הצד הטועה לא היה מתקשר בחוזה) ולעניין סעיף 14(ב) – העדר ידיעת הצד השני, בנוסף לשלושת היסודות הללו. (ראה: שלו, שם).

 

126. על פי הפסיקה, על הטוען לטעות, חלה החובה להוכיח בראש ובראשונה כי הצד שכנגד ידע, 

או היה עליו לדעת על הטעות (סעיף 14 לחוק), ואם עסקינן בהטעיה הרי שהצד הטוען לה, נדרש להצביע על הטעות הנטענת על ידו ולהוכיח את רכיב ההטעיה, היינו, שיש להוכיח כי הצד שכנגד הציג מצג שווא מטעה בפני הטוען להטעיה (סעיף 15), וכן את מרכיב הקשר הסיבתי שבין ההטעיה לבין ההתקשרות בהסכם (ראה ע"א 1581/92 – (להלן: "עניין ולנטין").

 

127. עוד נקבע בפסק-הדין בעניין ולנטין כי:

 

"מכנה משותף יש לטעות ולהטעיה בנקודת המוצא: אין מקום לדבר על טעות או עלהטעיה, אלא אם אדם "התקשר בחוזה עקב טעות". משמע, החוק מציב תנאי כפול: ראשית, שהייתה טעות; שנית, שהטעות גרמה להתקשרות בחוזה. לפיכך צריך להקדים ולבדוק מה הייתה טעותו של המערער, ולאחר מכן להוסיף ולבדוק אם הוא התקשר בחוזה עם המשיבה עקב טעות זאת".

 

128. בהתייחס לעילת הביטול בשל ההטעיה נקבע ברישא של סעיף 15 שיש צורך בהתקיימותם של ארבעה יסודות לשם הוכחת העילה – קיומו של חוזה, קיומה של טעות, קיומה של הטעיה מטעם צד לחוזה או אחר מטעמו וקיומו של קשר סיבתי כפול- בין ההטעיה לטעות ובין הטעות להתקשרות בחוזה. (ראה: ע"א 10745/06 אזולאי נ' המכללה האקדמאית אורט ע"ש סינגאלובסקי- פולק ת"א, {פמ"מ – 13/7/2009}). מכאן, אין דרישה ליסודיות הטעות.

 

129. על הטוען טענות של טעות והטעייה מוטל הנטל להוכיח את התשתית העובדתית והראייתית לכלל התנאים המצטברים העומדים בבסיס טענותיו:

 

  א.  קיומה של טעות חמורה ומהותית, היורדת לשורשה ומהותה של העסקה.

 

  ב.  קשר סיבתי בין הטעות לבין התקשרותו של הטועה בהסכם. דהיינו: יש להוכיח כי הטעות היא היא הגורם להתקשרות, ולולא הטעות לא היה הטועה מתקשר בחוזה. לעומת זאת, טעות שנפלה במהלך מו"מ לכריתת החוזה, אך לא הניעה את ההתקשרות, לא תהווה עילה לביטולו.

 

  ג.  ידיעתו האובייקטיבית של הצד השני על הטעות שנפלה אצל המתקשר עמו בהסכם. הדעה הרווחת בפסיקה היא, כי ידיעת הצד השני מתייחסת לעומק הטעות וליסודיות הטעות גם יחד. 

(ראה: שלו, שם, בעמ' 282-285).

 

130. אוסיף כי טעות או הטעייה שיש בהן כדי לגרום לביטולו של חוזה רגיל, יש בהן גם כדי 

להביא לביטול הסכמי ממון בין בני זוג, גם כאשר זה אושר על-ידי בית המשפט בכל הערכאות. (ראה: ענין ולנטין, שם), שהרי אם לא כן, מה טעם נקבעה בפסיקה דרך לבטל הסכם כזה על דרך הפניה לתביעה (וראה: ע"א 6330/99 יערי נ' כפר-ביאליק {פמ"מ – 11/7/2001}). 

 

131. במקרה שבפני, טען כאמור האיש כי הוטעה עת חתם על ההסכם שסבר שהינו "הסכם מגירה", הבונה אמון בינו לבין האישה ולאור חתימתו על ההסכם "יקנה" לעצמו המשך חיים שלווים ושקטים המושתתים על שותפות מלאה ביניהם. אלא שקשה לקבל טענה זו, שהרי משמעה שסבר האיש כי חתימתו לא תוצג נגדו לעולם, והרי גם זה החותם על "צ'ק לביטחון", יודע כי בנסיבות מסוימות יוצג הצ'ק. 

 

132. אף על פי כן, מתוך האמור לעיל, ומתוך מסכת הראיות והעדויות כפי שנשמעו בתיק, הגעתי לכלל מסקנה שבמקרה שבפני התקיימו הן הטעות והן ההטעיה. השאלה היא, האם לא הטעה האיש את עצמו ונקלע למה ש"יודעי סוד" אומרים על הסכם שלום בית, לחילופין גירושין, כלי לרכישת זמן, תמורת הטבת תנאים קיצונית. 

אכן, נראה סביר בעיני כי האיש רצה בכל מחיר את שמירת המערכת המשפחתית לאורך שנים, והיה מוכן לעשות הכל למען מטרה זו עד כדי שהיה מוכן ל"מכור את נשמתו". עם זאת, סבור אני, כי אם היה האיש מודע באמת לאפשרות שביום מן הימים, (למעשה תוך שנתיים קצרות), הבטחתו ובשלב מאוחר יותר פירעונה, יביאו אותו למצב בו יישאר ללא קורת גג ומחוסר כמעט כל אמצעים, לא היה הוא חותם על הסכם שכזה. אף האישה אינה מכחישה כי היה קשר בין מחויבות האיש באשר לנאמנותו אליה לבין רכושו. וכדבריה לפרוטוקול הדיון מיום 24/1/2016, בעמ' 94:

 

 

"

ש.  אין קשר בין ההבטחות שלו שתהיו יחד והוא לא יבגוד, לבין רכוש, נכון?

ת.  לא יודעת. לא הייתי אומרת שאין קשר, כי כשש. ראה את עוצמת הפגיעה שלי, אני התרסקתי ואני זוכרת היטב את המעמד – היינו בחדר שינה, זה היה בבוקר והוא ניסה לדבר אל ליבי, שאשאר איתו והוא אמר לי "את הרי יודעת, את מכירה אותי, כל מה שמעניין אותי זה הספרים שלי ולקרוא ולא מעניין אותי רכוש. כל מה שיש לנו, הכל שלך, רק תישארי איתי". אני האמנתי לו והדבר שהכי שמעתי בזה, זה "אני רוצה להיות מחויב אלייך, אני מצטער על מה שעשיתי ואני רואה את הקשר שלנו כדבר הכי מחייב". 

ש.  לבית המשפט: הלוגיקה שלך לא מסתדרת. לאחר שפגשת את הנתבע, את מתארת דמות שהיא אנוכית לחלוטין ושהוא לא רואה אף אחד חוץ מאת עצמו ואז יום אחד הוא נתפס מנהל שיחה עם אשתו הקבועה ואומר לך מה שאומר לך ואת אומרת בוודאי שהוא יגיד כל דבר, רק להישאר בנוחות, הוא מספר לך שטויות ואת מאמינה? הרי את מכירה אותו. 

ת.  אני מאמינה, כי בו ברגע שהוא אומר את זה, הוא לוקח פיסת נייר, כותב את זה, חותם ונותן לי ואז אני מאמינה. 

ש.  מה ששכנע אותך זה שש. כתב משהו על הנייר. מה הוא כתב?

ת.  הוא כתב שכל הרכוש שיש לו הוא שלי וכל הרכוש המשותף שלנו, הוא מוותר על חלקו מרכושנו המשותף. 

ש.  מבחינתך, כשתיארת בהתחלה שהרגש הוא חשוב וש. הוא לא חם, אז מה שמחזיק אותך בקשר זה לקבל הבטחה על הרכוש?

ת.  אני חושבת שאתה טועה בפרשנות שלך. אמרתי קודם שהדבר במה שהוא כתב, בנכונות שלו, מה שעשה לי טוב זה לראות בזה את ההוכחה וזו היתה האינדיקציה. הרי אדם בר דעת לא יוותר על הכל אם הוא מתכוון לא לבגוד. הוא אמר שהוא יהיה נאמן לי עד סוף חייו ואם תהיה בגידה שוב, אז "הנה, זה הדף ואני מתחייב בחתימתי". 

ש.  זה מן שטר חוב שאם אהיה לא בסדר, את מקבלת הכל ולא משקף דבר כלשהו רגשי, נכון?

ת.  אם אבגוד בך שוב אז את מקבלת הכל וראיתי בזה מחויבות, הבטחה, ראיתי את זה כשהוא סוף סוף רואה שיש מישהו מולו, רואה את הילדות, אכפת לו מאיתנו ושהוא מבין שאם ישתף בכיף וייצא לרעות בשדות זרים, זה לא יהיה במחיר של ריסוק כלכלי לי ולבנות. 

'אני רוצה להיות איתך ושנהיה יחד ואם לא אעמוד במילתי, הנה הביטחון שלך'." 

 

133. אכן עולה מן הדברים כי האיש רצה והאמין כי יוכל ל"קנות" לעצמו את המשך מערכת הנישואין ואף כדבריה: "התרברב – הכל לו. ולילדות". יחד עם זאת, האישה עצמה מודה שהיא מבינה שהוא נותר ללא כלום. וכדבריה לפרוטוקול אותו דיון, בעמ' 98:

 

"

ש.  בפתק הזה שש. הבטיח לך את הרכוש, הוא גם אמר שייתן לך את כל הפנסיות שלו?

ת.  הוא אמר לי שכל מה ששייך לו, שלי וכל מה ששייך לשנינו, החלק שלו ברכוש המשותף הוא שלי. 

ש.  אם כתוצאה מההסכם הזה שנעשה בספטמבר 2011 ואושר, אם הוא ממומש, אז לאור מה שאת אומרת הוא נשאר בלי כלום?

ת.  תשמע, אני יכולה להגיד לך שבסערת הרגשות שהייתי נתונה בה, כל מה שחשבתי עליו זה האם הוא מבטיח להיות נאמן? האם הוא נשבע לי שזה חד פעמי? וזה מה שהיה. עכשיו אני מבינה שש. נשאר בלי כלום, אז לא חשבתי על זה, לא נכנסתי לרזולוציות האלה". 

 

ועוד היא ממשיכה בעדותה בעמ' 99:

 

"

ש.  אחרי החתימה של הסכם הממון שאושר בספטמבר 2011 בבית המשפט, האם היה שינוי בהתנהגותו של ש.?

ת.  כל התקופה של החתימה, עם הפגישות אצל ….. וההגעה לבית המשפט, מבחינתי זו אחת מהתקופות המרגשות, במובן זה שהרגשתי שלש. אכפת ממני, שהוא אוהב אותי ורוצה להיות איתי והרגשתי שההסכם הזה הוא מן ברית שכרתנו, אולי חזק יותר לאחר החופה ואולי עם הרוח הזו היו החודשים שלאחר חתימת ההסכם. גם לפני חתימת ההסכם היתה תקופה טובה. 

ש.  הברית נבעה מכך שקיבלת רכוש במקום רגשות?

ת.  הברית נבעה מכך שש. מראה לי בכל דרך שיש, שהוא רוצה אותי ולא רוצה לפרק את המשפחה, מעתה ועד עולם. 

ש.  אותה התקרבות נובעת אצלך, לא בגלל שש. נהיה פתאום נחמד יותר, מקשיב יותר, יותר בקשר עם הבנות, אלא כי הוא נתן לך את כל הרכוש, זה נכון?

ת.  להגיד "אכפת לי ממך, אני רוצה אותך ולא רוצה שנתגרש, אבל אם חלילה אני בוגד, אני לא שומט אותך, אלא אני לוקח אחריות על העתיד הכלכלי שלך ושל הילדות" והתרגשתי מזה."

 

  אלו מביאני למסקנה שהאישה ראתה את המשך זוגיותה עם האיש במושגים כלכליים גרידא, ואף אם מציינת כי תקופה זו התאפיינה כתקופה רגועה במערכת המשפחתית, הרי שמבחינתה אלו היוו לה רוגע ושלווה כלכלית עד כדי אילוצו של האיש להבין שכל "מעידה", מכל סוג, הרי שהוא יוותר ללא כלום, מחיר "כבד" לכל הדעות.

 

134. עוד עולה, וגם על כך אין עורר כי הסכם הממון נחתם על רקע בגידות האיש (לשיטתה של האישה). 

  בעמ' 115 לפרוטוקול אותו דיון, מעידה האישה:

 

"

ש.  נכון לומר שהרקע להסכמה הזו, זה המשבר של א. או ג.?

ת.  אין לזה שום קשר לא. ולג.. 

ש.  לבית המשפט: אתם מגיעים ל….. לעשות את הסכם הממון, על רקע מה?

ת.  הסכם הממון קשור ישירות לא.. 

ש.  לבית המשפט: זאת אומרת, צריך לעשות הסכם ממון, הולכים לר… שאומר שצריך לעשות גם צוואה. 

ת.  כן. 

ש.  לבית המשפט: זאת אומרת, גם הצוואה נחתמת על רקע פרשת א.?

ת.  הוא אומר שהסכם ממון צריך להיות מגובה בצוואה ולא לבד וקיבלתי את זה. בלי קשר לר…., עוד לפני שדיברנו על הסכם ממון, דיברנו על כך שצריך צוואה, מהסיבות הללו. 

ש.  לבית המשפט: אנו לא מסתכלים על מכלול שאומר שזו הטענה המרכזית שלהם – "אתה מקבל כלום, אני אנצל את המצב של א. ואתפצה על עוגמת הנפש הרבה שנגרמה לי, על דרך זו שכל ששלך שלך ונכון שהסברת שש. קיבל את יכולת ההשתכרות המדהימה שלו, אבל עברו כמה דקות ואת מסבירה שש. מבוגר כך שצריך צוואה. האם את הצוואה ניתן לראות על אותו רקע של הסכם הממון שנחתם אצל ר…. וכשאמרת לא, האם את רוצה לתקן את תשובתך? 

ת.  (מגמגמת) בניגוד למה שאתה אומר בקשר לא., הרי אם היתי רוצה, הייתי יכולה ישר אחרי א. לקחת מה שמגיע לי. 

ש.  זה נכון שהלכתם ל…., אחרי עניין ג.?

ת.  כן. 

ש.  זאת אומרת, זה היה הרקע הקונקרטי של עוד טענה שלך, שש., לדברייך רעה בשדות זרים?

ת.  יש הבדל מהותי בין הסיפור של א. לסיפור של ג.. בסיפור של א. זה היה בגידה ומיני ובסיפור של ג. זה היה משהו אחר, זה היה משבר, כי פשוט ש., כמה מעט שהיה אז בבית, מאז שפיתח את מערכת היחסים עם ג., הוא לא היה זמין בכלל וכשהיה בבית, הוא כל הזמן היה איתה בטלפון. כשהיינו נוסעים לחופשות זוגיות, חצי מהזמן הוא היה עם ג. בטלפון. הרגשתי שזה קשר שבא על הקמצוצים של הזמן שש. היה נותן לנו מזמנו עד אז. 

ש.  זו סוג של בגידה רגשית, נכון?

ת.  הרגשתי שאורי מקבל יותר משאבים רגשיים ממני ומהבנות, אני מסכימה. 

אכן האישה מודה כי אלו נסיבות חתימת ההסכם, נסיבות שאינן כדבר שבשגרה – נסיבות" בגידותיו" של האיש."

 

135. כאמור, האיש הבין כי בכוונת האישה להמשיך את חיי הנישואין, "כרגיל" ועם פרוגנוזה סבירה, תוך שמוחלת היא לו על מעשיו בתמורה לחתימתו על הסכם ממון המותיר לה את כל הרכוש, ומכוח הבנה זו הסכים להתקשר בהסכם ולקבל על עצמו התחייבויות שעל פי דין לא היה חב בהם. 

אלא שהאישה הבינה כי מעתה, בכל עת ומכל סיבה יכולה היא ליטול "הכל", גם מבלי צורך להמשיך לחיות עם האיש. שתי השקפות אלו היוצרות פער משמעותי בגמירות הדעת, יוצרות אצל האיש "טעות יסודית היוצרת שוני בין העסקה כפי שהבין אותה הטועה לבין העסקה האמיתית".

בשל מצבו הנפשי הקשה, ראייתו של האיש הייתה סובייקטיבית בכל הקשור לאפשרות ממשית ונראית לעין, לסיום הקשר באופן סופי. 

 

136. כל אלו ועוד מובילני למסקנה, כי התקיימו יסודות הטעות, ולולא הטעות, לא היה חותם האיש על ההסכם. אם תרצה תאמר, שלו היו אומרים לאיש חתום על הסכם זה ותוך שנתיים תיפרדו, וההסכם יוצג לביצוע, לא היה הוא מתקשר בהסכם.

 

137. משכך, שוכנעתי כי האיש הסכים לחתום על ההסכם לאור הלחצים הרבים שהופעלו עליו על ידי האישה. בכך ביקש הוא להרגיע את האישה כי יעשה הכל למען "מערכת נישואין משפחתית" רגועה שתקנה לו שקט ושלווה, והוא הוטעה לחשוב שמדובר ב"הסכם מגירה", שלא יתממש בקירוב, בוודאי לא בטווח ריאלי, ויקנה לו חיים משותפים יחדיו לעוד שנים רבות. אם תרצה תאמר, כי יכול גם יכול והאיש ראה בהסכם יותר צוואה מאשר פעולה בחיים, גם לאור גילו. 

 

 

138. מכל המתואר לעיל, ובשים לב לכך שלא נוהל כל משא ומתן ממשי טרם עריכת החוזה, והחוזה נערך על ידי עורך דין מצד האישה בלבד והאיש לא היה מיוצג כלל בעת עריכתו (לדבריו, ואין האמור מוכחש כפי שעולה מהכתובים), הגעתי לכלל מסקנה, כי התקיימו יסודות הטעות וההטעיה, ולולא אלו, לא היה חותם האיש על ההסכם. כך גם שוכנעתי כי האישה ידעה על חולשתו שנבעה מכלל הסיבות שמניתי, והיא אשר הטעתה אותו והציגה מצג שווא בפניו, במטרה כי יחתום על ההסכם, ש"פניו" פני עתיד מבטיח ל"שלום בית".

 

139. בלשון אחרת, בין אם דנים אנו בפגם בכריתה מחמת טעות או הטעיה, ובין אם דנים אנו בפגם בכריתה מחמת עילת העושק, אין אנו קובעים, בהכרח, כי ההסכם שנכרת, נכרת שלא מרצונו של המתקשר. יתר על כן, לעתים יכול ואף הבין הטועה אחת לאחת את הוראות ההסכם אך גם כך, אין בכך למנוע טענות הקשורות לפגם בכריתת ההסכם כשלעצמו. 

 

140. אמנם נכון הוא כי רק במקרים חריגים, בהתקיים יסודות עילות העושק, טעות והטעייה, יהיה זכאי תובע לסעד הביטול. במקרה שבכאן, מוצא אני כי מקרה זה נופל הוא בגדר החריג, ומשכך, הוא המזכה את האיש בביטול ההסכם, ולכן דין ההסכם להתבטל אף מטעם זה.

אומר כי להשקפתי, הסכם דרקוני מטיל על החפץ בו חובת תום לב קיצונית והתמדה ברכיב שלום

הבית שבהסכם, הרבה יותר מהסכם לא מאוזן "סתם". 

 

141. כאמור, החובה לפעול בתום לב היא חובה שחלה ביחסים שגרתיים על צדדים להסכם. (ראה: ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, לז(4) 673 {פמ"מ – 14/12/1983}). החובה לפעול בתום לב היא חובה שקמה בשגרה, קל וחומר מוטלת חובה זו באופן מוגבר על בני זוג בתא המשפחתי בו קיימים יחסי אמון מיוחדים ומשמעותיים יותר. (ראה: תה"ס (נצ') 4744-10-12 ח.ק.א נ' י.א. {פמ"מ – 6/1/2013}).

 

 

 

142. עוד, בע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני (פמ"מ – 14/7/2004) נאמר על-ידי כב' הנשיא ברק:

 

"דיני החוזים בישראל אינם נעצרים על סף הבית המשפחתי. המשפט אינו שולל תוקף משפטי מחוזים (אף חוזים משתמעים) המבוססים על אדנים רגשיים, ונוצרים בנסיבות אינטימיות בינאישיות. כך, המשפט מכיר בחוזים הקובעים יחסי ממון בין צדדים; הוא מכיר בחוזה לשיתוף נכסים בין בני זוג; הוא מכיר בחוזה לעריכת נישואים אזרחיים מחוץ לישראל ולחובת המזונות שחוזה זה עשוי להצמיח". 

 

שלב ההתקשרות בהסכם

143. נפנה לרגע לסעיף 12 לחוק החוזים, ונאמר כי החובה לנהל משא ומתן בדרך מקובלת ובתום לב היא חובה כללית, אשר ממנה נגזרות, מטבע הדברים, חובות קונקרטיות, על פי נסיבותיו המיוחדות של המקרה.

  

"כאשר בני זוג מחליטים להתחתן הם מטילים על עצמם מערכת של זכויות וחובות, וזאת מתוך גמירות דעת המבוססת על מידע מלא ככל שניתן אודות ב' הזוג, אשר ניתן בתום לב'… בעשייתם פעולה משפטית האוצרת בחובה מערכת של חובות וזכויות, סוככת עליהם מטריית חובת תום הלב ופעולה בדרך מקובלת הקבועות בסעיף 61(ב) לחוק החוזים ( חלק כללי) סעיף 61 המורה: 'הוראת חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לעניין בשינויים המחוייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה'. כך או כך, הן אם נקודת המוצא הינה כי נישואין מהווים חוזה והן אם נקודת המוצא היא כי נישואין הינם התחייבות אשר לוקח על עצמו הבעל, או גם האשה, מכל מקום תחול חובת תום הלב המכילה בחובה חובת גילוי כל מידע רלבנטי כל שכן חיוני, מכח סעיפים 12 או 61 לחוק החוזים (חלק כללי), זאת אף ביתר שאת נוכח כך שבין בעל ואשה יחסים מיוחדים, יחסי קרבה, יחסים רגישים, כאשר על כל אחד מבני הזוג מוטלת חובה לנהוג כלפי האחר בכבוד, בהגינות ובהתנהגות המאפשרת לב' הזוג ניהול של אורח ח' תקין וסביר…"

(ראה: תמ"ש (י-ם) 24760/08 ש. ב. ר. נ' ר. ר. {פמ"מ – 25/3/2010}).

 

144. עוד נקבע בתמ"ש (י-ם) 44248-05-10 כ.ש. נ' כ.ש (פמ"מ – 5/9/2011):

 

"…יחסי הנישואין הם חוזה, או למצער פעולה משפטית שיש להחיל עליה את הוראות חוק החוזים ובפרט את חובת תום הלב. יוער, כי עיקרון תום הלב חל על כלל היחסים בין בני האדם…בני אדם וכל שכן בני זוג, מחויבים לנהוג זה כלפי זו (ולהיפך) בתום לב. עסקינן בדרישה להגינות בסיסית, אשר בלעדיה לא ניתן לקיים חברה מתוקנת. פסיקת בתי המשפט החילה את עקרונות תום הלב, האמון והגינות על מגוון יחסים משפטים בין צדדים שונים. מקום שיחסי הכוחות בין הצדדים אינם שווים ולאחד הצדדים יתרון יחסי, המאפשר לו להזיק לצד שכנגד, או לזכות ביתרון בלתי הוגן, הרחיבו בתי המשפט את החובות החלות עליו לשם נטרול אותו חוסר הגינות …".

 

145. כב' השופטת מימון מציינת את חובת הנאמנות המוגברת ביחסים בין בני זוג:

 

"במובחן מצדדים זרים לחוזה, ברור כי לאופי הצדדים בהסכם בו הצדדים הם צדדים קרובים, ובמיוחד איש ואישה, ובמיוחד כאשר האיש ניהל את עניניה הכלכליים של המשפחה ובמיוחד כאשר פעל כשליח של האישה, וחלה עליו חובת 

 

נאמנות כלפיה – ברור כי בנסיבות אלה יש חובת תום לב מוגברת מצד האיש כלפי האישה, כלומר מצד הנתבע כלפי התובעת".

(ראה: תמ"ש (י-ם) 27140/01 ר.י. נ' פ.ב. {פמ"מ – 23/2/2004}).

 

146. כפועל יוצא מדברים אלו, גם על הצדדים שבפני מוטלת החובה לנהוג בתום לב כדרישת סעיפים 12 ו- 39 לחוק החוזים (חלק כללי), הן בניהול משא ומתן לקראת כריתתו של הסכם והן בקיומו.

 

147. בנסיבות אלה לטעמי, אילו היה מתקיים משא ומתן מקובל לקראת כריתת החוזה (שעוגן לכדי הסכם ממון), היתה האישה מעלה בדעתה את האפשרות, כי יתכן שבידי האיש לא יוותר כל רכוש המאפשר לו קורת גג, והיה עליה, נוכח חובת תום הלב שלא לשתף פעולה עם הסכם שאינו מותיר לצד האחר מאומה ובתוך הצגת דברים חיצונית, כאילו נותר לו דבר מה. 

 

148. לטעמי, יש לקבוע, כי בהתנהגותה זו פעלה האישה בחוסר תום לב ובניגוד לחובתה בהתאם לסעיף 12 ולסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), בכל הנוגע להליך כריתת ההסכם, חתימתו ואישורו. חובה זו מקבלת משנה תוקף ככל שמדובר בצדדים קרובים, ובענייננו, בעל ואישה, ובמיוחד בנסיבות העניין שבפני. 

 

149. מכל המתואר לעיל, מצאתי כי גם בשל עילה זו והתנהגות האישה, יש לבטל את ההסכם בין הצדדים.

 

טענת השיהוי ומועד הודעת הביטול 

150. לא אסיים בטרם אתייחס ביתר פירוט לטענת האישה כי תביעתו של האיש לביטול ההסכם הוגשה בשיהוי, כשנתיים לאחר מועד אישורו בבית המשפט לענייני משפחה (ביום 14/9/2011).

 

151. סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) מורה:

 

"ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על 

עילת הביטול, ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה".

 

152. הסיפא של סעיף 20 לחוק החוזים קובעת כי במקרה של כפיה, הביטול צריך להיות תוך זמן סביר לאחר שנודע לצד הנפגע כי פסקה הכפייה. טוענת פרופ' שלו כי הדין צריך להיות זהה ביחס לעילת העושק, וכך היא אומרת:

 

"ייתכן שהיה מקום להרחיב גם לעבר העושק את הדין המיוחד שנקבע לעניין מועד הודעת הביטול בכפיה, לפחות כאשר המדובר בניצול של מצוקה או חולשה גופנית. בנסיבות אלא יודע המתקשר-המנוצל על קיום עילת הביטול, אולם יש שמצוקתו או חולשתו נמשכות, ולכן אין הוא יכול לממש את ברירת הביטול תוך זמן סביר מכריתת החוזה. 'ואכן, המלצתי התקבלה…מרחיבה את החריג שנקבע לגבי מועד ההודעה במקרה של כפיה גם אל עבר עילת העושק. בכך הושווה מעמדו של המתקשר העשוק למעמדו של המתקשר הכפוי, ושניהם יהיו זכאים לבטל את החוזה בתוך זמן סביר לאחר שנודע להם כי פסקה עילת הביטול. עם זאת, עוד בטרם ההרחבה הראתה הפסיקה התחשבות במצבו של העשוק אחרי כריתת החוזה כדי לקבוע מהו הזמן הסביר לפי הנסיבות. נקבע כי בעושק נמשך, כשהצד העשוק אינו נהנה בינתיים מביצוע החוזה, גם זמן ממושך למדי ייחשב סביר לצורך הודעת הביטול" (ראה: שלו, דיני חוזים, שם, בעמ' 367).

 

 

153. אומרת פרופ' שלו, כי ההיגיון העומד מאחורי הדרישה לביטול תוך זמן סביר, כי לאור הפגם, עומדת לנפגע זכות ביטול. בידי הנפגע הברירה אם להשתמש בזכות זו אם לאו. הנפגע יכול לוותר על זכותו, בין במפורש ובין מכללא. על-מנת לאזן זכות זו אל מול זכותו של הצד שכנגד לידע היכן הדברים עומדים, הוקצב זמן הביטול לזמן סביר, ולאחר זמן זה נראה את הצד הנפגע כמוותר על זכותו לביטול. 

את הזמן יש להתחיל ולמדוד מהרגע שבו נודע לצד הנפגע על קיומה של עילת הביטול. ודוק, הכוונה היא לידיעה בפועל, ואין די בידיעה קונסטרוקטיבית (ראה: שלו, שם בעמ'365-366).

 

154. מבחן הסבירות הינו מבחן אובייקטיבי הנבחן על פי הנסיבות הקונקרטיות המונחות לפני בית המשפט (ראה: ע"א 395/83 שלום נ' יכין חק"ל חברה חקלאית בע"מ, לט (2) 737 {פמ"מ – 15/7/1985}). על בית המשפט לבחון את הנסיבות המיוחדות של הצדדים, בין היתר את הנסיבות הבאות: טיב העסקה, מהות החוזה, סוג הפגם בכריתה, תנאי המקום והזמן, הזמן שחלף מאז נכרת החוזה, הזמן שנדרש לקיום החוזה, התנהגות הצדדים, נסיבותיהם המיוחדות של הצדדים ושינוי מצב על ידי הצד השני. (ראה: ע"א 10/81 כהן ושות' חברה קבלנית לבנין בע"מ נ' גדע, לז(4) 635 {פמ"מ – 28/11/1983}).

 

155. הפסיקה מורה כי עצם הגשת תביעה מייתרת את הצורך במשלוח הודעת ביטול שכן הן שוות ערך (ע"א 131/89 דרזון נ' דרזון, מג(4) 610 {פמ"מ – 10/12/1989}). 

קבלת טענת שיהוי תלויה כמובן בנסיבות הספציפיות של המקרה (וראה: בג"צ 1898/06 משרד הפנים נ' בית הדין הארצי לעבודה – י-ם {פמ"מ – 24/3/2008}), והיא שוקלת בעיקר שיקולי הגינות (וראה: עת"מ (נצ') 4935-06-13 שטרית נ' עיריית טבריה {פמ"מ – 14/7/2014}).

 

156. נראה כי בהתקיים נסיבות המקיימות עילה של עושק, יש להביא בחשבון בבחינת המועד הסביר עוד מספר שיקולים – אורך התקופה בה נעשה העושק (תקופה של שנים לעומת מספר חודשים), זהות העושק (אינו דומה עושק הנעשה על ידי אדם זר לעושק הנעשה על ידי אדם קרוב דוגמת בן הזוג), רמת העושק (תנאי הסכם שייתכן והם סבירים לעומת חוזה שכל תנאיו חד-צדדים ופוגעים קשות בצד העשוק).

 

157. בהתייחס לטענת האישה לפיה התביעה הוגשה בשיהוי רב, כך גם יש ליתן הדעת שמדובר בהסכם ממון בין בני זוג. כפי שהתרשמתי, לאיש היתה ציפייה שהצדדים יצליחו לחזור לחייהם השלווים (יחסית), והאישה תתרצה ותעזבו "למנוחתו" שעה שיש בידה הסכם למרבית רכוש הצדדים. רק לאחר שהבין שהאישה עומדת על קיומו של ההסכם כלשונו, או אכיפתו, החל לפעול לביטולו של ההסכם. משכך, אין בשיהוי בכדי להצדיק דחייתה על הסף של התביעה.

 

158. גם אם הגיש האיש את תביעתו כמעט כשנתיים לאחר החתימה על ההסכם וזאת מאחר וכאמור, היו לו את הסיבות להאמין כי הסכם זה לא ימומש כפי שלא מומשו שלושה הסכמים קודמים, רק לאחר שהאישה הגישה תביעתה לאכיפת ההסכם והחלה היא לנקוט בהליכי ההוצאה-לפועל, הוגשה תביעתו לביטול ההסכם, בד בבד עם הגנתו לתביעת האישה לאכיפת ההסכם. (וראה: ע"א8622/06 פלוני נ' עזבון המנוחה פלונית {פמ"מ – 3/3/2009) שם, בנסיבות המקרה גם תקופה של למעלה משלוש וחצי שנים נחשבה כזמן סביר).

 

159. אמור מעתה כי בנסיבותיו הנפשיות של האיש, גם בראיית מועד היווצר העילה הינו עם תחילת הפעלת ההסכם ולא עם חתימתו, אזי יש לדחות טענת השיהוי. 

 

160. אסיים את דיוני בשאלת השיהוי באמירה ולפיה הדוקטרינה כולה שעונה על בדיקת ההגינות לאמור, האם צודק והגון לקבל את הטיעון (וראה: תמ"ש (ת"א) 45953-08-16 פ.פ. נ' ד.ס. {פמ"מ – 24/1/2017}).

 

161. לטעמי התשובה היא בלאו רבתי, שכן חוסר ההגינות כלפי האיש ברור לכל, ואילו האישה לא שינתה מצבה לרעה במאומה עקב אותו שיהוי כביכול.

 

162. כידוע לכל, שיהוי אינו אלא שיהוי בנסיבות העניין. במקרים מסוימים שיהוי בן חודשים ייתפס כבלתי סביר, באחרים שיהוי גדול יותר ייתפס כסביר (וראה: בג"צ 3421/05 אנדראוס נ' שר האוצר [פורסם בנבו] {פמ"מ – 18/6/2009}).

 

163. הבה נתהה איפה על מושגי השיהוי וההתיישנות ומה שביניהם, שכן כבר אמרנו בעבר כי שיהוי אינו אלא ביטוי של התיישנות מהותית דה פקטו, בעוד "התיישנות" אינה אלא תחום גדור טכני, מעבר לו אין לתבוע.

 

164. שני המושגים הם למעשה חלק מפניו של עקרון סופיות הדיון.

 

165. אביא מעט מדברי, אגב תמ"ש (ת"א) 10246-12-09 ד.ל.נ' נ.ב. {פמ"מ – 6/2/2013), וכך כתבתי שם בנסותי להסביר את הממשק שבין התיישנות לשיהוי:

 

"ככלל, יעדיף בית המשפט, שסכסוכים בין בעלי הדין יוכרעו לגופו של עניין ולא יסתיימו בפתרון דיוני פורמליסטי (ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין ואח', פ"ד מ(2).

 

166. כאמור, נפסק כי השימוש בדוקטרינה של שיהוי לצורך דחיית תובענה ייעשה רק במקרים חריגים מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור ודאג לקיום הליך שיפוטי תקין (ראה: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נ"ז(5) 433 {פמ"מ – 2/7/2003}). עפ"י הפסיקה, חלוף הזמן כשלעצמו, אין בו די כדי להביא לקבלת טענת השיהוי ויש צורך ב"דבר מה נוסף" (ע"א 410/87 עזבון המנוחה רבקה ליברמן נ' לאה יונגר, פ"ד מ"ה(3) 749, 756 {פמ"מ – 18/3/1991}). על הנתבע להוכיח שהיה בשיהוי משום מצג כי התובע ויתר על זכויותיו ובשל כך הוא שינה את מצבו לרעה במשך הזמן. יש הגורסים כי נדרש תנאי שלישי שלפיו השיהוי נגרם בחוסר תום לב (רע"א 5793/05 אגודת בית הכנסת הגדול "שונה הלכות" נ' עיריית נתניה (לא פורסם) [פורסם בנבו] (פמ"מ). להבדיל מהסדר ההתיישנות, הרי שבנושא השיהוי מסור לבית המשפט שיקול דעת רחב לגבי נפקות השיהוי בנסיבות המקרה הספציפי שלפניו. במסגרת זו ישקול בית המשפט, על דרך האיזון, את האינטרסים ההדדיים של בעלי הדין ואת מאזן הנזקים ביניהם, תוך התחשבות במהות התביעה ובסעד המבוקש במסגרתה. נטל ההוכחה להתקיימותם של התנאים מוטל על הטוען לכך, היינו, על הטוען לשיהוי (ע"א 2950/07 יונס מוחמד סולימאן נ' מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל [פורסם בנבו] {פמ"מ – 26/10/2009}). 

 

167. ומכאן אמור שאנו רגילים לומר כי טענת השיהוי, כחי הנושא עצמו, תשמש לדחיית תובענה רק במקרים חריגים ומטעמים של צדק והגינות, כמו גם שיקולים שבאינטרס הציבור ודאגה להליך שיפוטי תקין. 

 

אישור ההסכם בבית-המשפט – טיב ההסכם בכאן

168. תוך שאני מעיין, ובתודה, בעיקרי דברים להרצאה שנשא חברי, כבוד השופט שמואל בר-יוסף, הבינותי כי גם לאחר כל האמור לעיל, עדיף להניח כמה אדנים נוספים למסקנה אליה הגעתי.

 

169. המעיין בע"א (ת"א) 1242/04 פלוני נ' פלונית (פמ"מ – 23/5/2005), ימצא עצמו מהלך בעקבות כבוד השופט י. שנלר, ואומר כי תובענה לביטול הסכם בראיית הליך אישורו, דומה במקצת לסיכוי לתקיפת אישור צוואה. 

 

170. בשני המקרים אין הגורם המאשר צפוי בשאלותיו שמטרתן אימות חופש הרצון, לחדור למניעי הצדדים, לנבכי נפשם או להערכת האיזון וההיגיון שבציווי. 

 

171. ואולם, אם דומה אישור הסכם לצוואה (ואת שניהם על-פי דין מותר לנסות ולבטל), אזי בדיקת רכיב ההגינות וההשפעה ההוגנת הינה רכיב מרכזי. 

 

172. הסכם הלוקה בחוסר איזון קיצוני משול גם להסכם מתנה ואכן, דוקטרינת ההשפעה הבלתי הוגנת חדרה ומיושמת אף בדיני המתנה (וראה: ע"א 2041/05 מחקשווילי נ' מיכקשווילי {פמ"מ – 19/11/2007}). 

 

173. ואם נביט בהסכם גם בראי דיני המתנה, בבחינת מתנה שהושלמה או הניתנת לביטול, נחיל על האמור בפנינו גם את דוקטרינת זעקת ההגינות. 

 

174. לכל ברור, כי החזקה ולפיה ידע התובע על מה חותם הוא (וראה: תמ"ש (ת"א) 32058-09-12 פלונית נ' פלוני {פמ"מ – 26/4/2014}), וכי אדם משכיל נכנס בגדר החזקה שבעתיים (וראה: עמ"ש (ת"א) 1015/08 פלוני נ' פלונית {פמ"מ – 26/5/2013}) חלה בכאן, אלא שאין מדובר בחזקה אוטומטית, שכן העדר עורך דין בקיא, מפחית מתוקף החזקה (וראה: עמ"ש (ת"א) 46612-10-12 פלונית נ' פלוני {פמ"מ – 2/2/2014}). 

 

175. כאמור, בית-המשפט אשר אישר את ההסכם מחזיק בסמכות ובאפשרות לבטלו (וראה: 

בג"צ (י-ם) 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, מח(4) 591 {פמ"מ – 4/9/1994} וכן בג"צ 8578/01 חליווה נ' חליווה, נו(5) 634 {פמ"מ – 25/7/2002}). 

 

176. למעשה, עיסוקנו לעיל בהשוואה בין הסכם לא מאוזן (סתם) להסכם קיצוני ודרקוני וזה ההסכם שבכאן. יאמר כי בנסיבות קיצון של נתבע שאינו צעיר בלשון המעטה, הנותר למעשה עם מחוייבות בלבד, יכול וההסכם יבוטל מטעמים שבתקנת הציבור ואגב קביעת מדיניות משפטית ראויה, הנמנעת מאישור הסכמים דרקוניים. 

 

177. לבל ייאמר חלילה כי פסק-דיני זה מהלך לו בדרך חדשה, אזמין את הקורא להלך בנתיבי תמ"ש (ת"א) 51940/98 פלונית נ' אלמוני (פמ"מ – 4/8/2002), שם קבע כבוד השופט ש. שוחט כי עקרון סופיות החוזה מוגמש, עת יש צורך בהגנה על צד חלש כלכלית (ואני מוסיף: שהוחלש).

 

178. הרי ברור כי התובע ידע על מה חתם ואולם, עדיין זכאי הוא לביטול ההסכם בשל פגם שנפל בגמירות הדעת (ראה: ע"מ (ת"א) 1277/07 פלונית נ' פלוני {פמ"מ – 18/8/2009} וכן בעניין למעשה, נוצרת התערבות של החוק ביחסים החוזיים, מטעמים של צדק ומוסר חברתי. 

 

179. למעשה, אין זו הפעם הראשונה בה פוגשים אנו גישה שכזו, שכן המשפט מוכן אפילו לסרב לאפשר ביצוע חוזה כאשר ביצועו מתבצע בצורה דווקנית כדי חוסר צדק (וראה: ע"א (ת"א) 1473/06 דורון נ' פלסטו {פמ"מ – 21/5/2007}). 

 

180. דיברנו קודם ב"זעקת ההגינות" (וראה: ע"א 986/93 קלמר נ' גיא, נ(1) 185 {פמ"מ – 12/6/1996}). במילים אחרות, עושק יכול על נקלה להכיל גם חוזה קיצוני ומן המשפט מצופה להחזיר את האיזון בין העושק לנעשק (ראה בעניין סאסי, לעיל). 

 

181. בע"מ (ת"א) 1277/07 הרי חל מקרה דומה לזה שבכאן, בו לאחר שנות נישואין רבות הועבר כל הרכוש לצד אחד וההסכם בוטל.

 

182. ואכן, חרדת הנטישה (וראה: בע"מ 1015/08) נפוצה היא בקרב הסכמים אשר אינם הוגנים או המאופיינים בעושק. 

 

183. טול לך את תמ"ש (י-ם) 10501/02 י.נ. נ' א.נ. (פמ"מ – 31/7/2008), אפילו ייצוג על-ידי עורך דין בקיא לא יסייע כנגד טענת עושק במקרה של חוזה קיצוני, קל וחומר באין עורך דין. 

 

184. ואולי נרחיב ונסביר אגב ראייתנו את האיש, ובהינתן חוות-דעת המומחה, כי עושק הינו למעשה הסטה מוחלטת של שיקול הדעת גם בשל חרדה וגם בשל "מכבש" לחץ רגשי (ראה: עמ"ש (ת"א) 43421-03-13 פלוני נ' פלונית {פמ"מ – 6/3/2014}).

 

185. נחזור וניזכר כי בשונה מגישת האישה, אזי זה עשרות בשנים סוברים אנו כי אשם בבגידה אינו עילה להתיר קיפוח זכויות רכושיות (ראה: ע"א ע"א 384/88 זיסרמן נ' זיסרמן, מג(3) 205 {פמ"מ – 21/9/1989} וכן ע"א 343/87 פרי נ' פרי, מד(2) 154 {פמ"מ – 8/4/1990}). 

 

186. ואולי נקנח שוב בפסק-דינו של כבוד השופט בר-יוסף בתמ"ש (ת"א) 17458-10-13 פלוני נ' פלונים (פמ"מ – 11/8/2014), שם סבר הוא כי מקרה קיצון, ומקרה קיצון בלבד הוא המצדיק בטלות, שכן אבדה התשתית ההסכמית. 

 

187. דיוניינו לעיל יוצר מעין השקפה על סוגיית בטלותו של הסכם ממון שאושר בבית- המשפט, וזאת על-פי קריטריונים לשיקול כל מקרה לגופו וכדלקמן: 

 

  א.  רק בנדיר. 

 

  ב.  העדר ייצוג משפטי או כשל בו יגדיל את סיכויי הבטלות. 

 

  ג.  הסכם דרקוני וקיצוני, סביר ויבוטל, להבדיל מהסכם מקפח במידת מה.

 

  ד.  קריטריונים הדומים לבטלות צוואה או התחייבות ליתן מתנה. 

 

  ה.  דגש על בחינת טיב גמירות הדעת, לכאורית או ממשית. 

 

לסיכום

188. לאחר עיון ודיון, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לבטל את ההסכם אשר נחתם על-ידי הצדדים ביום 26.06.2011, אושר וקיבל תוקף של פסק-דין ביום 14.09.2011. 

 

189. הטעם העיקרי נעוץ בכך כי האיש חתם על ההסכם בנסיבות של העדר גמירות דעת להבין כי מדובר בפרידה קצרת טווח, עושק והטעייה, העולים כדי חוסר תום-לב מצידה של האישה כלפיו. 

 

190. הוכח כי האישה העבירה לעורך הדין (אשר הצהיר לתיק בית המשפט זמן קצר לאחר אישור ההסכם כי הוא מייצג אותה בלבד), את הוראות ההסכם ומבלי שהאיש היה שותף של ממש ל"הסכמות" אלה. 

 

191. הוכח כי ההסכם הינו מיטיב ומוטה באופן קיצוני לטובת האישה, כך שקשה בכל דרך שהיא לסבור כי האיש סבר שהסכם זה ימומש אי פעם, או כי אם היה במיטב שיקול דעתו, היה הוא סובר כאמור. 

 

192. את כל אלו ידעה האישה ממערכת יחסיה המפותלת עם האיש, כמו גם מורדות במצבו הרגשי של האיש והיא ניצלה מצוקה זו לטובתה.

אזכיר שוב כי האישה עצמה תיארה את האיש כמסוגר, דכאוני, נזקק לטיפול ומוזר בהליכותיו. 

 

193. בהיות המקרה מקרה חריג, יש בו הצדקה לביטול הסכם הממון בשל עושק ופגם בכריתתו, הטעייה וחוסר תום-לב וזאת על אף שאושר על ידי בית המשפט וניתן לו תוקף של פסק-דין.

 

הערעורים:

194. מונחים בפניי שני ערעורים שעניינם למעשה, החלטת רשמת ההוצאה לפועל ולפיה נאסר על האישה לגבות את המגיע לה לכאורה מכוח פסק-הדין, בשל חוסר סבירותו. 

 

195. אומר בשניים: ראשית, הסכם ממון ניתן הוא לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל ואין רשם ההוצאה לפועל רשאי לסרב לבצעו, או כפי שאירע באחרונה, אף לדרוש מינוי כונס נכסים אשר מונה מכוחו של ההסכם או מכוח פסק-דין, מחדש, אצלו. 

שנית, רשם ההוצאה לפועל אינו רשאי לעסוק בפרשנות פסק-דין, גם אם הסכם הוא, ולסרב לבצעו

מן הטעם שהוא מקפח או בלתי סביר. 

 

196. גם אם מסקנתי בפסק-דין זה דומה לזו של רשמת ההוצאה לפועל, אין זו הנכבדה יכולה ליטול לעצמה סמכויות שיוחדו בדין לבית המשפט (וראה: ע"א 11593/05 היועץ המשפטי לממשלה נ' הקדש העדה הספרדית {פמ"מ – 17/10/2006}). 

 

197. כך או אחרת, לאור פסק-הדין שבכאן, התייתר הצורך בערעורים והם נדחים. 

 

 

סוף דבר

198. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, אני קובע שהסכם הממון שנערך על ידי הצדדים ואושר על-ידי 

בית המשפט ביום 14/9/2011, דינו להתבטל וכך הנני מורה. 

 

199. התובענה מתקבלת. 

 

200. כפועל יוצא מהחלטתי זו:

 

  א.  ע"ר 27889-04-16 (תיק הוצל"פ 525885-04-15) – מאחר וקבעתי כי אם יבוטל פסק-הדין באשר להסכם הממון, וכך עשיתי, לא נדרש עוד אני לפרשנותו של סעיף 6 להסכם ומשכך, אני דוחה את הערעור.

  ב.  ע"ר 45631-09-16 (תיק הוצל"פ 525885-04-15) – ביום 19/1/2017 ניתנה החלטתי להפסקת התובענה עד למתן הודעה על-ידי מי מהצדדים בעקבות פסק-דיני לעניין ביטולו של ההסכם בתוך 30 ימים ומשכך, גם דין ערעור זה, למעשה, להידחות.

 

201. האישה תישא בהוצאות האיש בסך 30,000 ₪.

 

202. אני מתיר פרסום פסק-הדין ללא כל פרט מזהה אודות הצדדים.

 

203. המזכירות תסגור את תיקי הצדדים.

 ניתן היום, כ' שבט תשע"ז, 16 פברואר 2017, בהעדר הצדדים. 

 

עמ"ש 12972-12-19 פלוני נ' פלונית

 

לפני	כבוד השופטת עינת רביד, אב"ד   כבוד השופט נפתלי שילה   כבוד השופטת נועה גרוסמן
המערער		פלוני – אדם שמונה לו אפוטרופוס ע"י עו"ד רפי שדמי
נגד
המשיבה		פלונית ע"י עו"ד ד"ר יאיר שיבר ועו"ד דורון שיבר

 

 

פסק דין

 

השופט נפתלי שילה:

 

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 24.10.19 (תמ"ש 1365-05-18 מפי כב' השופט ארז שני), שביטל את הסכם הממון שעליו חתמו הצדדים בשנת 1988.

 

א.  רקע עובדתי

 

1. המערער (להלן גם: האיש) נולד בשנת 1958 בישראל וכשהיה ילד, הוא התעוור בשתי עיניו.

 

2. הורי המערער רצו למצוא לבנם כלה ולהגשים את חלומו להינשא ולהביא ילדים לעולם. לפיכך, בשנת 1987 הם נסעו לברזיל עם בנם ויצרו שם קשר עם משפחה שלה בת בגיל עשרים (ילידת 1967) – היא המשיבה (להלן גם: האישה). האישה היתה באותה עת סטודנטית למשפטים בברזיל (שנה שנייה) ולאחר קבלת ברכתה של משפחתה, היא הסכימה להינשא לאיש, לעבור לחיות עמו בישראל ולהתגייר.

 

3. ביום 3.11.87 התייצבו הצדדים בפני פקיד ראשי בסאו פאולו וחתמו על הצהרה לפיה יחול ביניהם משטר רכושי של "שיתוף חלקי ברכוש" שלפיו יהיה ביניהם שיתוף נכסים ביחס לרכוש שיש להם באותו מועד וכן ביחס לרכוש שיהיה להם בעתיד, לרבות רכוש שיתקבל במתנה או בירושה (להלן: ההסכם הברזילאי).
4. ביום 23.11.87 הצדדים נישאו בנישואין אזרחיים בברזיל וביום 26.11.87 עלתה האישה לארץ. 

 

5. ביום 10.2.88 חתמו הצדדים על הסכם ממון בעברית (להלן: ההסכם) ומאחר שהאישה לא ידעה כלל את השפה העברית, הוצג לה תרגום של ההסכם לשפה הפורטוגזית. על פי ההסכם, חל משטר של הפרדת רכוש מוחלטת בין הצדדים לרבות ההכנסות שיקבל כל צד וכל אחד יהיה הבעלים הבלעדי של כל רכוש הרשום על שמו, לרבות רכוש שנרכש במהלך הנישואין ורק רכוש שיירשם ע"ש שני הצדדים יחדיו יהיה רכוש משותף.

 

6. ביום 23.3.88 הוגשה בקשה לאישור ההסכם לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג – 1973 (להלן: חוק יחסי ממון) לבית משפט זה באמצעות עו"ד טלמון, שהומלץ ע"י עו"ד שהיה עורך דינה של משפחת האיש.

 

7. ביום 11.4.88 התייצבו הצדדים ועו"ד טלמון בבית המשפט לצורך אישור ההסכם. בפרוטוקול הדיון מצוין שהאישה אינה שולטת בשפה העברית וביהמ"ש שוחח אתה באנגלית השגורה בפיה. האישה הצהירה שהיא חתמה על ההסכם "מרצונה החופשי, אני מבינה את מהות, משמעות ותוצאות ההסכם… חתמתי על העותק המתורגם והבנתי אותו. חתמתי על התרגום מרצוני החופשי".

 

8. בסיום הדיון החליט בית המשפט כי: "נדחה לעיון ולמתן החלטה ליום 19.4.88 בשעה 8:30…."ועל ב"כ הצדדים עו"ד טלמון להגיש אישור נוטריוני של תרגום ההסכם לפורטוגזית. 

 

9. ביום 19.4.88 התייצב עו"ד טלמון לבדו בביהמ"ש ללא הצדדים ומסר את אישור התרגום הנוטריוני של ההסכם. בסיום הדיון ניתנה החלטת ביהמ"ש לפיה:

 

  "נחה דעתי כי המבקשים חתמו על ההסכם ותרגומו לשפה הפורטוגזית מרצונם החופשי בהבינם את משמעותו ותוצאותיו. אני נעתר לבקשת המבקשים ומאשר את ההסכם לפי חוק יחסי ממון… ההסכם בתרגומו לשפה הפורטוגזית ואישור הנוטריון…יהיה חלק בלתי נפרד מהחלטה זו". 

 

10. האישה התגיירה, ביום 21.11.90 הצדדים נישאו כדמו"י ובמהלך הנישואין נולדו להם שתי בנות.
11. הצדדים התגוררו בדירה בבעלות הורי האיש בx. בשנת 2002 רכשו הורי האיש דירה חדשה בy ובחודש פברואר 2003 עברו הצדדים להתגורר בדירה זו.

 

12. בסוף שנת 2016 עבר האיש אירוע מוחי ועקב כך מונה לו אפוטרופוס בשנת 2017. תחילה מונתה אחותו ולאחר מכן מונה לתפקיד זה המרכז הישראלי לאפוטרופסות.

 

13. בשנת 2018 הגישה האישה תביעה לביטול ההסכם. לטענתה, היא הוטעתה לחשוב ע"י האיש ובני משפחתו שההסכם שאושר בישראל זהה להסכם הברזילאי. לדבריה, הובטח לה בסמוך לנישואין שלא יהיו לה דאגות כלכליות ויהיה לה נכס מקרקעין בישראל. האישה טוענת שהליך אישור ההסכם לא נעשה כדין, יש לבטל את ההסכם עקב הטעייה ועושק ויש לבטלו גם מאחר שהיא לא היתה מיוצגת ומטעמים של תקנת הציבור וחוסר תום לב.

 

14. האיש טען שההסכם אושר כדין לפני יותר משלושים שנה לאחר הליך מדוקדק ואין כל עילה לבטלו. כתוצאה מנישואיה עם האיש, יצאה האישה ממעגל העוני והיא קיבלה מגורים חינם בדירה במשך שנות נישואיהם הרבות. האישה קיבלה החלטה מושכלת להינשא לאיש ולא הובטח לה כל רכוש. עו"ד טלמון וביהמ"ש הסבירו לאישה את משמעות ההסכם והיא אישרה שהבינה את משמעותו. האישה חתמה עליו מרצון חופשי ולא ניתן לבטלו. טענת האישה היא למעשה טענה של טעות בכדאיות העסקה. בנוסף, יש לאישה בית בברזיל שהיא קיבלה בירושה והיא לא שיתפה בו את האיש. הדבר מלמד שאף היא הסכימה למשטר של הפרדת רכוש. 

 

15. ביהמ"ש קמא קיבל את תביעת המשיבה והורה על ביטול ההסכם (להלן: פסה"ד).

 

16. המערער לא השלים עם פסק הדין והגיש ערעור.

 

ב.  תמצית פסק הדין

 

1. התביעה לא התיישנה מאחר שהמועד ליצירת העילה הוא המועד בו התעורר בין הצדדים משבר. רק במועד זה נוצרה לראשונה סיבה לבחון את ההסכם. כמו כן, לא ניתן לאמר שהתביעה הוגשה בשיהוי המצדיק את דחייתה. לא היתה לאישה סיבה לסבור שההסכם שאושר בישראל שונה מההסכם הברזילאי ולכן אין לצפות ולתמוה על כך שהיא לא נקטה בהליך לביטולו במועד מוקדם יותר. 

 

2. במועד שבו אושר ההסכם לא התייצבו הצדדים בפני ביהמ"ש אלא רק עו"ד טלמון התייצב וביהמ"ש לא יכול היה להתרשם שהאישה הבינה את ההסכם באותו מועד. כמו כן, האישה לא היתה מיוצגת ועובדה זו מהווה נדבך של ממש במערכת השיקולים לביטול ההסכם.

 

3. כריתת הסכם ממון דורשת תום לב ברמה גבוהה יותר והגינות. "החתמתו של אזרח זר, שאינו יודע את השפה העברית, על הסכם אשר "הוסבר" לו על ידי עורך דין מטעם משפחת הנתבע וזאת מבלי שטרם האישור יוכל לקרוא את ההסכם, אגב שינוי מהותי של ההסכם אשר נחתם בברזיל זמן קצר קודם לכן, הוא ביצוע חוזה ואף ניהול משא ומתן לחתימה עליו, שלא בתום לב".

 

4. ההסכם בטל אף מחמת עושק. האישה היתה צעירה בת עשרים שרק עזבה את משפחתה, הגיעה למדינה זרה שהיא לא מכירה כלל ולא יודעת את שפתה ויש לה "חולשה כלכלית בולטת". קיים קשר סיבתי בין מצוקת האישה לבין הסכמתה להתקשר בהסכם וההסכם בלתי סביר וחורג מהמקובל. "תנאי ההסכם היו, בעצם, עבודת חינם על פני עשרות שנים וללא כל תמורה פרט למחסה (כאשר מזון צריכה היתה התובעת להרוויח בעצמה)".

 

5. יש לבטל את ההסכם אף עקב טעות והטעייה. "הוכח בפניי כי לכל המאוחר בשנת 2002 הוסבר ההסכם לתובעת, ככזה שאם יוותר על כנו יקנה לה לפחות מחצית דירה… ברור כי הנתבע ובני משפחתו – זרועו הארוכה – ידעו כי מטעים הם את התובעת וכי בידיה של זו האחרונה אין כלים סבירים לבדוק ולברר". בנוסף נקבע כי: "טעות או הטעייה הנגרמות בשל הפרה בוטה של החובה לנהוג בהגינות ביחסי משפחה, מקלים את הנטל על הטוען לטעות או הטעיה".

 

ג.  תמצית טענות המערער

 

1. ההסכם מבטא את רצון הצדדים ואת הסכמתם מרצון חופשי וללא השפעה בלתי הוגנת. הליך אישור ההסכם היה תקין. האישה לא צירפה לתביעתה את פרוטוקול הדיון מיום 11.4.88 שמלמד על תקינות ההליך ומדובר במעשה חמור ביותר מצידה.

 

2. האישה הצהירה בעת אישור ההסכם שהיא קראה את תרגום ההסכם והיא אישרה במעמד הדיון שהתקיים באנגלית שהיא הבינה את משמעותו. לא ניתן לבטל את הקביעה השיפוטית של בית המשפט המחוזי כעבור יותר משלושים שנה ולהטיל דופי במסקנותיו של המותב שאישר את ההסכם. זאת, במיוחד שעה שהצדדים התנהלו לאורו של ההסכם לאורך השנים וזו היתה ציפייתם. הצדדים התייצבו בביהמ"ש עם תרגום של ההסכם וביהמ"ש רק הורה להגיש אישור נוטריוני של התרגום. הא ותו לא. ההסכם עם התרגום שהומצא לאישה לפני בואם לבית המשפט, יחד עם האישור הנוטריוני שהוגש לאחר מכן, הם חלק בלתי נפרד מההחלטה שאישרה את ההסכם. 

 

3. מחודש אפריל 1988 ואילך ההסכם והתרגום לפורטוגזית היה בידי האישה וההסכם מבטא את רצון הצדדים. במשך עשרות שנים המשיבה שתקה ולא טענה דבר כנגד ההסכם. היא לא נקפה אצבע שלושים שנה ועובדה זו מדברת בעד עצמה. ההסכם אינו נגוע באי חוקיות ואין הוא נוגד את תקנת הציבור. ההסכם לא קיפח את האישה. מצבה הרכושי לאחר שההסכם בוטל לא טוב יותר ממצבה טרם כריתתו ובכל שנות הנישואין היא היתה סמוכה על שולחנו של האיש והתקיימה ממשאביו היציבים. היא זכתה לרווחה, נסעה לא מעט פעמים לחו"ל ולא חסר לה דבר.

 

4. תביעת האישה הוגשה בשיהוי ניכר ופגעה באופן דרמטי בציפייה הלגיטימית של האיש. האישה הגישה את תביעתה לאחר שלושים שנה "תוך ניצול ציני ושימוש פסול בזכות הגישה לערכאות וכל זאת כדי לנצל יתרון בלתי הוגן בהיות המערער בעיוורונו לאחר אירוע בריאותי קשה, חסר יכולת לתפקד". האישה אף שמרה את זכויותיה בירושת הוריה בברזיל בנפרד ולא שיתפה בהם את האיש. חזקה כי מי שכבר מימש את ההסכם ונהנה ממנו כשהיה נוח לו, לא יוכל לבטלו לאחר מכן כשההסכם כבר לא נוח לו.

 

5. ההסכם הברזילאי הוגש שלא כדין, לא צורפה לו חוות דעת של הדין הזר, אין לראותו כהסכם תקף מאחר שהוא ללא חתימות הצדדים והוא קובע "שיתוף חלקי" בלבד. יש בו גם סתירות מהותיות. בנוסף, אין בעדות האישה רמז לכך שהיא נעשקה, הוטעתה או רומתה. טעה גם ביהמ"ש קמא כשקבע שעו"ד טלמון היה עורך דינה של משפחת האיש. הוא לא היה קשור למשפחת האיש ורק הומלץ ע"י עו"ד שמשפחת האיש הכירה. 

 

6. לא היה כל מקום לקביעתו של ביהמ"ש קמא בסעיף 83 לפסה"ד לפיה משפחת האיש "הבטיחה ליתן מחצית דירה ומראש לא התכוונה לקיים את הבטחתה" היות שהדבר כלל לא הוכח ולא היה רלוונטי לתובענה. 

 

7. ביהמ"ש קמא פסק לחובתו הוצאות בסך של 80,000 ₪ אפילו שידע שזה כל הונו של האיש שנחסך עבורו לשעת מצוקה בפוליסת ביטוח. מדובר בהטלת עונש חריג ובלתי סביר על המערער, שכלל לא השתתף בהליך עקב מצבו הרפואי ובמיוחד שעה ששתי תביעות קודמות שהאישה הגישה נמחקו ללא צו להוצאות.

 

8. לכן יש לקבל את הערעור ולבטל את פסק הדין. 

 

ד.  תמצית טענות המשיבה

 

1. הערעור הוגש בחוסר תום לב קיצוני ע"י האפוטרופוס של האיש, ללא קבלת אישור בית המשפט קמא להגשתו וזאת במטרה לנשל את האיש ממחצית דירה המגיעה לו והשייכת לצדדים, למרות שהיא רשומה ע"ש אמו המנוחה של האיש. מי שעומדת מאחורי הערעור ומי שאף שכרה את שירותיו של ב"כ האיש והתחייבה לשאת בכל ההוצאות של הליך הערעור, היא אחותו של האיש שלוטשת עיניה לדירה שבה התגוררו הצדדים ושכאמור שייכת להם. בכך, היא פוגעת קשות באפשרות שהמערער יזכה במחצית הדירה. מדובר בניגוד עניינים בין האיש לבינה והתנהלותה מנוגדת לטובתו. 

 

2. הערעור כולו נוגע למעשה רק לסך של 160,000 ₪ שהאיש צבר מעבודתו, היות שזה הרכוש היחיד שנצבר ע"י הצדדים במהלך הנישואין. ככל שהערעור יידחה, יהיה על הצדדים לחלוק סכום זה וכל המשאבים בערעור זה מופנים ע"י משפחת האיש על מנת להשיג סך של 80,000 ₪ עבורו, גם במחיר סתימת הגולל על האפשרות שהמערער יוכל לקבל מחצית מהדירה שבה הם התגוררו שנים רבות, ואשר רשומה ע"ש אמו המנוחה של האיש. כמו כן, הערעור מעורר תמיהה לאור העובדה שבסעיף 19 לסיכומי האיש בביהמ"ש קמא, הוא טען שעל פי ההסכם כל רכוש שנצבר בחיים המשותפים שייך לשני הצדדים בחלקים שווים. 

 

3. המשיבה הסכימה לעקור לארץ אחרת שאין לה כל זיקה אליה ושהיא אינה דוברת את שפתה על מנת להינשא לאיש שהוא עיוור (100% נכות) המבוגר ממנה כמעט בעשור, רק בעקבות הבטחה שלא יהיו לה בעיות כלכליות ויהיה לה "נכס בטוח" בישראל. ללא הבטחה זו, היא לא היתה מסכימה להתחתן עם האיש ולהתנתק ממשפחתה. לו היא היתה יודעת שלאחר כמעט 35 שנים האיש ומשפחתו יתכחשו לכל ההסכמות בין הצדדים, ודאי שלא היתה נישאת לאיש.

 

4. היא נישאה לאיש על סמך ההסכם הברזילאי שקבע שיהיה שיתוף ברכוש שייצבר ע"י הצדדים במהלך הנישואין. ברם, שלושה חודשים לאחר הגעתה לישראל, ושעה שהיא שמה את מבטחה במשפחת האיש, היא הוחתמה על הסכם ממון אחר הקובע הפרדת רכוש מוחלטת וקיצונית. האיש ומשפחתו הסבירו לה שעל מנת שההסכם הברזילאי יהיה תקף גם בישראל, יש לערוך גם הסכם בישראל ולתת לו תוקף. היא לא שיערה ולא יכלה לשער שמדובר בהסכם אחר שמנשל אותה מכל זכויותיה הרכושיות שהוסכם עליהם בהתאם להסכם הברזילאי. האיש ומשפחתו שכרו עו"ד, שילמו לו את שכר טרחתו ואמרו לה שעליה לומר בבית המשפט שהיא מבינה על מה היא חותמת ומסכימה לאמור בהסכם. מעולם לא נאמר לבית המשפט בישראל שלצדדים היה הסכם ברזיליאי וכי ההסכם הישראלי משנה את תנאיו. בית המשפט בישראל לא יכול היה לבדוק את גמירות הדעת שלה, דהיינו האם היא מסכימה לשנות את ההסכם הברזילאי ומבינה את משמעות ויתורה. בהסכם אין כל אזכור לעובדה שנחתם הסכם קודם בברזיל ואין אזכור שהוא משנה את ההסכם שנחתם בברזיל.

 

5. הדבר משמעותי במיוחד, שעה שמדובר באישה צעירה בת עשרים, שאינה יודעת עברית, מצויה לבדה בארץ וסומכת על האיש ומשפחתו. ההסכם קובע הפרדת רכוש מוחלטת וקיצונית, לרבות בהכנסות הצדדים. במהלך השנים הרבות היא פרנסה את האיש ואת המשפחה, חלומו של האיש הוגשם והוא הקים משפחה וכיום האיש מנסה "להוציאה" לאחר חיים משותפים במשך מעל שלושים שנה חסרת כל.

 

6. עמדת האיש ומשפחתו חסרת תום לב. "במקום למצוא לאשל"א מטפלת שעלותה הכספית עולה כדי מיליוני שקלים, מצאה משפחת האשל"א "סטארט אפ". הם יחתנו אותו עם אישה צעירה ותמימה אשר אף תעבוד ותממן את האשל"א. לצורך כך, יבטיחו לה הבטחות, יכרתו עמה הסכם. תוך כדי, ינצלו את תמימותה וחוסר הבנתה, יחתימו אותה על הסכם חדש הסותר את ההסכמות האמיתיות, כך שלאחר למעלה מ – 30 שנה הם יוכלו לזרוק אותה לרחוב ללא שקל !!!".

 

7. הצדדים גרו שבע עשרה שנה בדירה השייכת להורי האיש בy והם נהגו בה מנהג בעלים מהיום שבנייתה הסתיימה ע"י הקבלן ונמסרה להם. בכך הוצג בפניה מצג שהדירה נרכשה עבורם ושייכת להם. נאמר לה ע"י אם האיש שהדירה נרשמה פורמאלית על שמה של האם לצורך קבלת קצבה לדיור עבורם והיא האמינה בכך וסמכה על הבטחת האם שמהותית מדובר בדירה שלהם על אף הרישום.

 

8. דין הערעור להידחות גם מאחר שפסק הדין מושתת על ממצאים עובדתיים והתרשמות מהעדים. מדובר בערעור עובדתי מובהק ואין כל עילה להתערב בקביעות בית המשפט שההסכם בטל בין היתר עקב העדר אישור כדין, חוסר תום לב, עושק, טעות והטעייה. 

 

 

ה.  דיון והכרעה

 

1. לאחר עיון בטענות הצדדים בכתב ובעל פה, אני סבור שדין הערעור להידחות. אין עילה להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו ע"י בית המשפט קמא ולא נפלה טעות ביישום הדין.

 

2. אכן, הנטל המוטל על כתפי מי שעותר לביטול הסכם ממון שאושר וקיבל תוקף של פסק דין הוא כבד.

 

כפי שנקבע בר"ע 359/85 טרזה (קורפלש) קוך ואח' נ' ברוך קוך פ"ד לט(3) 421: 

 

"ספק בלבי אם לאחר קבלת אישור להסכם ממון בין בני זוג במעמד שופט… יכול בן זוג להישמע בטענה, שכרת את ההסכם, בניגוד להצהרתו, מרצונו הטוב והחופשי. אם נגרוס אחרת, תתרוקן לכאורה מתוכנה הדרישה לאישור כזה, הבא לפי עצם טיבו וטבעו, להבטיח שבני הזוג יבינו היטב את תוכן ההסכם ויסכימו לו מרצון".

 

שהרי, כפי שנקבע בע"א 4/80 מונק נ' מונק, פ"ד לו(3) 421 בעמ' 428:

 

"…קבע המחוקק כי אין תוקף להסכם ביניהם אלא אם משתכנעת ערכאה שיפוטית שההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק במה מדובר ומהן התוצאות האפשריות של חתימתם על אותו הסכם". 

 

3. ברם, מקרה דנן הוא מקרה ייחודי, שבו נפלו פגמים רבים באישור ההסכם ואף נפלו פגמים מהותיים בכריתתו ובצדק קבע ביהמ"ש קמא שיש לבטלו. המשיבה, בת עשרים בלבד, הגיעה כמה חודשים לפני חתימת ההסכם למדינה שהיא כלל לא הכירה לא את שפתה, לא את תרבותה ואף לא נפש חיה אחת למעט המערער ומשפחתו.

 

4. האישה ידעה שהיא חתמה על ההסכם הברזילאי המסדיר את המשטר הרכושי ואין להתערב בקביעת ביהמ"ש קמא שאימץ את עדותה, שנאמר לה ע"י משפחת האיש שמדובר באותו הסכם והאישור בביהמ"ש נעשה רק על מנת שהוא יוכר גם על פי הדין הישראלי.

 

5. בניגוד לנטען ע"י המערער, אמו הודתה במפורש שבברזיל נערך הסכם בין הצדדים וזאת בסיוע עורך דין (עמ' 17 שורה 27 עד עמ' 18 שורה 15). לפיכך, תמוה כיצד מעלה המערער טענות שלא מדובר בהסכם תקף, שעה שאמו הודתה בחקירתה בביהמ"ש קמא שהצדדים כרתו הסכם בברזיל שנערך גם הוא ע"י עורך דין.

 

6. אין מחלוקת שבהסכם לא מוזכר כלל ההסכם הברזילאי והדבר אף לא הוזכר במהלך הדיון לאישור ההסכם בביהמ"ש קמא. האם לא ידעה להשיב בחקירתה מדוע הועלם קיומו של ההסכם הברזילאי מההסכם (עמ' 23 שורות 25-28) ועו"ד טלמון כלל לא זכר את הצדדים ואת אישור ההסכם.

 

7. לפיכך, משהוסתר בפני בית המשפט שאישר את ההסכם, שכמה חודשים לפני כן נערך הסכם בברזיל שבמסגרתו הוסכם על שיתוף בכלל הנכסים שייצברו במהלך הנישואין, לרבות מתנות וירושות, לא יכול היה בית המשפט לברר עם האישה האם היא מסכימה לשינוי המהותי בהסכם והאם היא מבינה את משמעות הוויתור שנעשה בהסכם. 

 

8. הסתרת ההסכם הברזילאי היה מעשה חסר תום לב מובהק שגרם לכך שלא ניתן לומר שההסכם נכרת בהבנה מלאה של משמעותו ותוצאותיו. לא ניתן לראות בהצהרת האישה שהיא מבינה את משמעות ההסכם הצהרה מושכלת ומספקת, שעה שלא נאמר לה כלל שקיים הבדל מהותי בין שני ההסכמים. וכי מדוע שהיא תוותר על הסכם שקבע שיתוף בנכסים שיצטברו במהלך הנישואין ותסכים כעבור כמה חודשים למשטר רכושי של הפרדה מוחלטת? האישה העידה כי: "אמרתי שאני לא באה לארץ כל עוד אני לא מוגנת באיזושהי צורה. אז הם הסכימו, זה נחתם מול הרשויות" (עמ' 3 שורות 21-22). אין כל היגיון שלפתע כעבור זמן קצר האישה תוותר על ההגנה שניתנה לה ושהיא עמדה על הסדרתה בטרם שהגיעה ארצה ובטרם שנישאה לאיש. לכן ברור שנפל פגם מהותי באישור ההסכם המצריך הבנה ברורה של ההסכם ותוצאותיו ע"י שני הצדדים, דבר שלא התקיים בעניינינו.

 

9. יתר על כן, במקרה דנן האישה לא היתה מיוצגת בייצוג עצמאי ואף נתון זה מהווה נידבך במערך השיקולים כפי שקבע בצדק ביהמ"ש קמא. ברע"א 6810/97 יהודית בן שושן נ' רוברט בן שושן, פ"ד נא(5) 375 מציין ביהמ"ש, כי:

 

"הליכים בענייני משפחה הם בגדר "דיני נפשות" ממש, אם לא כפשוטו, הרי כמשמעו… סבורני שעל בתי המשפט לייחס משקל רב יותר מבעבר לחשיבות הייצוג על ידי עורך דין בהליכים בענייני משפחה".

 

10. כב' השופט שנלר קבע בע"מ 1242/04 פלוני נ' פלונית (23.5.05) כי: 

 

"… ככלל, על בית המשפט המתבקש לאשר הסכם ממון ו/או ליתן תוקף של פס"ד להסכם הכולל אף הסכם ממון, לבחון, בחון היטב, מדוע נמנע אחד מהצדדים להיוועץ עם גורם חיצוני… כך יש להקפיד שבעתיים בעת שצד לא מיוצג".

 

11. במקרה דנן, למרות שההסכם קובע משטר של הפרדת רכוש מוחלטת לרבות ביחס לרכוש שנצבר מהכנסות כל אחד מהצדדים, ביהמ"ש לא בירר עם האישה האם היא מבינה את משמעותו של סעיף זה שמהווה סטייה מהקבוע בחוק יחסי ממון והיה עליו לברר "ברחל בתך הקטנה" האם האישה מבינה את משמעותו של סעיף זה, במיוחד שעה שלא היה לה ייצוג עצמאי. העובדה שהאישה אישרה שהיא קראה את התרגום של ההסכם אינה מספקת. משקיים סעיף מסוג זה בהסכם, הדבר צריך להדליק "נורה אדומה" אצל המותב שדן באישור ההסכם ועליו לשאול וללבן במפורט עם הצדדים האם שניהם הבינו את משמעות הסעיף.

 

12. במקרה דנן, נפל פגם נוסף והוא העדר התייצבות הצדדים במועד אישור ההסכם. שהרי, בדיון הראשון שהתקיים ההסכם לא אושר וביהמ"ש דרש המצאת אישור נוטריוני של התרגום לפורטוגזית בטרם שיאשר את ההסכם. בתקנות סדרי דין לעניין הסכם ממון שהותקנו ביום 31.10.73 (שהיו בתוקף לפני תיקון תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 והתקנת תקנה 258כו') נקבע בסעיף 2 כי:

 

"אישור ההסכם ייעשה בלשכת השופט במעמד שני בני הזוג, לפני האישור יסביר בית המשפט לבני הזוג, בשפה פשוטה וברורה, את משמעות ההסכם, ויברר אם בני הזוג עשו את ההסכם בהסכמה חופשית".

 

ביום 19.4.88, עת שביהמ"ש אישר את ההסכם, התייצב רק עו"ד טלמון ללא הצדדים ולפיכך, דרישת התקנה הנ"ל, לא התקיימה.

 

13. לאור מכלול הפגמים והמחדלים הנ"ל, צדק ביהמ"ש קמא כשקבע שנפלו פגמים מהותיים באישור ההסכם ויש לבטלו.

 

14. כמו כן, צדק ביהמ"ש קמא שעה שקבע שיש לבטל את ההסכם אף מחמת עושק. 

 

סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) קובע כי:

 

"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".

 

15. שלושה תנאים מצטברים מקימים את עילת העושק: התנאי הראשון מתייחס למצבו של העשוק (קיומה של מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון), התנאי השני מתייחס להתנהגותו של העושק (ניצול מצבו של המתקשר וחולשתו) והתנאי השלישי הוא שתנאי החוזה הם גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. במקרה דנן מתקיימים כל התנאים. 

 

16. בע"א 2041/05 מחקשווילי נ' מחקשווילי (19.11.07), דן בית המשפט העליון בעילת העושק וקבע בין היתר כי:

 

  "עילת העושק הינה אחד הביטויים הברורים לתפיסה העכשווית של דיני החוזים המציבה גם את הדרישה לצדק והגינות חוזית לצד מתן ביטוי לרצון הצדדים. … החשיבות היא בעצם ההכרה ביסוד מצפוני מוסרי וערכי שלאורו צריך להיבחן החוזה".

 

  בית המשפט קבע כי שלושת התנאים לקיומה של עילת העושק שלובים זה בזה וכי:

 

  "קיימת ביניהם תלות הדדית המתבטאת בכך שככל שמתקיים אחד היסודות באופן מובהק יותר, כן תטה הכף לכיוון המסקנה שמתקיימים היסודות האחרים… ככל שהיחס בין הערכים נוטה יותר לרעתו של העשוק, ייטה בית המשפט לשעות לשוועתו גם לגבי יסודותיה האחרים של עילת העושק…".

 

17. כפי שציינתי בתמ"ש 14503/05 פלוני נ' אלמוני (2.12.11):

 

  "במקרים בהם שני הצדדים הם בני משפחה, חזקה כי קיימים יחסי אמון מיוחדים בין הצדדים. כמו כן, ברור שהמודעות של הצד העושק למצב הנפשי של העשוק גדולה יותר, כמו גם הפגיעות של הצד העשוק ויחסי האמון שהוא מעניק לצד השני. במצבים כאלו יהיה קל יותר להיכנס בשערי עילת העושק".

 

  מן הראוי להביא אף מדברי כב' השופטת שטופמן בבע"מ 1131/02 נ.צ. נ' כ.ח. ת. (19.6.03): 

 

  "בנוסף לעילות הקבועות בחוק (עושק, כפייה, הטעייה, וכו'), אשר גם אליהן התייחס, וגם עליהן התבסס בית המשפט קמא בנימוקיו לביטול ההסכם, ביסס בית המשפט קמא את ביטול ההסכם על ייחודם של חוזים בדיני המשפחה, הנובע מייחודו של תחום דיני המשפחה. משפט המשפחה דורש גמישות יתר והסתמכות רבה יותר על שיקולים לבר חוזיים ועל עקרונות כללים של משפט, עקרונות של צדק, שוויון, הרצון להגן על החלש והצורך להגן על התא המשפחתי".

 

18. בעמ"ש (ת"א) 43421-03-13 פלוני נ' פלונית (6.3.14) התייחס כב' השופט (כתוארו אז) ברנר לביסוס עילת העושק כאשר מדובר בהסכם שנחתם בין בני זוג וציין כי:

 

  "כאשר עסקינן בחוזה הנכרת בין בני זוג, יש מקום להקל במידת מה בדרישות הראייתיות לשם ביסוס טענה בדבר קיומו של עושק. לא הרי מצבו הנפשי של אדם, הנקשר בחוזה מסחרי מחמת לחץ כלכלי כזה או אחר, כהרי מצבו של בן זוג המתקשר בחוזה עם שותפו לחיים. על כן, בעוד שבמקרה הראשון נדרוש כתנאי לקיומה של עילת העושק ראיות ממשיות על כך שמצבו של המתקשר היה קשה במיוחד, עד כדי הסטה מוחלטת של שיקול דעתו מן הנתיב הנכון, כאשר על הפרק ישנם שיקולים של מדיניות משפטית המחייבים הגנה על ביטחון המסחר, הרי שכאשר עסקינן בבני זוג, קל הרבה יותר להגיע למצב של עושק, גם אם בעיניים חיצוניות ואובייקטיביות, לא תמיד ברור על מה ולמה איבד אחד מבני הזוג את שיקול דעתו וכוח רצונו מפאת לחצו של בן הזוג האחר. במילים אחרות: במצבים של סכסוך בין בני זוג, בתוך הבית פנימה, קל הרבה יותר להיקלע למצב של עושק מאשר במצבים של סכסוך מסחרי, ומכבש הלחץ הרגשי בין בני זוג, עלול לפעול את פעולתו באופן דרמטי על רצונו של אחד מבני הזוג". 

   

19. במקרה דנן, במועד אישור ההסכם האישה היתה צעירה בת עשרים, עולה חדשה שלא הכירה את ישראל ואת שפתה ותרבותה. היא היתה תלויה לחלוטין במשפחת האיש וחוסר ניסיונה היה מובהק ובולט. האיש ניצל מצוקה זו ואת חוסר ניסיונה המוחלט של האישה וגרם לחתימתה על הסכם ממון שתנאיו גרועים יחסית למקובל, במיוחד שעה שהצדדים חתמו כמה חודשים לפני כן על הסכם ממון שקבע שיתוף בכל הנכסים שהצדדים יצברו בחיים המשותפים, לרבות מתנות וירושות. לפיכך, בדין ובצדק קבע ביהמ"ש קמא שההסכם בטל אף מחמת עושק.

 

20. אין להתערב גם בקביעת ביהמ"ש קמא שהאישה חתמה על ההסכם עקב טעות והטעייה.

 

  סעיף 15 לחוק החוזים קובע כי:

 

"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" – לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן".

 

ארבעה יסודות נדרשים לצורך הוכחת העילה: קיומו של חוזה; קיומה של טעות; קיומה של הטעיה מטעם צד לחוזה או מי מטעמו וכן קשר סיבתי כפול בין ההטעיה לטעות ובין הטעות להתקשרות בהסכם. על פי סדר הזמנים המוצב בסעיף צריכה ההטעיה לגרום לטעות והטעות צריכה להניע את הקשר החוזי (ראו: פרופ' ג' שלו וד"ר א' צמח דיני חוזים (מהדורה רביעית, 2019) 381, 382; ע"א 10745/06 קרן אזולאי ואח' נ' המכללה האקדמאית אורט ע"ש סינגאלובסקי- פולק ת"א (13.7.09)).

 

בעמ"ש (ת"א) 7907-03-16 פלונית נ' פלוני (25.7.17)‏‏ מתייחסת חברתי כב' השופטת רביד לעילת ההטעיה ומציינת כי: 

 

"בסיפא לסעיף 15 הנ"ל נקבע כי הטעיה משמעה גם אי גילוין של עובדות, אשר צד היה צריך לגלות. בהתחשב בכך, שנקבע, כי בין בני זוג עומדת חובת גילוי מוגברת, בית המשפט עליון קבע חובה רחבה לגילוי נאות הדורשת מצד למשא ומתן לתת מידע ולא רק תשובה לשאלות (ע"א 741/01 קוט נ' עזבון ישעיהו, פ"ד נז(4) 171), וכן כאשר צד להסכם המודע לטעויות הצד השני, מוטלת עליו חובה לסלק את הטעויות הללו (ע"א 578/88 טפחות נ' נצר, פ"ד מג(3) 828, 835) וכן גם כאשר הצד השני יכול היה לגלות עובדות בכוחות עצמו, חובה לגלות לו עובדות חשובות..".

 

21. אין להתערב בקביעת ביהמ"ש קמא שקבע שהאישה חתמה על ההסכם עקב טעות והטעייה. התקבלה גרסת האישה שנאמר לה שההסכם הוא נוסח בעברית של ההסכם הברזילאי והוא נחתם ומאושר שוב רק על מנת שיהיה לו תוקף גם בישראל. האישה העידה כי: "לא ידעתי שמדובר בהסכם חדש…באתי לארץ ולא הסבירו שאני חותמת על הסכם חדש. אמרו לי שהכול כדי לקבל תוקף על ההסכם" (עמ' 4 שורות 1-9)… האמנתי שזה כדי לתת תוקף להסכם שחתום… הייתי שקטה שיש הסכם שמגן עלי…( שם שורות 32-33)… למה שאחשוד באנשים שהכרנו?… אני האמנתי בצורה עיוורת שהם רוצים את טובתי" (עמ' 5 שורות 7-9). 

 

22. אין גם כל עילה להתערב בשיעור ההוצאות שנפסקו לחובת המערער, שעה שהמערער ניהל הליך מלא וביהמ"ש קמא קבע שגם התנהלות המערער בהליך היתה נגועה בחוסר תום לב.

 

23. סיכומו של דבר: אמליץ לחברותיי לדחות את הערעור, לחייב את המערער בהוצאות בסך של 40,000 ₪ ולהורות שהערובה שהוא הפקיד תועבר למשיבה על חשבון ההוצאות. 

 

  

  __________________

   נפתלי שילה, שופט

 

השופטת עינת רביד, אב"ד:

 

אני מסכימה. 

  

  ___________________

   עינת רביד, שופטת, אב"ד

 

השופטת נועה גרוסמן:

 

אני מסכימה.

  

  _________________

   נועה גרוסמן, שופטת 

 

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט שילה. 

פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים. 

 ניתן היום, כ"ד חשוון תשפ"א, 11 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים. 

 

תמ"ש 1365-05-18 פ. נ' פ. ואח'   לפני כבוד השופט ארז שני

 

התובעת:	מ. פ. על-ידי ב"כ עורכי הדין יאיר/דורון שיבר; עורכת דין שנאל דורזיה
נגד
הנתבע:	ב. פ. על-ידי ב"כ עורכת דין מיכל אופיר

 

פסק דין

 

 

מעט רקע לארבעה עשר תיקים קשורים

1. תיאור האווירה אשר שררה עובר למתן פסק הדין, אשר אישר בית המשפט המחוזי ביום 19/4/1988, הסכם אשר ביטולו מתבקש כעת, יכול היה בקלות למצוא עצמו בכל ספר אשר תיאר את האווירה בקהילה היהודית במזרח אירופה בתחילת המאה הקודמת. 

 

2. שני הורים לבחור עיוור ובעל כמה פגמי בריאות נוספים, חפצו למצוא לבנם כלה, ומשזו לא נמצאה, נסעו הם לתור אחר "שיקסע" אשר תמלא את תפקיד הכלה ומצאוה ב….. 

 

3. להבנתי, כנובע מעדות אמו של הנתבע (הוא החתן), דמות דורשנית בפני עצמה, אין ספק כי אותה גויה אף שהיתה "מודל חדש" כבת 20, נזקקה (לטעמה של החמות), לשתי "התאמות": האחת, גיור אשר בוצע; השניה נסתרת מעט יותר, היתה רצון לוודא כי "נחותה" זו, לא תחשוק, חלילה, בממון. 

 

4. אין עורר כי התובעת העניקה תמורה נאותה למסדרי השידוך בינה לבין הנתבע. כשלושים שנה חיה היא עם הנתבע, נתנה לו (ולה) פרי בטן, את כל שכרה מעבודתה הפקידה לצרכי הבית ולו היתה עושה את שעשתה בשכר, היה שכרה לאורך השנים נצבר למיליונים. 

 

5. אלא שבסוף חודש ינואר 2017, הגישה התובעת בקשה ליישוב סכסוך על רקע עובדות אשר שימשו את אם הנתבע בא"פ 4753-07-17, למנות לנתבע אפוטרופוס בתביעתה, לאמור, כי ביום 21/12/2016 עבר הנתבע, המיוצג בכאן על-ידי אפוטרופסתו ("הקרן לטיפול בחסויים"), אירוע מוחי בשל נכויות ומגבלות המלוות אותו מאז ילדותו (ועיוורונו רק אחד מהן). 

 

6. למעשה, מאז שנחלש הנתבע (להלן גם: "אשל"א") ותחילה מונתה אחותו לאפוטרופא לו, פתחו האם ואחות ב"מלחמת חורמה", כביכול מטעמו, לסילוק התובעת מבית מגורי הצדדים, הרשום על שם הסבתא. ניחא ריבוי עצום של בקשות, אי ביצוע הוראות לתשלומי מזונות וכניסות הטרדה למגורי הנתבעת (ראה ה"ט 33280-08-18), עד השחתת רכבה של הנתבעת הגיעו הדברים.

 

7. הבוז, הזלזול, "שידור" אפסות הנתבעת, הטרדתה וכו', מהלכים להם בין ביצוע חוזה שלא בתום לב, חוסר תום לב דיוני ועד עשיית דין עצמי מצד האם והאחות. 

 

ההליך

8. כאמור, אין עורר כי הנתבע שודך לתובעת ב… על-ידי הוריו וביום 04/11/1987, טרם נישואי הצדדים, נחתם ב….. הסכם ממון בין הצדדים (להלן: "ההסכם ה…."). 

 

9. ביום 10/2/1988, שעה שאין עורר כי התובעת לא הבינה כלל את השפה העברית, נחתם בישראל הסכם בשפה העברית הוא נספח 1 לכתב התביעה (להלן: "ההסכם בישראל"). 

 

10. אין עורר כי בין שני ההסכמים קיים שוני מהותי, שכן זה ה….. יצר שיתוף בכל שייצבר לאחר הנישואין לרבות מתנות וירושות, כאשר ההסכם בישראל אינו מקנה לתובעת דבר. 

 

11. ביום xx.xx.87נישאו הצדדים בנישואין אזרחיים ב…. ועברו להתגורר בישראל. 

 

12. מסעיף 25 לתביעתה, כתבה התובעת והדברים לא הוכחשו על-ידי הנתבע, כך:

 

 

13. התובעת עותרת, אפוא, לביטול הסכם הממון. 

 

טענות התובעת בתמצית

14. התנהלות הנתבע על-ידי "מקורביו" חסרת תום לב לחלוטין, לעת כריתת ההסכם ובדרך ביצועו. 

 

15. התובעת אשר לא ידעה את השפה הוטעתה לסבור כי ההסכם ה…… זהה להסכם בישראל. 

 

16. כבר ערב השידוך הובטחו לתובעת חיים חסרי דאגות כלכליות ונכס מקרקעין בטוח, לכן התקשרה בהסכם ה….. ואף נישאה ומילאה כל חובותיה. 

 

17. יש משמעות לכך שהנתבע לא הובא לעדות. 

 

18. אגב הליך האישור בבית המשפט המחוזי לא מולאו תנאי החוק ודי בכך להביא לבטלות ההסכם. 

 

19. ההסכם לוקה ברמיה, הטעיה ועושק. בין השאר הטעו אחיו ואחותו של הנתבע את התובעת, לסבור כי ההסכם בישראל זהה להסכם שב…… 

 

20. קיים הצורך לבטל את ההסכם, אף בשל העדר ייצוג ומטעמים של תקנת הציבור, לאמור התערבות מטעמי מוסר וצדק וזאת בנוסף לנטען לעניין טעות והטעיה, אף חוסר תום לב. 

 

טענות הנתבע בתמצית

21. ההסכם אושר לפני 31 שנה. ההסכם אומת בשלוש שפות ואושר בבית המשפט המחוזי, לאחר הליך מדוקדק. 

 

22. התמורה אשר קיבלה התובעת הינה יציאה ממעגל העוני וכי היתה זו החלטה מושכלת שלה, שהרי היתה סטודנטית שנה ג' למשפטים. 

 

23. עורך דין …., הנוטריון ובית המשפט הסבירו לתובעת תוכן ההסכם, אשר קיבל תוקף של פסק דין. 

 

24. אין לראות את טענות התובעת אלא כטענות בכדאיות העסקה וטעות כזו אינה טעם לביטול ההסכם.

 

25. ההסכם אינו מותיר התובעת בלא כלום – ברשותה בית ב….. 

 

26. התובעת אישרה הבנתה את ההסכם בישראל בפני עורכו – עורך דין…. וכן בפני בית המשפט. 

 

27. התובעת מימשה את ההסכם בישראל בכך שלא שיתפה הנתבע בירושה לה זכתה. 

 

28. התובעת קיבלה תמורה, במגוריה בדירה ובכך שנותרה עם דירת ירושתה ב…..

 

29. התובעת ידעה שדירת מגוריה רשומה על שם האם ולא על שם הנתבע וכי הורי הנתבע לא הבטיחו לה דבר, אלא לדאוג לרווחת הזוג בלבד, כל עוד זוג הוא. 

 

30. התובעת הזיקה לנתבע ולא פינתה אותו לבית החולים בזמן אגב האירוע המוחי אשר חווה, ידעה שהוא בסכנת חיים, ולמעשה, חתרה היא למותו. 

 

31. מצבו של הנתבע לא הצדיק הבאתו לעדות. 

 

32. הבנות נולדו בהליך הפריה, בין הצדדים היתה הפרדה רכושית ורק כאשר אבי הנתבע רצה לתת מתנה, רכש הוא רכב ורשם אותו על שם שני הצדדים (סעיף 29 לכתב ההגנה). 

 

דיון והכרעה

טענת התיישנות

33. פסק דין מתיישן אמנם לאחר 25 שנה (וראה סעיף 21 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958), ואולם, התיישנות זו הינה לצורך בחינת בטלותו של פסק הדין בשל אי ביצוע ולא לצורך עתירה לביטול פסק הדין. 

 

34. אם טוען הנתבע להתיישנות, כמו טוען הוא לבטלות פסק הדין – כמוהו-כתובעת. 

 

35. אם טוען הנתבע להתיישנות הזכות לתבוע (מעין טענת שיהוי) שוב טועה הוא, שהרי כל עוד הסכם ממון (שהינו פסק דין) הוא בתוקף, אזי, לעת בה "נופל" בין הצדדים משבר – זהו המועד בו נוצרת לראשונה עילה לבחון טיב ההסכם. 

 

36. שאלות של שיהוי נבחנות בראי צדק והגינות (וראה: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה {פמ"מ – 2/7/2003}). 

 

37. מדיניות שיפוטית רצויה ואף שאלות שבהגינות לא יסברו כי למקורבי הנתבע האפשרות לתבוע מכוח ההסכם בישראל, אך על התובעת איסור להתגונן בנימוק שיש לבטל את ההסכם. 

 

38. טענת הנתבע לעניין זה נדחית. 

 

 

האם נפל פגם באישור ההסכם? 

39. אומר ראשית, כי אין משמעות לעובדה שההסכם אושר בבית המשפט המחוזי דווקא, שכן בשנת 1988 טרם הוקם בית המשפט לענייני משפחה, אליו הועברו, מאוחר יותר מכוח חוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה – 1995, סמכויות בית המשפט המחוזי, כמדומני בשנת 1995. 

 

40. פסק כבוד השופט (כתוארו דאז) י. שנלר אגב ע"מ (ת"א) 1242/04 פלוני נ' פלונית (פמ"מ – 23/5/2005), (להלן: "עניין 1242/04"), בין השאר כך: 

 

"בבואו לאשר הסכם ממון, על ביהמ"ש לבחון לא רק את זהות המתקשר ורצונו החופשי, אלא גם את הבנת כל אחד מבני הזוג, את משמעות ההסכם ואת תוצאותיו. זוהי דרישה מהותית וברור שאם ביהמ"ש אישר הסכם ממון שלא בדרך האמורה, ניתן להשיג עליו … עצם הצהרה של בני הזוג כי אכן הבינו משמעותו ותוצאותיו לא תמיד יהיה די בה. במיוחד, מן הראוי כי ביהמ"ש יסביר לכל אחד מבני הזוג, את התנאים לחלות תנאים אלו ואחרים, ובמיוחד ששאלה זו היא מהותית ביחס להסכם ספציפי זה או אחר. כן ראוי כי אותו הסבר ספציפי ימצא את ביטויו אף בפרוטוקול הדיון. ככלל, על בימ"ש המתבקש לאשר הסכם ממון ו/או ליתן תוקף פס"ד להסכם הכולל אף הסכם ממון, לבחון, בחון היטב מדוע אכן נמנע אחד מהצדדים להיוועץ עם גורם חיצוני. עצם סירוב שכזה, חייב להדליק "נורה אדומה" בפני ביהמ"ש, שאינו "חותמת גומי" לאישורי הסכמים. 

 

לעיתים, באים צדדים לפני ביהמ"ש ומבקשים לאשר הסכם, אולם לאחר בחינה מדוקדקת, נוכח ביהמ"ש כי אין תוכנו כברו. לא בכדי קבע המחוקק הליך משפטי מיוחד לאישור הסכמי ממון, ועל בתיהמ"ש לא להתעלם מדרישות המחוקק על כל המשתמע מהן, גם אם אכן יכול ויהא כרוך הדבר בזמן שיפוטי זה או אחר.

…

במצב שכזה, דומה כי היה על בימ"ש קמא לסרב לאשר את ההסכם, או למצער, לדחות את אישורו למועד אחר, על מנת שיהיה סיפק בידי בעל הדין לשקול את רצונו האמיתי כדבעי. קשה לקבל – על סמך האמור בפרוטוקול – שאכן המערער הבין שכריתת ההסכם, הגם שמאפשרת היא שלום בית, אינה מונעת סיכול שלום הבית על ידי רצון חד-צדדי של המשיבה, וחלות הוראות ההסכם. זהו אחד המקרים החריגים אשר אין מנוס לקבוע כי ההליך המשפטי, כפי שבא לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון ובהחלטה, אינו ממלא אחר הנדרש – ככל שמדובר על הסכם ממון". 

 

  זהו כללו של דין ואין בלתו. 

 

41. אין עורר בכמה: 

 

א.  כאשר באה התובעת שנוכחותה נדרשת בחוק פיזית בפני בית המשפט, נדרש האחרון לאשר הסכם בשפה (עברית), שפה בה אין התובעת שולטת. 

 

ב.  במילים אחרות, לא יכול היה בית המשפט לסבור (כפי שעשה), תאמר התובעת ככל שתאמר כי היא מבינה את תוכן ההסכם, קל וחומר את משמעותו, ובאין הבנת תוכן, אין גם "רצון טוב וחופשי" להתקשרות. (מכאן גם דרישת בית המשפט המחוזי הנכבד לקיום תרגום).

 

ג.  כאשר הונח לפני בית המשפט תרגום ההסכם לשפה ה……, כבר לא ניצבה התובעת בפני בית המשפט (שהרי במועד אחר מדובר), ולפיכך לא יכול היה בית המשפט להיווכח בעצמו, כנדרש בחוק, כי לאור התרגום, התובעת אכן הבינה תוכן ומשמעות ההסכם. 

 

ד.  כאשר ביום 19/9/1988 אושר ההסכם (כעולה מפרוטוקול הדיון ומשום מה בכותרת "החלטה" ולא בפסק דין), ניצב לפני בית המשפט רק לבדו עורך הדין ….., הוא בא כוחם הוותיק של הורי הנתבע, לאמור הצד שכנגד. 

 

ה.  אמור מעתה כי לאורך ההליך כולו אף היתה התובעת בלתי מיוצגת. 

 

42. די באמור לעיל כדי שאורה על ביטול ההסכם, לאמור, כי לא נחה דעתי לעניין בדיקת גמירות הדעת של התובעת, על דרך הבנתה מראש, טרם האישור, את תוכן ומשמעות ההסכם וחתימתה על נוסחו אגב הבנת תוכנו ומשמעותו. 

 

ביטול ההסכם בשל העדר ייצוג

43. אין עורר כי אגב ולאורך ההליך כולו של אישור ההסכם לא היתה התובעת מיוצגת. 

 

44. אגב תה"ס (ת"א) 963-07-13 ש. מ. נ' ו. מ. (פמ"מ – 16/2/2017), (להלן: "תה"ס 963-07-13"), מסעיף 77 ואילך כתבתי כך: 

 

"

77. בבג"צ 6810/97 בן שושן נ' בן שושן, נא(5) 375 (פמ"מ – 24/12/1997), בוטל פסק-הדין שנתן תוקף להסכם וזאת בשל העובדה שהמבקשת לא היתה מיוצגת:

 

"… לפיכך אני מבטל את החלטותיהם של בית-המשפט המחוזי ושל בית-המשפט לענייני משפחה ומורה להחזיר את הדיון לבית-המשפט לענייני משפחה על-מנת שיחזור וידון בפירוק השיתוף בדירת המגורים של בעלי-הדין, לאחר שהמבקשת תהיה מיוצגת על-ידי עורך-דין…..

על-מנת למנוע עיכוב נוסף בהליכים אני מורה שעל המבקשת לדאוג למינוי עורך-דין….".

 

78. יובהר, כי בתי המשפט מכירים בחשיבות הרבה שיש ליתן לייצוגו של בעל דין בהליכים משפטיים בכלל ובהליכים המתנהלים בפני בית המשפט לענייני משפחה בפרט, ואולם אין בפסק-הדין שנסקר כדי להשליך על העניין שבפני, בבחינת אחד לאחד. 

 

79. עובדות פסק-הדין בפרשת בן שושן שונות מנסיבות המקרה שבכאן. בעניין זה, המבקשת אשר היתה בלתי מיוצגת, ביקשה לדחות הדיונים לצורך מינוי עורך דין ורק לאחר שכלל בקשותייה לעניין הדחיות לא הועילו, נאלצה לטעון לעצמה. לא כך הוא בעניין שבפני. מן האיש לא נמנעה האפשרות להיות מיוצג. הוא גם לא הביע בפני בית המשפט רצון לדחות את הדיון לצורך קבלת ייצוג משפטי. אכן התובע לא היה מיוצג בשלב החתימה על ההסכם ואישורו, אך כפי שעולה מן העדויות הדבר הוצע לו והוא ויתר ביודעין, ככל הנראה כי סבר לתומו כי עורך הדין הדר מייצג את שני הצדדים.

 

80. עוד כפי שנאמר על ידו, סבר כי לאור אי אכיפתם של ההסכמים הקודמים שנעשו בין הצדדים (בתצורותיהם השונות), מדובר בהסכם "שלום בית", אליו התייחס כהסכם "מגירה" (הסכם לא מחייב?!), לא חשש כי כוונתה של האישה תהיה להפעילו, לא ראה לנכון להיות מיוצג על-ידי עורך דין מטעמו, לא היה חותם על הסכם שכזה מתוך גמירות דעת – מציאות אשר פגשה אותו רק בהליך המשפטי בו פעלה האישה ל"אכיפת ההסכם". באשר לטענה זו, הרי שזו תידון בהרחבה בהקשר לטענת הבטלות מעילה חוזית.

 

81. בית המשפט בעת אישור הסכם פועל על-פי הוראות הדין, הן אלו הקשורות לחוק והן תקנה 258 לתקנות סדר הדין האזרחי. בית המשפט הקריא לצדדים את ההסכם, הבהיר את משמעותו ואף נכח כי חתמו הצדדים מרצונם החופשי תוך שהבינו את משמעותו ותוצאותיו. אין זה מתפקידו של בית המשפט לבחון במהלך מעמד זה האם על מי מהצדדים מופעל לחץ לחתום שלא מרצונו על ההסכם. (ראה: ר"ע 359/85 קוך נ' קוך, לט(3) 421 {פמ"מ – 6/8/1985}).

ודוק, במתחם הדין העדין שבין "פיצוץ ההסכם" על דרך התהייה על כדאיותו לכל צד, לבין הרצון ליתן תוקף להסכמות הצדדים, אין בית המשפט מופקד, אלא על בדיקת היעדר כפייה והבנת תוכן ומשמעות."

 

 

45. אמור מעתה כי העדר ייצוג, כשלעצמו אין בו די לגרימת ביטולו של פסק דין אשר אישר הסכם, אך הוא מהווה נדבך של ממש במערכת השיקולים. 

 

על היכולת לבטל פסק דין המאשר הסכם

46. וכך כתבתי, בין השאר, אגב "תה"ס 963-07-13":

 

"

ביטול הסכם שקיבל תוקף של פסק-דין

51. ההלכה המשפטית גורסת, כי פסק-דין המאשר הסכם פשרה אליה הגיעו הצדדים שונה מבחינות רבות מפסק-דין "רגיל". פסק-דין שכזה מורכב משני חלקים : החלק ההסכמי – ההסכם והוראותיו שבין בעלי הדין, והחלק השיפוטי – החלטת בית המשפט אשר נתן להסכם תוקף של פסק-דין (ראה: רע"א 3960/05 נשר נ' שיבלי {פמ"מ – 26/12/2005}).

 

52. הסכם ממון שאושר, בדומה להסכם שקיבל תוקף של פסק-דין, אף הוא מתאפיין בשני המאפיינים – הפן ההסכמי והפן השיפוטי. יחד עם זאת, יש לשים לב להבדל הקיים בין הסכם ממון שאושר לבין הסכם שקיבל תוקף של פסק-דין. הראשון איננו פסק-דין:

 

"אין הוא מכריע במחלוקת שבין הצדדים. אין בית המשפט בודק את תוכנו של הסכם הממון המובא בפניו לשם תוכנו ואין הוא אמור לאשר את תוכנו. כל שעושה בית המשפט הוא מתן אישור להסכם, לאחר שנוכח שבני הזוג עשו אותו בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו". 

(ראה: ע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' אהרונוב, נג(4) 199 {פמ"מ – 16/8/1999}).

 

53. להסכמי ממון ניתן בפסיקה מעמד מיוחד, וזאת מאחר ועל בית המשפט המאשר הסכמים אלה ונותן להם תוקף משפטי, לעמוד בשלושה תנאים מקדמיים: 

א.  האישור יבוצע בנוכחות בני הזוג, באולמו של בית המשפט, כדי שבית המשפט יברר עם הצדדים כי ערכו וחתמו על ההסכם בהסכמה חופשית. (ראה: סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון {תשל"ג – 1973} ותקנה 258כו לתקנות סדר הדין האזרחי {התשמ"ד – 1984}).

 

ב.  על בית המשפט במעמד האישור להשתכנע כי בני הזוג הבינו את משמעות ההסכם עליו חתמו, ואת תוצאות הוראותיו (ראה: סעיף 2(ב).

 

ג.  עוד בטרם אישורו של ההסכם, על בית המשפט להסביר לבני הזוג את משמעות ההסכם, עליו חתמו (ראה: תקנה 258כו).

 

54. בכך כאמור קיים ייחוד בהליך אישורו של הסכם ממון, לעומת הסכמי פשרה בין צדדים בהליך אזרחי כלשהוא. הדגש הינו שבית המשפט ייווכח בכלים העומדים לרשותו, כי על הצדדים להסכם הממון לא נכפו תנאים, עליהם לא הסכים מי מהם, וכי אכן עמדו על משמעותו של ההסכם ותוצאותיו, טרם חתמו עליו. (ראה: בג"צ 7947/06 קהלני נ' בית הדין הרבני הגדול {פמ"מ – 24/12/2006}).

 

55. בטרם אדון במקרה שבפני, עלי לבחון תחילה האם אישור הסכם הממון בבית המשפט לענייני משפחה מונע מהצדדים מלטעון לפגם בכריתת ההסכם.

 

56. אכן, פסק-דין המעניק תוקף להסכמות אליהן הגיעו הצדדים, ממזג תכונות של הסכם ושל פסק-דין ולא במהרה ייעתר בית המשפט לביטולו (ראה: ע"א 5914/03 שוחט נ' "כלל" חברה לביטוח {פמ"מ – 1/5/2005}).

 

57. לעניין זה, נתן בית משפט לא אחת דעתו על הצורך לייחס משקל ניכר לסופיות הסכם הפשרה נוכח ציפיותיהם הסבירות של בעלי הדין, ומשכך נקבע שיש להצביע על טעמים משכנעים וכבדי משקל במיוחד לשם הצדקת ביטול פסק-דין שכזה. 

 

58. לאור ייחודו של הליך אישור הסכמי ממון נקבע בפסיקה, כי לעיתים נדירות וחריגות תתקבל טענה לפגם שנפל כביכול בכריתה (טעות, הטעייה) זאת שעה שאין טענה לפגם בהליך אישור ההסכם על-ידי בית המשפט. בהעדר טעם מיוחד, כבד משקל, לא תתקבלנה טענות צד הטוען כנגד תוקפו של הסכם ממון, אשר קיבל תוקף של פסק-דין:

 

"… יש ליחס משקל ניכר לערך בדבר סופיותן של פשרות … יש להביא בחשבון את מרכזיותו של ערך זה מבחינת הצדדים לפשרה. ההגנה על ערך זה חיונית, כדי להגשים את הציפיות הסבירות של הצדדים להסכמי פשרה. תכונה מרכזית של הסכמי פשרה… היא הסופיות שלהם. בשל כך נקבע בהסכמי פשרה … כי יש בהם הסדר סופי ומוחלט של הסכסוך בין הצדדים. קביעה כזו משקפת את ציפיותיהם של הצדדים להסכמי פשרה… יש בכך כדי להצביע על הצורך בקיומם של טעמים כבדי משקל אשר יצדיקו את המסקנה כי דין ההסכם להתבטל". 

(ראה: ע"א 2495/95 בן לולו נ' אליאס, נא (1) 577 {פמ"מ – 21/5/1997}).

 

59. הרציונל הנלמד מפסק-הדין הוא כי בהעדר טעם מיוחד, לא תתקבלנה טענות כנגד פסק-הדין המאשר ונותן תוקף של פסק-דין בשל פגם בכריתתו, ועל הטוען לבטלות ההסכם, לעמוד בנטל ראיה גבוה במיוחד. אלא שמי שעומד באותו נטל ראיה, יכול אכן להביא לביטולו של פסק-הדין. 

 

60. לעקרון זה משמעות רבה מקום בו עסקינן בהסכם בין בני זוג וזאת לאור סעיף 2(א)ו-(ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג (תשל"ג – 1973), שם נקבע כדלקמן:

 

"

א.  הסכם ממון טעון אישור בית משפט לענייני משפחה (להלן- בית משפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות שיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן- בית הדין) וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור.

 

ב.  האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו."

 

61. עוד, בע"א 4/80 מונק נ' מונק, לו(3) 421 (פמ"מ – 29/6/1982), התייחס בית המשפט לייחודיות הקיימת באישור הסכם ממון ובהליך האישור שנועד ליתן לו תוקף משפטי, כדלקמן: 

 

"לפנינו חוק מיוחד, שיש בו משום תוספת על דיני החוזים הכלליים בנקודה הרלוואנטית לערעור זה. בגלל היחסים המיוחדים, העדינים והמורכבים, הקיימים בין בעל ואישה, קבע המחוקק, כי אין תוקף להסכם ממון ביניהם, אלא אם כן משתכנעת ערכאה שיפוטית, שההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק במה המדובר ומהן התוצאות האפשריות של חתימתם על אותו הסכם".

 

62. לפיכך, הסכמי גירושין וממון, בשל מעמדם המיוחד מובאים לאישור בית המשפט, המוודא טרם מתן תוקף של פסק-דין להוראותיו, כי הצדדים חתמו על ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו ולא על נקלה יבוטל, כאשר ביטול הוראותיו יגרור את ביטול פסק- הדין.

 

63. כאן המקום להבהיר, כי טענותיו של האיש אינן מופנות להליך האישור, ואין הוא טוען כי נפל פגם בהליך זה. לו הייתה לו טענה בגין האמור, הדרך הנכונה היתה להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק-דיני שניתן להסכם הממון. טענותיו מתמצות ומופנות כפי שהובהר, לפגמים שנפלו ב"פן ההסכמי" של ההסכם, מכוחם של סעיפים 12, 15, 18 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), ואשר מזכים אותו בביטול.

 

64. יחד עם זאת וכאמור, הסכמים אשר קיבלו תוקף של פסק-דין על-ידי בית המשפט אינם חסינים באופן מוחלט וגורף מפני ביטולם, שכן הם ניתנים לביטול אם יוכח כי נפל פגם בהליך אישורם בפני בית המשפט ו/או נפל פגם מהותי בכריתתם בהתאם לעילות המנויות בחוק החוזים כגון: טעות, הטעיה, עושק, כפיה, סיכול וכו'.

 

65. נקבע לא אחת, כי לעניין ביטול הסכם הממון עקב טעות, הטעיה, עושק וכו', דינו של הסכם ממון כדין חוזה רגיל. הנטל להוכיח את הקשר הסיבתי בין עצם הטעות לבין עשיית הסכם הממון, מוטל על הטוען את טענות אלו ועליו להוכיח שאכן במעמד אישור ההסכם, הוא נתן את הסכמתו, אך רק כתוצאה מניצול חולשה כלשהי שנעלמה זו מעיניו של בית המשפט או קיומם של פגמים אחרים שנעלמו בכריתתו. (ראה: ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין, מט(3) 441 {פמ"מ – 13/4/1995}).

 

66. בנוסף לכך, יש ליתן את הדעת לכך שפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה קבעה לא אחת שהסכם גירושין כולל "חטיבה" שלמה של התחייבויות, שבדרך כלל לאחר אישור ההסכם ובמיוחד לאחר הוצאתו לפועל, לא ניתן לבטל רק חלק ממנו, לכן ולרוב נדחו תביעות כאלו, תוך הדגשת העיקרון לפיו לא ניתן להפריד בין חלקי הסכם הממון והגירושין.

(ראה: ע"א 105/83 מנשה נ' מנשה, לח(4) 635 {פמ"מ – 31/1/1985})."

 

47. בדין הביאה התובעת בסיכומיה מתוך ה"רציו", אשר פורסם ל"תה"ס 963-07-13" וכך לשון ה"רציו": 

 

"לאחר דיון ועיון בפסיקה ביהמ"ש מסכם כי כל בקשה לביטול הסכם שקיבל תוקף של פס"ד תבחן לגופו בין היתר בהתאם לשיקולים הבאים: א. רק בנדיר; ב. העדר ייצוג משפטי או כשל בו יגדיל את סיכויי הבטלות; ג. הסכם דרקוני וקיצוני, סביר ויבוטל, להבדיל מהסכם מקפח במידת מה; ד. קריטריונים הדומים לבטלות צוואה או התחייבות ליתן מתנה – בדיקת רכיב ההגינות וההשפעה ההוגנת; ה. דגש על בחינת טיב גמירות הדעת, לכאורית או ממשית. כן הוזכר כי עפ"י הפסיקה, אשם בבגידה אינו עילה להתיר קיפוח זכויות רכושיות." 

 

שאלת תום הלב

48. כזכור, תום לב נדרש הן בשלב ניהול המשא ומתן (וראה: ע"א 7730/09 כהן נ' מבני גזית (2000) בע"מ {פמ"מ – 6/6/2011}) והן לעת ביצועו של הסכם (וראה: רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני, נח(2) 213 {פמ"מ – 10/12/2003}) והרי עסקינן ב"מוצר משפטי" ולו שתי פנים: פסק דין ואף חוזה (וראה: ע"א 10148/05 חברת תדי ירושלים בע"מ נ' כץ – שיבאן {פמ"מ – 15/3/2010}). 

 

49. בהביאי מן הפסיקה כבר הסברתי בשעתו, כי כריתת הסכם ממון משפחתי וביצועו דורשים אף מעלה רבה יותר של תום לב, אותה כיניתי בשם "הגינות" וכך כתבתי, אגב תמ"ש (ת"א) 23849-08-10 י. ב. נ' ב. ש. ק. (פמ"מ – 9/10/2011): 

 

"החוזה המשפחתי כולל בתוכו פרקים שונים, חלקם כתובים כנובע מטיב ההתקשרות (למשל כתובה או חוזה הנישואין שבשריעה), חלקם כתובים מכח רצון הצדדים (הסכם יחסי ממון לדוגמא), חלקם, כפי שהדגמתי לעיל, כתובים בספר החוקים או בדין האישי, חלקם מובנים מאליהם כך שאינם צריכים כתב, וחלקם נלמדים או נעשים ספציפית למשפחה ספציפית, לפי נסיבות החיים. 

 

ואולם, ובשל מיוחדותו של החוזה המשפחתי, חלים עליו, לטעמי, בגדר מובן מאליו, גם שני כללי יסוד שאינם דורשים כתב: 

א.  חלות סעיפים 12, 39 ו- 61לחוק החוזים (חלק כללי) (וראה בע"מ 5939/04, שם, וכן ע"א 700/81, מיכל פז נ' אליהו פז, פ"ד ל"ח (2) 736), והרי לא תמצא כמעט חוזה ובו נמצא צורך להוסיף בכתב ובמפורש כי חלים עליו תום לב ודרך מקובלת. 

ב.  חיוב הצדדים בדרגה נוספת שהיא מעל עקרון תום הלב הרגיל, אותה מדרגה שכונתה על ידי כב' השופט רובינשטיין בשם "הגינות" (וראה בע"מ 5939/04, שם). 

 

כשם שהדין מבחין למשל בין רשלנות ופזיזות, כך יש להבדיל תום לב מהגינות. הללו הם מושגים משלימים ולא בהכרח זהים. 

 

הגיונם של הדברים הוא בכך שבן זוג זוכה אגב היחסים לגילוי מידע מופלג, הוא מצוי בצנעת הפרט של הזולת הוא זוכה לאמונו ולא תמיד יכול הוא "להשתחרר" (כשהוא חפץ בכך) מנוכחות בן זוגו בחייו, גם לאחר פירוד. 

 

המשכו של עקרון תום הלב וההגינות נמצא בפרק נוסף בחוזה המשפחתי, הקובע כי צד לחוזה שכזה יכול לחוב ברשלנות או בעילה של הפרת חוזה, אם לא ינהג זהירות ראויה בשותפו לחוזה, וזאת גם לענין סירובו ליתן או לקבל את הגט. מכאן שיכול צד "לחוזה המשפחתי" להידרש לפצות את האחר עקב התנהלות לא הוגנת, וזאת לא רק לעניין הסכמתו או אי הסכמתו באשר לסיומם הפורמאלי של נישואין. 

 

בחוזה המשפחתי מובנה איסור מכללא לעשות שימוש לרעה גם בזכויות דיוניות הניתנות לבן הזוג (ראה בר"ע 305/80, פד לה(3) 449), אך צידו האחר של המטבע טמון בכלל ולפיו זכות הקיימת בדין, לבעל דין, כגון דרישה לפירוק שיתוף במקרקעין למשל, יכול ולא תזכה את הנפגע מסירוב, בפיצוי, שכן יש לראות בסרבן צד הוגן ותם לב בנסיבות העניין (ראה ע"א 1915/91 אסתר יעקובי נ' עזרא יעקובי, מט (3) 529) כל מקרה ונסיבותיו.

 

הפועל היוצא מדברי לעיל הוא שכשם שהחוזה המשפחתי מכיל פרקים לענין משמורת, סדרי ראיה, חלוקת רכוש ואחזקתו, זכויות למזונות וכו', הוא מכיל גם "עקרון על" אשר התפתח, לפחות מאז חוקק חוק החוזים (חלק כללי), והשולל מכל וכל תכסיסנות וגישה סחטנית אגב נתינת וקבלת זכויות משפטיות. 

 

למן היום בו תוקן חרם דרבנו גרשם, כך ששני צדדים יהודים יכולים לדרוש רב מכפי חלקם שבדין על דרך המסחר בגט, תרים פוסקי הלכה אחר מרפא לתופעה, ולפיה בשמו של חופש הרצון ליתן ולקבל את הגט, פוגשים אנו עיתים את החופש שלא ליתן חרות לאחר".

 

50. במילים אחרות, בבוא האם ובתה, בשם הנתבע, לממש זכויותיהן שבחוזה וכן זכויותיהן המשפטיות (וראה ריבוי תביעות ובקשות אשר יזמו), היה עליהן לנהוג הגינות וסבירות, שאם לא כן לא יזכו לסעד, בשל חוסר תום ליבן (וראה: ע"א 1567/99 סיוון נ' שפר, נז(2) 913 {פמ"מ – 11/2/2003}). 

 

51. זאת ועוד, ביצועו של חוזה בצורה דווקנית כדי התעלמות לחלוטין מן הנסיבות וכדי נקיטת אי חוקיות, בניסיון לגרש את התובעת מן הבית, אף הוא מעשה חסר תום לב. 

 

52. חובת תום הלב וההגינות בביצוע הסכם היא כמובן אף עניין של ערכים חברתיים, תחושת צדק וכו' ואין התובעת, הבאה מגויי הים, צריכה או נתונה לדין מקפח, גם אם לא היתה מתגיירת. וראה דברי התורה לעניין הגר וכך: 

 

"ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה לחטאת וכפר הכהן על הנפש השגגת בחטאה בשגגה לפני ה' לכפר עליו ונסלח לו. האזרח בבני ישראל ולגר הגר בתוכם תורה אחת יהיה לכם לעשה בשגגה".

פרק ט"ו בספר במדבר (פרשת שלח) ובו נאמר מפסוק 27 ועד 29:

   ובספר דברים (פרשת כי תצא) בפרק כ"ד בפסוק 17, נאמר: 

"לא תטה משפט גר יתום ולא תחבול בגד אלמנה".

והכל בבחינת תורה למשה מסיני. 

 

53. ואם בעקבות דבריי לעיל יאמר האומר כי הדברים קשורים קשר בל ינתק אף במה שאנו מכנים "תקנת הציבור", צודק הוא. 

 

54. "ייבוא" אדם, גם אם לרצונו, ממדינה בה מעוט הכנסה הוא, אגב נישואין אינו יכול להיות "עסקה מסחרית" בה ניתן שירות לבעל תמורת הזכות לנותנת השירות לעבוד עשרות שנים וכן מתן קורת גג אגב חתימת חוזה, אשר מאפשר ל"מעסיק" (משפחת הנתבע) לומר לתובעת כדברי המחזאי פרדריך שילר, במחזהו "קשר פיאסקו": "הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת…" (וראה גם שירו של חיים חפר: "רבותיי, ההיסטוריה חוזרת"). 

 

55. החתמתו של אזרח זר, שאינו יודע את השפה העברית, על הסכם אשר "הוסבר" לו על-ידי עורך דין מטעם משפחת הנתבע וזאת מבלי שטרם האישור יוכל לקרוא את ההסכם, אגב שינוי מהותי של ההסכם אשר נחתם ב…..זמן קצר קודם לכן, הוא ביצוע חוזה ואף ניהול משא ומתן לחתימה עליו, שלא בתום לב. 

 

56. תקנת הציבור תאמר כי בבואך לקבל זכויות מן החלש, מן הילד, מן הזקן, מן המוחלש נפשית ואף מן הַגר, עליך לנהוג זהירות והגינות יתרה (וראה: תמ"ש (ת"א) 45938-05-12 {לא פורסם}). 

 

57. גם ליבתו של ההסכם נגועה בתחושת חוסר הגינות ברורה, שהרי מה נאמר בהסכם בישראל לתובעת? "בואי, תשרתי את הנתבע ולכשיתם בך הצורך לכי, שכן שכרך לא היה אלא בזכות לאכול, לעבוד ולטפל בנתבע – הא ותו לאו"?

 

58. במבט אנושי תאמר כי התחכמות יש גם יש כאן. איזון והגינות – פחות. 

 

59. לדעתי דין ההסכם בטלות, בשל דרך כריתתו וביצועו, שניהם שלא בתום לב.

 

האם צריכה היתה התובעת להגיש ערעור 45 יום לאחר אישור ההסכם בישראל

60. לטעמי התשובה היא בלאו. את הגיונם של הדברים אסביר, אולי, מכוח אנלוגיה על דרך דוקטרינת המשפט החוזר האזרחי. 

 

61. אותה דוקטרינה משפטית אשר השימוש בה נדיר אף יותר מביטול הסכם, הינו חריג לכלל סופיות הדיון (וראה: מח 5568/09 סביחי נ' מדינת ישראל {פמ"מ – 31/8/2011}), כאשר מטרתו עשיית צדק לאחר כלות המועדים כולם, אם נבצר מן התובע להביא ראיה חדשה ומכרעת אשר נמצאה רק באיחור, או אם שוכנע בית המשפט כי יש למנוע עיוות דין אשר נוצר (וראה: מח 3032/99 ברנס נ' מדינת ישראל, נו(3) 354 {פמ"מ – 14/3/2002}). 

 

62. האם באמת יכולה היתה התובעת ללמוד את השפה העברית וזכויותיה המשפטיות, לערער על דרך השוואת שני ההסכמים וזאת תוך 45 ימים, עת עסוקה היתה היא בניסיון השתלבות בארץ זרה? ובכלל אינה יודעת שיש פגם בהסכם.

 

הכיצד יכולה היתה התובעת לממן ערעור שכזה, גם לקבל החלטה ולתקוף את משפחת הנתבע, כאשר בודדה היא בארץ זרה? מצב שכזה דומה למצב בו לא נמסר כלל פסק הדין למי מהצדדים והוא אינו מודע לו או למשמעותו.

 

63. מבחינת התובעת לא היה סיכוי של ממש כי יהא לה הידע לסבור כי יש צורך בהגשת ערעור, או "לנחש" כי הוֹלִיכוּהַ שולל וכי קיימים הבדלי נוסח מהותיים בין ההסכם ה….לבין ההסכם שבישראל. 

 

64. ובכך לא סגי, שהרי סבירה בעיניי גרסת התובעת כי לא רק בעת ההתקשרות ב…. הובטח לה נכס ללא תמורה ואשר לא ניתן יהא לפנותה ממנו, אלא זאת הובטח לה אף אחר כך למען תמשיך בשירותה.

 

65. מסעיף 51 לסיכומיה כתבה התובעת כך: 

 

…………………………………………………..

  

 

66. אם תרצה תאמר כי משפחת הנתבע, פשיטא, נקטה "הטעיה" כדי לשמר את שירות החינם אשר הוענק לנתבע ו"רק" לא סיפרה או גילתה לתובעת כי מראש תוכנן שבבוא היום לא תקבל האחרונה דבר.

 

67. ומדוע כך אני אומר? מסעיף 18 לסיכומיה ריכזה התובעת מעט מעצות אם הנתבע, וכך כתבה:

…………………………..

 

  

68. ומסעיף 45 נכתב כך: 

……………………………

 

69. אם תרצה תאמר כי ההסכם האמיתי הופר הפרה יסודית, שמא תאמר כי ביצועו לקה בחוסר תום לב ומרמה לאורך כל הדרך כולה. 

 

70. די בכך על-מנת ליתן סעד כפי הנתבע בתובענה. 

 

 

האם בטל ההסכם מטעמים של עושק

71. סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע:

 

"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת 

המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים 

במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".

 

72. בבסיסה של עילת העושק קיימים שלושה יסודות מצטברים, שבהתקיימם יחדיו, רשאי צד לחוזה לבטלו, ואלו הם:

 

  א.  מצבו הירוד של הנעשק, דהיינו, מצוקתו, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיונו במועד כריתת החוזה.

 

  ב.  התנהגות העושק – ניצול מצבו של הנעשק על ידי העושק על מנת לגרום לו להתקשר בחוזה, דהיינו קשר סיבתי בין התנהגות העושק להתקשרותו של הנעשק בהסכם.

 

  ג.  היותו של ההסכם בלתי סביר וחורג מן המקובל. 

  (ראה: ע"א 4839/92 גנז נ' כץ, מח(4) 749 {פמ"מ – 28/9/1994}).

 

73. יסודותיה של עילת העושק אינם רק יסודות מצטברים, הם גם שלובים זה בזה כ"כלים שלובים". (ראה: ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, לו(1) 762 {פמ"מ – 3/9/1981}). קיימת תלות הדדית ביניהם וככל שקיומו של אחד מהם יוכח בעוצמה רבה יותר, יקטן הצורך בהוכחת היסודות האחרים (ראה: ע"א 3156/98 בן ישי נ' ויינגרטן, נה (1) 939 {פמ"מ – 30/12/1999)). עם זאת, ברור שנדרש קיומם של כל אחד מהתנאים הללו בעוצמה רבה לשם הוכחת העילה. וכך נפסק:

 

"אין כדי להמעיט מן הדרישה כי כל אחד מן היסודות האלה יתקיים במלוא תוקפו. קיומן של מצוקה קשה של המתקשר או "חולשה" חמורה אחרת שלו אינן גורעות מן הצורך להצביע על קיומם של תנאים "הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל". תנאים חמורים במיוחד אינם מייתרים את הצורך בקיומם של מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון, כשהם כבדי משקל, ואינם פוטרים את הטוען לעושק להוכיח את מודעותו של הצד האחר לחולשותיו או למצוקתו. מקום שבו אחד מיסודותיה של העילה מוצא לו ביטוי חמור במיוחד, מוקל לעתים הנטל הראייתי הרובץ על המבקש להוכיח את קיומם של היסודות האחרים, אך בכך אין כדי להמעיט מן הדרישה כי גם היסודות האחרים יתקיימו במלואם" כי מצוקת המתקשר תהא מצוקה חמורה, וכי תתקיים מודעות מלאה לה אצל המתקשר האחר. "עילת העושק מביאה לתוצאה קיצונית, באשר היא מאפשרת לצד לחוזה שאינו חסר דעה או פסול-דין, שחתם על חוזה מרצון, לבטל את החוזה, בשל כך שדעתו לא הייתה מיושבת עליו לחלוטין" (הנשיא שמגר בע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב – הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ [2], בעמ' 541). לפיכך "הצטברות יסודותיה של עילת העושק חשובה וחיונית היא" (שלו בספרה הנ"ל [23], בעמ' 253), ואין לגרוע מן המשקל הנדרש לגבי כל אחד מהם". 

(וראה: עניין בן ישי, לעיל).

 

74. על פי הפסיקה, על האיש להוכיח כי מצבו הנפשי היה קשה באופן אשר הסיט או שיבש את שיקול דעתו סטייה של ממש, קרי "מצב של חומרה ושקיעה ולא אך קושי ארעי או חולף". וכך נקבע על-ידי כב' השופט ג'ובראן בע"א 9207/04 יוסף כמיסה נ' גרטלר (פמ"מ – 14/8/2008) לאמור: 

 

"יש לציין, כי המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית של המתקשר, כמו גם חוסר ניסיונו, חייבים להיות כבדי משקל "ועל בית המשפט להשתכנע שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון" (ראו דברי השופט י' טירקל בע"א 403/80 סאסי ואח' נ' קיקאון, פ"ד לו (1) 762) "מצוקה משמע מצב של חומרה ושקיעה ולא אך קושי ארעי או חולף" (ראו דברי המשנה לנשיא (כתוארו אז) מ' אלון בע"א 719/78 איליט בע"מ נ' אלקו בע"מ, פ"ד לב (4) 673 בעמ' 685). אין די בעובדה, שהמתקשר נתון ללחץ חברתי-משפחתי וללחץ אישי-פנימי, המעמידים אותו במצב רגשי ונפשי לא קל (ראו דברי השופט י' קדמי בע"א 4839/92 גנז נ' כץ, פ"ד (4) 749, בעמ' 756)".

 

75. למותר לציין כי היותו של אדם (כפי התובעת) בן 20 וסטודנט שנה ג' למשפטים ב…. אינו הופך אותו ליודע דבר במדינה זרה, בשפה בה אינו שולט, גם לא לבעל ניסיון חיים. 

 

76. הדבר הופך את התובעת למי שהיתה מוחלשת, אך בעיקר חסרת ניסיון, ואין עורר, כפי שהעידה אף אם הנתבע, לוקה חולשה כלכלית בולטת. 

 

77. נתקדם, אפוא, לשאלה האם היו תנאי ההסכם בישראל בלתי סבירים וגרועים במידה בולטת. 

 

78. לטעמי התשובה היא בכן. ואסביר. 

 

79. העובדה כי ההסכם הישראלי לא נטל מן התובעת דירה אשר שוויה לא נטען אפילו בהסכם ב…. אינה הופכת את ההסכם להוגן, שהרי בכל מקרה דירת ירושה אינה חלק משיתוף כלשהו בין בני זוג.

 

80. בדיעבד מה כללו, אפוא, תנאי ההסכם? 

 

א.  התובעת תעבוד ותפקיד כל הכנסותיה למחייתה ולמחיית הנתבע. 

 

ב.  התובעת תהרה בהליך פוריות (כפי שהיה). 

 

ג.  התובעת תטפל בצרכי הנתבע הנכה, מצרכיו הפיזיים ועד בישול וניקיון הבית.

 

ד.  בתמורה תקבל התובעת, עבור 30 שנות שירות, זכות מגורים בדירת הורי הנתבע. 

כן קיבלה התובעת אף מחצית שווי רכב מיושן וזול, בו פגעו אחות הנתבע וככל הנראה אף מי מטעמה הקרוב אליה וכעולה בבירור מן הראיות.

 

ה.  לכשלא יהא צורך עוד בתובעת, מותר לה ללכת, ליטול בגדיה וכן זכויות כספיות שאין לה או שתצליח לצבור לעצמה.

 

ו.  ברור מלכתחילה כי לאור מצבו הרפואי של הנתבע לא יצליח הוא לצבור לעצמו דבר אשר ניתן יהא להתחלק בו. 

 

81. ברור כי תנאי ההסכם היו, בעצם, עבודת חינם על פני עשרות שנים וללא כל תמורה פרט למחסה (כאשר מזון צריכה היתה התובעת להרוויח בעצמה). אמור מעתה כי הסכם הוגן לא היה כאן ואמור אף כי תנאי ההסכם היו גרועים בהרבה מן המקובל, גם אם "טיב" הנתבע לא היה כפי שהוא. 

 

82. דין ההסכם בטלות, מחמת עושק. 

 

83. אוסיף ואומר, כי מששוכנעתי שמשפחת הנתבע הבטיחה ליתן מחצית דירה ומראש לא התכוונה לקיים הבטחתה, מוחמרת סוגיית העושק ומשיקה לתחומי המרמה כך שמדובר, מצד הנתבע ומשפחתו, לכאורה, לחומרה, בקבלת דבר במרמה במובן האזרחי של הדברים ולקולא, בעשיית עושר ולא במשפט. 

 

 

84. הבה נרחיב מעט על דבר הפסיקה אותה סקרתי כבר ב"תה"ס 963-07-13" וכך כתבתי שם: 

 

"

100. היסוד השלישי – תנאי ההסכם גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל בבסיס, היכולת להתערב עד כדי ביטול חוזה בשל התקיימותם של יסודות סעיף 18 לחוק החוזים. עילת הביטול מניחה כי הצדדים חתמו על ההסכם תוך ידיעת הנסיבות, אולם החוק מוצא לנכון להתערב מטעמים של מוסר וצדק חברתי. (ראה: ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב, מ(4) 533 {פמ"מ – 7/12/1986}, וכן ע"א 5490/92 פגס נ' פגס {פמ"מ – 29/12/94}).

 

101. המבחן הוא אובייקטיבי – חיצוני, ומחייב בירור הוא בשתי שאלות: "מהו המקובל ומהי מידה בלתי סבירה". אמת המידה בהשוואה תהייה "למקובל", או לתנאים הוגנים. (פרופ' גבריאלה שלו "דיני חוזים – החלק הכללי", לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, תשס"ה – 2005, בעמ' 347-350).

 

102. בבואנו לבדוק, אם במקרה דנן מתקיימים תנאיו של סעיף 18 לחוק החוזים, ראוי לבדוק תחילה אם אמנם תנאי החוזה שאנו דנים בו הם גרועים במידה בלתי סבירה ביחס למקובל מהבחינה האובייקטיבית. כדאי לבדוק שאלה זו ראשונה, לא רק משום שתשובה שלילית לשאלה זו תייתר את המשך הבדיקה בקשר לתנאים האחרים, אלא גם מפני שלתשובה חיובית לשאלה זו יש השלכה לגבי התנאים האחרים. לעתים, ניתן ללמוד מתוכנו הלא-מאוזן של החוזה על קיום עושק.

 

103. המחוקק קבע קריטריון אובייקטיבי לבחינת השאלה, אם תנאי החוזה גרועים במידה בלתי-סבירה. נאמר שם: "בלתי סבירה מן המקובל". במקרה של חוזה מסחרי, סטנדרטי, שנעשים רבים כמותו במהלך הרגיל של חיי העסקים, אין קושי להשוות את החוזה לחוזים אחרים בנושאים דומים. נשאלת השאלה, אם ניתן ליישם סעיף זה, גם כאשר אין אפשרות לקבוע מהו חוזה מקובל בנסיבות העניין.

 

104. תנאי החוזה גרועים מן המקובל במידה בלתי-סבירה. לצורך המושג "מקובל" אני מוכן לתאר לעצמי אותו "תנאי דמיוני" שהזכיר הנשיא שמגר: 

 

"… בית המשפט חייב במקרים לא מעטים לקבוע מעין תנאי דמיוני שישמש בגדר אמת מידה תיאורטית לצורך השוואה עם התנאי שנכלל בחוזה, כאשר מלאכת הגיבוש של התנאי התיאורטי האמור מעוגנת במידה רבה בהערכה של בית המשפט מהו בדרך כלל הוגן וצודק במערכת יחסים כדוגמת זו שבין הצדדים הקונקרטיים שלפניו; יתכן מאד ואף ינקוט לצורך זה גישה המעוגנת בתפיסות הכלליות של בית משפט זה בקשר לצודק ולהוגן".

(וראה: ע"א 719/78 איליט נ' אלקו, לד(4) 673 {פמ"מ – 14/7/1980}).

…

 

110. … אין עורר כי מדובר בהסכם שתנאיו אינם סבירים ואין הוא מתיישב עם הדעת, ואף אומר במעמד זה כי נוגד הוא את תקנת הציבור.

הדברים מביאים אותי לשתי הערות.

ראשית, לעניין דיני משפחה, אין אנו נזקקים למבט בעולם החיצוני, שהרי תחילה "חזקת השיתוף" ולאחריה חוק יחסי ממון בין בני זוג, ראו את ה"מקובל" וה"סביר" כשיתוף בכל נכס פרי מאמץ משותף, וגולת הכותרת של השיתוף היא דירת המגורים (וראה: בע"מ 2478/14 פלונית נ' פלונית {פמ"מ – 20/8/2015}).

שנית, תקנת הציבור כוללת בין עיקריה את ההימנעות מחוזה דרקוני וקיצוני (וראה: ת"א (תא) 75095/97 מירון נ' אמבר {פמ"מ – 30/3/2000}).

…

 

117. בע"א 403/80 ‏ סאסי‎ ‎נ' קיקאון, לו1) 762 (פמ"מ – 3/9/1981), נפסק:

 

"אין לומר, שאותו עשוק הוא בגדר מי שלא ידע ולא הבין מה הוא עושה, שאינו מסוגל כלל לאותו רצון הדרוש לכריתת חוזה, שמעשיו כלא היו…. מכאן, שאותם דברים שמנינו בעשוק אינם מעמידים אותו במקום שפסולי דין עומדים, שכן אין הוא חולה נפש או לקוי בשכלו, שמחמתם אינו מסוגל לדאוג לענייניו, ואף במקומו של מי שלשעה או לעניין לא ידע ולא הבין מה הוא עושה אינו עומד. ואף-על-פי-כן, אין לומר, שדעתו הייתה מיושבת, וכי גמירת הדעת שלו הייתה כגמירת דעתו של כל מתקשר צלול בדעתו. הוא מצוי אי שם בין הקצוות; אין הוא בעל מום, שמומו פוסל אותו, ואין הוא חסר דעה וידיעה, שחסרונם עושה את פעולתו כאין וכאפס, אלא הוא בגדר "מעין בעל מום", הקרוב או דומה לשני אלה מבחינת הפגם בשיקול-דעתו, ש"מומו" פוגם בהתקשרות חוזית מסוימת, הניתנת לביטול רק בהתקיים יתר יסודותיה של עילת העושק. לפיכך חייבים המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון".

 

אם תרצה תאמר בהתייחס לחוות-דעת המומחה, גם לכל סטיה כביכול ממנה, כי האמירה שבה, לפיה לא היה האיש במצב פסיכוטי (או במצב פסיכוטי רגעי) אין בה להועיל, שכן עוולת העושק אינה עוסקת בקריסת הנפש של האיש אלא באנשים "רגילים" שנקלעו למצוקה. 

 

118. ולסיכום, "קיים, אם כן, קשר דו צדדי, קשר של סיבה ומסובב בין יסודות העילה; מצוקה עלולה לגרום להתקשרות בחוזה גרוע, וחוזה גרוע עשוי להצביע על מצב של מצוקה". (ראה: שלו, "דיני חוזים – החלק הכללי", שם, בעמ' 350-351)."

 

 

 

 

 

 

טעות והטעיה

85. טיעון זה "קשור בטבורו" לטענת התובעת ולפיה נעדר ההסכם אשר אושר בישראל גמירות דעת מצדה. 

 

86. ובאמת, קשה ליחס גמירות דעת למי שלא קרא את ההסכם לעת נוכחותו בבית המשפט, למי שההסכם "הוסבר" לו על-ידי בעל עניין מטעם הנתבע ומשפחתו, למי שארבע שנים לאחר אישור ההסכם שאל "ואיה הדירה אשר הובטחה לי?"ושוב, רומה (שהרי לו הבינה התובעת מה כתוב בהסכם יכול ולא היתה תוהה על השאלה הנ"ל).

 

87. סעיפים 14(א)(ב) ו-15 לחוק החוזים (חלק כללי) קובעים:

 

"

14.   (א) "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה 

מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה.

 

(ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה".

 

15.   מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לעניין זה, "הטעיה" – לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן".

 

88. יסוד ידיעת הצד השני על הטעות היסודית הוא המבחין בין הוראות סעיף 14(א), לבין הוראותיו של סעיף 14(ב) לחוק החוזים, והוא גם המסביר את תוצאתן השונה של עילות הביטול שבסעיפים אלו. רק מי שטעותו היתה ידועה לצד השני, זכאי לבטל בעצמו את החוזה, בעוד שמי שטעותו לא היתה ידועה לצד השני, תלוי בעניין הביטול בהפעלת שיקול דעתו של ביהמ"ש. 

(ראה: פרופ' ג. שלו, דיני חוזים – החלק הכללי, שם, בעמ' 282-285).

 

 

89. טעות בדיני חוזים היא מחשבה או אמונה של צד לחוזה, שאינה תואמת את המציאות. כאשר טעותו היסודית של צד אחד ידועה לצד השני, רשאי הטועה לבטל את החוזה. (ראה ענין רבינוביץ, שם). ה"טעות" היא הערכה שגויה של מציאות הדברים האמיתית. מקום שאדם פועל על-פי מציאות מדומה, הרי שלרצונו המתלווה לפעולה עלול להתלוות פגם. "טעות היא, אפוא, פגם תודעתי (קוגניטיבי) ברצון". (ראה: ע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס, נז(4) 817 {פמ"מ – 19/5/2003}).

 

90. עילת הביטול בשל טעות ידועה, מעוגנת בסעיף 14 לחוק החוזים, ואלו הם יסודותיה: קיום חוזה, קשר סיבתי הצריך להתקיים באופן סובייקטיבי בין הטעות לבין ההתקשרות בחוזה (הטעות צריכה להיות הגורם להתקשרות בחוזה), יסודיות הטעות (מבחן אובייקטיבי לפיו ניתן להניח שלולא ארעה הטעות, הצד הטועה לא היה מתקשר בחוזה) ולעניין סעיף 14(ב) – העדר ידיעת הצד השני, בנוסף לשלושת היסודות הללו. (ראה: שלו, שם).

 

91. על פי הפסיקה, על הטוען לטעות, חלה החובה להוכיח בראש ובראשונה כי הצד שכנגד ידע, או היה עליו לדעת על הטעות (סעיף 14 לחוק), ואם עסקינן בהטעיה הרי שהצד הטוען לה, נדרש להצביע על הטעות הנטענת על ידו ולהוכיח את רכיב ההטעיה, היינו, שיש להוכיח כי הצד שכנגד הציג מצג שווא מטעה בפני הטוען להטעיה (סעיף 15), וכן את מרכיב הקשר הסיבתי שבין ההטעיה לבין ההתקשרות בהסכם (ראה ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין, מט(3) 441 {פמ"מ – 13/4/1995} {להלן: "עניין ולנטין"}).

 

 

92. עוד נקבע בפסק-הדין ב"עניין ולנטין" כי:

 

"מכנה משותף יש לטעות ולהטעיה בנקודת המוצא: אין מקום לדבר על טעות או על הטעיה, אלא אם אדם "התקשר בחוזה עקב טעות". משמע, החוק מציב תנאי כפול: ראשית, שהייתה טעות; שנית, שהטעות גרמה להתקשרות בחוזה. לפיכך צריך להקדים ולבדוק מה הייתה טעותו של המערער, ולאחר מכן להוסיף ולבדוק אם הוא התקשר בחוזה עם המשיבה עקב טעות זאת".

 

93. בהתייחס לעילת הביטול בשל ההטעיה נקבע ברישא של סעיף 15 שיש צורך בהתקיימותם של ארבעה יסודות לשם הוכחת העילה – קיומו של חוזה, קיומה של טעות, קיומה של הטעיה מטעם צד לחוזה או אחר מטעמו וקיומו של קשר סיבתי כפול- בין ההטעיה לטעות ובין הטעות להתקשרות בחוזה. (ראה: ע"א 10745/06 אזולאי נ' המכללה האקדמאית אורט ע"ש סינגאלובסקי- פולק ת"א, {פמ"מ – 13/7/2009}). מכאן, אין דרישה ליסודיות הטעות.

 

94. על הטוען טענות של טעות והטעייה מוטל הנטל להוכיח את התשתית העובדתית והראייתית לכלל התנאים המצטברים העומדים בבסיס טענותיו:

 

א.  קיומה של טעות חמורה ומהותית, היורדת לשורשה ומהותה של העסקה.

 

ב.  קשר סיבתי בין הטעות לבין התקשרותו של הטועה בהסכם. דהיינו: יש להוכיח כי הטעות היא היא הגורם להתקשרות, ולולא הטעות לא היה הטועה מתקשר בחוזה. לעומת זאת, טעות שנפלה במהלך מו"מ לכריתת החוזה, אך לא הניעה את ההתקשרות, לא תהווה עילה לביטולו.

 

ג.  ידיעתו האובייקטיבית של הצד השני על הטעות שנפלה אצל המתקשר עמו בהסכם. הדעה הרווחת בפסיקה היא, כי ידיעת הצד השני מתייחסת לעומק הטעות וליסודיות הטעות גם יחד. 

(ראה: שלו, שם, בעמ' 282-285).

 

95. אוסיף כי טעות או הטעייה שיש בהן כדי לגרום לביטולו של חוזה רגיל, יש בהן גם כדי להביא לביטול הסכמי ממון בין בני זוג, גם כאשר זה אושר על-ידי בית המשפט בכל הערכאות. 

(ראה: "עניין ולנטין", שם), שהרי אם לא כן, מה טעם נקבעה בפסיקה דרך לבטל הסכם כזה על דרך הפניה לתביעה (וראה: ע"א 6330/99 יערי נ' כפר-ביאליק {פמ"מ – 11/7/2001}).

 

96. אם אתחיל מן הסוף אומר כי דבריי לעניין ביצוע ההסכם, כריתתו בחוסר תום לב ואף עניין העושק, די בהם לבטל הסכם רגיל. כך גם לעניין ההטעיה אשר הופנתה כלפי התובעת. 

 

97. הוכח בפניי כי לכל המאוחר בשנת 2002 הוסבר ההסכם לתובעת, ככזה שאם יוותר על כנו יקנה לה לפחות מחצית דירה. 

 

98. אין מדובר רק בטעותה הסבירה של התובעת בלבד, להאמין לאשר נאמר לה, כי ההסכם בישראל זהה לזה ה….. 

 

אלא שברור כי הנתבע ובני משפחתו – זרועו הארוכה – ידעו כי מטעים הם את התובעת וכי בידיה של זו האחרונה אין כלים סבירים לבדוק ולברר. 

 

99. די בהבדל בין שני ההסכמים לראות טעות חמורה ומהותית פרי ההטעיה. 

 

100. אלא שטעות הנגרמת בשל הטעיה, בהיות כל הכוח המשפטי אצל גורם הטעות, שוב מחזירה אותנו לשאלות חופפות בעניין תום לב, ושב אני לאשר כתבתי ב"תה"ס 963-07-13", מעמוד 48:

 

"

139. בלשון אחרת, בין אם דנים אנו בפגם בכריתה מחמת טעות או הטעיה, ובין אם דנים אנו בפגם בכריתה מחמת עילת העושק, אין אנו קובעים, בהכרח, כי ההסכם שנכרת, נכרת שלא מרצונו של המתקשר. יתר על כן, לעתים יכול ואף הבין הטועה אחת לאחת את הוראות ההסכם אך גם כך, אין בכך למנוע טענות הקשורות לפגם בכריתת ההסכם כשלעצמו. 

 

140. אמנם נכון הוא כי רק במקרים חריגים, בהתקיים יסודות עילות העושק, טעות והטעייה, יהיה זכאי תובע לסעד הביטול. במקרה שבכאן, מוצא אני כי מקרה זה נופל הוא בגדר החריג, ומשכך, הוא המזכה את האיש בביטול ההסכם, ולכן דין ההסכם להתבטל אף מטעם זה.

אומר כי להשקפתי, הסכם דרקוני מטיל על החפץ בו חובת תום לב קיצונית והתמדה ברכיב שלום הבית שבהסכם, הרבה יותר מהסכם לא מאוזן "סתם". 

 

141. כאמור, החובה לפעול בתום לב היא חובה שחלה ביחסים שגרתיים על צדדים להסכם. (ראה: ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, לז(4) 673 {פמ"מ – 14/12/1983}). החובה לפעול בתום לב היא חובה שקמה בשגרה, קל וחומר מוטלת חובה זו באופן מוגבר על בני זוג בתא המשפחתי בו קיימים יחסי אמון מיוחדים ומשמעותיים יותר. (ראה: תה"ס (נצ') 4744-10-12 ח.ק.א נ' י.א. {פמ"מ – 6/1/2013}).

 

142. עוד, בע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני (פמ"מ – 14/7/2004) נאמר על-ידי כב' הנשיא ברק:

 

"דיני החוזים בישראל אינם נעצרים על סף הבית המשפחתי. המשפט אינו שולל תוקף משפטי מחוזים (אף חוזים משתמעים) המבוססים על אדנים רגשיים, ונוצרים בנסיבות אינטימיות בינאישיות. כך, המשפט מכיר בחוזים הקובעים יחסי ממון בין צדדים; הוא מכיר בחוזה לשיתוף נכסים בין בני זוג; הוא מכיר בחוזה לעריכת נישואים אזרחיים מחוץ לישראל ולחובת המזונות שחוזה זה עשוי להצמיח". 

 

143. נפנה לרגע לסעיף 12 לחוק החוזים, ונאמר כי החובה לנהל משא ומתן בדרך מקובלת ובתום לב היא חובה כללית, אשר ממנה נגזרות, מטבע הדברים, חובות קונקרטיות, על פי נסיבותיו המיוחדות של המקרה:

  

"כאשר בני זוג מחליטים להתחתן הם מטילים על עצמם מערכת של זכויות וחובות, וזאת מתוך גמירות דעת המבוססת על מידע מלא ככל שניתן אודות ב' הזוג, אשר ניתן בתום לב'… בעשייתם פעולה משפטית האוצרת בחובה מערכת של חובות וזכויות, סוככת עליהם מטריית חובת תום הלב ופעולה בדרך מקובלת הקבועות בסעיף 61(ב) לחוק החוזים ( חלק כללי) סעיף 61 המורה: 'הוראת חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לעניין בשינויים המחוייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה'. כך או כך, הן אם נקודת המוצא הינה כי נישואין מהווים חוזה והן אם נקודת המוצא היא כי נישואין הינם התחייבות אשר לוקח על עצמו הבעל, או גם האשה, מכל מקום תחול חובת תום הלב המכילה בחובה חובת גילוי כל מידע רלבנטי כל שכן חיוני, מכח סעיפים 12 או 61 לחוק החוזים (חלק כללי), זאת אף ביתר שאת נוכח כך שבין בעל ואשה יחסים מיוחדים, יחסי קרבה, יחסים רגישים, כאשר על כל אחד מבני הזוג מוטלת חובה לנהוג כלפי האחר בכבוד, בהגינות ובהתנהגות המאפשרת לב' הזוג ניהול של אורח ח' תקין וסביר…"

(ראה: תמ"ש (י-ם) 24760/08 ש. ב. ר. נ' ר. ר. {פמ"מ – 25/3/2010}).

 

144. עוד נקבע בתמ"ש (י-ם) 44248-05-10 כ.ש. נ' כ.ש (פמ"מ – 5/9/2011):

 

"…יחסי הנישואין הם חוזה, או למצער פעולה משפטית שיש להחיל עליה את הוראות חוק החוזים ובפרט את חובת תום הלב. יוער, כי עיקרון תום הלב חל על כלל היחסים בין בני האדם…בני אדם וכל שכן בני זוג, מחויבים לנהוג זה כלפי זו (ולהיפך) בתום לב. עסקינן בדרישה להגינות בסיסית, אשר בלעדיה לא ניתן לקיים חברה מתוקנת. פסיקת בתי המשפט החילה את עקרונות תום הלב, האמון והגינות על מגוון יחסים משפטים בין צדדים שונים. מקום שיחסי הכוחות בין הצדדים אינם שווים ולאחד הצדדים יתרון יחסי, המאפשר לו להזיק לצד שכנגד, או לזכות ביתרון בלתי הוגן, הרחיבו בתי המשפט את החובות החלות עליו לשם נטרול אותו חוסר הגינות …".

 

145. כב' השופטת מימון מציינת את חובת הנאמנות המוגברת ביחסים בין בני זוג:

 

"במובחן מצדדים זרים לחוזה, ברור כי לאופי הצדדים בהסכם בו הצדדים הם צדדים קרובים, ובמיוחד איש ואישה, ובמיוחד כאשר האיש ניהל את עניניה הכלכליים של המשפחה ובמיוחד כאשר פעל כשליח של האישה, וחלה עליו חובת נאמנות כלפיה – ברור כי בנסיבות אלה יש חובת תום לב מוגברת מצד האיש כלפי האישה, כלומר מצד הנתבע כלפי התובעת".

(ראה: תמ"ש (י-ם) 27140/01 ר.י. נ' פ.ב. {פמ"מ – 23/2/2004})."

 

101. וכך, טעות או הטעיה הנגרמות בשל הפרה בוטה של החובה לנהוג הגינות ביחסי משפחה, מקלים את הנטל על הטוען לטעות או הטעיה. 

 

102. גם כנובע מן האמור לעיל, דין התובענה להתקבל.

 

האם נפל שיהוי בהגשת התובענה

103. סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) מורה:

 

"ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על 

עילת הביטול, ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה".

 

104. הסיפא של סעיף 20 לחוק החוזים קובעת כי במקרה של כפיה, הביטול צריך להיות תוך זמן סביר לאחר שנודע לצד הנפגע כי פסקה הכפייה. טוענת פרופ' שלו כי הדין צריך להיות זהה ביחס לעילת העושק, וכך היא אומרת:

 

"ייתכן שהיה מקום להרחיב גם לעבר העושק את הדין המיוחד שנקבע לעניין מועד הודעת הביטול בכפיה, לפחות כאשר המדובר בניצול של מצוקה או חולשה גופנית. בנסיבות אלא יודע המתקשר-המנוצל על קיום עילת הביטול, אולם יש שמצוקתו או חולשתו נמשכות, ולכן אין הוא יכול לממש את ברירת הביטול תוך זמן סביר מכריתת החוזה. 'ואכן, המלצתי התקבלה…מרחיבה את החריג שנקבע לגבי מועד ההודעה במקרה של כפיה גם אל עבר עילת העושק. בכך הושווה מעמדו של המתקשר העשוק למעמדו של המתקשר הכפוי, ושניהם יהיו זכאים לבטל את החוזה בתוך זמן סביר לאחר שנודע להם כי פסקה עילת הביטול. עם זאת, עוד בטרם ההרחבה הראתה הפסיקה התחשבות במצבו של העשוק אחרי כריתת החוזה כדי לקבוע מהו הזמן הסביר לפי הנסיבות. נקבע כי בעושק נמשך, כשהצד העשוק אינו נהנה בינתיים מביצוע החוזה, גם זמן ממושך למדי ייחשב סביר לצורך הודעת הביטול" (ראה: שלו, דיני חוזים, שם, בעמ' 367).

 

105. אומרת פרופ' ג. שלו, כי ההיגיון העומד מאחורי הדרישה לביטול תוך זמן סביר, כי לאור הפגם, עומדת לנפגע זכות ביטול. בידי הנפגע הברירה אם להשתמש בזכות זו אם לאו. הנפגע יכול לוותר על זכותו, בין במפורש ובין מכללא. על-מנת לאזן זכות זו אל מול זכותו של הצד שכנגד לידע היכן הדברים עומדים, הוקצב זמן הביטול לזמן סביר, ולאחר זמן זה נראה את הצד הנפגע כמוותר על זכותו לביטול. 

את הזמן יש להתחיל ולמדוד מהרגע שבו נודע לצד הנפגע על קיומה של עילת הביטול. ודוק, הכוונה היא לידיעה בפועל, ואין די בידיעה קונסטרוקטיבית (ראה: שלו, שם בעמ'365-366).

 

106. מבחן הסבירות הינו מבחן אובייקטיבי הנבחן על פי הנסיבות הקונקרטיות המונחות לפני בית המשפט (ראה: ע"א 395/83 שלום נ' יכין חק"ל חברה חקלאית בע"מ, לט (2) 737 {פמ"מ – 15/7/1985}). על בית המשפט לבחון את הנסיבות המיוחדות של הצדדים, בין היתר את הנסיבות הבאות: טיב העסקה, מהות החוזה, סוג הפגם בכריתה, תנאי המקום והזמן, הזמן שחלף מאז נכרת החוזה, הזמן שנדרש לקיום החוזה, התנהגות הצדדים, נסיבותיהם המיוחדות של הצדדים ושינוי מצב על ידי הצד השני. (ראה: ע"א 10/81 כהן ושות' חברה קבלנית לבנין בע"מ נ' גדע, לז(4) 635 {פמ"מ – 28/11/1983}).

 

107. הפסיקה מורה כי עצם הגשת תביעה מייתרת את הצורך במשלוח הודעת ביטול שכן הן שוות ערך (ע"א 131/89 דרזון נ' דרזון, מג(4) 610 {פמ"מ – 10/12/1989}). 

קבלת טענת שיהוי תלויה כמובן בנסיבות הספציפיות של המקרה (וראה: בג"צ 1898/06 משרד הפנים נ' בית הדין הארצי לעבודה – י-ם {פמ"מ – 24/3/2008}), והיא שוקלת בעיקר שיקולי הגינות (וראה: עת"מ (נצ') 4935-06-13 שטרית נ' עיריית טבריה {פמ"מ – 14/7/2014}).

 

108. וכך הוספתי וכתבתי ב"תה"ס 963-07-13":

 

"

160. אסיים את דיוני בשאלת השיהוי באמירה ולפיה הדוקטרינה כולה שעונה על בדיקת ההגינות לאמור, האם צודק והגון לקבל את הטיעון (וראה: תמ"ש (ת"א) 45953-08-16 פ.פ. נ' ד.ס. {פמ"מ – 24/1/2017}).

 

161. לטעמי התשובה היא בלאו רבתי, שכן חוסר ההגינות כלפי התובעת ברור לכל, ואילו הנתבע לא שינה מצבו לרעה במאומה עקב אותו שיהוי כביכול.

 

162. כידוע לכל, שיהוי אינו אלא שיהוי בנסיבות העניין. במקרים מסוימים שיהוי בן חודשים ייתפס כבלתי סביר, באחרים שיהוי גדול יותר ייתפס כסביר (וראה: בג"צ 3421/05 אנדראוס נ' שר האוצר [פורסם בנבו] {פמ"מ – 18/6/2009}).

 

163. הבה נתהה איפה על מושגי השיהוי וההתיישנות ומה שביניהם, שכן כבר אמרנו בעבר כי שיהוי אינו אלא ביטוי של התיישנות מהותית דה פקטו, בעוד "התיישנות" אינה אלא תחום גדור טכני, מעבר לו אין לתבוע.

 

164. שני המושגים הם למעשה חלק מפניו של עקרון סופיות הדיון.

 

165. אביא מעט מדברי, אגב תמ"ש (ת"א) 10246-12-09 ד.ל.נ' נ.ב. {פמ"מ – 6/2/2013), וכך כתבתי שם בנסותי להסביר את הממשק שבין התיישנות לשיהוי:

 

"ככלל, יעדיף בית המשפט, שסכסוכים בין בעלי הדין יוכרעו לגופו של עניין ולא יסתיימו בפתרון דיוני פורמליסטי (ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין ואח', פ"ד מ(2).

 

166. כאמור, נפסק כי השימוש בדוקטרינה של שיהוי לצורך דחיית תובענה ייעשה רק במקרים חריגים מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור ודאג לקיום הליך שיפוטי תקין (ראה: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נ"ז(5) 433 {פמ"מ – 2/7/2003}). עפ"י הפסיקה, חלוף הזמן כשלעצמו, אין בו די כדי להביא לקבלת טענת השיהוי ויש צורך ב"דבר מה נוסף" (ע"א 410/87 עזבון המנוחה רבקה ליברמן נ' לאה יונגר, פ"ד מ"ה(3) 749, 756 {פמ"מ – 18/3/1991}). על הנתבע להוכיח שהיה בשיהוי משום מצג כי התובע ויתר על זכויותיו ובשל כך הוא שינה את מצבו לרעה במשך הזמן. יש הגורסים כי נדרש תנאי שלישי שלפיו השיהוי נגרם בחוסר תום לב (רע"א 5793/05 אגודת בית הכנסת הגדול "שונה הלכות" נ' עיריית נתניה (לא פורסם) [פורסם בנבו] (פמ"מ). להבדיל מהסדר ההתיישנות, הרי שבנושא השיהוי מסור לבית המשפט שיקול דעת רחב לגבי נפקות השיהוי בנסיבות המקרה הספציפי שלפניו. במסגרת זו ישקול בית המשפט, על דרך האיזון, את האינטרסים ההדדיים של בעלי הדין ואת מאזן הנזקים ביניהם, תוך התחשבות במהות התביעה ובסעד המבוקש במסגרתה. נטל ההוכחה להתקיימותם של התנאים מוטל על הטוען לכך, היינו, על הטוען לשיהוי (ע"א 2950/07 יונס מוחמד סולימאן נ' מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל [פורסם בנבו] {פמ"מ – 26/10/2009}). 

 

167. ומכאן אמור שאנו רגילים לומר כי טענת השיהוי, כחי הנושא עצמו, תשמש לדחיית תובענה רק במקרים חריגים ומטעמים של צדק והגינות, כמו גם שיקולים שבאינטרס הציבור ודאגה להליך שיפוטי תקין."

 

109. דין טענת השיהוי של הנתבע – להידחות. 

 

האם עצם האישור בבית המשפט מהווה מגן לנתבע

110. התשובה היא כמובן שלא (וראה "עניין 1242/04" על האסמכתאות, שם), שהרי יש וצריך להיות גבול להיקף בדיקת בית המשפט וזה האחרון אף חב וצריך להסתפק בבירור שלושה קריטריונים: 

א.  חתימה מרצון חופשי. 

ב.  הבנת תוכן.

ג.  הבנת משמעות תוכן ההסכם. 

 

משכשלו כאן שני הקריטריונים האחרונים, הפך הקריטריון הראשון למצג שווא, שהרי כיצד יכול אדם לרצות ברצון חופשי את הבלתי ברור לו. 

 

"169.  המעיין בע"א (ת"א) 1242/04 פלוני נ' פלונית (פמ"מ – 23/5/2005), ימצא עצמו מהלך בעקבות כבוד השופט י. שנלר, ואומר כי תובענה לביטול הסכם בראיית הליך אישורו, דומה במקצת לסיכוי לתקיפת אישור צוואה. 

 

170. בשני המקרים אין הגורם המאשר צפוי בשאלותיו שמטרתן אימות חופש הרצון, לחדור למניעי הצדדים, לנבכי נפשם או להערכת האיזון וההיגיון שבציווי. 

 

171. ואולם, אם דומה אישור הסכם לצוואה (ואת שניהם על-פי דין מותר לנסות ולבטל), אזי בדיקת רכיב ההגינות וההשפעה ההוגנת הינה רכיב מרכזי. 

 

172. הסכם הלוקה בחוסר איזון קיצוני משול גם להסכם מתנה ואכן, דוקטרינת ההשפעה הבלתי הוגנת חדרה ומיושמת אף בדיני המתנה (וראה: ע"א 2041/05 מחקשווילי נ' מיכקשווילי {פמ"מ – 19/11/2007}). 

 

173. ואם נביט בהסכם גם בראי דיני המתנה, בבחינת מתנה שהושלמה או הניתנת לביטול, נחיל על האמור בפנינו גם את דוקטרינת זעקת ההגינות. 

 

174. לכל ברור, כי החזקה ולפיה ידע התובע על מה חותם הוא (וראה: תמ"ש (ת"א) 32058-09-12 פלונית נ' פלוני {פמ"מ – 26/4/2014}), וכי אדם משכיל נכנס בגדר החזקה שבעתיים (וראה: עמ"ש (ת"א) 1015/08 פלוני נ' פלונית {פמ"מ – 26/5/2013}) חלה בכאן, אלא שאין מדובר בחזקה אוטומטית, שכן העדר עורך דין בקיא, מפחית מתוקף החזקה (וראה: עמ"ש (ת"א) 46612-10-12 פלונית נ' פלוני {פמ"מ – 2/2/2014}). 

 

175. כאמור, בית-המשפט אשר אישר את ההסכם מחזיק בסמכות ובאפשרות לבטלו (וראה: בג"צ (י-ם) 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, מח(4) 591 {פמ"מ – 4/9/1994} וכן בג"צ 8578/01 חליווה נ' חליווה, נו(5) 634 {פמ"מ – 25/7/2002}). 

 

176. למעשה, עיסוקנו לעיל בהשוואה בין הסכם לא מאוזן (סתם) להסכם קיצוני ודרקוני וזה ההסכם שבכאן. יאמר כי בנסיבות קיצון של נתבע שאינו צעיר בלשון המעטה, הנותר למעשה עם מחוייבות בלבד, יכול וההסכם יבוטל מטעמים שבתקנת הציבור ואגב קביעת מדיניות משפטית ראויה, הנמנעת מאישור הסכמים דרקוניים. 

 

177. לבל ייאמר חלילה כי פסק-דיני זה מהלך לו בדרך חדשה, אזמין את הקורא להלך בנתיבי תמ"ש (ת"א) 51940/98 פלונית נ' אלמוני (פמ"מ – 4/8/2002), שם קבע כבוד השופט ש. שוחט כי עקרון סופיות החוזה מוגמש, עת יש צורך בהגנה על צד חלש כלכלית (ואני מוסיף: שהוחלש).

 

178. הרי ברור כי התובעת ידעה על מה חתמה ואולם, עדיין זכאית היא לביטול ההסכם בשל פגם שנפל בגמירות הדעת (ראה: ע"מ (ת"א) 1277/07 פלונית נ' פלוני {פמ"מ – 18/8/2009} וכן בעניין למעשה, נוצרת התערבות של החוק ביחסים החוזיים, מטעמים של צדק ומוסר חברתי. 

 

179. למעשה, אין זו הפעם הראשונה בה פוגשים אנו גישה שכזו, שכן המשפט מוכן אפילו לסרב לאפשר ביצוע חוזה כאשר ביצועו מתבצע בצורה דווקנית כדי חוסר צדק (וראה: ע"א (ת"א) 1473/06 דורון נ' פלסטו {פמ"מ – 21/5/2007}). 

 

180. דיברנו קודם ב"זעקת ההגינות" (וראה: ע"א 986/93 קלמר נ' גיא, נ(1) 185 {פמ"מ – 12/6/1996}). במילים אחרות, עושק יכול על נקלה להכיל גם חוזה קיצוני ומן המשפט מצופה להחזיר את האיזון בין העושק לנעשק (ראה בעניין סאסי, לעיל). 

 

181. בע"מ (ת"א) 1277/07 הרי חל מקרה דומה לזה שבכאן, בו לאחר שנות נישואין רבות הועבר כל הרכוש לצד אחד וההסכם בוטל."

 

פסיקת הוצאות, הכיצד?

111. ההלכה המנחה היא עדיין החלטת כבוד הרשם כתוארו דאז (רשם בית המשפט העליון, כבוד השופט י. מרזל) בבג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רישיונות יבוא – משרד התעשייה, המסחר {פמ"מ – 30/6/2005}).

 

112. קריטריונים לפסיקת הוצאות הם, בדרך כלל ובין השאר, הדרך בה ניהל בעל הדין את ההליך, משך ההליך, מיצוי ההליך, שווי ההליך וכו'. 

 

113. אין עורר כי בכאן הפך הנתבע והאפוטרופוס עליו כלי בידי אם הנתבע. 

 

114. אין עורר כי ההליך מוצה עד תום ואף ראיות נשמעו בו. 

 

115. בראי הליך הה"ט אותו ציינתי קודם לכן דומה כי ברור שהנתבע, או יותר נכון הפועלים בשמו, נהגו חוסר תום לב לא רק לעניין ההסכם וכריתתו, אלא גם אגב ההליכים. 

 

116. הדין קובע כי עתים מוגדל סך ההוצאות ונפסק על הרף הגבוה, זאת כאקט המבטא יחסו של בית המשפט להתנהגות מי מבעלי הדין (וראה: רע"א 5919/04 בכר נ' המברשת רוחמה אגודה שיתופית חקלאית בע"מ {פמ"מ – 29/1/2015}), וכן ראה בנוסף הדוקטרינה העוסקת בהוצאות מוגברות (ראה: תמ"ש (ת"א) 24590-04-12 י. נ' י. ואח' {פמ"מ – 15/9/2014}). 

 

117. אם תביט על התובענה בין כשווי עמלה של התובעת ובין שווי מחצית הדירה, תמצא כי שווי התובענה יעלה בקלות על סך 1,000,000 ₪. 

 

סוף דבר

118. התובענה מתקבלת וההסכם נשוא התובענה, כמו גם פסק הדין אשר אִישְרוֹ, בטלים. 

 

119. הנתבע יישא בהוצאות התובעת בסך 80,000 ₪. 

 

120. ניתן היתר לפרסם פסק דין זה, ללא כל פרט מזהה אודות הצדדים. 

 

121. המזכירות תסגור התיק.

 

ניתן היום, כ"ה תשרי תש"פ, 24 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים. 

 

	26.5.13
עמ"ש 1015-08

  

בפני:	כב' השופט ישעיהו שנלר-אב"ד השופט ד"ר קובי ורדי השופטת רות לבהר-שרון
המערער:		פלוני על-ידי ב"כ עו"ד זורח רוזנבלום
נגד
המשיבה:		פלונית על-ידי ב"כ עו"ד שמואל מלכא

 

 

פסק דין

 

השופט ישעיהו שנלר, אב"ד:

 

רקע עובדתי:

 

1. עניינו של הערעור, ביטול הסכם ממון בין בני זוג, מחמת עושק, בתביעה שהוגשה כ-4 שנים לאחר כריתתו ואישורו. 

 

2. הצדדים נישאו בשנת 1989, ומנישואיהם נולדו להם שני ילדים, ילידי 1990 ו- 1993. למערער היו אלו נישואין שניים ולמשיבה נישואין ראשונים. 

ביום 23.3.92, נכרת בין הצדדים הסכם, אשר בכותרתו צוין כי הוא נכרת בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון) (להלן: ההסכם הראשון) אשר אושר על ידי ביהמ"ש.

ביום 1.2.96 נכרת ביניהם הסכם שני (להלן: ההסכם השני) אשר אושר על ידי בית המשפט ביום 2.5.96. 

 

3. בהסכם הראשון נקבע כי האמור בחוק יחסי ממון יחול ביחסים הרכושיים שבין הצדדים, כפוף לשינויים לפי הוראות ההסכם. 

כך, נקבע בסעיף 2א' להסכם, כי: 

"… הרכוש שנרכש על ידי כל אחד מבני הזוג לפני נישואיהם, המפורט להלן, עפ"י ערכו ביום אישורו של הסכם זה ע"י בית המשפט, לא יהפוך לרכוש משותף, ובמקרה של פקיעת הנישואין לא יכלל בכלל הנכסים המיועדים לחלוקה ביניהם במסגרת הנכסים ברי האיזון".

(ההדגשה לעיל ולהלן אינה במקור אלא אם צוין אחרת). 

 

בהמשך, מצוי פירוט אותם נכסים הכלולים כרכוש המשיבה מלפני הנישואין:

דירה ברח' ……. בתל-אביב, זכויות בדירה ברח' ….. בתל-אביב, זכויות ב-9 דונם אדמה ב…… ועליהם שני בתים בדמי מפתח, זכויות במשרד ושטח אדמה ברח' …. בתל-אביב, וכן זכויות בשתי חנויות …….. בתל-אביב. 

רכוש המערער כלל שתי חברות, …….. (להלן: החברות או העסק), ובנוסף 1/3 זכויות בדירה …….. ברמת-גן. 

כך גם הוסכם, בס"ק ב' כדלקמן:

 

"… כי כל הרווחים והפרות שיצטברו לזכותו של רכוש זה יהפכו לרכוש משותף ויכללו בכלל הנכסים ברי האיזון.

הצדדים מסכימים כי זכויותיהם בנכסי דלא ניידי אשר פורטו לעיל ישארו רכושו הנפרד של כל אחד מהם רק בגובה שוויים של הנכסים ביום חתימת הסכם זה.

כל שינוי עתידי בשוויים של נכסים אלו יהפוך לרכוש משותף לשני הצדדים בחלקים שווים ויכלל בנכסים ברי האיזון בעת פקיעת הנישואין".

 

בהמשך, בס"ק ג', ובהתייחס לזכויותיו של המערער בחברות, הוסכם כי זכויות אלו: 

 

"… ישארו לו בלבד רק בגובה שוויין של מניות החברה המוניטין שלה ורכושה שהצטברו עד לחתימת הסכם זה.

כל שינוי עתידי בשוויי חברות אילו יהפוך לרכוש משותף לשני הצדדים בחלקים שווים ויכלל בנכסים ברי האיזון בעת פקיעת הנישואין" (השגיאות במקור). 

 

בהתייחס לכל רכוש אחר, הוסכם בין הצדדים, כי רכוש שכזה, לרבות אשר יירכש בעתיד יהיה שייך לשניהם בחלקים שווים, גם אם יירשם ע"ש אחד מהם, וייכלל בנכסים ברי-האיזון, ולא בהתאם לרישום בפועל. 

יתר על כן, גם רכוש שמקורו בירושה או במתנה בתקופת הנישואין, יחשב כבר איזון. 

בנוסף, הוסכם כי בעת פקיעת הנישואין, המערער יהיה זכאי לקבל את הזכויות בחברות כנגד זכותה של המשיבה לרכוש אחר שווה ערך, ובמקביל, הוסכם כי המשיבה תהיה זכאית לקבל את חלקו של המערער בדירת המגורים, ושוב, כנגד זכותו לרכוש אחר, שווה ערך. 

לבסוף, יש להפנות להסכמה שבס"ק ז', אשר לפיה: 

 

"… רכוש הרשום ע"ש מי מהם ביחד עם הוריהם, יישאר בשליטה מוחלטת של הוריהם כל זמן חייהם של ההורים. לאיש מהצדדים לא תהיה כל זכות תביעה לרכוש זה או פרותיו בתקופת חייהם של ההורים".

 

כך גם הוסכם על מנגנון לבחינת ערך הנכסים השונים, תוך הדגשה כי ההסכם אינו מותנה ואינו קשור לגט. 

 

4. ההסכם השני, קובע, בסעיף כללי, כי עם פקיעת הנישואין יהיה כל צד זכאי למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, ללא תלות ברישום, לרבות נכסי דלא ניידי, נכסים עסקיים וזכויות אלו או אחרות.

עוד הוסף, כי בכלל האמור לעיל, ייכללו גם נכסים שהיו למי מהם ערב הנישואין או שקיבלו בירושה ו/או במתנה בתקופת הנישואין, וביחס לנכסים אלו לא תחול הוראת חוק יחסי ממון. עם זאת, בהתייחס לזכות האיזון במקרקעין, כאמור, נקבע כדלקמן: 

 

"א.   זכויות במקרקעין שהן בבעלות משותפת של מי מבני הזוג ביחד עם הוריהו ו/או אחיו או אחיותיו ו/או קרוב משפחה אחר (להלן "מקרקעין משפחה") – לא תקום ולא תהיה לגביהם לבן הזוג השני זכות כלשהי לאיזון משאבים, כל עוד מי מהורי בן זוגו בחיים". 

 

בהמשך, בס"ק ב', נקבע כי בכל הקשור לאותם מקרקעי משפחה, הזכות לאיזון תהא אך ורק לקבלת מחצית שווי חלקו של בן הזוג באותם נכסים, וזאת בעת מכירת כל נכס ונכס כאשר יימכר על ידו או בהסכמתו.

כך גם חזרו והדגישו הצדדים כי לא תהא זכות לבן הזוג האחר לדרוש את מימוש האיזון טרם מכירה כמפורט, וכי בעת עריכת שומת הנכסים ברי-האיזון תיערך גם שומה בדבר שווי הזכויות של כל אחד מהצדדים במקרקעי המשפחה, נכון למועד פקיעת הנישואין, וכי שווי זה יופחת מהמגיע לו במסגרת האיזון, למרות שהמימוש יהא רק בעתיד. 

גם בהסכם זה ניתנה למערער זכות ראשונים לרכוש מהמשיבה את החלק המגיע לה, על-פי ההסכם, בחברות כנגד רכוש או כנגד תשלום בגין חלקה, כך גם זכות ראשונה למשיבה לרכוש מהמערער את החלק המגיע לו על-פי ההסכם בכל דירת מגורים הכלולה בנכסים ברי-איזון, ושוב, כנגד המפורט לעיל. 

הצדדים אף מצאו לנכון להוסיף, כי אין באמור בהסכם, לפגוע בקניינו של מי מבני הזוג בתוך תקופת הנישואין, או כדי להטיל עליו אחריות לחובות בן זוגו. 

עם זאת, הוסכם כי בתוך תקופת הנישואין לא תבוצע דיספוזיציה בנכסים הרשומים על-שמם או המוחזקים על-ידם או על-ידי מי מהם ללא הסכמת בן הזוג האחר, באופן שיהיה בו לפגוע בצפייתו על-פי ההסכם. 

עוד צוין מפורשות, כי ההסכם הראשון בטל. 

כאמור, ההסכם נחתם ביום 1.2.96, אולם הובא לאישורו של בית המשפט רק ביום 2.5.96. 

במסגרת אישור ההסכם בפני בית המשפט, הוסף, בכתב יד, כי מועד איזון כל הנכסים יהיה עם פקיעת הנישואין עקב מוות או גירושין, וכי מועד איזון מקרקעי המשפחה יהיה במועד מוקדם יותר, דהיינו במועד מימושו או בהסכמה במועד שייקבע על-ידי בני הזוג, או עם פטירת שני הוריו של בן הזוג על-שמו רשומים מקרקעי המשפחה, וכי סעיף זה גובר על כל סעיף אחר בהסכם שעניינו מועד האיזון. 

 

5. הנה כי כן, בשני ההסכמים, התנו בני הזוג, על אשר נקבע בחוק יחסי ממון. 

אולם, בעוד שבהתאם להסכם הראשון, נכסים שהיו למי מבני הזוג טרם הנישואין, לא יכללו בנכסים ברי האיזון (בערכם הנומינאלי כפי שיפורט בהמשך), הרי בהתאם להסכם השני, יכללו גם נכסים שכאלו במסגרת הנכסים ברי האיזון. 

כך גם בהתאם לשני ההסכמים, ובשינוי מהוראות חוק יחסי ממון, נכסים שהתקבלו על ידי אחד מבני הזוג במתנה או בירושה, לאחר הנישואין, יכללו אף הם בנכסים ברי האיזון. 

שינוי נוסף בין שני ההסכמים, עניינו מועד איזון נכסים משותפים לאחד מבני הזוג עם מי ממשפחתו, באופן שבהתאם לתוספת בכתב יד שבהסכם השני, הוקדם מועד זה לעומת אשר נקבע בהסכם הראשון, וכמפורט לעיל. 

כאמור, גם בהתאם להסכם הראשון, החרגת נכסים שהיו למי מבני הזוג ערב הנישואין, מתייחסת אך ורק לערך אותו נכס בעת אישורו של ההסכם הראשון על ידי בית המשפט. כך כל עליה של ערך אותו נכס ו/או פירותיו (להלן: ההשבחה), יכללו בנכסים ברי האיזון. 

 

6. ביום 5.7.00 הגישה המשיבה תביעה לביטול ההסכם השני (תמ"ש 57442/00), כך גם תביעה בשם הקטינות למזונות, וכשביום 6.11.02 הגיש המערער תביעה לאכיפת ההסכם השני (תמ"ש 57443/00). 

 

טענות הצדדים ופסק הדין:

 

7. בית המשפט (כב' השופטת צפת) קיבל את תביעת המשיבה, וקבע כי יש מקום להורות על ביטול ההסכם השני, בעילת העושק, ובהתאם להוראת סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). 

 

8. בית המשפט תיאר בפסק הדין את מערכת היחסים שבין הצדדים, כך גם הקשור לקשיים הכלכליים של החברות. 

בהתאם לקביעת בית משפט קמא, לבקשת המערער, שיעבדה המשיבה את דירתה באמצעות משכנתא ראשונה להבטחת החזר הלוואה שניטלה על-ידי החברות, וכשבשנת 1994-1995 שיעבדה המשיבה, פעם נוספת, את דירתה, להבטחת הלוואה נוספת שניטלה עבור החברות.

לאחר כריתת ההסכם השני, ניטלה הלוואה נוספת עבור החברות, היא ההלוואה השלישית, ואם לא די בכך, בשנת 1998, לאחר שהחברות נקלעו לקשיים נוספים, ניטלה הלוואה על-ידי בני הזוג בשוק האפור בסך 150,000 ₪, וזאת על-פי הסכם הלוואה מיום 10.11.98 (להלן: ההלוואה מהשוק האפור). 

בחודש ינואר 1999, דהיינו בסמוך לאחר נטילת ההלוואה מהשוק האפור, עזב המערער את הבית ועבר להתגורר בבית חברתו, לימים, גם אם בתו, שנולדה באוקטובר 1999. כך גם קבע בית המשפט על-פי עדותה של חברתו של המערער, אשר הייתה מהימנה על בית המשפט, כי עוד בחודש ספטמבר 1997 ניסה המערער לחדש את הקשר הרומנטי שהיה לו עימה בעבר, אולם האחרונה סירבה לכך, ורק בחודש פברואר 1998, עוד לפני נטילת ההלוואה בשוק האפור, חודש הקשר הרומנטי ביניהם, כך גם שיתוף הפעולה של המערער עימה בניסיונה להרות. 

לבסוף, בחינת הרקע העובדתי, ציין בית המשפט כי בחודש ינואר 2000, העסק שנוהל באמצעות החברות ופעילותו, נמכר לחברה אחרת. 

עוד הוסף, כי עד לעזיבתו של המערער את הבית, שולמו החזרי ההלוואות אשר הובטחו באמצעות המשכנתאות, על-ידי החברות, אולם מאז עזיבתו של המערער את הבית בחודש ינואר 1999, נאלצה המשיבה לשלם לבדה את החזרי ההלוואות, אשר עמדו על סך של כ- 3800 ₪ לחודש. 

 

9. לפני בית משפט קמא טענה המשיבה כי חתימתה על שני ההסכמים נבעה מסחטנות ומניפולציה רגשית שהפעיל עליה המערער, מתוך מטרה לשמר את נישואיה, לאחר שהאחרון איים לפרקם, אם לא תיאות לדרישותיו. לשיטתה, המערער דרש כי תחתום על הסכם דקלרטיבי, בעל ערך הצהרתי בלבד "הקובע כי כל הרכוש יהיה משותף, הגם שאינו מבקש דבר לעצמו. לתפיסתו, רק כך תפנים שהיא שותפה אמיתית בנישואין ותתרחק מבעיותיה הנפשיות ומהשפעתה הרעה של בני משפחתה" (פיסקה 10 לפסק הדין). 

עם זאת, עתרה המשיבה לביטול ההסכם השני בלבד, אשר לשיטתה, נחתם למראית עין בלבד, ומבלי כוונה ליצור יחסים משפטיים מחייבים, וכשבתביעתה עתרה לחלופין, לביטולו של ההסכם השני בשל פגם בכריתתו, מחמת עילות הביטול שבחוק החוזים. 

לחלופי חלופין, טענה כי מדובר במתנה, וכי היא חוזרת ממנה בשל התנהגותו המחפירה של המערער כלפיה. 

מנגד, המערער הכחיש את טענות המשיבה, וטען כי ההסכמים משקפים את ההבנה בין הצדדים "על פיה הוא יתרום את כל הכנסות העסק לרווחת המשפחה מבלי לחסוך לעצמו דבר ואילו נכסי התובעת ישמשו עתודה כלכלית לעת מחסור או זקנה" (פיסקה 11). 

 

10. בית המשפט קיבל את חוות דעתה של הפסיכולוגית, הגב' כספי (להלן: הגב' כספי), אשר טיפלה במשיבה מאז 1995, תוך הדגשה, כי המערער הסכים לקבלת חוות דעתה, בכפוף לחקירתה של הפסיכולוגית ובכפוף למינוי מומחה על-ידי בית המשפט. ואכן, בית המשפט מינה כמומחית מטעמו את ד"ר דיאור (להלן: ד"ר דיאור). 

הגב' כספי תיארה את הרקע לטיפול הן היחידני והן הזוגי, וכי התמונה שהתקבלה במהלך הטיפול, כי מדובר בזוגיות המבוססת על כללי משחק ברורים, וכי השאלה המתמדת שעמדה הייתה נושא של מחוייבות ונאמנות, כאשר המערער הוא זה שמטיל ספק, ואילו על המשיבה להוכיח נאמנותה, כאשר בכלל זאת נדרשה המשיבה לעמוד מאחורי החברות, ואחר צרכיו הכלכליים של המערער, וכי סירוב או אי נכונות לכך נחשבו אוטומטית כבגידה. 

כך גם, פנייתו של המערער למשיבה לחתום על ההסכם, הייתה בגדר בדיקה ובחינה, הקשור לאקט של הצהרת נאמנות, וכי סירוב לחתום על ההסכם, משמעותו סתימת הגולל על האמון של המערער בה, על חיי הנישואין, ובהמשך פירוק המשפחה ופגיעה בלתי נמנעת בילדים. 

אכן, גם לדעתה של גב' כספי, הייתה הבנה קוגניטיבית על-ידי המשיבה, בכל הקשור לתהליך אישורו של ההסכם השני בבית המשפט, אולם לא רגשית. 

עוד הפנה בית המשפט קמא, לסיכום חוות דעתה, לפיו, עמדה המשיבה בפני חוסר אונים, נוכח אשר פורט, ו"סביב ההכרה כי נדרשת לאקט של בחירה/ויתור בין/על האמת הפנימית שלה לבין האמת של [פלוני]. חויה של היות נתונה בדילמת בחירה, מוסרית באופייה, שאין לה פתרון ראוי" (הציטוטים כאן ולהלן מתוך פסה"ד). 

 

כך גם, ד"ר דיאור, הגיעה למסקנה כי המשיבה חתמה על ההסכם בהיותה במצב בו ניכרה פגיעה ביכולתה השיפוטית. ד"ר דיאור לא התעלמה מכך שבתחומים רבים של חייה מתפקדת המשיבה בצורה טובה, עצמאית וללא קושי מיוחד:

 

"ואולם, בתחומים שהם רגישים וקונפליקטואליים עבורה, הקשורים ביחסים בין אישיים ובמיוחד באינטראקציה עם בן הזוג שלה, בהם חרדת הנטישה מציפה אותה ותחושת הערך שלה מאויימת, היא נוטה להגיב באופן לא תואם והשיפוט שלה עלול להיפגע. נראה שהסכמתה לחתום על הסכם הממון נבעה מפחדיה ומקשייה ובראשם פחד הנטישה, שהיו בעלי עוצמה רבה והאפילו על שיקול דעתה והשיפוט שלה…" (ההדגשה לא במקור). 

 

כך גם הוסיפה, כי תחושת ערכה שלה, הייתה קשורה בהימצאות בן-זוג לצידה, וכי החשש והפחד מאפשרות של גירושין, גרמו לאותה פגיעה ביכולת השיפוט שלה ולתגובות לא שקולות שלה. משכך, בעת שחתמה על ההסכם, הייתה במצב בו ניכרת הייתה, פגיעה ביכולת השיפוט של המשיבה, וכי בעקבות הטיפול הפסיכולוגי בו מצויה המשיבה, היא נמצאת בתהליך של בניית אמון בעצמה וביכולותיה. 

גם במסגרת חקירתה, חזרה וציינה ד"ר דיאור, כי המשיבה ראתה בהסכם אך ורק אקט הצהרתי, כהצהרת נאמנות בעצם אקט החתימה, כאשר היה ברור לה כי אין כוונה לממש את ההסכם. כך גם ציינה כי המשיבה חתמה על ההסכם בהיותה מאויימת, כי אם לא תיאות לכך, יפורק קשר הנישואין.

עוד הפנה בית המשפט לעדותו של חברו הקרוב של המערער, אשר הכיר את מערכת היחסים בין בני הזוג, ואשר לפיה, מערכת זו "… התנהלה באופן שהנתבע דרש מהתובעת טוטאליות מוחלטת ואמון עיוור בו ובדרכיו" (פיסקה 16). 

אשר לתכלית ההסכם, קבע בית משפט קמא כי גרסת המשיבה נתמכת בעדים אשר הובאו מטעמה, ואשר שמעו מהמערער אודות תכליתו, כפי שתואר לעיל. 

 

11. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט כי המשיבה הוכיחה את שלושת התנאים המצטברים שבעילת העושק, בהתאם לסעיף 18 לחוק החוזים.

כך, כי המערער ניצל את מצוקתה הרגשית והנפשית של המשיבה, לרבות את חרדת הנטישה, כך גם דרישותיו ממנה בצד האיום לפירוק הנישואין. בית המשפט לא התעלם מכך שמהבחינה הקוגניטיבית הבינה המשיבה על מה היא חותמת, אולם אשר תואר לעיל בדבר החרדות והאיומים, גרמו לפגיעה ביכולת השיפוט שלה. 

עוד צוין, כי ההסכם "מקנה לנתבע זכויות מפליגות שהוא אינו זכאי להן על פי הדין…" (עמ' 8), תוך הפניה למצבן הקשה של החברות ודרישותיו החוזרות ונשנות מהמשיבה לנטילת הלוואות אשר יושקעו בחברות "הכל מתוך הונה העצמי תוך כרסום בעתודות הכלכליות שלה ושל הילדים. תפיסתו של הנתבע בהקשר לכך מעוותת ואינה עולה בקנה אחד עם הדין" (שם).

 

בנסיבות אלו, דחה בית המשפט את גרסתו וטענותיו של המערער אודות האיזון, כביכול, בכך שבעת שהעסק שגשג, הוא העניק למשפחתו את כל אשר חפצו מתוך הסתמכות על אותם מקרקעי משפחה של המשיבה, כך גם דחה בית המשפט את טענתו כי יכול היה להעלים כספי העסק. 

עוד קבע בית המשפט, כי לא היה כל מקום לדרוש מהמשיבה להשקיע מהונה העצמי בחברות תוך שיעבוד נכסיה היא, כאשר נדרשה היא לכך, בשלב די מוקדם במהלך הנישואין, ובמיוחד שהמשיבה נאלצה להמשיך ולפרוע את ההלוואות מאז ינואר 1999, ועד מועד מתן פסק הדין, בשנת 2007.

 

12. בסופו של יום, קבע בית המשפט "שוכנעתי… כי הנתבע ניצל את מצוקתה של התובעת, שוכנעתי בחולשתה הריגשית בבחינת חולשה 'שכלית או גופנית' ובכך כי תנאי העסקה גרועים במידה בלתי סבירה" (עמ' 9). 

בית המשפט לא התעלם מאישורו של ההסכם, כך גם כי אכן האישור שכלל את ההסכם לכדי הסכם מחייב, אך בנסיבות, שוכנע בית המשפט כי התקיימו התנאים לביטולו. 

 

טענות הצדדים בערעור:

 

טענות המערער:

 

13. טענתו המרכזית של המערער כי לא היה מקום לביטול ההסכם השני, ובהתחשב בכך, שהבקשה לביטולו הוגשה רק כחלוף 4 שנים לאחר אישורו, כך גם לאחר שנוהל מו"מ של מספר חודשים, כולל מפגשים עם עוה"ד שניסחו את ההסכם ואף נערכו 3 טיוטות ומעת שמדובר בפסיכולוגית אשר הגיעה להישגים מקצועיים רבים. 

כך גם הצביעה התנהלותה של המשיבה על הסכמתה להסכם ולדוגמא, המשיבה היא זאת ששלחה את שכה"ט לעוה"ד בגין עריכת ההסכם, וזאת כחודש לאחר אישורו. 

עוד הוסיף כי ההסכם השני בא לשנות מההסכם הראשון, אותו לא תקפה המשיבה. 

במיוחד הדגיש כי המשיבה פסיכולוגית ותיקה עם התמחות בקרימינולוגיה, שאינה לוקה בפגם זה או אחר. יתר על כן, מעת כריתת ההסכם ועד אישורו חלף זמן. כך גם ההסכם אושר לאחר שבית המשפט אכן בחן את כל הנדרש טרם האישור, כולל הבנת הצדדים אודות תוכנו, ואף נוספה אותה תוספת בכתב יד, כהבהרה ביחס למועד האיזון. בנוסף, המשיבה לא טענה לבטלות ההסכם מחמת עושק בעת האישור, וכך גם לא ציינה את גירסתה המאוחרת, כאילו מדובר בהצהרת נאמנות בלבד. 

יתר על כן, בעת שבית המשפט אישר את ההסכם לא יכול היה אף בית המשפט לצפות כי כעבור 4 שנים תבקש המשיבה לבטל את ההסכם בגין אשר חוותה בעברה-בילדותה. 

14. לטענתו, הסכמים יש לכבד, כך גם לאור עיקרון סופיות הדיון, וכי בית המשפט לא ימהר לערער יסודות אלו. במיוחד מעת שמדובר בהסכם שהושג בבית המשפט, והתערבות בכריתתו, מביאה להתדיינויות חוזרות ונשנות, והמשך הסכסוך בין הצדדים. 

המערער הפנה לכך שבמהלך חיי הנישואין, לצד המשיבה, הוא פרנס ברווחה את המשפחה וזאת מהעסק, אשר היה בשליטתו עוד 3 שנים לפני הנישואין. 

בנוסף, טען כי לא היה מקום להמשיך ולשמוע ראיות בלא שהיה מיוצג. 

 

15. בהתייחס לאשר קבע בית משפט קמא, טוען המערער כי טעה בית המשפט בקביעותיו אודות מצבה הרגשי של המשיבה, ובמיוחד בבחינת מצבה הנטען בעת חתימתה על ההסכם, בעוד שהיה צריך לבחון מצבה במועד אישורו של ההסכם על ידי בית המשפט. אם לא די באמור, לאור היותה של המשיבה בטיפול באותה עת, אם הגב' כספי לא התריעה בפניה על אשר עלול להיגרם לה כתוצאה מחתימתה על ההסכם, כך גם שמצבה הרגשי מונע ממנה לחתום על ההסכם, הכיצד ניתן לייחס למערער כי עשק את המשיבה, ועוד בחלוף 4 שנים מעת אישורו. 

משכך, טוען המערער כי לא התקיימו אותם התנאים הנדרשים לביטול הסכם מחמת עושק. כך לא ניתן היה לנצל מצוקה אשר לא הייתה ידועה למערער אלא התגלתה כעבור 4 שנים, ובכל מקרה נעדר הוא, כל יסוד של אשמה. המשיבה לא סבלה מחולשה שכלית או רגשית, בעת האישור, ובמיוחד טוען המערער כנגד קביעתו של בית המשפט אודות התנאים הבלתי סבירים, כביכול בהסכם השני. בחינת התנאים אמורה להיבחן למועד כריתת ההסכם ולמצב הכלכלי דאז, ולא למצב בעת מתן פסק הדין. במיוחד יפים הדברים נוכח חקירתה של המשיבה, אשר אישרה כי באותה עת העסק שגשג, וכי המערער בעת שיכול היה, מימן רמת חיים גבוהה ביותר, כולל נסיעות לחו"ל ורכישת מכונית יוקרה עבורה. דהיינו שהמשיבה קיבלה גם קיבלה מניות ורכוש שווה כסף שהיה די בהם לאזן מול נכסי ירושתה. 

המערער טוען, כי למעשה היה על בית המשפט לבחון את סבירות התנאים לעומת ההסכם הראשון, וכי נכון למועד עריכתם לא מדובר בשינויים משמעותיים. במיוחד קשה לקבל קביעה אודות תנאים שאינם סבירים בעת שעסקינן בהסכמי גירושין. 

 

16. לבסוף טען המערער כי למעשה מעת שהמשיבה לא תקפה את ההסכם הראשון שוב לא היה מקום לתקוף את ההסכם השני. לחלופין, לכל היותר מדובר על טעות בכדאיות העסקה וחרטת המשיבה, לאור המצב הכלכלי לו נקלע. כך לא היה מקום להורות על ביטול ההסכם לאחר שהמשיבה נהנתה ממנו משך אותם 4 שנים, עד שעתרה לביטולו. 

בהשלמת הטיעון, התייחס המערער לאשר הוצע על ידי בית המשפט (כפי שיפורט בהמשך), כך גם כי ביני וביני הצדדים התגרשו. 

 

טענות המשיבה:

17. המשיבה מפנה לכך, כי בהתאם לאמור בהסכם הראשון המערער זכאי למחצית מנכסי המשיבה שיתקבלו במהלך הנישואין בלבד, בעוד שלפי ההסכם השני זכותו האמורה, הינה גם ביחס לנכסים שהיו למשיבה עוד טרם הנישואין. 

לטענת המשיבה עניינו של הערעור בהשגה על ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. 

לחלופין טוענת המשיבה כי אינה חולקת על הטענה כי הסכמים יש לכבד, אך לא בעת שנפל פגם בכריתת ההסכם לרבות פגם שעילתו עושק או שמדובר על חוזה למראית עין. 

בענייננו הוכחו יסוד הניצול והמצוקה, שיסודותיהם סובייקטיביים, לרבות באמצעות שתי חוות דעת מקצועיות, וכך הרכיב השלישי, בדבר התנאים הבלתי סבירים של ההסכם, במבחן האובייקטיבי. בהקשר לכך מפנה המשיבה לפסיקה לפיה בכלל עילת העושק, מקרה בו נכרת הסכם בגין חרדת נטישה. 

לחלופין היה מקום לבטל את ההסכם השני, הואיל והוסכם בין הצדדים כי הוא נעשה למראית עין בלבד וכהצהרה דקלרטיבית בלבד. 

 

18. המשיבה מוסיפה אודות דפוס התנהלות המשפחה ויחסי הצדדים, לרבות דרישות להצהרת נאמנות בלתי מסויגת אשר באה לידי ביטוי באשר דרש המערער מהמשיבה, משך כל שנות הנישואין. המשיבה נכנעה לתכתיבים אלו, לרבות לאור העובדה כי גדלה יתומה וחששה מנטישה, ומבלי שהיו בידה הכלים להתמודד מול זאת. דהיינו, איבוד כל יכולת שיפוט וכשהמערער מודע לכך ומנצל זאת, לדרישותיו השונות ממנה, לרבות סחיטה רגשית, הפניית גב, כעסים ועוד. על רקע האמור יש להבין את פשר חתימתה על ההסכם השני. אכן גם ההסכם הראשון העניק למערער את אשר לא היה זכאי לו לפי דין, אך מדובר היה בויתור מינורי בלבד. 

לכן ולא בכדי, הבינה המשיבה כי ההסכם השני מטרתו להוכיח נאמנותה ועל כן גם לא התנגדה לתוספת בכתב יד, שהקדימה את האיזון באותם נכסים, בה בעת שלפי ההסכם בנוסחו טרם התוספת בכתב יד, היה זכאי המערער לאשר נקבע בהסכם רק בפקיעת הנישואין. 

לטענת המשיבה גם ההסכם הראשון נחתם עקב משבר "אמון" אופייני מצד המערער ואיום בפירוק הנישואין. בהמשך, הדרדר העסק והמערער דרש מהמשיבה כי תזרים כספים לעסק על מנת להצילו. למרות שהמשיבה סברה כי אין טעם בכך, נכנעה לדרישותיו, הכל כפי שתואר בפסק הדין. אך גם בכך לא היה די עד שהמערער דרש כי המשיבה תחתום על הסכם דקלרטיבי תוך שציין כי אינו מבקש עבור עצמו מאומה. למען הצלת הנישואין נאותה המשיבה לכך, ואזי פנה המערער לעורך דינו העסקי אשר משרדו ניסח את ההסכם השני. אך בכך לא סגי, וניטלה ההלואה מהשוק האפור, 

כאשר מיד לאחר נטילתה עזב המערער את הדירה תוך הסתרת קשריו עם חברתו. לאחר מכן, מכר המערער את העסק בסכום הקרוב למיליון ₪ אשר המשיבה לא ראתה מאומה ממנו, בעוד היא ממשיכה לשלם את החובות בגין ההלוואות שניטלו לצרכי הצלת העסק. 

כך גם טוענת המשיבה כי חרף הכחשתו של המערער, אף בהליך המשפטי, אודות קשריו עם חברתו, מהעדויות עלה שלא היה יסוד להכחשתו זאת. 

 

19. לחלופי חלופין טענה המשיבה כי בנוסף לעילה של עושק, והטענה לחוזה למראית עין, הרי מדובר על מתנה או התחייבות לתת מתנה, אשר המשיבה חזרה בה ממנה תוך שהייתה זכאית לכך לאור התנהגותו המחפירה של המערער. 

בנוסף טוענת המשיבה כי יש לדחות את טענותיו השונות של המערער, לרבות הטענה כאילו לא היה מיוצג, בה בשעה, כי היה מיוצג לאורך כל ההליך בפני בית משפט קמא, למעט בישיבה אחת בלבד וכי לא נמנעה ממנו האפשרות לזמן עדים, כך גם יש לדחות את הטענה כאילו מצבו הכלכלי של העסק בעת אישור ההסכם השני היה טוב, בה בעת שהוכח כי נטלו ההלוואות בגין מצבו הקשה של העסק עוד טרם לכן. 

עוד הסבירה כי לאור מועד כריתת ההסכם הראשון ולו מטעמי התיישנות לא עתרה לביטולו, כך גם לאור תוכנו בהבדל מתוכנו של ההסכם השני. 

דיון והכרעה:

 

כללי:

20. מעיון בשני ההסכמים, עולה כי כבר בהסכם הראשון, אשר אותו לא תקפה המשיבה, הוסכם כי כל רכוש אשר "יתווסף" במהלך הנישואין, ייחשב כבר איזון, כולל גם רכוש שיתקבל במתנה או בירושה על ידי מי מהצדדים. 

אולם, בניגוד לאשר ניתן היה להבין מטיעוני ב"כ המשיבה, ההוראה האמורה לא הייתה השינוי היחיד לעומת הוראות חוק יחסי ממון. עוד בהסכם הראשון קיימת התייחסות לנכסים שהיו למי מהצדדים עוד טרם הנישואין (להלן: נכסים מלפני הנישואין), הגם שבאופן שונה לעומת ההסכם השני. 

בהסכם הראשון, אכן נקבע כי נכסים מלפני הנישואין לא יהיו ברי איזון, אך זאת אך ורק בערכם הנומינאלי, וכפי שפורט לעיל. כך גם כי כל השבחה בערכם של הנכסים כולל ערך מניות החברות תיכלל בנכסים ברי האיזון. 

דהיינו, רק שווים של אותם נכסים, נכון ליום 23.3.92 לא יהיה בר איזון ולכאורה בערכים הסטוריים, הגם שאין באמור משום קביעת מסמרות בשאלה זאת. 

דהיינו, למעשה השינוי המרכזי בהסכם השני, עניינו הפיכת גם אותו ערך נומינאלי של אותם נכסי המשיבה, כהגדרתם בהסכם הראשון, כבר איזון. 

בנוסף, כאמור, השינוי בדבר מועד האיזון ביחס לנכסים משותפים לבן הזוג ולמי מבני משפחתו, אותה תוספת שבכתב יד. 

 

21. הואיל והתברר כי מדובר בסכסוך הנמשך זמן רב בין הצדדים, ואשר כולל בחובו נושאים נוספים מעבר למושא הערעור, הצענו כי תיערך שומה של הנכסים השונים, תוך שהצדדים יתגרשו ואף הצענו את המועד שייחשב כמועד הקרע. 

יישום אשר הוצע התעכב משך תקופה ארוכה, בעיקר בגין המערער. משכך, לאור חלוף זמן רב, בצדק ביקש ב"כ המשיבה לשים קץ לעיכוב בהכרעה בערעור, תוך שעתר לחיוב המערער בהוצאות ואף כתנאי להמשך ההליכים. 

הגם שכך, הוצעה הצעה נוספת, שעיקרה בירור כל הערכים הכספיים הנדרשים בהתאם להסכם הראשון, תוך הסמכת בית המשפט להוסיף לסכומים אשר יגיעו למערער, תוך תיחום שיעור ההוספה, כך גם התחשבות בכל שאר אשר שנוי במחלוקת בין הצדדים. 

יוער, כי הדגשנו בפני הצדדים ובאי כוחם, כי בסופו של יום, יהיו תוצאות הערעור אשר תהיינה, יידרשו הצדדים, בכל מקרה, ליישום הוראות אחד מההסכמים, וכי יפה שעה אחת קודם. 

לצערנו, הדבר לא צלח, ועל כן ניתנה הוראה להשלמת טיעונים בכתב, כסיכומים. 

 

המסגרת הנורמטיבית:

22. הסכם ממון שאושר, על פניו תקף הוא, לאחר שעבר את "מסננת" בית המשפט. דהיינו, ככל שלא נפל פגם בהליך האישור, משמעות האישור שאכן הצדדים להסכם, הבינו תוכנו, משמעותו ותוצאותיו וכי אכן לכאורה כל צד חתם עליו מרצון חופשי וכפי שנקבע עוד ברע"א 359/85 קוך נ' קוך פ"ד לט(3) 421. וראו גם בע"מ (ת"א) 1242/04 פלוני נ' פלונית (23.5.05), שם נדרשנו להבחנה בין השגות על תהליך האישור לבין תקיפת ההסכם. 

אולם, אין לשופט המאשר הסכם ממון, אלא את אשר רואות עיניו, מול המתייצבים בפניו. משכך, ככל שמדובר על נסיבות חיצוניות למעמד האישור, ניתן לתקוף הסכם ממון שאושר ואף אם קיבל תוקף של פסק דין, וככל תקיפת הסכם שקיבל תוקף של פסק דין. דהיינו, הן בעילות של פגם בכריתתו כגון טעות והטעיה, עושק ועוד כפוף לטענות הסותרות את עצם תהליך האישור, והן בעילת ביטול, ככל שקיימת, בגין הפרתו. 

 

23. משכך, רשאית הייתה המשיבה לעתור לביטולו של ההסכם השני, מחמת פגם בכריתתו, ולרבות בעילת העושק. 

בפרשת מחקשווילי [(ע"א 2041/05 מחקשווילי נ' מחקשווילי (19.11.07)] קבעה כב' השופטת ברלינר (כתוארה אז) כי:

"עילת העושק, הינה אחד הביטויים הברורים לתפיסה העכשווית של דיני החוזים המציבה גם את הדרישה לצדק והגינות חוזית לצד מתן ביטוי לרצון הצדדים. הרעיון הוא כי בהעדר רצון חופשי – החוזה פגום, כאשר 'הדרישה לפגם ברצון בעילת העושק ובעילה של השפעה בלתי הוגנת היא מתונה ומרוככת יותר מזו הקיימת בעילות המסורתיות (טעות הטעיה כפיה) הצירוף של תנאים גרועים עם פגם ברצון ולו פגם מתון הוא המצדיק את קיומה של עילת הביטול' … החשיבות היא בעצם ההכרה ביסוד מצפוני מוסרי וערכי שלאורו צריך להיבחן החוזה … כאשר הקביעה היא כי בנסיבות מסוימות, על-פי המדדים שנקבעו בעילת העושק לבחינתו של יסוד זה – ניתן יהיה לבטל את החוזה" (פיסקה 11, ההדגשות אינם במקור).

יתר על כן, נקבע שם כי שלושת רכיבי עילת העושק אינם רק מצטברים אלא שלובים זה בזה "וקיימת ביניהם תלות הדדית המתבטאת בכך שככל שמתקיים אחד היסודות באופן מובהק יותר כן תטה הכף לכיוון המסקנה שמתקיימים היסודות האחרים …" (פיסקה 12). 

כן ראו שם דברי כב' המשנה לנשיאה השופט ריבלין, אודות המימד המוסרי שממנו יונקת העילה, כך גם בחינת סבירות תנאי החוזה, ובמקרה שם מתנה, לרבות תוך בחינת מצבו של הנותן, סוג האירוע וסוג היחסים בין הנותן למקבל. 

כך ראוי גם להפנות לע"א 5490/92 פגס נ' פגס (29.12.94) (להלן: פגס) "… עילת הביטול בשל עושק מניחה כי הצדדים חתמו על החוזה תוך ידיעת הנסיבות. אולם, החוק מוצא לנכון להתערב בכל זאת מטעמים של מוסר וצדק חברתי …" (פיסקה 6). 

 

24. מעת שעסקינן בבחינת עילת ביטול בגין טענת העושק, יש לבחון את הרכיבים השונים הכלולים בעילת העושק. דהיינו, יסוד הניצול ויסוד המצוקה – יסודות סובייקטיביים, כך את היסוד השלישי, כי תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, יסוד אובייקטיבי. 

עם זאת בעת שעסקינן בהסכם ממון ובמיוחד מעת שמדובר בהסכם גירושין, עלינו לבחון את היסודות האמורים בזהירות יתר. 

עמדנו על כך בהרחבה בעמ"ש 11337-06-10 פלוני נ' פלונית (29.4.12) ובמיוחד בבע"מ 1277/07 פלונית נ' פלוני [(18.8.09) (להלן: פלונית)] על הפסיקה המובאת שם. 

מעת שעסקינן בהסכמי גירושין, קשה לקבוע מהם אותם תנאים אשר ניתן לראותם כגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. וכפי שהובאו הדברים בענין פגס, יכול ומי שחפץ בגירושין יסכים לתנאים אשר מבחינה אוביקטיבית הינם גרועים, אך מבחינת המתקשר הוא נכון לכך, הואיל ונושא הגירושין חשוב לו ביותר באותה שעה. 

כך גם מתעורר קושי, מעת שעסקינן בהסכמי גירושין, בשאלת "ההשבה ההדדית" מעת שבני זוג התגרשו, ולאחר מכן, אחד מהם טוען לבטלות הסכם הגירושין. כך גם הקושי להפריד בין חלקיו השונים של הסכם הגירושין (ראו ע"א 105/83 מנשה נ' מנשה, פ"ד לח(4) 635). 

כך גם יש לבחון את שני היסודות הסובייקטיביים בצורה זהירה, ובמיוחד בהתחשב בכך, כי יכול ואכן מי מבני הזוג מצוי במצוקה זאת או אחרת, בין אם רצונו בגירושין, ובין אם רצונו בשלום בית, אך עדיין לא מדובר בניצול אותה מצוקה באופן בלתי מוסרי. אם לא נבחן את הנסיבות באופן ראוי, יכול ולא ניתן יהיה לסיים סכסוך בין בני זוג באופן סופי וברור, הואיל ולאחר כריתת הסכם בין בני הזוג, יעלה אחד מהם טענות הקשורות לנסיבות כריתת ההסכם ואישורו. 

 

25. לכל האמור יש להוסיף את הוראת סעיף 21 לחוק החוזים, דהיינו מתן הודעת הביטול בגין עילה של פגם בהתקשרות תוך זמן סביר, וכי לעיתים התקופה היא כה ארוכה בין מועד כריתת ההסכם ועד הודעה על ביטולו, באופן שהמועד הינו בלתי סביר יהיו הנסיבות אשר יהיו [ראו ע"א 395/83 שלום נ' יכין חק"ל, חברה חקלאית בע"מ, פ"ד לט(2)737]. 

יתר על כן חלוף הזמן יכול ויעורר קושי בהוכחת אותה מצוקה נטענת, וכפי שנקבע כי לא כל הפרעה בשיפוט ובשיקול הדעת שוללת את הכושר להתקשר בהסכם [ראו ע"א 226/87 זועבי נ' ניקולא, פ"ד מג(1) 714]

 

26. כאמור, בענין פלונית מצאנו לנכון לאשר את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה אשר ביטל הסכם גירושין, אף זאת מחמת עילה של עושק. גם באותו מקרה נקבע כי חרף היות המשיב איש עסקים, בכל הקשור למערכת היחסים בינו לבין המערערת שם, היה נתון כולו להשפעתה המוחלטת. כך גם שם הסתייע בית המשפט בחוות דעת מומחה אודות התנהלות המשיב שם. 

עם זאת, גם באותו מקרה לא התעלמנו מכך שהמשיב שם, היה נכון לכל תנאי ובלבד שהמערערת שם לא תנטוש אותו אך קבענו כי כפי שבית המשפט קבע שם כי "לאור אישור ההסכם, הבין המשיב את התחייבויותיו, אולם, היה נכון לחתום על כל הוראה שהיתה נקבעת בהסכם. לא מדובר במשא ומתן אשר במסגרתו ויתר צד על זכויות אלו או אחרות, הכל ע"מ להשיג מטרה אשר באותה עת נראתה כמטרה עילאית. במקרה דנן, מדובר בהסכם שהוכתב על תנאיו, ומבלי שהצד שכנגד היה מיוצג, ולמעשה לא ניתנה לו אפשרות לבחון כלל ועיקר את האמור בהסכם, ועל כן לא ניתן לקבל טיעון כאילו תנאיו של ההסכם סבירים הם, הכל בגין אותו רצון לשלום בית" וראו המשך הקביעות שם תוך התייחסות לרכיבים השונים של עילת העושק. 

 

27. הנה כי כן כל מקרה ולנסיבותיו, בעת שנדרשים אנו לשאלה אם יש לבטל הסכם ממון ו/או הסכם גירושין מחמת פגם בכריתתו, ובמיוחד מעילת העושק. כאמור, אכן מצד אחד עלינו לבחון שמא נפל פגם בכריתת ההסכם, אולם מאידך, עלינו להיות זהירים ובמיוחד מעת שעסקינן בהסכם גירושין או הסכם בין בני זוג, אשר אינו כהסכם "כלכלי" אשר ניתן לבחון נסיבותיו ותנאיו ביתר קלות. כך הדגשנו את הקשיים העלולים להיגרם אם בית המשפט יבטל הסכמים שכאלו מחמת העילה האמורה. 

מכל מקום, דווקא נוכח הקשיים האמורים, דומה כי יש לתת משמעות יתרה להתרשמות הערכאה הדיונית מבני הזוג, בעת שזאת דנה בעניינם של בני הזוג, התרשמות שהינה בעלת חשיבות רבה בהכרעה בסוגיית הביטול דנן. 

 

הנסיבות במקרה דנן:

28. נפתח באשר סיימנו לעיל, דהיינו, אותה התרשמות חד משמעית של בית משפט קמא מהצדדים, לרבות קביעות עובדתיות הנסמכות על עדויות ואף עדים חיצוניים, חלקם עדים הקרובים דווקא למערער. 

אכן, לא בכדי טען ב"כ המערער כי השאלה אשר נצרכה להכרעה במקרה דנן, כלום ייתכן ופסיכולוגית מצליחה תחתום על שני הסכמים, כשאינה מודעת לתוכנם, תוך פגיעה ביכולת השיפוט שלה, ואם לא די בכך, רק לאחר תקופה ארוכה של כארבע שנים תעתור לביטול ההסכם השני, ואותו בלבד. כל האמור, לכאורה, בגין חרדת נטישה שנובעת מאירועים בילדותה של המשיבה. 

אכן, על פני הדברים, לכאורה הדברים מוקשים. אולם, בסופו של יום גם אם מדובר במקרה חריג, לדעתי אין מקום להתערב במסקנת בית משפט קמא. 

עם זאת נציין כבר עתה, כי בית משפט קמא לא קבע כאילו המשיבה לא הייתה מודעת לתוכנם של ההסכמים, כהנחה שבבסיס השאלה האמורה, שהציב ב"כ המערער. 

 

29. למעשה, מפסק דינו של בית משפט קמא, ובהתאם לחומר הראיות שעמד בפניו, עולה כי מערכת היחסים שבין הצדדים התנהלה באופן שיטתי וקבוע. במערכת יחסים זאת, חייבת הייתה המשיבה לגלות "נאמנות" כלפי בעלה המערער. נאמנות זאת באה לידי ביטוי בגילוי חיצוני של היבטים רכושיים. 

חלק מאותו גילוי של נאמנות בא לידי ביטוי מעשי, כאשר המשיבה נענית לדרישותיו השונות של המערער בנטילת הלוואות תוך שיעבוד דירת מגורים ונכסים שהיא הביאה לנישואין, וחרף דעתה כי אין מקום ליטול את אותן הלוואות. 

החלק האחר של אותו גילוי נאמנות, בא לידי ביטוי בכריתת הסכמים, כאשר בית משפט קמא קיבל את עדותה בדבר ההבנה, כי אין בכוונת המערער לממש את אשר אמור היה לקבל לפי ההסכמים, אלא בגדר הצהרתה היא ונכונותה היא כלפיו. 

כאמור, הקביעה כי זאת אכן הייתה מערכת היחסים שבין הצדדים, נסמכת על מספר אדנים, חלקם בהסתמך על עובדות שאין חולק עליהן. 

אולם, גם אם אכן זאת הייתה מערכת היחסים יש לבחון אם בנסיבות דנן, התקיימו אותם רכיבים של עילת העושק. 

 

30. נבחן, איפוא, בראש ובראשונה את תנאי ההסכם השני, הוא אותו הסכם שבית משפט קמא, הורה על ביטולו. 

נקדים ונציין, כי במקרה דנן לא מדובר על הסכם גירושין, וכפי שהובא לעיל, לעיתים מוכן צד להסכים לתנאים אשר נראים בלתי סבירים, אולם שוברם בצידם, נוכח חפצו ב"תמורה" אשר אמור הוא לקבל בגין הסכמתו לאותם תנאים, כגון גירושין. 

כך גם לא מדובר במקרה דנן, בביצוע הסכם גירושין שלאחר הגירושין מבוקש לבטל את ההסכם. יתר על כן, לא מדובר בהסכם הכולל מספר רב של רכיבים כגון ענייני מזונות, משמורת וכן נושאים רכושיים, כאשר לעיתים קשה להפריד ביניהם. 

בעניינו מדובר בהסכם שכל עניינו יחסי הממון, דהיינו נושאים רכושיים בלבד, וללא "תמורה" זאת או אחרת. 

כמובן שיהיה עלינו לבחון את תנאיו על רקע ההסכם הראשון, וכשבמסגרת זאת ננסה ליתן מענה גם לשאלה מדוע יש לדחות גם את הטענה כי מעת שהמשיבה לא עתרה לביטולו של ההסכם הראשון, שוב מנועה הייתה לתקוף את ההסכם השני. 

 

31. כפי שפורט לעיל בהרחבה, ההסכם הראשון נכרת בשנת 1992 כשלוש שנים לאחר נישואי הצדדים, בשנת 1989. 

אלמלא הסכם זה, נכסי המשיבה אשר היו שלה עוד טרם נישואיה, לא היו ברי איזון, כך גם עסקו של המערער, על פני הדברים, לא היה בר איזון. ביחס לנכסים שכאלו, יכול ובני זוג יסכימו, כי השווי של אותם נכסים שאינם ברי איזון ייקבע למועד מסויים תוך "הקפאתו" לאותו מועד, ורק שווי זה לא יהיה בר איזון. אולם, כל השבחה עתידית תהא ברת איזון. במיוחד יפים הדברים בעת שמדובר בנכסי מקרקעין מצד המשיבה וכן נכס מקרקעין ועסק של המערער מצד שני. בהיעדר נתונים בדבר שוויים של אותם נכסים שונים, לא הייתי רואה בעצם הסכמה שכזאת, כך גם הסכמה כי כל אשר יתקבל בעתיד יהיה משותף או יותר נכון בר איזון, כתנאים גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל.

במיוחד יפים הדברים, לאור הקושי לקביעה נורמטיבית אודות ה"המקובל". אם נתעלם מאותה התנהלות לאחר כריתתו של ההסכם הראשון, תוך בחינת הנסיבות לעת כריתתו של ההסכם הראשון, דומה כי גם אם הייתה מוגשת עתירה לביטולו, הייתה מתקשה המשיבה להראות כי תנאיו של ההסכם הראשון, מקיימים את הרכיב השלישי אודות התנאים הבלתי סבירים, הוא הרכיב האובייקטיבי. 

 

32. מכאן לבחינת תנאי ההסכם השני, ולאור הרקע של ההסכמות בהסכם הראשון, כך גם האירועים שאירעו בין כריתת שני ההסכמים. 

ההסכם השני נכרת כחלוף כארבע שנים מעת כריתתו של ההסכם הראשון. בתקופת הביניים נאלצה המשיבה להעמיד נכסים שהיו לה ערב הנישואין כבטחון להלוואות שניטלו בגין הידרדרות מצבו הכלכלי של העסק וזאת במספר הלוואות. 

בנסיבות שכאלו, מצופה היה כי המשיבה תעמוד על כך, שלפחות אותן זכויות שנקבע שלא תהיינה ברות איזון, ואף אם מדובר בערכים דאז, תשמרנה ודווקא לאור הקשיים הכלכליים של העסק. 

אולם, כפי שפורט לעיל, הוראות ההסכם השני תוצאתן, כי במצב בו ברור שמצבו של העסק קשה, דהיינו שלכאורה אין ממש גם באותה השבחה של העסק, מוותרת המשיבה על זכויות בנכסי מקרקעין רבים, שהיו לה עוד טרם נישואיה, ואשר נקבע בהסכם הראשון כי אלו לא תהיינה ברות איזון, הגם שבערכים למועד כריתת ההסכם הראשון. 

ודוק, לא מדובר בדירת מגורים בלבד אלא בזכויות בנכסי מקרקעין רבים, וכעולה מהפירוט שהובא בפתיחת הדברים. 

בלשון אחרת, לא רק שהמשיבה נקלעה לחובות שניטלו בגין העסק, אלא שזכויותיה רוקנו מכל וכל באופן, שלמעשה לא נותר בידה מאומה מאשר הביאה לנישואין, כרכוש וזכויות שלה בלבד. 

 

33. הנה כי כן לא בכדי סבר המערער ואף ניסה, להסביר פשר אותן הסכמות, אך ללא הצלחה וכפי שבצדק קבע בית משפט קמא. 

ברור כי נוכח מצבו של העסק לא היה כל ממש באותה טענה כאילו המערער יעניק מהעסק מכל טוב למשפחה ומנגד אותם נכסים ישמשו כעתודה הכלכלית של המשפחה. ייתכן והדברים יכולים היו להיות יפים למועד כריתת ההסכם הראשון אך לא השני. 

לכל האמור יש להוסיף, את הסכמתה של המשיבה בעת אישור ההסכם השני, להקדמת מועד איזון הנכסים המשפחתיים ואף זאת ללא סיבה נראית לעין. 

 

34. הנה כי כן צדק בית משפט קמא, בקובעו כי אכן תנאי ההסכם השני "… גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל..". 

כמובן, שהדרא קושיא לדוכתא, אותה תהייה שהעלה המערער בטיעונו, על מה ולמה הסכימה המשיבה לחתום על תנאים שכאלו. 

תשובה לכך תמצא אכן בבחינת שני הרכיבים האחרים, יסודות המצוקה והניצול. 

ודוק, כפי שנקבע בפסיקה שהובאה לעיל, ככל שאחד הרכיבים משמעותי ביותר, הדרישות ביחס לרכיבים האחרים תפחתנה. 

 

35. נוכח אותם תנאים בלתי סבירים בצורה קיצונית, ודווקא בהתחשב ביכולתה הקוגנטיבית של המשיבה, חייב להימצא גורם משמעותי להסכמתה, כביכול, להוראות הסכם שכזה. 

המענה לכך נקבע על ידי בית משפט קמא, אשר לא בכדי הבאנו בהרחבה את נימוקיו, ואין לנו אלא לחזור ולהפנות לקביעותיו. 

חומר הראיות שהובא בפני בית משפט כלל, בין השאר, את עדויות הצדדים עצמם כך גם עדות חברתו של המערער ומי ממכריו. בנוסף, עדותן של שני המומחיות לרבות המומחית שמונתה על ידי בית המשפט. 

המסקנה החד משמעית אליה הגיע בית משפט קמא, כי אכן המשיבה נמצאה במצוקה קשה ביותר אשר המערער היה מודע לה וניצלה כפי שניצלה. 

ודוק, אין חולק כי המשיבה ידעה ידוע היטב על אודות תוכנו של ההסכם השני. דהיינו, בצדק אישר בית המשפט בזמנו, את ההסכם השני תוך בחינת אותה הבנה והנדרש לפי הדין בעת אישור הסכם ממון. 

אולם כל זאת, מבלי שבית המשפט נחשף לנסיבות כריתתו של ההסכם. 

למעשה, ניתן לקבוע, כי המשיבה הייתה חותמת על כל מסמך שהמערער היה דורש כי תחתום, הכל בגין מצבה באותה עת לרבות חרדת הנטישה. כפי שקבע בית משפט קמא, המערער ניצל מצבה זה, למעשה משך כל חיי הנישואין עד ש"הצליח" להביאה לחתום גם על ההסכם השני. 

לכך יש להוסיף כי המשיבה הופנתה לעורך דין ממשרד עורכי הדין אשר טיפלו בעניני העסק של המערער, על מנת שיערוך את ההסכם. כמובן שאין באמור משום הטלת דופי בעוה"ד עורך ההסכם, אולם יש בכך להצביע על הלך רוחה של המשיבה. ניתן אף לקבוע, כי מעשית המשיבה לא הייתה מיוצגת בכל הקשור להסכם, הגם שכאמור, בכל מקרה לא היה בכך להעלות או להוריד נוכח נכונותה לחתום על כל מה שידרוש ממנה המערער. 

כאמור, המערער לא הסתפק בכך, אלא המשיך בדרכו הנלוזה בנטילת ההלוואה מהשוק האפור, בעת שכבר חידש את אותו קשר אינטימי עם חברתו, וכשזמן קצר לאחר מכן עזב את המשיבה והותירה להתמודד עם אותן הלוואות לבדה. 

ניתן אף לראות באמור כעין "סוף מעשה במחשבה תחילה". 

 

36. אין זאת אלא שאכן כלפי חוץ, לכאורה הסכימה המשיבה לתוכנו של ההסכם השני, אולם כל זאת כלפי חוץ בלבד, בעוד שנפל פגם בכושר שיפוטה ולמעשה הסכמתה לאו הסכמה הייתה. זאת למעשה המשמעות של פגם בכריתת ההסכם. 

בלשון אחרת, לא מדובר על כריתת הסכם תוך רצון חופשי, אלא בניצול שנוצלה המשיבה על ידי המערער, וכמפורט. 

לעניין זה יש להוסיף כי לא ראיתי באותם מספר חודשים שעברו בין חתימת ההסכם ועד אישורו על ידי בית המשפט כמצביעים כאילו נשקלו ונבחנו הוראות ההסכם לגופן. יתר על כן, עצם העובדה של אותה תוספת בכתב יד אשר המשיבה הסכימה לה ואשר לכאורה לא הייתה כל סיבה למשיבה להסכים לה, מצביעה על אשר קבע בית משפט קמא. 

 

37.   לא התעלמתי גם מהזמן שחלף ממועד אישור ההסכם על ידי בית המשפט ועד הגשת העתירה לביטולו. 

כל עוד הייתה המשיבה תחת אותה מצוקה, ברור שלא תפנה ותגיש תביעה כגד המערער. ודוק, כאמור, עד סמוך לעזיבתו פעלה המשיבה לפי שיגיונותיו של המערער, לרבות נטילת אותה הלוואה מהשוק האפור אשר ניטלה כחודשיים טרם עזיבתו. דהיינו בכל מקרה "המירוץ" תחילתו רק בשנת 1999 ודומה כי נוכח אשר עלה מעדות מי שטיפלה במשיבה וכך גם ממומחית בית המשפט, ברור שנצרך זמן לטיפול במשיבה עד שהייתה ערוכה להגיש תביעותיה כנגד המערער. 

דהיינו, בנסיבות שכאלו, הודעת הביטול נמסרה תוך זמן סביר וברור שאין מקום לטענה כאילו חלוף אותה תקופה קצרה, יחסית, בין עזיבתו של המערער ועד הגשת התביעה מצביעים על ויתור של המשיבה. 

 

38. אוסיף, כי נוכח התוצאה לא נזקקתי לטענות האחרות של המשיבה, הגם שלכאורה אין להתעלם מהן. 

במיוחד נוכח אותה קביעה של בית משפט קמא, לפיה אכן קיבלה את גירסת המשיבה ובניגוד לגירסת המערער, לפיה הבהיר בפניה המערער כי אינו חפץ ברכושה וכי חתימתה נדרשת לצורכי אותה הבעת אמון בו – וזאת בלבד – והעדר חתימתה כמוהו כבגידה בו. 

דהיינו, אותה טענה של חוזה למראית עין, או בגדר עילות ביטול נוספות. 

 

39. טרם סיום, יש להוסיף ולהדגיש, כי אכן צודק המערער בטענתו, כי כעקרון יש לכבד הסכמים ובמיוחד אותם שאושרו על ידי בית משפט במסגרת יישום חוק יחסי ממון. 

בנוסף, לא כל הסכמה של אחד מבני הזוג, בעניין רכושי זה או אחר, הנובעת מתוך רצון לשלום בית או שבן הזוג לא יעזבנו, תחשב כפגם ברצון אשר יכול ויביא לבטלות אותה הסכמה מעילה זאת או אחרת, לרבות עילת העושק. 

כאמור, דווקא מעת שמדובר בחוזים שאינם כחוזים "מסחריים-כלכליים" אלא מושפעים מהיחסים המשפחתייים, לא על נקלה ייקבע על ידי בית משפט כי תנאי זה או אחר גרוע במידה בלתי סבירה מהמקובל, בעת שקשה לעיתים לקבוע מהו המקובל. 

כך גם בשאלת אותה מצוקה הנדרשת בעת שעסקינן בעילת ביטול מחמת עושק, חייבת להיות מצוקה ממשית אשר בגינה אכן יכול ונפל פגם בכושר השיפוט של המתקשר. 

עם זאת יש לציין, כי כפי שנוכחנו במקרה דנן, כך גם במקרים אחרים, יכול וגם מי שמצליח בעסקיו או בעבודתו, ייקלע למצוקה אשר תפגע בכושר שיפוטו, על כל המשתמע מכך ואשר יהא נכון לחתום על כל מה שיידרש ובלבד שלא יארע אשר הוא חושש לו. 

הנה כי כן, הכלל כי הסכמים יש לכבד וכי על כן יש לבחון בזהירות טענות לבטלותו של הסכם בגין פגם בכריתתו, ובמיוחד מעת שעסקינן בהסכמים במסגרת ענייני משפחה, וכי הוראה על בטלות הסכם שכזה, היא ההוראה החריגה. 

 

40. לאור כל האמור, אציע לחבריי לדחות את הערעור ולחייב את המערער לשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך 35,100 ₪. 

 

הפיקדון שהפקיד המערער יועבר למשיבה באמצעות בא כוחה ע"ח האמור. 

 

השופט ד"ר ורדי:

אני מסכים ומצטרף לדעתו המעמיקה והמקיפה של חברי אב"ד הש' שנלר ובנסיבות הספציפיות נשוא תיק זה. בהתחשב בקביעותיו העובדתיות הברורות של בית משפט קמא, התוצאה אליה הגיע הינה ראויה וצודקת. 

 

השופטת לבהר-שרון:

אני מצטרפת לחוות דעתו המקיפה והצודקת של חברי אב"ד השופט י' שנלר. 

אף בלבי לא נותר כל ספק כי כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא – ששמע הצדדים וקבע קביעות עובדתיות ברורות – כי במקרה זה התקיימו יסודות העושק, כאשר המשיבה הייתה "במצוקה קשה ביותר", אשר המערער היה מודע לה וניצל אותה לרעה; המשיבה לא חתמה על ההסכם השני מרצונה החופשי והייתה נתונה להשפעתו של המערער. 

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט שנלר.

 המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים. 

 ניתן היום יז סיון תשע"ג, 26 מאי 2013. 

 

תה"ס 963-07-13 מ. נ' מ.  ע"ר 45631-09-16 מ. נ' מ.  ע"ר 27889-04-16 מ. נ' מ.    לפני כבוד השופט ארז שני

 

התובע:	ש. מ. ע"י ב"כ עו"ד יאיר גרין, עו"ד ניצן שמואלי ועו"ד שמאי מנטש
נגד
הנתבעת:	ו. מ. ע"י ב"כ עו"ד דני שרמן ואח'

 

 

 

פסק דין

"לי נקם ושילם לעת תמוט רגלם…….(דברים ל"ב)

 

האם בנסיבות המתוארות בפני יש לבטל את הסכם הממון שנערך בין הצדדים ביום 26.06.2011, אשר אושר וקיבל תוקף של פסק-דין ביום 14.09.2011, על פי העילות של עושק, טעות, הטעייה והעדר תום לב – זהו נושאו של פסק-הדין. או במילים אחרות, האומר לרעהו: "אשתמש בפרסומך ברבים, לגלות כי אתה בוגד ואולי דו מיני, אם לא תמחל על רכושך", רובו, כולו מאי? 

 

רקע עובדתי

1. הצדדים (להלן: "האיש" ולהלן: "האישה") נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1995 ומנישואין אלו נולדו להם שתי בנות.

 

2. לאיש אלו הם נישואיו השניים ומנישואיו הראשונים לו בן בגיר; לאישה אלו הם נישואיה הראשונים.

 

3. האיש הינו פרופסור, איש אקדמיה נודע בתחומו ובעל חברה העוסקת בייעוץ אסטרטגי (להלן: "חברת ….") ואילו האישה אינה עובדת מיום נישואיה.

 

4. לאורך נישואיהם, חלו בין הצדדים משברים בחיי הנישואין אך הם הצליחו לאחות את הקרעים ביניהם והמשיכו לחיות יחדיו.

 

5. ביום 26.06.2011, לאחר פרוץ אחד המשברים, חתמו הצדדים על הסכם ממון אשר אושר בפניי (תה"ס 42815-06-11) וקיבל תוקף של פסק-דין ביום 14.09.2011 (להלן: "ההסכם"). 

 

6. על-פי האמור בפרוטוקול אישור ההסכם, הצדדים היו כביכול מיוצגים על ידי עורך דין מטעמם, ולאחר שבית המשפט ציין לפרוטוקול כי הם חתמו על ההסכם מרצונם ובהסכמה מלאה וכי הבינו את תוכנו של ההסכם, את מהותו ואת התוצאות הנובעות ממנו, אישר בית המשפט את ההסכם.

 

7. בהמשך, ביום 05.10.2011, נתקבלה בקשתו של עורך הדין אשר ערך את ההסכם (להלן: "עורך הדין ….") לתיקון פרוטוקול אישור ההסכם ובה ציין כי הוא ייצג את האישה בלבד. אמור מעתה כי עת אושר ההסכם וגם עת התנהל המשא ומתן לחתימתו, לא היה האיש מיוצג. 

 

8. בהסכם נקבעה הפרדה רכושית בין הצדדים בנכסים שאינם רשומים במשותף ו/או שהשיתוף בהם לא נקבע בהסכם. עוד נקבע כי בבעלות האישה יהיו דירה ברחוב …. (להלן: "דירת …."), הבית ברחוב ….. (להלן:" בית ….") וחשבונות בנק הרשומים על שמה של האישה (להלן:" החשבונות"), ואילו בבעלות האיש יוותרו כלל הזכויות והחובות של חברת "…." (להלן: "חברת …..") למעט הכספים שיהיו בחשבון החברה בעת הפירוד וכן חשבונות בנק הרשומים על שמו של האיש.

 

9. עוד נקבע בהסכם כי את המשכנתא על בית …. ישלם האיש גם בעתיד וזאת עד לסילוקה המלא, כלל זכויות הפנסיה של האיש מאוניברסיטת תל-אביב תהיינה גם הן לאישה ולאחר פטירתה – לבנותיהם, ואגב חלוקת בעלות בחשבונות משותפים שונים (חסכון, חשבון בחו"ל), תוך שאם מי מהצדדים יחליט להתגרש, יחולקו חשבונות אלו בהתאם לקבוע בהסכם.

 

10. להלן עיקרי ההסכם בין הצדדים שאושר וקיבל תוקף של פסק-דין:

 

"4.א.רכוש בבעלות האישה ללא כל סייג

• דירה ברח' ….. , הידועה כגוש ….חלקה ….תת חלקה … רשומה במרשם המקרקעין ע"ש ו. ל. (שם נעורי האישה) (להלן: "הדירה ברח' …."). 
• בית ברחוב ….. , הידועה כגוש …. חלקה ….תת חלקה …. רשום ע"ש ו. מ. (להלן: "הבית ברח' …."). 
• כל חשבון בנק או זכות כספית או אחרת הרשומה על שם האישה. 
• כל חוב של האישה שהוא חוב שלה בלבד ולבעל לא יהא כל חלק ו/או חבות בגינו. 

 

ב.רכוש בבעלות הבעל ללא כל סייג

• כל הזכויות והחובות בחברת "….. אסטרטגיות" בע"מ ח.פ….. ("החברה"). למנוע כל ספק, כל תקבול ו/או חוב של החברה הם של הבעל בלבד ומענינו שלו בלבד ולאישה לא יהא כל חלק לא בזכות הנובעת מהחברה ולא בחוב כלשהו של החברה. אמור זה הוא בכפוף למפורט להלן:

  מוסכם בזאת כי במהלך החיים המשותפים של הצדדים וכל עוד הם חיים ביחד, יחולקו כל הכספים והתקבולים שיווצרו ו/או יתקבלו בחברה בין הצדדים בחלקים שווים לאחר הוצאות החברה. במקרה של פרידה אזי הכספים שיהיו ו/או נצברו בחשבון החברה וטרם חולקו, יחולקו בין הצדדים ביום הפרידה בחלקים שווים ביניהם, לאחר הפחתת הוצאות החברה בהתאמה. 

• כל חשבון בנק או זכות כספית או אחרת על שם הבעל. 
• כל חוב של הבעל הוא חוב שלו בלבד ולאישה לא יהא כל חלק ו/או חבות בגינו. 

 

5.המשכנתא

  על הבית ברח' …. רובצת משכנתא נשוא חוב לבנק הבינלאומי הראשון בע"מ ע"ס מקורי של 1.7 מיליון ₪ (להלן: "חוב המשכנתא") מוסכם ומובהר כי חוב המשכנתא ישולם במלואו ועפ"י תנאי החבות לבנק ע"י הבעל, והחבות לפירעון חוב המשכנתא חלה על הבעל בלבד. הואיל ונרכשה פוליסת ביטוח לאבטחת תשלום חוב המשכנתא, הבעל מתחייב להמשיך ולשלם את פרמיות פוליסת ביטוח זו ולא לשנות את תנאי הפוליסה באופן שיפגע באבטחת חבותו לפירעון חוב המשכנתא. 

 

6.זכויות מפנסיה ב…..

  הבעל מתחייב מפורשות לעשות את כל הנדרש ומתבקש ממנו כדי להורות ולוודא כי כל זכות הנובעת מזכויותיו כעובד ….. לרבות כל זכות המוקנית לשארים ו/או כל זכות צבורה, תהא מוקנית לאישה בלבד, ואחרי פטירת האישה, לשתי בנות בני הזוג ….., הכל כפוף ובהתאם לתקנות ה……. 

 

7.חשבון חסכון ב…….

  לצדדים חשבון כספי בקרן פנסיה בשם "……" שפרטיה…. (להלן: "") מוסכם בזה כי הזכויות הרשומות ע"ש הבעל….. הם בבעלות: 70% לבעל ו-30% לאישה. הבעל מחזיק ומנהל הכספים, כדי חלקה, כנאמן שלה עד וכפוף לדרישתה להעביר לה את הכספים. 

 

8.חשבון ב……

  לצדדים חסכון כספי בבנק ….. בסניף שכתובתו….., ומספר החשבון הוא….. (להלן: "החשבון ב….") מוסכם בזה כי כל הזכויות הרשומות ע"ש הבעל בחשבון ….. שייכות 50% ו-50% לאישה. הבעל מחזיק ומנהל עבורה את הכספים, כדי חלקה, כנאמן שלה עד וכפוף לדרישתה להעביר לה את הכספים. 

 

9.חשבון בבנק …..

  לצדדים חסכון כספי בבנק ….. (להלן: "החשבון ב….") מוסכם בזה כי הזכויות הרשומות ע"ש הבעל בחשבון ב…. הם בבעלות: 50% לבעל ו-50% לאישה. הבעל מחזיק ומנהל עבורה את הכספים, כדי חלקה, כנאמן שלה עד וכפוף לדרישתה להעביר לה את הכספים."

 

11. ביום 01.07.2013, לאחר ששוב חל משבר בין הצדדים, הגישה האישה תביעה לאכיפת ההסכם/תובענה להליכי ביצועו של הסכם הממון ובהמשך אף פתחה תיק הוצאה לפועל וערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל, שם, המונח גם הוא בפניי. 

 

12. ביום 23.10.2013 הגיש האיש כתב הגנה ויחד עמו תובענה שכנגד, בה ביקש, כסעד הצהרתי את ביטולו של ההסכם.

 

13. ביום 23.03.2015, במסגרת קדם משפט בתובענות נוספות של הצדדים (לעניין משמורת ומזונות הקטינות – בנות הצדדים), בהסכמת האישה נמחקה התובענה לאכיפת ההסכם, תוך שקבעתי מועדי הוכחות לתובענת האיש באשר לביטול ההסכם.

 

14. דיוני ההוכחות (כ-8 במספר) התפרסו על פני למעלה משנה.

 

טענות האיש (התובע)

15. האיש טוען למצב נפשי ירוד הכולל דכאון כרוני, מצוקות נפשיות משמעותיות, התקפי חרדה המלווים אותו כתוצאה מהשתתפותו במלחמת ששת הימים, אשר השפיעו בצורה מוחלטת על התנהלותו. האיש סבל ועודנו סובל משך שנים רבות ומטופל על-ידי פסיכיאטרים וכיום מוכר כ"הלום קרב".

 

16. לטענתו, חתם על הסכם הממון רק בכדי לרצות האישה ולשמר את התא המשפחתי כתנאי להמשך חיי הנישואין ואיחוי הקרע בין הצדדים – כל זאת כאשר נעדר הוא כל יכולת להפעיל שיקול דעת ממשי ולהביע התנגדות.

 

17. לטענתו, לא היה הוא מעורב כלל בפרטי החוזה, לא בחר בעורך הדין אשר נבחר על-ידי האישה ואף לא הבין המשמעות כי זה האחרון מייצג, כביכול, את שניהם, האישה שהיא זו שהכתיבה את הוראותיו של ההסכם מבלי לערבו ואף מבלי שניתנה בידיו היכולת להבין את משמעותו, להפעיל שיקול דעת כלשהו או להביע התנגדות. למעשה, כדבריו של האיש: "זה היה פרויקט של ו." והוא עצמו לא היה מיוצג.

 

18. עוד טוען הוא כי למען "שלום בית" ופיוס האישה, החרדה מפירוק התא המשפחתי, היה מוכן לחתום על ההסכם אשר קיפח ונישלו למעשה, מכל רכושו וזכויותיו.

 

19. האיש טוען כי מדובר בהסכם המנצל את חולשתו באופן מחפיר, הסכם שתוצאותיו מקפחות, בלתי צודקות ובלתי מתקבלות על הדעת, שכן מותירות אותו בגיל מתקדם, כשהוא חסר כל וללא מקור הכנסה.

 

20. עוד טוען האיש כי ההסכם כפי שנוסח, נוסח בצורה מטעה שאף הטעתה את בית המשפט בשעתו, כאשר נתבקש האחרון לאשרו.

 

21. האיש טוען כי רישומו של "בית …." על שמה של האישה בלבד, נעשה כתוצאה ממשבר בחיי הנישואין ותוך ניצולה של האישה את מצוקתו. מדובר ברישום בלבד, שכן זהו הנכס המשמעותי ביותר שהיה לצדדים ושימש כבית מגוריהם, לאמור, כי על-פי הדין ובמנותק מן הרישום, עסקינן בבית שמחציתו לאיש היא.

 

22. האיש טוען כי מדובר בהסכם אשר תנאיו גרועים ובלתי סבירים באופן קיצוני ולרעתו, שכן בידי האישה נותרות בסופו של יום למעלה משלוש דירות ואילו הוא נותר ללא קורת גג, מבלי "סידור לדיור חלופי" כדבריו. בנוסף, עליו להמשיך ולשלם משכנתא לבית …., בית אשר נותר בידי האישה והוא אינו גר בו עוד.

 

23. עוד טוען האיש כי הסכם הממון גוזר עליו, לעת זקנה "חיי עוני ודלות עד כדי פשיטת רגל" והוא בגילו נותר מרושש, בחוסר כל ובחובות עצומים, ה"הנופל כנטל על החברה" – דבר הנוגד לטעמו את תקנת הציבור. 

 

 

24. לעניין חברת "…..", טוען האיש כי הכנסותיה נובעות רק מהשתכרותו פרי עבודתו, מדובר בחברת איש יחיד וערכה הנוכחי הוא אפסי, זאת משום שהחברה אינה מניבה רווחים ואין בעובדת השארתה בידיו, כדי לאזן את העיוות שנוצר בחלוקת הנכסים אשר בהסכם הממון. אם תרצה תוכל במילים אחרות לתאר את טענת האיש לגבי החברה, כהסתפקות בהשארת "פטיש בידי נגר".

 

25. עוד טוען האיש כי בנוסף לחתימתו על ההסכם, "אולץ" הוא לחתום על צוואה בה מותיר את כל רכושו לאישה, תוך שזו מנשלת לחלוטין את בנו מנישואיו הראשונים, אשר גם עליה חתם מבלי יכולת להתנגד כתוצאה מנסיבות המשבר, ניצול חולשותיו מהן סבל, מצבו הנפשי והקוגניטיבי אשר לא אפשרו לו להתנגד לתכתיביה של האישה. עוד מוסיף כי העתק מהצוואה אף לא הגיע לידיו אלא לאחר שפנה לקבלתה, בשלב מאוחר יותר.

 

26. באשר למצבו הנפשי מוסיף האיש כי סובל הוא מפוסט טראומה המשפיעה והופכת אותו לאדם תלותי ובעל יכולת תפקודית מוגבלת במצבי לחץ – כל אלו הובילו אותו לקיום יחסי תלות טוטאלית באישה ומכאן שחתם על הסכם הממון, בלא שהפעיל כל שיקול דעת.

 

27. האיש טוען כי האישה הטעתה אותו, בכך שהציגה בפניו מצג שווא כי מדובר בהסכם ל"שלום בית", שכן סמוך לאחר החתימה על ההסכם והצוואה, חלה התדרדרות ביחסיהם וכל ניסיונותיו לשקמם עלו בתוהו, תוך שמנצלת היא את מצוקתו, לאמור כי ההסכם לא היה אלא מלכודת, שעם חתימתו אצה האישה להפעילו.

 

28. עוד טוען כי האישה "נאלצה" להסתייע בהאשמות שווא כנגדו, ואלו מלמדות על קנוניה ורמייה אשר נועדו לנצל את חולשתו ומצביעות על העדר תום לב מצידה של האישה. 

 

29. באשר לטענת האישה כי על האיש לשלם מחיר, על שגרם לפירוק התא המשפחתי בשל "בגידותיו" כדבריה, טוען האיש כי יש להפריד בין ענייני הרכוש לענייני הרגש והסכם ממון לא נועד להיות "סנקציה עונשית" (כדבריו), כתוצאה ממעשיו.

 

30. לבסוף טוען האיש, כי לא היה איחור או שיהוי בהגשת תביעתו לביטולו של ההסכם, שכן בשל מצוקתו הנפשית המתמשכת, הדחיק את השלכותיו של ההסכם ל"קרן זווית" עד אשר האישה החליטה "להפעיל" את ההסכם. עוד מוסיף, כי ביחסי המשפחה בין בני זוג אין המקובל לשלוח הודעות ביטול זה לזו בין בני זוג, ומשכך "מרוץ הזמנים" כלל לא החל (כדבריו).

 

טענות הנתבעת (האישה)

31. לטענת האישה הסכם הממון הינו הסכם "שלום בית" ולחילופין "גירושין" על כל העניינים הכרוכים, אשר אושר וקיבל תוקף של פסק-דין בבית המשפט. הסכם זה הוסבר לצדדים בשפה פשוטה, כולל השלכותיו והם שניהם הצהירו כי הסכם זה ברור להם, נעשה הוא מרצונם ובהסכמתם והם מבקשים את אישורו.

 

32. עוד מוסיפה האישה, כי האיש חתם על ההסכם כדי לזכות במחילתה על בגידותיו ולשמר את חיי הנישואין, אך כדי להשיג את מבוקשו הונה אותה והתחייב כלפיה בחיובים, מהם מבקש הוא כיום להתנער (אמור מעתה כי בין הצדדים אין מחלוקת כי ההסכם הוצג לאיש כמי שמטרתו לשמר את הנישואין.

 

33. האישה טוענת כי תביעת האיש לביטול ההסכם היא תביעה המוגשת בחוסר תום לב מובהק וכוללת טענות שקריות, תוך העלמת עובדות הנוגעות למשבר הזוגי ביניהם, שכן נסיבות בגידותיו הרבות הן שהביאו את האיש להתחייב בהתחייבויות ממוניות ורכושיות, כולל הסכם הממון.

 

34. עוד טוענת האישה כי "בית …." נרשם על שמה בלבד, כולל המשכנתא הנלווית, ללא שום קשר לחתימת הסכם הממון וזאת משום שנועד למטרה ספציפית של עתיד הבנות ומדור המשפחה ולכן אינו בר איזון. מכאן ש"חישוביו" של האיש בנוגע לתוצאות הממוניות של ההסכם, מוטעים הם.

 

35. האישה טוענת כי ההחלטה על השתכללות הסכם הממון לא נבעה ממקום של חולשה מצד האיש, אלא מתחושת "אשם" כלפיה וכן מרצונו לפצותה והוא פעל באופן שקול ורציונלי, שכן היה מוכן לוותר על כל רכושו כדי להציל את נישואיו.

 

36. האישה טוענת כי טענותיו של האיש באשר למצבו הנפשי, מצוקתו והטראומה ממנה סובל הן טענות מופרכות לחלוטין אשר מועלות לצורכי תביעתו בלבד, שהרי הסכם ממון כמעט שאינו בר ביטול.

 

37. באשר לטענתו לעניין ייצוגו על-ידי עורך דין, הרי שטענתו שקרית שכן עורך הדין … הציע לאיש מספר פעמים לשכור עורך דין מטעמו, אך האיש סירב בכל תוקף ועל כך אין לו להלין אלא על עצמו. לראייה, הוגשה בקשה לתיקון פרוטוקול הדיון באשר לייצוג הצדדים, אשר אושרה על-ידי בית המשפט.

 

38. טוענת האישה כי כל טיוטות ההסכם שערך עורך הדין …. הועברו ישירות לאיש, הוא השיב עליהן והוראות ההסכם כפי שנוסחו, תאמו את הסכמות הצדדים.

 

39. עוד טוענת האישה כי "הקריבה" את חייה האישיים לטובת התא המשפחתי, לא היה בידה כל ביטחון כלכלי ומטרת ההסכם היתה ליתן בידיה מקורות הכנסה שוטפים ועל בסיס אלו נקבעו עקרונותיו של הסכם הממון, אשר היה מבוסס על הפרדה רכושית בין הצדדים, כאשר כל צד נותר הבעלים של הרכוש אשר בבעלותו.

 

40. האישה טוענת כי לאחר חתימת ההסכם, חזרו הם לחיות ב"שלום בית" ולא היו לה מזימות כלשהן כנגד האיש כפי אשר טוען הוא, וראייה לכך שעברו חלפו כמעט שנתיים מיום אישור ההסכם – ההפך הוא – האיש הוא זה אשר דחף והביא למשבר הנישואין שבסופו של יום גרם לגירושי הצדדים.

 

41. האישה טוענת כי חתימתם על ההסכם, יסודו בחוזה ומהווה הוא פרי פשרה ביניהם, שבית המשפט אישרו וזו שוללת את טענת האיש בדבר העדר גמירות דעת או פגמים ברצון הצדדים.

 

42. האישה טוענת כי תביעתו של האיש לביטול ההסכם מוגשת לאחר שנתיים מיום אישור ההסכם ומדובר בשיהוי ניכר. חרף מצבו הנפשי והלחץ בו היה נתון, הרי שהיה עליו לשלוח הודעת ביטול תוך זמן סביר לאחר חתימת ההסכם, אך הוא הדחיק את ההסכם ובנסיבות אלו הסכם שכזה יבוטל רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן. כאן זהו אינו המקרה.

 

43. טענתו של האיש כי האישה היא זו אשר הטעתה אותו הינה טענה מקוממת ומופרכת, שכן היא באמת עשתה הכל כדי להבליג, לסלוח ולשקם את חיי הנישואין ורק כאשר גילתה כי האיש "חזר לסורו", החליטה על סיומם של הנישואין. האיש הוא שהבטיח לה הבטחות שווא לפיהן ינהג בנאמנות כדי לחיות חיי משפחה אמיתיים והוא זה אשר הפרן. האיש ידע כי בהסכם הוראות המסדירות ענייני רכוש לעת הגירושין, אולם "עצם" הוא את עיניו מלראותן, מתוך תקווה שאפשרות שכזו לא תתממש. האיש טעה בהערכת סיכוניו ולא ניתן לבטל חוזה מסיבה זו.

 

44. לעניין טענת העושק, טוענת האישה כי האיש לא היה שרוי במצוקה מיוחדת בעת החתימה על ההסכם, אלא רק במצוקה הנובעת מהשפעתו של המשבר הזוגי ואין בכך כדי לטעון כי יש לבטל את נפקות ההסכם ומכאן, שאל לו לאיש לטעון כי האישה היא שניצלה את חולשתו.

 

45. לבסוף, טוענת האישה כי הכנסותיו של האיש, הן הקבועות והן המזדמנות, מגיעות לכדי מאות אלפי ₪ ולא כפי שמצהיר בתביעתו.

 

הדגשת מקצת טענות האישה

46. אמור מעתה, כי למעשה טוענת האישה כי אכן, גם לטעמה ויתר האיש על רכושו, הכנסותיו מפנסיה ונטל על עצמו, בערוב ימיו ועם שנתו ה- 70 חובת תשלומי משכנתא, ולא הותיר בידיו אלא את הזכות לעבוד. 

 

47. עוד אמור, כי לשיטת האישה ראוי האיש ל"עונש" על בגידותיו, אלא שטיעון שכזה אינו עולה בקנה אחד עם פסיקתו ההפוכה של בית-המשפט העליון (ראה: בג"צ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, סג(1) 271{פמ"מ – 8/10/2008} ועוד בפסק דינו של חברי כבוד סגן הנשיא זגורי שניתן לאחרונה בתמ"ש (נצ') 4046-05-12 ל.מ. נ' א.מ. {פמ"מ – 2/1/2017}).

 

48. למעשה, מודה האישה בכך שההסכם אינו מאוזן וזאת בצורה קיצונית. 

 

49. אם תרצה, תצטרך לראות באי האיזון הקיצוני, גם לשיטת האישה, בבחינת אם תרצה "עונש", ואם תרצה נקם.

 

50. לבסוף, טוענת האישה כי ההסכם נועד ליתן לה ביטחון כלכלי, אלא שאיש אינו חולק על כך שאותו הסכם בדיוק, נטל לחלוטין ביטחון כלכלי מן האיש.

 

דיון והכרעה

ביטול הסכם שקיבל תוקף של פסק-דין

51. ההלכה המשפטית גורסת, כי פסק-דין המאשר הסכם פשרה אליה הגיעו הצדדים שונה 

מבחינות רבות מפסק-דין "רגיל". פסק-דין שכזה מורכב משני חלקים : החלק ההסכמי – ההסכם והוראותיו שבין בעלי הדין, והחלק השיפוטי – החלטת בית המשפט אשר נתן להסכם תוקף של פסק-דין (ראה: רע"א 3960/05 נשר נ' שיבלי {פמ"מ – 26/12/2005}).

 

52. הסכם ממון שאושר, בדומה להסכם שקיבל תוקף של פסק-דין, אף הוא מתאפיין בשני 

המאפיינים – הפן ההסכמי והפן השיפוטי. יחד עם זאת, יש לשים לב להבדל הקיים בין הסכם ממון שאושר לבין הסכם שקיבל תוקף של פסק-דין. הראשון איננו פסק-דין:

 

"אין הוא מכריע במחלוקת שבין הצדדים. אין בית המשפט בודק את תוכנו של הסכם הממון המובא בפניו לשם תוכנו ואין הוא אמור לאשר את תוכנו. כל שעושה בית המשפט הוא מתן אישור להסכם, לאחר שנוכח שבני הזוג עשו אותו בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו".

(ראה: ע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' אהרונוב, נג(4) 199 {פמ"מ – 16/8/1999}).

 

 

53. להסכמי ממון ניתן בפסיקה מעמד מיוחד, וזאת מאחר ועל בית המשפט המאשר הסכמים אלה ונותן להם תוקף משפטי, לעמוד בשלושה תנאים מקדמיים: 

 

  א.  האישור יבוצע בנוכחות בני הזוג, באולמו של בית המשפט, כדי שבית המשפט יברר עם הצדדים כי ערכו וחתמו על ההסכם בהסכמה חופשית. (ראה: סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון {תשל"ג – 1973} ותקנה 258כו לתקנות סדר הדין האזרחי {התשמ"ד – 1984}).

 

  ב.  על בית המשפט במעמד האישור להשתכנע כי בני הזוג הבינו את משמעות ההסכם עליו חתמו, ואת תוצאות הוראותיו (ראה: סעיף 2(ב).

 

  ג.  עוד בטרם אישורו של ההסכם, על בית המשפט להסביר לבני הזוג את משמעות ההסכם, עליו חתמו (ראה: תקנה 258כו).

 

54. בכך כאמור קיים ייחוד בהליך אישורו של הסכם ממון, לעומת הסכמי פשרה בין צדדים בהליך אזרחי כלשהוא. הדגש הינו שבית המשפט ייווכח בכלים העומדים לרשותו, כי על הצדדים להסכם הממון לא נכפו תנאים, עליהם לא הסכים מי מהם, וכי אכן עמדו על משמעותו של ההסכם ותוצאותיו, טרם חתמו עליו. (ראה: בג"צ 7947/06 קהלני נ' בית הדין הרבני הגדול {פמ"מ – 24/12/2006}).

 

55. בטרם אדון במקרה שבפני, עלי לבחון תחילה האם אישור הסכם הממון בבית המשפט לענייני משפחה מונע מהצדדים מלטעון לפגם בכריתת ההסכם.

 

56. אכן, פסק-דין המעניק תוקף להסכמות אליהן הגיעו הצדדים, ממזג תכונות של הסכם ושל פסק-דין ולא במהרה ייעתר בית המשפט לביטולו (ראה: ע"א 5914/03 שוחט נ' "כלל" חברה לביטוח {פמ"מ – 1/5/2005}).

 

57. לעניין זה, נתן בית משפט לא אחת דעתו על הצורך לייחס משקל ניכר לסופיות הסכם הפשרה נוכח ציפיותיהם הסבירות של בעלי הדין, ומשכך נקבע שיש להצביע על טעמים משכנעים וכבדי משקל במיוחד לשם הצדקת ביטול פסק-דין שכזה. 

 

58. לאור ייחודו של הליך אישור הסכמי ממון נקבע בפסיקה, כי לעיתים נדירות וחריגות 

תתקבל טענה לפגם שנפל כביכול בכריתה (טעות, הטעייה) זאת שעה שאין טענה לפגם בהליך אישור ההסכם על-ידי בית המשפט. בהעדר טעם מיוחד, כבד משקל, לא תתקבלנה טענות צד הטוען כנגד תוקפו של הסכם ממון, אשר קיבל תוקף של פסק-דין:

 

"… יש ליחס משקל ניכר לערך בדבר סופיותן של פשרות … יש להביא בחשבון את מרכזיותו של ערך זה מבחינת הצדדים לפשרה. ההגנה על ערך זה חיונית, כדי להגשים את הציפיות הסבירות של הצדדים להסכמי פשרה. תכונה מרכזית של הסכמי פשרה… היא הסופיות שלהם. בשל כך נקבע בהסכמי פשרה … כי יש בהם הסדר סופי ומוחלט של הסכסוך בין הצדדים. קביעה כזו משקפת את ציפיותיהם של הצדדים להסכמי פשרה… יש בכך כדי להצביע על הצורך בקיומם של טעמים כבדי משקל אשר יצדיקו את המסקנה כי דין ההסכם להתבטל". 

(ראה: ע"א 2495/95 בן לולו נ' אליאס, נא (1) 577 {פמ"מ – 21/5/1997}).

 

59. הרציונל הנלמד מפסק-הדין הוא כי בהעדר טעם מיוחד, לא תתקבלנה טענות כנגד פסק-הדין המאשר ונותן תוקף של פסק-דין בשל פגם בכריתתו, ועל הטוען לבטלות ההסכם, לעמוד בנטל ראיה גבוה במיוחד. אלא שמי שעומד באותו נטל ראיה, יכול אכן להביא לביטולו של פסק-הדין. 

 

60. לעקרון זה משמעות רבה מקום בו עסקינן בהסכם בין בני זוג וזאת לאור סעיף 2(א)ו-(ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג (תשל"ג – 1973), שם נקבע כדלקמן:

 

"

א.  הסכם ממון טעון אישור בית משפט לענייני משפחה (להלן- בית משפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות שיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן- בית הדין) וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור.

ב.  האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו."

 

61. עוד, בע"א 4/80 מונק נ' מונק, לו(3) 421 (פמ"מ – 29/6/1982), התייחס בית המשפט לייחודיות הקיימת באישור הסכם ממון ובהליך האישור שנועד ליתן לו תוקף משפטי, כדלקמן: 

 

"לפנינו חוק מיוחד, שיש בו משום תוספת על דיני החוזים הכלליים בנקודה הרלוואנטית לערעור זה. בגלל היחסים המיוחדים, העדינים והמורכבים, הקיימים בין בעל ואישה, קבע המחוקק, כי אין תוקף להסכם ממון ביניהם, אלא אם כן משתכנעת ערכאה שיפוטית, שההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק במה המדובר ומהן התוצאות האפשריות של חתימתם על אותו הסכם".

 

62. לפיכך, הסכמי גירושין וממון, בשל מעמדם המיוחד מובאים לאישור בית המשפט, המוודא טרם מתן תוקף של פסק-דין להוראותיו, כי הצדדים חתמו על ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו ולא על נקלה יבוטל, כאשר ביטול הוראותיו יגרור את ביטול פסק- הדין.

 

63. כאן המקום להבהיר, כי טענותיו של האיש אינן מופנות להליך האישור, ואין הוא טוען כי נפל פגם בהליך זה. לו הייתה לו טענה בגין האמור, הדרך הנכונה היתה להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק-דיני שניתן להסכם הממון. טענותיו מתמצות ומופנות כפי שהובהר, לפגמים שנפלו ב"פן ההסכמי" של ההסכם, מכוחם של סעיפים 12, 15, 18 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), ואשר מזכים אותו בביטול.

 

64. יחד עם זאת וכאמור, הסכמים אשר קיבלו תוקף של פסק-דין על-ידי בית המשפט אינם חסינים באופן מוחלט וגורף מפני ביטולם, שכן הם ניתנים לביטול אם יוכח כי נפל פגם בהליך אישורם בפני בית המשפט ו/או נפל פגם מהותי בכריתתם בהתאם לעילות המנויות בחוק החוזים כגון: טעות, הטעיה, עושק, כפיה, סיכול וכו'.

 

65. נקבע לא אחת, כי לעניין ביטול הסכם הממון עקב טעות, הטעיה, עושק וכו', דינו של הסכם ממון כדין חוזה רגיל. הנטל להוכיח את הקשר הסיבתי בין עצם הטעות לבין עשיית הסכם הממון, מוטל על הטוען את טענות אלו ועליו להוכיח שאכן במעמד אישור ההסכם, הוא נתן את הסכמתו, אך רק כתוצאה מניצול חולשה כלשהי שנעלמה זו מעיניו של בית המשפט או קיומם של פגמים אחרים שנעלמו בכריתתו. (ראה: ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין, מט(3) 441 {פמ"מ – 13/4/1995}).
66. בנוסף לכך, יש ליתן את הדעת לכך שפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה קבעה לא אחת שהסכם גירושין כולל "חטיבה" שלמה של התחייבויות, שבדרך כלל לאחר אישור ההסכם ובמיוחד לאחר הוצאתו לפועל, לא ניתן לבטל רק חלק ממנו, לכן ולרוב נדחו תביעות כאלו, תוך הדגשת העיקרון לפיו לא ניתן להפריד בין חלקי הסכם הממון והגירושין.

(ראה: ע"א 105/83 מנשה נ' מנשה, לח(4) 635 {פמ"מ – 31/1/1985}).

 

67. עם זאת, אין זהו המצב במקרה שבפני , שכן מדובר בתביעה לביטול הסכם ממון שנערך בין הצדדים ולא בתביעה לביטול הסכם גירושין. במסגרת ההסכם שנערך הוסדרו אך עניינים רכושיים של הצדדים ותו לא, והצדדים לא נטלו על עצמם במסגרת ההסכם כל התחייבות הנוגעת לגט או למזונות. 

 

68. משכך, יש לבחון תחילה האם האיש עמד בנטל להוכיח כי נפלו פגמים במועד כריתת ההסכם הממון, ומכאן לקיומה של עילה חוזית לביטולו.

 

69. במקרה שבפני מייחד האיש את טענתו לביטול ההסכם מטעמים הנוגעים לחוסר כשירותו הנפשית ומצוקתו בעת עריכתו. טוען הוא לעושק, טוען כי טעה והוטעה וכי המידע שהיה ברשותו קודם לכריתת ההסכם שונה מהשתלשלות האירועים כפי שאירעו לאחריו, לא העלה על דעתו כי האישה תפנה למימושו של ההסכם ובעת מעמד אישור ההסכם היה נתון בלחצים נפשיים. 

 

70. לעניין זה יש להוסיף, כי לכאורה, כשם שמי שחפץ בגירושין, יהיה מוכן "לכל תנאי", העיקר להשיג ולהקדים גירושיו, כך, לכאורה מי שחפץ בשלום בית, יהיה נכון "לכל תנאי", העיקר שבן/בת הזוג לא יעזבו אותה/אותו.

 

71. ברור על כן, כי בנסיבות בהן נטען לביטול ההסכם, אך ורק מפאת תנאיו הבלתי סבירים, כביכול – לא יהיה די בטיעון זה ויש צורך בבחינת אותם רכיבים נוספים לבטלות ההסכם, בעילות השונות, כל אחת ורכיביה (וראה: תמ"ש (קריות) 2290/06 פלונית נ' אלמוני {פמ"מ – 30/4/2008}, לעניין קיומו של מתח נפשי מובנה בכל הליך של משבר משפחתי). 

 

72. לפיכך, ברור כי אין בעובדה שההסכם אושר בפני בית המשפט וקיבל תוקף של פסק-דין, או בעובדה שהתובע הסכים במעמד אישור ההסכם ליטול עליו חובות כספיים, בכדי לחסום כליל דרכו מלהוכיח קיומן של עילות חוזיות המצדיקות את ביטול ההסכם.

 

73. עוד אוסיף ואומר, כי אף אם האיש הבין בשעתו אחת לאחת את הוראות ההסכם, אין בכך כדי למנוע ממנו מלטעון טענות הקשורות לפגם בכריתת ההסכם ובכלל זאת נסיבות חיצוניות שלא היו ידועות בעת כריתתו של ההסכם, ודין טענת האישה לפיה יש לדחות את תביעתו על הסף מן הטעם זה, להידחות.

 

העדר ייצוגו של האיש על-ידי עורך דין בעריכת ההסכם ואישורו

74. ממכלול הראיות והעדויות אשר הובאו בפני בהרחבה בהליך זה, עולה כי אין מחלוקת בעובדה שהאיש לא היה מיוצג על ידי עורך דין בעת עריכת ההסכם, וכך לא במועד אישורו. לעומתו, האישה היתה מיוצגת על ידי עורך דין ….., הן לעניין גיבוש עקרונות ההסכם, עריכתו ועד לאישורו הסופי בבית המשפט לענייני משפחה, מעמד בו ניתן תוקף של פסק-דין להסכם.

 

75. מעיוני בבקשות הצדדים, נסרקה בקשתו של עורך דין …. ביום 5/10/2011, בקשה אותה אישרתי, לאחר שניתן פסק-דין לאישור ההסכם שסגר את התיק.

 

76. האישה טענה כי עורך הדין ערך את ההסכם על בסיס הסכמות הצדדים אשר סוכמו ביניהם מראש, ואולם לא כך הוכח במסגרת הבאת הראיות והוצג בפני, שכן כפי שכבר נאמר, הובהר מפורשות על-ידי עורך הדין … כי לא ייצג את האיש במהלך אישור ההסכם.

 

וכפי שעולה מעדותו של האיש לפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 17/6/2015, בעמ' 24-25:

 

"

ש.  לגבי עו"ד …, מה הוא הציע לך לגבי הייצוג שלך?

ת.  בהתחלה הבנתי, מאחר ואני נקראתי לבוא לעו"ד …., לא שותפתי בכל המהלכים הללו. 

ש.  מה הוא הציע לך לגבי ייצוג?

ת.  לקראת סוף התהליך הזה, לפני הליכה לבית המשפט, הוא אמר לי לקחת עו"ד. אני לא התייחסתי לזה, כי לא ייחסתי לזה כל חשיבות. אף פעם לא חשבתי שההסכם הזה כמו שרגיל הסכם או ההסכם ממון, ילך לגירושין, אלא לשלום בית וזה גם מה שנכתב שם. ההנחה הזו התבססה כי לא יכולתי לראות את עצמי או את ו. במצב בו אנו מתגרשים. 

בצד הרגשי שלי אמרתי שלא הייתי במצב שמסוגל לחשוב על דבר אחר מאשר להמשיך את חיי במסגרת הזאת ונתתי הכל. עצמתי את עיניי, כי לא היתה לי יכולת רגשית לגבי מה קורה מאחורי הגב שלי. לא הייתי מודע ולא הפנמתי את העובדה שאני חותם על הסכם ממון, שבסופו של דבר יילך לגירושין, כי כל האווירה, הסיפור, הסחיטה והבקשה היתה ברוח זו שאני זקן ואני אולי אמות ו"אני צריכה משהו שיבטיח אותי ולכן בוא נחתום על הסכם ממון". 

ש.  עו"ד … הציע לך לקחת ייצוג ולא הציע שייצג את שניכם, נכון?

ת.  בהתחלה הבנתי שהוא מייצג את שנינו והעובדה היא שפעם, בפני כב' השופט ארז שני לא היה לי ייצוג משפטי, ההנחה היתה שהוא מייצג אותי ועובדה, שבועיים אחרי זה הוא העביר בקשה להשתחרר מזה, כי הוא טען שהיתה פה טעות. 

ש.  הוא הציע לך אישית לייצג את שניכם?

ת.  כן, אבל לא מצאתי לנכון לעשות את זה, כי זה חלק מ, אותו דבר, שאני רוצה להשתחרר מכל הדבר הזה ככל אשר ניתן, מהמצוקה האיומה ולכן יש רגעים שאני מוכן לוותר על הכל, רק תיתנו לי חופש מהסיפור הזה שאני לא יכול לעמוד. 

ש.  בסעיפים 38-39 לתצהירך, אתה מציג שם גרסה ולפיה לכאורה הנושא עם … היתה פגישה של חצי שעה ופגישה נוספת של חתימה, ללא שאלות. כאילו נוצר רושם למי שקורא, שמעבר לזה לא היה שום דבר. אני מציג לך מכתב ששלח לכם עו"ד …, אתה מכיר את המכתב?

ת.  בעל-פה. 

מוגש ומסומן נ/5. 

ש.  במכתב הזה יש כמה מסקנות אשר סותרות לגמרי את מה שאמרת קודם. לפי המכתב הזה, המשא ומתן נמשך על פני חודשיים, בסעיף 3 למכתב כתוב "הטיפול בעניינכם נמשך הרבה, מדובר על טיוטות רבות", שוב מסופר שהפציר בך לקחת עו"ד והמכתב הזה משקף, בשונה ממה שאמרת, שהיה מדובר בטיוטות, פגישות, פרק זמן ממושך, מה אתה אומר?

 

עו"ד גרין:

אני מתנגד. המכתב מדבר בעד עצמו. חברי יכול בסיכומים להגיד מה שהוא רוצה במכתב. העד לא צריך להסביר למה כתב עו"ד … מה שכתב. אני גם מפנה שהמכתב מופנה לו. מ. ולא לעד. 

החלטה

כל מה שהתבקש העד, למרות אורכה המופלג של השאלה, הוא להתעמת או לאמת בין גרסתו כי מדובר בפגישה או שניים שנעשו בחטף, לבין מסמך שנשלח לרעייתו והמלמד ההפך מזה. 

 

השאלה מותרת, העד יענה. 

ניתנה והודעה היום ל' סיוון תשע"ה, 17/06/2015 במעמד הנוכחים.

 

המשך חקירה על-ידי עו"ד שרמן:

ת.  לא היו לי כמה טיוטות. היו טיוטות שאני לא הייתי שותף להן, התברר לי בדיעבד שהמו"מ התנהל משנת 2009-2010, חלק היו בפקסים, חלק בטיוטות. אני לא ראיתי את הטיוטות האלה ולא התייחסתי אליהם. לא ראיתי אותם. נקבעה עובדה יום אחד שיש הסכם ממון, שאבוא לעו"ד …. ראיתי אותו פעם אחת ואז ראיתי משהו שהוא כבר מוגמר ורק פורמאלית אני צריך לקרוא אותו ולחזור אליו וכך עשיתי. בגלל הפגישה הזו חשבתי ש…. … מייצג את שנינו, כי הכסף ל… יצא בראש ובראשונה ממני. 

הגברת טוענת שהיא החזירה 10,000 ₪, אני מאמין לה, אבל לא היתה תחושה שיש לי עו"ד נפרד. האמת היא שהוא לא ייצג אותי, אבל כשהגעתי פה למשפט, כב' השופט הבין ש…. מייצג אותי, כי רק שבועיים לאחר מכן, …. מסביר לבית המשפט שהיתה טעות בפרוטוקול והשופט מאשר שהיתה טעות בפרוטוקול.   

ש.  לא העברת שום חומר ל…., שקשור למו"מ?

ת.  לא. אם ו. ביקשה מסמך שאעביר, שקשור לפנסיה ומאחר וזה היה קרוב לפנסיה. יכול להיות שו. ביקשה ממני מסמך מה…. לגבי גובה הפנסיה, כי גם אותי עניין לקראת מה אני הולך בעוד שנה-שנתיים שאני לא עובד, אז הבאתי מסמך ממדור השכר של ה…., יש בו לוח כזה שאומר כמה אני הולך לקבל. 

ש.  אני מציג לך מסמך שהוא חלק מנספח ד' לעדות הראשית של ו., זה המסמך שאתה מדבר עליו ובתחתית המסמך זהו כתב ידך?

ת.  זהו כתב ידי. כתבתי מה שהכתיבו לי בא….. יש תכתובת בכתב ידה של ו., שאני לא מכיר אותה, בה היא פנתה בשם שנינו ל…., היא המייצגת אותי בעניינים הללו, כרגיל, ואני לא ער ולא אכפת לי מזה, בו היא פונה לגבי מה יש, מה אין, מה צריך לקחת ועל בסיס זה חובר המסמך. "

 

ואף בתצהירו של האיש מיום 10/5/2015, עמ' 7, סעיפים 35-41: 

 

"35.  כחלק מהכוונה להביא אותי לידי חתימה על הסכם ממון חדש ולנשל אותי מכל רכושי פנו ו. ואחיה מר י. ל., בחודש אוגוסט 2011 לחברו של האח. עו"ד …., וביקשו ממנו להכין הסכם בהתאם להוראות שהם נתנו לו. בהמשך ולאחר שעו"ד….. הכין את ההסכם כמצוותה של ו. ואחיה, נתבקשתי על ידי ו. להתלוות אליה לעו"ד….. כי להסדיר את הסכם הממון החדש בינינו, אשר כאמור לעיל, החליף את הסכם הממון המקורי שבין ו. לביני, שנחתם בתאריך 21.8.1995, חודשיים לאחר שנישאנו. 

  למותר לציין, כי לא הכרתי את עו"ד …. ולא הייתי שותף בבחירתו ואם לא מסרתי לו פרטים כלשהם באשר למה ייכלל בהסכם הממון שיערך. 

36. כמצוות ו. התלוויתי אליה וסרתי עימה למשרדו של עו"ד …. ושם הונח בפניי הסכם מודפס, ערוך ומוכן לחתימה, לאחר שקודם לכן, במשך שנתיים ימים, הוחלפו מספר טיוטות בין עו"ד ….. ובין ו. ואחיה מר י. ל. בנוגע לניסוח הסכם הממון, כל זאת ללא ידיעתי וללא שיתופי. 

בפגישה זו, שהייתה פגשתי הראשונה עם עו"ד …., הוא ביקש ממני לקרוא את ההסכם ולהעיר הערותיי, ככל שישנן, על מנת שההסכם יוכן לחתימת הצדדים. בדיעבד הסתבר לי כי בשל המצב שבו הייתי שרוי, לא ביקשתי לקרוא את ההסכם ולהעיר הערות, שכן כאמור הייתי מחוסר כל יכולת להתנגד למהלך שיזמה ו.. 

37. בנסיבות העניין לא העליתי על דעתי שעליי להיות מיוצג ע"י עו"ד שכן ממילא לא הייתי במצב נפשי לתכתיבה של ו., מה גם שבאותה עת סברתי שחתימתי על ההסכם, לפי דרישותיה של ו., תשקם את נישואינו וההסכם נועד לשרת מטרה זו. 
38. עו"ד … הציע לי, הגם שלא דרשתי זאת, להיות מיוצג ע"י עו"ד מטעמי אולם לא ראיתי לנכון להיענות להצעה זו, כפי שפירטתי לעיל. אציין כי הפגישה במשרדו של עו"ד ….. בכללותה לא ארכה יותר, לפי מיטב זכרוני, מחצי שעה. עו"ד …. קבע לנו פגישה נוספת לצורך חתימה על ההסכם ולצורך תשלום שכר טרחתו. 
39. בפגישה הנוספת חתמנו ו. ואני על ההסכם ללא שאלות כלשהן מצדי או הסברים מצד עו"ד …… שילמתי (למיטב זכרוני) לעו"ד….. את שכר הטרחה שנתבקש על ידו בגין הכנת ההסכם ונמסר לנו באותו מעמד, שההסכם החתום יוגש על ידי עו"ד ….. לבית המשפט לצורך אישורו, ונתבקשתי וחתמתי על בקשה משותפת לאישור הסכם הממון בבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז. 

  *** מצ"ב לתצהירי, כחלק בלתי נפרד הימנו, העתק הבקשה המשותפת לאישור ההסכם מסומנת נספח 4. 

40. כעבור זמן מה הודיע לנו עו"ד …., שנקבע מועד לאישור ההסכם. במועד שנקבע התייצבנו ביחד עם עו"ד …. בבית המשפט ובית המשפט אישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק-דין. 

  לאחר אישור ההסכם ירד עניין ההסכם מעל סדר יומי, תוך שאני מתעלם ומדחיק את דבר קיומו ובמיוחד כל אפשרות שו. תבקש לממשו ותפעל לאכיפתו. 

41. הנה כי כן, ו. בחרה עו"ד אשר ינסח בעבורה הסכם. הכתיבה, ביחד עם אחיה מר י. ל., את הוראותיו בחילופי טיוטות, שתוכנן נודע לי רק בדיעבד, מבלי שהייתי מעורב בהליך זה, מתוך הנחה וידיעה שאסכים לכל דבר. מניסיונה במהלך חיינו המשותפים ו. ידעה היטב, שאני שרוי במצב רגשי ששלל ממני כל יכולת להתנגד למהלכיה, זאת עקב הדיכאון הכרוני בו אני שרוי והחרדה מפני סיום נישואיי ופירוק התא המשפחתי ומתוך רצוני העז לפייס את ו. ולפתור את המשבר ביחסינו בכל מחיר". 

 

  ובעמוד 9, סעיף 44 לתצהיר האיש:

 

"44.  אינני זוכר במדויק את הליך אישור ההסכם שנערך בפני בית המשפט הנכבד בתאריך 14.9.11, וככל שאישרתי בפני כבוד השופט שחתמתי על ההסכם מרצון והסכמה חופשית, ברצוני להבהיר שחתימתי על ההסכם, כמו גם חתימתי על הצוואה, נעשו בנסיבות שתיארתי לעיל כמי שקפאו שד. 

אני סבור שאם רק עמדו לי הכוח הנפשי והיכולת הרגשית לפרט בפני כבוד השופט, במעמד אישור ההסכם על ידו, את הנסיבות בהן חתמתי על ההסכם, כפי שפורטו לעיל, סביר להניח שכבוד השופט לא היה מאשר את ההסכם ונותן לו תוקף של פסק-דין. 

במילים אחרות, בעת שהופעתי בבית המשפט לצורך אישור ההסכם, פעלתי כעושה דברה של ו. הן בשל מצבי הנפשי והן בשל רצוני לשמור על התא המשפחתי ולשים את עניין הרכוש מאחורי. זאת, בהנחה שו. ואני נמשיך להיות נשואים, למרות כל העליות והמורדות שידענו במהלך הנישואין. 

זאת ועוד, בפרוטוקול הדיון מופיע עו"ד …. כב"כ "המבקשים" בעוד שבפועל הוא ייצג אך ורק את ו., כפי שביקש לתקן את פרוטוקול הדיון בהודעתו מיום 27.09.11. 

אין לי ספק שאילו היה כבוד השופט יודע שאינני מיוצג וכי עו"ד …. מייצג רק את ו., היה כבוד השופט, למזער, מציע לי להיות מיוצג על ידי עו"ד מטעמי. בכלל; ובנסיבותיו החריגות באופן יוצא דופן לחובתי על פי ההסכם, בפרט". 

 

ועוד, מעדותה של האישה בפרוטוקול הדיון מיום 27/1/2016, בעמ' 117:

 

"

ש.  איך הגעתם ל….?

ת.  אחרי שהיתה הסכמה בינינו שצריך לעשות הסכם מסודר בגלל שלנייר שחשבתי שיש תוקף אין תוקף משפטי, אז שאלתי את אח שלי, שידעתי שהוא בענייני גירושין ומשפחה ורכוש ושהוא עצמו עשה הסכם ממון עם נישואיו ולכן חשבתי שיכיר אנשים, אז שאלתי אותו. 

ש.  והוא המליץ?

ת.  הוא אמר לי שיש עו"ד שקוראים לו …. שמתעסק בתחום הזה של הסכמי הממון. 

ש.  מי שפנה פיזית לעו"ד …., היית את?

ת.  כן.

ש.  את גם בעצם סיכמת איתו את שכר הטרחה על הייצוג?

ת.  לא. התקשרתי אליו. קודם כל עדכנתי את ש. לגבי זה שקיבלתי את השם של …. ואז צלצלתי אליו וקבעתי איתו פגישה, פגשתי אותו לבד, ….ואני ואז לא דובר עוד על שכר טרחה. לאחר מכן הלכנו אליו יחד ש. ואני ולמיטב זכרוני, בפגישה ההיא זה היה.

ש.  אני מציג לך פקס שצורף לתצהירך (ת/4 לתצהיר הראשון), את כותבת ל…. שאתם מעבירים לו מסמכים, ב- 01.02.10. זה היה אחרי שנפגשת איתו?

ת.  זה היה אחרי שש. ואני היינו אצלו. 

ש.  כתוב "בהמשך לשיחתנו, אנו מעבירים לך בזאת מסמכים …" כתוב שיחה, לא פגישה. 

ת.  היתה פגישה, גם ש. וגם אני היינו. 

ש.  ובפגישה הזו עו"ד…. עוד לא דיבר על שכ"ט?

ת.  אני חושבת שאז הוא כן דיבר. אני לא זוכרת. 

ש.  יש פקס שנכתב על הפקס הזה, קודם נשלח המסמך הראשון ועל זה יש הערות בכתב יד, נכון?

ת.  כן. 

ש.  כתב היד הוא שלך?

ת.  לא, כתב היד הוא של …. וזה לא פקס. 

ש.  כתוב למעלה "צוואה – 1,500 ₪ פלוס מע"מ.

ת.  זה ….. כל מה שבקטן זה …. וזה נייר ש… כתב בעצמו. 

ש.  מה זה עושה אצלך?

ת.  בפגישה שהיו אצלו או בסוף ההליך הוא נתן לי ניירות וזה היה אחד מהם. זה רישומים שהוא כתב לעצמו, לא משהו שהוא שלח לי. 

ש.  איך זה הגיע אלייך?

ת.  למיטב זכרוני, כשהסתיים ההליך הוא "ניקה שולחן" ושלח לי ניירות. 

ש.  מי סיכם את שכר הטרחה בסך 5,500 דולר + מע"מ להסכם וההוצאות?

ת.  אני הסכמתי עם …, זה מה שהוא דרש. 

ש.  מי שילם את הסכום הזה?

ת.  אני שילמתי. הרי לא היה לי כסף משל עצמי, אז באחת הפגישות שהיינו יחד, אני הייתי אצל ….. רק פעם אחת ולאחר מכן … דרש את התשלום, ש. הוציא את פנקס השיקים, שילם לו ואחרי כן עשיתי העברה של אותו סכום מכסף שקיבלתי מאמי, כדי לקזז. במילים אחרות, אני שילמתי על זה. 

ש.  למה ….. מדגיש כל הזמן שהוא לא היה עו"ד של ש.?

ת.  כי ….., כשבאנו אליו הוא אמר לש. "אני מייצג את אשתך ואתה באת לבד, אז אני מציע שתביא עו"ד". ש. לא רצה, עו"ד ….. אמר פעם שניה, ש. לא רצה ואז היינו שוב אצל …. ו… אמר "אני מזכיר לך, אני מייצג רק את ו. ואתה פה בלי עו"ד וזה לא סימטרי ואז ש. פתח עליו פה והתביישתי. הוא אמר: "תקשיב ותקשיב לי טוב, אני לא צריך עו"ד ואני יודע בדיוק מה צריך להיות בהסכם הזה ואני רוצה שאתה תכתוב את זה, תנסח את זה משפטית, אז אל תגיד לי. אני לא צריך עו"ד, אני יודע יפה מאוד מה אני רוצה, תכתוב את זה ואל תיתן לי עצות" וזה היה בוטה וברוטאלי. 

ש.  במרץ 2011 …. כותב לכם מכתב (נ/5), שם בסעיף 4 הוא כותב שהוא באמת התייחס כל הזמן להצעות החוזרות ונשנות שלו לש. לקחת עו"ד. 

ת.  כן. 

ש.  הוא גם אומר שהיה צריך להתייעץ לגבי הצוואה, הזכויות והסכם הממון. את גם יושבת בחדר בכל ההפצרות הללו. אז קיבלת את הנייר, את חשבת לעצמך למה צריך את כל ההפצרות הללו? 

ת.  …. לא אהב את זה שלי יש עו"ד ולו אין. 

ש.  למה את לא מציעה, ש…. ייצג את שני הצדדים?

ת.  הוא רוצה להביא עו"ד, שיביא עו"ד. למה אני צריכה להביא? 

ש.  גם כתוב פה שנשלחו הרבה טיוטות של ההסכם, האם נכון לומר שההתנהגות של ש., מעבר לאותה התפרצות, היתה התנהגות במובן רב פאסיבית למה שקורה סביבו?

ת.  אני לא חושבת שאפשר לומר את זה, כי הלכתי ל…. לפגישה מקדימה ואמרתי לו שאני רוצה הסכם ממון והוא אמר "או.קי, תבואו שניכם" וכשבאנו שנינו ש. הציג ל…. מה הוא רוצה שיהיה כתוב בהסכם, אז אני דווקא חושבת שזה אקטיבי ולא פאסיבי. 

ש.  צירפת טיוטא אחת של ההסכם הזה (נספח ג' לתצהירך הקודם), איפה ש. מציג את ההערות שלו להסכם הממון?

 

עו"ד שרמן:

זו הטעיה ואני מתנגד. 

 

המשך חקירה

ש.  לבית המשפט: סעיף 4 אומר שנשלחו טיוטות. את מכירה טיוטות בהן ש. העיר הערות?

ת.  את מה שלי היה בנוגע להסכם הזה, אני מסרתי ומודה, אני לא אדם מסודר ולא היה לי שום דבר מתויק, כולל לא את ההסכם. לגבי ש. אני לא יודעת וגם ש. קיבל את הטיוטות למייל שלו, אז אני לא יודעת. 

ש.  לבית המשפט: איך את יודעת?

ת.  לי לא היה מייל. המייל היה רק של ש. ואני קיבלתי את הטיוטות דרך ש..

 

 

77. בבג"צ 6810/97 בן שושן נ' בן שושן, נא(5) 375 (פמ"מ – 24/12/1997), בוטל פסק-הדין שנתן תוקף להסכם וזאת בשל העובדה שהמבקשת לא היתה מיוצגת:

 

"… לפיכך אני מבטל את החלטותיהם של בית-המשפט המחוזי ושל בית-המשפט לענייני משפחה ומורה להחזיר את הדיון לבית-המשפט לענייני משפחה על-מנת שיחזור וידון בפירוק השיתוף בדירת המגורים של בעלי-הדין, לאחר שהמבקשת תהיה מיוצגת על-ידי עורך-דין…..

על-מנת למנוע עיכוב נוסף בהליכים אני מורה שעל המבקשת לדאוג למינוי עורך-דין….".

 

78. יובהר, כי בתי המשפט מכירים בחשיבות הרבה שיש ליתן לייצוגו של בעל דין בהליכים משפטיים בכלל ובהליכים המתנהלים בפני בית המשפט לענייני משפחה בפרט, ואולם אין בפסק-הדין שנסקר כדי להשליך על העניין שבפני, בבחינת אחד לאחד. 

 

79. עובדות פסק-הדין בפרשת בן שושן שונות מנסיבות המקרה שבכאן. בעניין זה, המבקשת אשר היתה בלתי מיוצגת, ביקשה לדחות הדיונים לצורך מינוי עורך דין ורק לאחר שכלל בקשותייה לעניין הדחיות לא הועילו, נאלצה לטעון לעצמה. לא כך הוא בעניין שבפני. מן האיש לא נמנעה האפשרות להיות מיוצג. הוא גם לא הביע בפני בית המשפט רצון לדחות את הדיון לצורך קבלת ייצוג משפטי. אכן התובע לא היה מיוצג בשלב החתימה על ההסכם ואישורו, אך כפי שעולה מן העדויות הדבר הוצע לו והוא ויתר ביודעין, ככל הנראה כי סבר לתומו כי עורך הדין…. מייצג את שני הצדדים.

 

80. עוד כפי שנאמר על ידו, סבר כי לאור אי אכיפתם של ההסכמים הקודמים שנעשו בין הצדדים (בתצורותיהם השונות), מדובר בהסכם "שלום בית", אליו התייחס כהסכם "מגירה" (הסכם לא מחייב?!), לא חשש כי כוונתה של האישה תהיה להפעילו, לא ראה לנכון להיות מיוצג על-ידי עורך דין מטעמו, לא היה חותם על הסכם שכזה מתוך גמירות דעת – מציאות אשר פגשה אותו רק בהליך המשפטי בו פעלה האישה ל"אכיפת ההסכם". באשר לטענה זו, הרי שזו תידון בהרחבה בהקשר לטענת הבטלות מעילה חוזית.

 

81. בית המשפט בעת אישור הסכם פועל על-פי הוראות הדין, הן אלו הקשורות לחוק והן תקנה 258 לתקנות סדר הדין האזרחי. בית המשפט הקריא לצדדים את ההסכם, הבהיר את משמעותו ואף נכח כי חתמו הצדדים מרצונם החופשי תוך שהבינו את משמעותו ותוצאותיו. אין זה מתפקידו של בית המשפט לבחון במהלך מעמד זה האם על מי מהצדדים מופעל לחץ לחתום שלא מרצונו על ההסכם. (ראה: ר"ע 359/85 קוך נ' קוך, לט(3) 421 {פמ"מ – 6/8/1985}).

ודוק, במתחם הדין העדין שבין "פיצוץ ההסכם" על דרך התהייה על כדאיותו לכל צד, לבין הרצון ליתן תוקף להסכמות הצדדים, אין בית המשפט מופקד, אלא על בדיקת היעדר כפייה והבנת תוכן ומשמעות.

 

82. נשאלת השאלה, למה חתם האיש על ההסכם המחייב, אשר מימושו הכספי/ממוני אינו מותיר לו, ככל הנראה ולאור גילו, כל סיכוי כספי שיקומי סביר לעתיד?

 

 

83. תשובה חלקית ניתן לקבל מעדותה של האישה בפרוטוקול הדיון מיום 24/1/2016, בעמ' 97:

 

"

ש.  את החלטת שאת רוצה להפוך את אותה הבטחה היסטורית של כל הרכוש להסכם מחייב?

ת.  באיזשהו שלב דיברתי עם חברה שעברה גירושין והסתבר לי שלפתק הזה אין תוקף משפטי ובו ברגע שגיליתי את זה, שיתפתי את ש.. ש. לכל אורך הדרך נתפס אצלי כשותף והוא אמר שאין בעיה, שנלך ונעשה הסכם מסודר אצל עו"ד, כמו שצריך. אני זו שלא אצה לי הדרך, לא רצתי עד שקרה הסיפור של אורי ג., שהתחלתי להרגיש שיש כאן משהו מאוד פריך. 

ש.  לבית המשפט: בנתונים שיש לך לפי מה שאת מספרת, יש לך איש שהגדרת אותו נרקיסיסט, שלא מסוגל לאהוב וכל כולו מלא באהבת עצמו, הוא נטול חמלה ועכשיו ואת גם אומרת שהוא נטול גבולות, כי הוא מסכן את כל מעמדו ושמו הטוב, בדברים שהם מוזרים ואז את משתפת אותו בזה שהפתק אינו שווה דבר, הוא מבקש שתעשו הסכם ואנחנו מדברים על זה שעושים הסכם עם איש משובש?

ת.  לא. עושים הסכם עם עו"ד ושנינו אנשים ברי דעת וזה מחייב את שנינו. חשבתי שזה איש אגואיסט ולכן צריך הסכם.   

ש.  לבית המשפט: את ידעת בסתרי לבבך שזה הולך לפירוד ?

ת.  לא ידעתי בסתרי לבבי, כי הוא אומר לי שאנחנו כותבים ספר ואנו צריכים הרבה להיפגש, מצד שני המיילים האלה. 

ש.  לבית המשפט: את חושבת שש. נקלע למצב שהיו היחסים מוזרים ופחות ופחות נתונים למצב סביר ולכן החשש שאנו נתפרק והוא לא ידאג לנו הולכת וגדלה? 

ת.  נכון. 

ש.  לבית המשפט: ההסכם הזה הסתכל על מה יישאר לו. ולש. ביום שאחרי? ההסכם נועד להבטיח את ו. והבנות וש. ימציא עצמו מחדש?

ת.  ההסכם הוא פשוט תרגום לשפה המשפטית, של הפתק שש. כתב לי והבטחות שהוא נתן לי.   

ש.  לבית המשפט: אומר ש. שהוא נכנס לאיזה מצב של "טמטמת", היה פתק בשעתו שאמר לו לשוב אל א. והנה לך בטוחה לכל אשר לנו ולימים לקחנו את הפתק ותרגמנו אותו להסכם, נכון?

ת.  כל הסיפור התחיל אחרי א. והפתק שהוא כתב. אנו לא יכולים להתעלם מזה שמדובר בהליך של שנים ועל שרשרת התחייבויות רכושיות של ש., שהתחילה ב- 2005 ונאלצנו לקנות את הדירה ב…. והמשיך לאחר 3 שנים והוסיף ש…. ו…, לעולם לא יהיו לו תביעות בהן והמשיך בהליך מאוד איטי והתנהל בעצלתיים וארוך. והפינאלה שלו היתה אישור ההסכם כפסק-דין לבית המשפט. לש. מעולם לא היתה מחאה ולו הקטנה ביותר על חתימת ההסכם, הוא התרברב כל הזמן- "הכל לו. ולילדות". הפעם הראשונה שהוא התחיל להשתנות והיו לו טענות להסכם, זה כשהוא היה בקשר עם ב…, או ד"ר ב…. כפי שהוא קורא לה. 

ש.  בשנת 2010, כשעלה נושא הסכם הממון, אז אפשר להגיד שהסכם הממון הוא מן שדרוג של אותו פתק הסטורי שש. הבטיח לך?

ת.  הסכם הממון של 2010 זה כבר היה בסוף 2009 הדיבור על הסכם הממון. אם זה היה שדרוג? לא חושבת. זה היה בדיוק הפתק הזה, אבל כיוון שהפתק הזה היה משהו שלא שווה את הנייר שהוא כתוב עליו, אז זה היה משהו בהסכמה משותפת. לכל אורך הדרך היתה הסכמה לעשות משהו שיש לו תוקף משפטי, כי הפתק הזה לא שווה. 

ש.  בפתק הזה שש. הבטיח לך את הרכוש, הוא גם אמר שייתן לך את כל הפנסיות שלו?

ת.  הוא אמר לי שכל מה ששייך לו, שלי וכל מה ששייך לשנינו, החלק שלו ברכוש המשותף הוא שלי. 

ש.  אם כתוצאה מההסכם הזה שנעשה בספטמבר 2011 ואושר, אם הוא ממומש, אז לאור מה שאת אומרת הוא נשאר בלי כלום?

ת.  תשמע, אני יכולה להגיד לך שבסערת הרגשות שהייתי נתונה בה, כל מה שחשבתי עליו זה האם הוא מבטיח להיות נאמן? האם הוא נשבע לי שזה חד פעמי? וזה מה שהיה. עכשיו אני מבינה שש. נשאר בלי כלום, אז לא חשבתי על זה, לא נכנסתי לרזולוציות האלה. 

ש.  בשנה וחצי-שנתיים שתיארת על הסכם הממון שהיו בו טיוטות, שזה היה לא בלחץ זמן ואפילו במן עצלתיים, כל התקופה את בסערת נפש?

ת.  ממש לא. "

 

84. ניתן לראות בברור, מעבר לכך שגם האישה היתה ערה למוזרות בהתנהלותו ובנפשו של האיש, כי האישה היא זו שיזמה את הסכמי הממון, הן אלו שנכתבו בפתקית והן זה שהגיע בסופו של יום לאישור וקבלת תוקף של פסק-דין. ניתן להבין כי אלו נבעו מתוך לחץ על האיש כתוצאה מבגידותיו באישה. כל שרצתה את נאמנותו של בעלה. האיש מתוך רצון וכוונה לרצותה וכפי שטען "למען השקט הנפשי" היה מוכן למלא את כל מבוקשה.

אם תקרא שוב את טענות האישה, תראה גם כי לשיטתה, היה בהסכם הממון רכיב של "נקמה" ו"עונש" על אותן בגידות. 

 

85. וכעולה מעדותה של האישה, לאחר החתימה על ההסכם, בפרוטוקול הדיון מיום 24/1/2016, בעמ' 99-100:

 

"

ש.  אחרי החתימה של הסכם הממון שאושר בספטמבר 2011 בבית המשפט, האם היה שינוי בהתנהגותו של ש.?

ת.  כל התקופה של החתימה, עם הפגישות אצל …. וההגעה לבית המשפט, מבחינתי זו אחת מהתקופות המרגשות, במובן זה שהרגשתי שלש. אכפת ממני, שהוא אוהב אותי ורוצה להיות איתי והרגשתי שההסכם הזה הוא מן ברית שכרתנו, אולי חזק יותר לאחר החופה ואולי עם הרוח הזו היו החודשים שלאחר חתימת ההסכם. גם לפני חתימת ההסכם היתה תקופה טובה. 

ש.  הברית נבעה מכך שקיבלת רכוש במקום רגשות?

ת.  הברית נבעה מכך שש. מראה לי בכל דרך שיש, שהוא רוצה אותי ולא רוצה לפרק את המשפחה, מעתה ועד עולם. 

ש.  אותה התקרבות נובעת אצלך, לא בגלל שש. נהיה פתאום נחמד יותר, מקשיב יותר, יותר בקשר עם הבנות, אלא כי הוא נתן לך את כל הרכוש, זה נכון?

ת.  להגיד "אכפת לי ממך, אני רוצה אותך ולא רוצה שנתגרש, אבל אם חלילה אני בוגד, אני לא שומט אותך, אלא אני לוקח אחריות על העתיד הכלכלי שלך ושל הילדות" והתרגשתי מזה. 

ש.  כאשתו של ש., דאגת גם מה יהיה איתו?

ת.  כן. 

ש.  בגלל זה היום את מעקלת לו את הפנסיה וכל מה שהוא קיבל ואומרת שכל החסכונות שלו והרכוש שלו משך 40 שנה שייכים לך?

ת.  מה שאתה רואה אותי היום פה, אין לזה שום קשר למה שהייתי בתוך הנישואין. לא נשכח שש. הכריז עלי מלחמה ואותנו לימדו במלחמה כמו כמלחמה. אני מרגישה כמו לביאה, שמגנה על הבנות שלי ועלי, כי הבן אדם השקרן הזה הונה אותי, בלי שום נקיפות מצפון. 

ש.  לבית המשפט: במה הוא הונה אותך?

ת.  בזה שהוא הבטיח לי שאני היחידה בחייו, הוא לא יפזול, הוא לא יבגוד, יהיה נאמן. 

ש.  לבית המשפט: אבל ידעת מי הוא. 

ת.  נכון, אבל הוא הבטיח לי שזה חד פעמי והאמנתי."

 

ובפרוטוקול הדיון מיום 27.01.2016 בעמוד 115:

 

"

ש.  לבית המשפט: אתם מגיעים ל…. לעשות את הסכם הממון, על רקע מה?

ת.  הסכם הממון קשור ישירות לא.. 

ש.  לבית המשפט: זאת אומרת, צריך לעשות הסכם ממון, הולכים ל…. שאומר שצריך לעשות גם צוואה. 

ת.  כן. 

ש.  לבית המשפט: זאת אומרת, גם הצוואה נחתמת על רקע פרשת א.?

ת.  הוא אומר שהסכם ממון צריך להיות מגובה בצוואה ולא לבד וקיבלתי את זה. בלי קשר ל…., עוד לפני שדיברנו על הסכם ממון, דיברנו על כך שצריך צוואה, מהסיבות הללו. 

ש.  לבית המשפט: אנו לא מסתכלים על מכלול שאומר שזו הטענה המרכזית שלהם – "אתה מקבל כלום, אני אנצל את המצב של א. ואתפצה על עוגמת הנפש הרבה שנגרמה לי, על דרך זו שכל ששלך שלך ונכון שהסברת שש. קיבל את יכולת ההשתכרות המדהימה שלו, אבל עברו כמה דקות ואת מסבירה שש. מבוגר כך שצריך צוואה. האם את הצוואה ניתן לראות על אותו רקע של הסכם הממון שנחתם אצל …. וכשאמרת לא, האם את רוצה לתקן את תשובתך? 

ת.  (מגמגמת) בניגוד למה שאתה אומר בקשר לא., הרי אם היתי רוצה, הייתי יכולה ישר אחרי א. לקחת מה שמגיע לי. 

ש.  זה נכון שהלכתם לר., אחרי עניין ג.?

ת.  כן".

 

86. על בסיס מצבו הנפשי הזה, יש לבחון את שאר טענותיו של האיש, אל מול אלו של האישה, אלה המזכות אותו לגרסתו בביטול ההסכם.

 

87. למעשה טוען האיש לביטולו של ההסכם בשל שלוש עילות מרכזיות:

 

  א.  "עושק" – לפי סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973(להלן: "חוק החוזים"). 

 

  ב.  "הטעייה" – לפי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי).

 

  ג.  "העדר תום-לב" מצד האישה, הן לפני כריתת ההסכם והן לאחריו – לפי סעיפים

12 ו – 39 לחוק החוזים (חלק כללי).

 

88. להלן אבחן, אפוא, האם עומדת לאיש עילה לביטול ההסכם מטעמים של "עושק", "הטעייה", העדר תום – לב או כל עילת ביטול אחרת שהורתה במצוקתו הנטענת של האיש בעת כריתת ההסכם .

 

טענת העושק

89. סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע:

 

"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת 

המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים 

במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".

 

90. בבסיסה של עילת העושק קיימים שלושה יסודות מצטברים, שבהתקיימם יחדיו, רשאי צד לחוזה לבטלו, ואלו הם:

 

  א.  מצבו הירוד של הנעשק, דהיינו, מצוקתו, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיונו במועד כריתת החוזה.

 

  ב.  התנהגות העושק – ניצול מצבו של הנעשק על ידי העושק על מנת לגרום לו להתקשר בחוזה, דהיינו קשר סיבתי בין התנהגות העושק להתקשרותו של הנעשק בהסכם.

 

  ג.  היותו של ההסכם בלתי סביר וחורג מן המקובל. 

  (ראה: ע"א 4839/92 גנז נ' כץ, מח(4) 749 {פמ"מ – 28/9/1994}).

 

91. יסודותיה של עילת העושק אינם רק יסודות מצטברים, הם גם שלובים זה בזה כ"כלים שלובים". (ראה: ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, לו(1) 762 {פמ"מ – 3/9/1981}). קיימת תלות הדדית ביניהם וככל שקיומו של אחד מהם יוכח בעוצמה רבה יותר, יקטן הצורך בהוכחת היסודות האחרים (ראה: ע"א 3156/98 בן ישי נ' ויינגרטן, נה (1) 939 {פמ"מ – 30/12/1999)). עם זאת, ברור שנדרש קיומם של כל אחד מהתנאים הללו בעוצמה רבה לשם הוכחת העילה. וכך נפסק:

 

"אין כדי להמעיט מן הדרישה כי כל אחד מן היסודות האלה יתקיים במלוא תוקפו. קיומן של מצוקה קשה של המתקשר או "חולשה" חמורה אחרת שלו אינן גורעות מן הצורך להצביע על קיומם של תנאים "הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל". תנאים חמורים במיוחד אינם מייתרים את הצורך בקיומם של מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון, כשהם כבדי משקל, ואינם פוטרים את הטוען לעושק להוכיח את מודעותו של הצד האחר לחולשותיו או למצוקתו. מקום שבו אחד מיסודותיה של העילה מוצא לו ביטוי חמור במיוחד, מוקל לעתים הנטל הראייתי הרובץ על המבקש להוכיח את קיומם של היסודות האחרים, אך בכך אין כדי להמעיט מן הדרישה כי גם היסודות האחרים יתקיימו במלואם" כי מצוקת המתקשר תהא מצוקה חמורה, וכי תתקיים מודעות מלאה לה אצל המתקשר האחר. "עילת העושק מביאה לתוצאה קיצונית, באשר היא מאפשרת לצד לחוזה שאינו חסר דעה או פסול-דין, שחתם על חוזה מרצון, לבטל את החוזה, בשל כך שדעתו לא הייתה מיושבת עליו לחלוטין" (הנשיא שמגר בע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב – הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ [2], בעמ' 541). לפיכך "הצטברות יסודותיה של עילת העושק חשובה וחיונית היא" (שלו בספרה הנ"ל [23], בעמ' 253), ואין לגרוע מן המשקל הנדרש לגבי כל אחד מהם". 

(וראה: עניין בן ישי, לעיל).

 

92. על פי הפסיקה, על האיש להוכיח כי מצבו הנפשי היה קשה באופן אשר הסיט או שיבש את שיקול דעתו סטייה של ממש, קרי "מצב של חומרה ושקיעה ולא אך קושי ארעי או חולף". וכך נקבע על-ידי כב' השופט ג'ובראן בע"א 9207/04 יוסף כמיסה נ' גרטלר (פמ"מ – 14/8/2008) לאמור: 

 

"יש לציין, כי המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית של המתקשר, כמו גם חוסר ניסיונו, חייבים להיות כבדי משקל "ועל בית המשפט להשתכנע שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון" (ראו דברי השופט י' טירקל בע"א 403/80 סאסי ואח' נ' קיקאון, פ"ד לו (1) 762) "מצוקה משמע מצב של חומרה ושקיעה ולא אך קושי ארעי או חולף" (ראו דברי המשנה לנשיא (כתוארו אז) מ' אלון בע"א 719/78 איליט בע"מ נ' אלקו בע"מ, פ"ד לב (4) 673 בעמ' 685). אין די בעובדה, שהמתקשר נתון ללחץ חברתי-משפחתי וללחץ אישי-פנימי, המעמידים אותו במצב רגשי ונפשי לא קל (ראו דברי השופט י' קדמי בע"א 4839/92 גנז נ' כץ, פ"ד (4) 749, בעמ' 756)".

 

93. שלושה הם יסודות העושק-כשהם מצטברים. בענייננו יעלו מספר שאלות ובהן: 

מצבו של הנעשק (האיש) – כפי שעלה מחוות דעתו של דר' פ., הסכם הממון גובש זמן ממושך, ולא ברור מדוע לא גילה התעניינות ולא היה מעוניין בייצוג משפטי ועוד לא ברור מדוע אישר את ההסכם במעמד הדיון. 

בחוות דעתו של דר' פ. מיום 8/3/2015 בעמ' 7 מציין הוא: 

"בהקשר זה ניתן לקבוע שהוא לא היה שרוי, אז, במצב פסיכוטי או דיסוציאטיבי". 

ואולם, העדר מצב פסיכוטי, אין בו לקבוע כי לא הורם הנטל המוטל על האיש, שהרי שיבוש של שיקול הדעת אינו חייב להגיע לפסיכוזה. 

 

94. עם זאת, מוסיף דר' פ. כי ויתורו של האיש על הרכוש כפי שפורט בהסכם הממון, אכן חריג. כפי שנלמד מחוות הדעת, מצבו של האיש, עת חתם על ההסכם הוגדר ככשיר מבחינת מצבו הנפשי, אך לא ניתן ללמוד על מניעיו באשר לחתימה. להשלמת התמונה, וחלילה איני מתעלם מחוות דעתו המקצועית של דר' פ., מתגלה בפני תמונה עקבית באשר לכלל ה"הסכמים" (בצורה כזו או אחרת), עליהם חתם האיש. בכולם מוותר הוא על כל רכושו ורק על-מנת שיוכל ל"זכות" במונחים אותם הגדיר כ"שלום בית", שקט נפשי וכו'. למעשה, לזרוק הלאה אל העתיד את הבעיה ממנו. 

(ונזכיר כי בית-המשפט אמנם אינו סוטה מחוות-דעת מומחה שהוא עצמו מינה בלא נימוק של

ממש, אך גם אין הוא "חותמת גומי" לחוות-דעת המומחה (וראה: דנ"א 6211/13 היועץ המשפטי

לממשלה נ' פלונית {פמ"מ – 23/12/2013}). 

 

מעדות האיש לפרוטוקול הדיון מיום 17.06.2015, בעמוד 25:

 

"

ש.  לבית המשפט: כל חתימה שלך אל מול ו. לא שווה את קליפת השום, אם כך. אתה מתכוון לומר שכל מה שקשור בגב' ו., חתימתך היא כזב מלכתחילה? 

האם אני צריך להבין שכל מה שעשית, שווה כקליפת השום, אתה יכול להתחייב כהנה וכהנה, ובגלל שאתה מוגבל רגשית, אז ההתחייבות לא שווה?

ת.  הבנתי כל מילה וקראתי כל מילה, אבל זה עבר לי כמו מיסוך. מבחן התוצאה היה שלא הייתי ער לתוצאות של הדבר הזה. 

ש.  לבית המשפט: מה שאתה אומר בעצם, זה שאתה יכול לחתום על כל דבר כלפי ו. שבעולם, איש לא יכבד את חתימתך והיא לא שווה דבר, נכון?

ת.  לא. במקרה הזה, זה עבר לי מתחת לחלק הרגשי, כמו לאורך כל הדרך. כל דבר של. היתה בעיה איתי, זה תורגם לבקשה של נטילת רכוש. זו היתה שיטה שנוצלה עד תום. לא היה לי את הכוח לעמוד בפני הדבר הזה. 

ש.  לבית המשפט: אתה קוטע את בית-המשפט שוב ושוב וזה מלמד דבר מה. נאמר שו. אוהבת רכוש ידועה, אבל אתה חותם בשנת 2005 או בשנת 2011 על מסמכים שאומר "חתימתי אינה שווה דבר"?

ת.  (שתיקה) לא היה לי ואין לי את היכולת הנפשית להתנגד לה". 

 

 

ומתצהירו של האיש מיום 10/5/2015, סעיפים 16, 29, 31, 34, 37, 41-42, 46, 51:

 

"

16. חרף היותו דחוי, מושפל ומבוזה על ידי ו. ובהיעדר כל יכולת להתמודד עם אפשרות של פירוד ופרוק התא המשפחתי, מצאתי עצמי נרמס ונכנע לכל גחמותיה של ו. ועשיתי הכול כדי לרצותה ולזכות ב"מחילתה". בדיעבד הסתבר לי שו. ניצלה את מצוקתי הנפשית ניצול מחפיר תוך שהיא עושה שימוש במצבי הנפשי, תלותי בה וחרדת הנטישה אשר ליוותה אותי מאז מלחמת ששת הימים. 

 

מדי פעם הציבה ו. בפניי, כתנאי להמשך הנישואין, דרישות שונות הנוגעות לעניינים הרכושיים שבינינו, תוך שהיא נוקטת במניפולציות רגשיות כלפי, הכול כדי להשיג את דרישותיה. 

 

29. עוד אציין, כי למרות שהייתי זכאי להירשם כבעל מחצית הזכויות בבית, ו. ניצלה את תמימותי, את חולשתי הרגשית ואת האמון הרב שרכשתי לה ופעלה לרישום הבית על שמה בלבד. 

הרציונאל שו. נתנה לרישום הזכויות בבית על שמה בלבד, היה שהיא חוששת שלאחר מותי, בהיותי מבוגר ממנה בשלושה עשרה שנים, יתבע בני מנישואיי הראשונים, יש מ., חלק מהבית והדבר יגרום לה ולבנות סיבוכים לא רצויים. 

בדיעבד הסתבר לי כי באותה עת לא ייחסתי לכך כל חשיבות הן בשל מצבי הנפשי והן בשל רצוני לרצות את ו. בכל דרך אפשרית במטרה לשמר את הנישואין, שכן לא העליתי בדעתי כל אפשרות לכך שנישואינו יגיעו לקיצם. 

 

31. אציין, שבדיעבד נתחוור לי, כי לו. ולאחיה, מר י. ל., מעולם לא הייתה כוונה לקיים את הבטחתם לסלק את יתרת הלוואת המשכנתא מרכוש השייך לו.. להערכתי, מלכתחילה ו. התכוונה להמתין לשעת כושר ולגרום לכך שאשא באופן בלעדי בתשלום הלוואת המשכנתא, זאת בדרך של עריכת הסכם ממון בינינו במסגרתו ייקבע, כי הן הדירה ב…. והן הבית יהיו שייכים לה בלבד, תוך שאני אשא, לבדי, בתשלום מלוא החזרי המשכנתא עד לסילוקה! 

אין צריך לומר כי בראייה רטרוספקטיבית מדובר מבחינתי באבסורד ממש, אשר מצבי הנפשי כסובל מהלם קרב, מחד גיסא, ורצוני לשמור על התא המשפחתי, מאידך גיסא, הם הם שהביאו אותי לפעול כפי שפעלתי תוך ויתור מוחלט על כל זכויותיי הרכושיות לטובתה של ו.. 

בהקשר אחרון זה אני מפנה לדברים שכתב ד"ר פ. בחוות דעת תוך שהוא מצטט את דבריה של ו. לאמור:

"לדבריה של אשתו ו., בתקופת הנישואין, קיים מערכות יחסים שמחוץ לנישואים. משגילתה את הדבר, "הרומן" ואמרה לו על כך, טען, כדבריה, שאין לו בעיה לוותר על הרכוש לטובתה, וזאת רק בכדי לא לפרק את הנישואין. בכדי לשכנע באמיתות כוונתו הוציא, כדבריה, דף נייר, עליו כתב בכתב ידו (ב-2005 או 2006) שמוותר על הכל לטובתה, ומסר את הפתק לידה". 

עוד התברר לי בדיעבד, כי לאחר רכישת הבית, החלה ו. לרקום את השלב הסופי בתוכניתה להיפטר ממני, תוך נישולי מכל רכושי ולשעבד אותי לחובות שלא אוכל לעמוד בהם. ככל הנראה הובהר לו., שעליה לגרום לי לחתום על הסכם ממון חדש במסגרתו אוותר על כל רכושי לטובתה. לשם כך, לא בחלה ו. מלטפול עלי רומנים חדשים, כפי שיפורט להלן. 

בהקשר לאמור בסעיף 31 לעיל יובהר כי כחודשים לאחר נישואינו, בתאריך 18.8.1995 נחתם בין ו. וביני הסכם ממון אשר הסדיר את יחסי הממון שבינינו ואשר קיבל תוקף של פסק-דין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בתאריך 21.8.1995. 

*** מצ"ב לתצהירי, כחלק בלתי נפרד הימנו, הסכם הממון המקורי ואישרו בבית המשפט מסומנים נספח 3. 

לחתימת הסכם הממון המקורי משנת 1995, היה היגיון וטעם שכן היו לי אלה נישואים שניים ולו. היה רכוש משל עצמה וההסכם נועד להבטיח זכויותינו הן בנוגע לרכוש, הן בנוגע לכספים והן בנוגע למזונות. 

עיון בהסכם זה מלמד שמדובר בהסכם מאוזן וסביר ולטענתי, פרט לרצונה של ו. להשתלט על כל רכושי וכספיי ורצונה לנשל אותי מהם, לא היה צורך ליזום את עריכתו של ההסכם נשוא התביעה וממילא לא היה צורך לחתום עליו ולאשרו כהסכם ממון חדש המבטל את הסכם הממון המקורי. 

 

34. להחרפת הסכסוך ו. אף תקפה אותי, שרטה את פניי בחומרה רבה תוך כדי הצדקת האלימות כהתקף קנאה על יחסיי עם שותפי למחקר. על מנת לזכות ב"מחילתה" של ו. על "הפשע" שלא התרחש מעולם ולהביא לאיחוי הקרע המלאכותי והמדומה שיצרה ו. ממניעה היא, ולמען שיקום היחסים עימה, נדרשתי לחתום, זאת כתנאי להמשך הנישואין, על הסכם ממון שלביטולו אני עותר עתה. 

  

37. בנסיבות העניין לא העליתי על דעתי שעליי להיות מיוצג ע"י עו"ד שכן ממילא לא הייתי במצב נפשי להתנגד לתכתיבה של ו., מה גם שבאותה עת סברתי שחתמתי על ההסכם, לפי דרישותיה של ו., תשקם את נישואינו וההסכם נועד לשרת מטרה זו. 

 

41. הנה כי כן, ו. בחרה עו"ד אשר ינסח בעבורה הסכם. הכתיבה, ביחד עם אחיה מר י. ל., את הוראותיו בחילופי טיוטות, שתוכנן נודע לי רק בדיעבד, מבלי שהייתי מעורב בהליך זה, מתוך הנחה וידיעה שאסכים לכל דבר. מניסיונה במהלך חיינו המשותפים ו. ידעה היטב, שאני שרוי במצב רגשי ששלל ממני כל יכולת להתנגד למהלכיה, זאת עקב הדיכאון הכרוני בו אני שרוי שנים והחרדה מפני סיום נישואיי ופירוק התא המשפחתי ומתוך רצוני העז לפייס את ו. ולפתור את המשבר ביחסינו בכל מחיר. 

 

42. במצב דברים זה ולמען שלום בית, חתמתי על הסכם מקפח. המנשל אותי מכל רכושי, אשר נצבר על ידי משך ארבעים שנות עבודתי כמרצה באוניברסיטה, כמו גם מעיקר הכנסותיי, ומותיר אותי, עם חובות שאין ביכולתי לפרוע, הכול כפי שיפורט להלן. 

 

46. כמסתבר בדיעבד החתימות שחתמתי, הן על הצוואה בתאריך 22.4.2010 והן על ההסכם בתאריך 14.9.2011 נבעו ממצבי הנפשי, שהנו כאמור תולדה של הפוסט טראומה שליוותה את חיי מאז מלחמת ששת הימים. הטריגר שהפעיל והעצים את חולשותיי אלו היה המשבר המלאכותי שיצרה ו. ביחסינו והאיום המפורש מצידה, אשר ריחף מעלי, שאם לא אכנע לתנאיה לא תהיה המשכיות לתא המשפחתי שלנו. 

מצאתי עצמי במצב נפשי ורגשי שמנע ממני להתנגד לתכתיבים שהופנו כלפי על-ידי ו., זאת לנוכח ביטולו המוחלט של הרצון העצמי שלי לטובת רצונותיה של ו. ותוך היעדר כל שיקול דעת הולם ויכולת שיפוט רגשי של משמעות חתימותיי, הן על הצוואה והן על ההסכם.

 

51. בהתייחס לעילת ההטעיה, כפי שפורט לעיל, ההסכם נחתם על ידי בהסתמך על כך שבעצם היענותי לדרישותיה של ו., קיצוניות ומנשלות ככל שהיו, נעשה על יסוד מצג שווא מפורש וברור מצדה של ו. שהדבר יביא לשלום בית, לשיקום מערכת היחסים שבינינו ולשימור התא המשפחתי.

ו. ניצלה עד תום רצוני לשלום בית, לשיקום מערכת היחסים שבינינו ולשימור התא המשפחתי, תוך שבדיעבד הסתבר לי שכוונתה מלכתחילה הייתה להכשיר את הקרקע להיפרד ממני, לאחר שכל רכושי יוותר בידה.

עובדה היא שלאחר חתימתי על הצוואה וההסכם, חלה התדרדרות נוספת במערכת היחסים שביהיהו, זאת בעטיה של ו. שסירבה לכל מגע איתי ודחתה אותי מעל פניה, כל ניסיונותיי לשקם את היחסים בינינו – עלו בתוהו. אם לא היתה כל כוונה אמיתית מצד ו. להשכין שלום בית ולשקם את מערכת היחסים בינינו, הרי שהיא הציגה בפניי, קודם לחתימתי על ההסכם, מצג שווא ובמקרה כזה, לפי עצה משפטית שקיבלתי, חתימתי על ההסכם נעשתה תוך הטעייה ולכן ניתן לבטלו".

 

95. "חרדת הנטישה" אצל האיש והחתירה לשלום בית בכל מחיר, וכן הפחד מ"כתם" שישחיר את 

שמו כמו גם יפגע במעמדו ויכתירו למעשה כ"סוטה מין מפורסם", כל אלו גרמו לאיש לשלם מחיר כבד בעבור אלו על-ידי הסכמתו לכל רצונותיה או שמא אומר, דרישותיה של האישה, והחריגות עולה גם מחוות הדעת של הדר' פ….

אכן, מחוות הדעת המקצועית הרפואית עולה כי התנהגות האיש אינה עולה בקנה אחד עם כזו הגורמת לקבל החלטות או לעשות מעשים במצב של חוסר הפנמה מוחלט של המציאות. אך כלל הלחצים המוזכרים שנגרמו לו, כמו גם אולי הרקע המשפחתי עוד מילדותו, מצביעים על חרדת נטישה, עד כדי אי יכולת להתמודד עם המציאות שהייתה קודם לחתימתו על ההסכם. פרידה בפועל מהאישה והבנה סובייקטיבית שלו כי הסכם שכזה מבטיח לו שקט במערכת יחסיו המשפחתיים, או למצער כי מדובר בהסכם "מגירה", וכמו הקודמים, גם זה "ישאר במקומו". לטעמי, כל אלו במצטבר, עונים ליסוד הראשון הוא חולשתו הרגשית-שכלית של האיש.

 

96. ודוק, טענות הבגידה של האישה לא הסתפקו רק בטענת יחסים עם אחרת או אחרות. לשיטתה, ניהל האיש מערכת חיזור או יחסים מיניים גם עם גבר מעולמו המקצועי (וראה בכתב טענותיה).

כעת, תוכל לומר כי "בטחוניסט" שפרנסתו גם על חשאיותו ויכולתו שלא להיות נתון לסחיטה, מצא עצמו לעת זקנה כמי שעתיד לא רק להפוך ללעג ולקלס באקדמיה, אלא כמי שיכול גם יכול ומטה לחמו בסכנה. 

כאן אין מדובר בניצול חולשת הנעשק, אלא בהעצמה של מצבו הרגשי כדי אפשרות (בהינתן שאר

דברי לעיל), לשיבוש יכולת שיקול הדעת, ואם לא כך, אזי לפגיעה קשה בגמירות הדעת כנדרש

בדין, להינתן פרי רצון חופשי ולא סחיטה מפורשת או מרומזת. 

 

97. היסוד השני – התנהגותו של העושק (האישה) וניצול חולשתו של הנעשק (האיש) לטובת העושק. כעולה מהראיות, האישה הייתה מודעת לחולשתו של האיש, החשש לשמו הטוב, חששו כי תנטוש אותו ותרצה לפרק את מערכת הנישואין, והיא אכן ניצלה זאת. ראיה לכך היא, ההסכמים השונים ש"נחתמו", לאורך שנות נישואיהם (מלבד זה האחרון שקיבל תוקף של פסק-דין), בסמוך למשבר כזה או אחר ביניהם, תוך שהיא מציגה מצג לאיש, להיותו של ההסכם "הסכם מגירה", כמו אלו הקודמים שלא מומשו.

 

98. לא אתעלם מטענתה של האישה כי כל שרצתה בהסכמים אלו היה להבטיח את נאמנותו של האיש אליה, ואולי אסבור כי בעת ההיא מחשבותיה לא "דהרו" אל עבר הגירושין כדבריו של האיש. אך בטיעונים אלה מחזקת האישה את טענות האיש, ולפיהן ראה הוא בהסכם "הסכם מגירה" או הסכם שאת יציאתו אל הפועל לא שקל. 

 

  וכעולה מעדותה של האישה לפרוטוקול הדיון מיום 17/7/2016, בעמ' 139:

 

"

עו"ד שמואלי: נכון הוא שאת יודעת ומודעת לכך שש. מ. מטופל על ידי פסיכיאטרים משנת 1998, שזה 3 שנים בערך אחרי שהתחתנתם?

ת:  אני לא זוכרת להגיד לך שמ-98 אבל הוא הלך לפסיכיאטר כי היה לו דכדוך. 

ש:  נכון שבשנים 1998 עד 2001, אני אולי יעזור לך להזכר, הוא היה נפגש עם פסיכיאטר בשם ד"ר קורץ?

ת:  קוץ. אני לא זוכרת את השנים אבל הוא פגש אותו, כן. 

ש:  הבנתי. נכון שאחר כך הוא נפגש עם פסיכיאטר אחר בשם גרודלינקר?

ת:  נכון. 

ש:  זה היה בסביבות 2001 ואילך, כמה שנים טובות. 

ת:  כן, נכון. 

ש:  נכון שגם את בעצמך באת ופגשת את הפסיכיאטר הזה, היתה לך גם פגישה או פגישות עם הפסיכיאטר הזה?

ת:  פגישה אם אינני טועה אחת, נדמה לי אבל זה היה נורא מזמן. 

ש:  נורא מזמן. את זוכרת את תוכן הפגישה הזאת?

ת:  אני לא זוכרת יותר מידי, אני זוכרת שהייתי בדיכאון וש. המליץ לי על הפסיכיאטר, וכן אני הלכתי והוא אמר לי בואי נתחיל לשוחח או משהו כזה, ואני אמרתי לו שהסיבה שבאתי כי זה אני רוצה טיפול תרופתי שיעזור לי. 

ש:  הבנתי. על ש. לא דיברתם בפגישה או שכן דיברתם, על ש.?

ת:  על ש.?

ש:  כן. הוא אמר לך משהו על ש.?

ת:  אני זוכרת שדיברתי על דכאון שלי. 

ש:  שלך. זה נכון שבשלב יותר מאוחר בסביבות שנת 2013 התקשרת לפסיכיאטר הזה והבעת בפניו דאגה שאולי לש. במצבו באותו זמן, ישים קץ לחייו?

ת:  לא ישים קץ לחייו, אבל צילצלתי ואמרתי לו שאני מודאגת מהמצב של ש., ושאני רוצה לשתף אותו. 

ש:  מה בהתנהגות שלו הדאיג אותך?

ת:  כבר לא זוכרת לומר לך, אבל אני חושבת אמירות שלו, אמירות מן פטליסטיות כאלה או שכאילו אבד טעם לחיים או אולי משהו כזה, אני לא זוכרת במפורש, אבל משהו שראיתי בו החמרה כי הדכאון שלו לא היה דכאון עמוק, הוא היה כמו רבים וטובים, אבל זו פעם ראשונה שהרגשתי שהוא במצוקה."

 

99. כנובע מתוך עדותה של האישה, גם מתיאורה את התנהגות האיש, ברור שהיתה היא ערה למצוקתו של האיש וזאת קודם לחתימתו על ההסכם, בכך שניצלה מצוקתו זו, ובכך שהובילה אותו לחתימתו על ההסכם מבלי שהיה שותף "אמיתי" להכנתו, ובנתנה לו התחושה כי זהו הסכם חסר שימוש והדומה לקודמיו. מדובר בהסכם ממון ולא בהסכם "שלום בית" לחילופין גט. בכך, יש כדי לקבוע כי התקיים גם היסוד השני. 

למעשה, "משיכתו" של האיש את זמן החתימה כמו גם את זמן הגשת התובענה בכאן, מלמדים

גם מלמדים על מעין הימנעות (האופיינית, כמו דכדוך) מלעסוק בנושא כדי הדחקתו ואי עיסוק

אמיתי בו. 

יש לשים לב כי תופעת הדכדוך והפניה לפסיכיאטר לא נעשו על רקע המשבר, ותנאי ההסכם

הגרועים במיוחד, מלמדים גם הם על חוסר שיקול דעת אמיתי. לדעתי שימשה הידיעה אודות 

קשייו הרגשיים של האיש אצל האישה כ"כלי עבודה" בחתירה להשגת ההסכם.

 

100. היסוד השלישי – תנאי ההסכם גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל בבסיס, היכולת להתערב עד כדי ביטול חוזה בשל התקיימותם של יסודות סעיף 18 לחוק החוזים. עילת הביטול מניחה כי הצדדים חתמו על ההסכם תוך ידיעת הנסיבות, אולם החוק מוצא לנכון להתערב מטעמים של מוסר וצדק חברתי. (ראה: ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב, מ(4) 533 {פמ"מ – 7/12/1986}, וכן ע"א 5490/92 פגס נ' פגס {פמ"מ – 29/12/94}).

 

101. המבחן הוא אובייקטיבי – חיצוני, ומחייב בירור הוא בשתי שאלות: "מהו המקובל ומהי מידה בלתי סבירה". אמת המידה בהשוואה תהייה "למקובל", או לתנאים הוגנים. (פרופ' גבריאלה שלו "דיני חוזים – החלק הכללי", לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, תשס"ה – 2005, בעמ' 347-350).

 

102. בבואנו לבדוק, אם במקרה דנן מתקיימים תנאיו של סעיף 18 לחוק החוזים, ראוי לבדוק תחילה אם אמנם תנאי החוזה שאנו דנים בו הם גרועים במידה בלתי סבירה ביחס למקובל מהבחינה האובייקטיבית. כדאי לבדוק שאלה זו ראשונה, לא רק משום שתשובה שלילית לשאלה זו תייתר את המשך הבדיקה בקשר לתנאים האחרים, אלא גם מפני שלתשובה חיובית לשאלה זו יש השלכה לגבי התנאים האחרים. לעתים, ניתן ללמוד מתוכנו הלא-מאוזן של החוזה על קיום עושק.

 

103. המחוקק קבע קריטריון אובייקטיבי לבחינת השאלה, אם תנאי החוזה גרועים במידה בלתי-סבירה. נאמר שם: "בלתי סבירה מן המקובל". במקרה של חוזה מסחרי, סטנדרטי, שנעשים רבים כמותו במהלך הרגיל של חיי העסקים, אין קושי להשוות את החוזה לחוזים אחרים בנושאים דומים. נשאלת השאלה, אם ניתן ליישם סעיף זה, גם כאשר אין אפשרות לקבוע מהו חוזה מקובל בנסיבות העניין.

 

104. תנאי החוזה גרועים מן המקובל במידה בלתי-סבירה. לצורך המושג "מקובל" אני מוכן לתאר לעצמי אותו "תנאי דמיוני" שהזכיר הנשיא שמגר: 

 

"… בית המשפט חייב במקרים לא מעטים לקבוע מעין תנאי דמיוני שישמש בגדר אמת מידה תיאורטית לצורך השוואה עם התנאי שנכלל בחוזה, כאשר מלאכת הגיבוש של התנאי התיאורטי האמור מעוגנת במידה רבה בהערכה של בית המשפט מהו בדרך כלל הוגן וצודק במערכת יחסים כדוגמת זו שבין הצדדים הקונקרטיים שלפניו; יתכן מאד ואף ינקוט לצורך זה גישה המעוגנת בתפיסות הכלליות של בית משפט זה בקשר לצודק ולהוגן".

(וראה: ע"א 719/78 איליט נ' אלקו, לד(4) 673 {פמ"מ – 14/7/1980}).

 

105. כבר ציינתי עוד בתחילת דבריי את מצוקתו של האיש, ואת העובדה שחתימתו על ההסכם באה כתוצאה ממצוקה זו. כמו כן ציינתי, כי האישה היתה מודעת למצוקה והשתמשה בה (ואין זה משנה אם הניצול מוסרי הוא אם לאו), כדי לגרום לאיש לחתום על ההסכם.

 

106. בעניין שבפני, בעיבוד הראיות כפי שהוצגו אל מול בחינת תנאיו של ההסכם, ניתן לקבוע כי תנאיו של ההסכם אינם סבירים לחלוטין מבחינתו של האיש, ואזי גם כאן תשאל השאלה מדוע חתם הוא על ההסכם החד-צדדי המעביר לאישה את רוב רכוש הצדדים, מכיל תנאים גרועים מן המקובל באופן בלתי סביר, ואף הצהיר את שהצהיר במעמד אישור ההסכם בפני בית המשפט?

 

107. התשובה נטמעת הן בחוות דעתו של דר' פ., הן בעדותו של האיש ואף בעדותה 

של האישה. חרדת הנטישה, רקע חייו, הדאגה לשמו הטוב והבנתו הסובייקטיבית כי מדובר בעוד הסכם שלא ימומש ככזה הדומה לקודמיו (והיו לו את ניסיונותיו בעבר להאמין בכך), וכל אלו תוך הצגת מצג מטעמה של האישה – את שביקשה ודרשה בבוקרו של יום – ביצע התובע בערבו, לרבות חתימה על ההסכם.

וראה: תמ"ש (ת"א) 203797/95 ק.י. נ' ק.א. {פמ"מ – 6/11/2007}).

 

 

108. מה היא אותה סבירות או אי סבירות בתנאי ההסכם אותם יש לבחון לצורך בחינת היסוד השלישי בטענת העושק? מדובר בהסכם ממון בו לכאורה מדובר בעריכת איזון בנכסי וזכויות הצדדים. כאמור מתוך שמיעת הראיות, לרבות העדויות, הרי שניתן לקבוע כי ההסכם הינו חד צדדי , לטובת האישה, ולמעשה אין בו איזונים כלל וכלל. יש בו שיעבוד של האיש לתשלומי משכנתא חודשיים גבוהים בגובה 6,200 ₪ בגין בית ששימש אמנם כבית מגורי הצדדים אך עתה לא רק שנאלץ לעזבו, הרי שזה אף לא רשום כחלק כלשהו בבעלותו. בנוסף, סכום של כ-2,750 ₪ מידי חודש בחודשו בעבור ביטוח חיים של האישה. בידי האישה נותר רכושה שלה הכולל מס' דירות, חלוקה כזו או אחרת בחשבונות הבנק, זכויות הפנסיה ועוד, ואילו מנגד האיש "נהנה" מחברת "….". ופה נזכיר כי מהי חברת ….? "חברת …. והאיש – אחד הם. משמע, אם אין הכנסות לאיש, גם לחברה אין הכנסות. למעשה, כל שקיבל האיש הוא את ה"זכות" לעבוד ולהמשיך לממן את האישה ואת עצמו. 

 

וכעולה מעדות האיש לפרוטוקול הדיון מיום 14/10/2015, בעמ' 33:

 

"

ש.  אני מציג לך דפי חשבון של "…. אסטרטגיות" בע"מ, דפי חשבון שאתה צירפת לכתבי הטענות בהוצל"פ, זה החשבון של "…."?

ת.  גם טרחתי להעביר את כל החשבוניות שלי. 

סומן בתאריך היום ובחתימתי – מסומן 3. עו"ד שרמן יסרוק. 

 

המשך חקירה ע"י ב"כ הנתבעת:

ש.  מדפי החשבון הללו, אני רואה שמנובמבר 2014 יש העברה של בערך כ- 18,000 ₪ לחודש ממשרד ……, נכון?

ת.  כן. 

ש.  יש העברה כזו של 18,300 ₪ בדצמבר 2014, לאחר מכן יש עוד העברות ממשרד ….., למשל בינואר 2015 סך 8,000 ₪, זו הכנסה חודשית קבועה שאתה מקבל?

ת.  לא. פניתי לעו"ד בעקבות הדיון בפעם הקודמת והשאלות ששאלת אותי בנוגע ל"….." וביקשתי ממנו מסמך שמכסה את כל השנים שעבדתי כבעל חברה יחיד. יש לי כאן מסמך שמראה בדיוק מה הרווחתי בשנת 2012. 

ש.  מדובר בהכנסה קבועה או לא קבועה?

ת.  לא. אני חי על הכנסות מזדמנות, עפ"י חוזים שמתחדשים כל שנה ומתבטלים, כי אני עובד מול גופים שהם לא מעסיקים עובדים באופן קבוע. 

ש.  לגבי החוזה הספציפי עם משרד …..?

ת.  אין לי חוזה קבוע עם משרד …… 

ש.  לביהמ"ש: במהלך שנים החוזה מתחדש דרך קבע?

ת.  יש תקופות שיש חוזה ויש תקופות שאין. היום אני עובד עם משרד ….., כשהחוזה מסתיים בסוף שנה זו."

 

109. מהתרשמותי, מדובר אגב חברת "…..", ב"גלגולם" של סכומים לא מבוטלים לאורך שנים ששימשו הן לתשלומי הבית, אחזקתו ועוד ו"מימנו" את חייהם של הצדדים. עם זאת, נראה בברור כי הכנסות אלו שולמו לאיש בגין שירותי ייעוץ מסוימים, פרויקטים כאלו או אחרים ועוד, אך מעבר לתשלומי פנסיה, אין המדובר בתשלומים קבועים ובטוחים, והרי האיש אינו נעשה צעיר או רלוונטי יותר עם השנים. 

 

וכמפורט בעדות האישה לפרוטוקול הדיון מיום 27/1/2017, בעמ' 109:

 

"

ש.  לשיטתך, ש צריך לשלם בכל חודש את הביטוח חיים על המשכנתא?

ת.  כן. 

ש.  את יודעת את גובה הפרמיה הזו?

ת.  את הפרמיה שהוא לא משלם? לפי מה שהוא דיווח ולפי מה שהוא הגיש זה 2,700 ₪ שלא משולמים מזה שנתיים. 

ש.  לפי מה שאת אומרת, הפנסיה החודשית של ש. שהיא כ- 20,000 ₪ מגיעה לך?

ת.  כן. 

ש.  עשיתי חשבון בדף עזר, הכפלתי את זה בעשר שנים קדימה. 

ת.  אני לא יודעת, אני לא נביאה. 

ש.  את אומרת שקופת הגמל שנחסכה באוניברסיטה בסך 870,000 ₪, מה שקראת "קרן מפעלית", זה גם מגיע לך? אני מפנה לסיכום. 

ת.  כן.   

ש.  לשיטתך, מגיעה לך גם קרן ההשתלמות שהיום בחברת אלטשולר, 

ת.  כבר לא נמצאת, ש. משך אותה. 

ש.  הסכום הזה של 218,000 ₪ מגיע לך, נכון?

ת.  כן, כל הזכויות שקשורות בעבודה של ש. ב….., על-פי ההסכם, שלי. 

ש.  את אומרת גם שמגיעים לך גם עוד 88,662 ₪, על כספים שנצברו בקרן מחקר ב…… 

ת.  כל הנתונים מבוססים על מה שש. עשה. לשאלתך, כן, כל הזכויות שנלוות לעבודה שלו ב……ה, על-פי ההסכם. 

ש.  גם אם זו קרן שמיועדת למחקרים ואי אפשר להעבירה לאף אחד?

ת.  לא נכנסתי לפרטים ולתקנונים. עוה"ד ביקש שאבקש את רשימת הזכויות של ש. והעברתי לו. 

ש.  את חושבת שגם מגיע לך קרן קשרי מדע ב……., שזה 83,376 ₪?

ת.  כן. 

ש.  איזה מחקרים את עושה?

ת.  אני לא עושה. כשש. פרש, אלה כספים שלהבנתי, היה אמור לקבל עם פרישתו ועפ"י ההסכם, מה שש. צריך לקבל שזה פנסיה או דברים שנובעים מזכויות סוציאליות או דברים כאלה ואחרים באוניברסיטה, הם שלי, על-פי ההסכם. 

ש.  בדף העזר יש פנסיית שארים, זו מגיעה לך מ……?

ת.  כן. כתוב בהסכם הממון – "לרבות פנסיית שארים". 

ש.  לשיטתך, מגיע לך 230,000 ₪ שזה מהקרנות בחו"ל?

ת.  כן, לפי מה שכתוב בהסכם, שיש לש. 70% ולי 30%. 

 

110. למעשה האיש נותר ללא "קורת גג" בעוד שלאישה יש למעלה משלוש דירות בבעלותה, ובהן דירת מגורי הצדדים. 

אין עורר כי מדובר בהסכם שתנאיו אינם סבירים ואין הוא מתיישב עם הדעת, ואף אומר במעמד זה כי נוגד הוא את תקנת הציבור.

הדברים מביאים אותי לשתי הערות.

ראשית, לעניין דיני משפחה, אין אנו נזקקים למבט בעולם החיצוני, שהרי תחילה "חזקת השיתוף" ולאחריה חוק יחסי ממון בין בני זוג, ראו את ה"מקובל" וה"סביר" כשיתוף בכל נכס פרי מאמץ משותף, וגולת הכותרת של השיתוף היא דירת המגורים (וראה: בע"מ 2478/14 פלונית נ' פלונית {פמ"מ – 20/8/2015}).

שנית, תקנת הציבור כוללת בין עיקריה את ההימנעות מחוזה דרקוני וקיצוני (וראה: ת"א (תא) 75095/97 מירון נ' אמבר {פמ"מ – 30/3/2000}). 

 

111. על מנת שתתקבל עילת העושק, ואפילו התקיימו בקירוב שלושת יסודותיה במצטבר, כמו בעניין שבכאן, אמורות להתקיים נסיבות ייחודיות . את זאת ניתן ללמוד בכאן, בין השאר – מאותם סעיפים יחודיים ולא נפוצים בקיצוניות נטילת המשאבים והנכסים, שווי הכסף שנצברו, אותם דאגה האישה להורות לעורך הדין … להכניס להסכם מתוך ידיעתה בבירור כי האיש יחתום על כל דבר שתבקש, שכן "מה נשתנה" מהפעמים הקודמות? וזאת תוך ניצול "חולשתו", תוך שהיא נוטעת בהתנהגותה כלפיו את האשליה, כי לאחר שיחתום על ההסכם, "החיים יחזרו למסלולם" כפי שארע בפעמים הקודמות, לאחר שערכו הם הסכם (בתצורותיו השונות) ובפועל אלו לא מומשו, שכן "קרע" עמוק בתוך שנתיים, הוא קרע הנוצר זמן קצר יחסית לאחר חתימת ההסכם. 

 

112. א.  אם נפנה עתה לבחינת תנאי ההסכם, לא מדובר היה במשא ומתן אשר במסגרתו ויתר 

צד על זכויות כאלו או אחרות. הכל על מנת להשיג מטרה אשר באותה עת נראתה כמטרה עילאית. מדובר בהסכם שהוכתב על תנאיו, ומבלי שהצד שכנגד היה מיוצג, ולמעשה גם אם ניתנה לו אפשרות לבחון את האמור בהסכם, הרי שלמען אותה מטרה היה הוא בבחינת מה שהאיש למעשה, סירב להתייחס אליו. על כן, לא ניתן לקבל טיעון כאילו תנאיו של ההסכם סבירים הם, ההפך הוא, מדובר בהסכם שכל כולו חד צדדי ולטובת האישה. במצב דברים זה, אין ספק שזהו המקרה בו תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל באופן קיצוני.

 

ב.  הבה נאמר במפורש כי הדין מקבל כראויים, גם הסכמים שאינם מאוזנים בשוויון. 

 

ג. הבה נאמר בשנית כי ה"מקובל" הוא בראש ובראשונה הנקבע בחוק יחסי ממון או 

בחזקת השיתוף, לאמור חלוקה בשווה של נכסים שנצברו מפירות עמל אגב יחסי הנישואין. 

 

ד. הבה נאמר כי האיזון בין השניים (ס"ק ב' ו-ג' לעיל), יקבל אמנם הסכם לא שוויוני, אך יטה 

פחות להגן על הסכם הגורס "הכל לי, אפילו הרבה מתוך הכנסותייך בעתיד". 

 

113. לפיכך, בנסיבות מאד קיצוניות אלה, יש לקבוע כי התקיימו יסודותיו של סעיף 18 לחוק החוזים, וכבר מן הטעם הזה ניתן היה לקבל את תביעתו של האיש, בעילת העושק.

 

114. אומנם הנטל להוכיח התביעה מוטל על האיש, אולם משהרים הוא נטל זה והציג גרסה סבירה וסדורה, עובר הנטל לסתור אותה, לאישה. ברם, האישה לא הצליחה להרים הנטל, ולו רק בשל העניין שלא סביר הוא שלאור מעידותיו הרבות ("בגידותיו" לשיטתה), יתחייב הוא להסכם כזה שתנאיו אינם סבירים והוגנים, וכעדותה שלה לפרוטוקול ותאורה את ההסכם "שהוא נשאר ללא כלום", בהתייחס למצוקה בה היה ועודנו שרוי העשוק, הוא האיש. 

 

115. עוד אוסיף שהאישה לא מצאה לנכון להעיד מטעמה את עורך הדין … שערך את ההסכם בין הצדדים על-מנת שזה האחרון יאיר את נסיבות החתימה על ההסכם, שהרי בפני הובא מידע זה רק על-ידי האישה ללא תמיכה בגרסתה מעבר לחלופת המיילים בין הצדדים.

 

116. הלכה פסוקה היא כי "צד הנמנע מלזמן עד שיש בגרסתו בכדי לסייע לו חזקה שעדותו פועלת לרעתו, שכן ניסיון החיים מלמד שאם היה בגרסתו בכדי לסייע לו, היה טורח לזמנו". (ראה: ע"א 55/89 קופל בע"מ נ' טלקאר, מד(4) 595 {פמ"מ – 14/11/1990}). 

 

117. בע"א 403/80 ‏ סאסי‎ ‎נ' קיקאון, לו1) 762 (פמ"מ – 3/9/1981), נפסק:

 

"אין לומר, שאותו עשוק הוא בגדר מי שלא ידע ולא הבין מה הוא עושה, שאינו מסוגל כלל לאותו רצון הדרוש לכריתת חוזה, שמעשיו כלא היו…. מכאן, שאותם דברים שמנינו בעשוק אינם מעמידים אותו במקום שפסולי דין עומדים, שכן אין הוא חולה נפש או לקוי בשכלו, שמחמתם אינו מסוגל לדאוג לענייניו, ואף במקומו של מי שלשעה או לעניין לא ידע ולא הבין מה הוא עושה אינו עומד. ואף-על-פי-כן, אין לומר, שדעתו הייתה מיושבת, וכי גמירת הדעת שלו הייתה כגמירת דעתו של כל מתקשר צלול בדעתו. הוא מצוי אי שם בין הקצוות; אין הוא בעל מום, שמומו פוסל אותו, ואין הוא חסר דעה וידיעה, שחסרונם עושה את פעולתו כאין וכאפס, אלא הוא בגדר "מעין בעל מום", הקרוב או דומה לשני אלה מבחינת הפגם בשיקול-דעתו, ש"מומו" פוגם בהתקשרות חוזית מסוימת, הניתנת לביטול רק בהתקיים יתר יסודותיה של עילת העושק. לפיכך חייבים המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון".

 

אם תרצה תאמר בהתייחס לחוות-דעת המומחה, גם לכל סטיה כביכול ממנה, כי האמירה שבה, לפיה לא היה האיש במצב פסיכוטי (או במצב פסיכוטי רגעי) אין בה להועיל, שכן עוולת העושק אינה עוסקת בקריסת הנפש של האיש אלא באנשים "רגילים" שנקלעו למצוקה. 

 

118. ולסיכום, "קיים, אם כן, קשר דו צדדי, קשר של סיבה ומסובב בין יסודות העילה; מצוקה עלולה לגרום להתקשרות בחוזה גרוע, וחוזה גרוע עשוי להצביע על מצב של מצוקה". (ראה: שלו, "דיני חוזים – החלק הכללי", שם, בעמ' 350-351).

 

119. ואכן, לא מצאתי כל היגיון מוצק בכך שהאיש יסכים להיוותר ללא כל רכושו, מקום בו האישה נותרה כבעלת מרבית רכוש הצדדים, ובמצב שבו האיש עזב את בית המגורים, נאלץ לשלם לה סכום משמעותי חודשי גבוה. לפיכך, ובהיעדר יכולת מצד האישה ליתן גרסה הגיונית לכך, הרי שמדובר בהסכם החורג ממתחם הסבירות הגם שאושר על ידי בית המשפט.

ואסביר שוב כי בחנתי את טענות האישה לעניין כספים כביכול בשווי מאות אלפי ₪ שנותרו כביכול בחברות, ובאתי למסקנה כי אכן אין מדובר בכספים ממש אלא בכאלה שרובם התכלו וכל שקיבל בן ה- 70 לערך כיום, אינו אלא את הזכות להמשיך לעבוד ולשלם מהכנסותיו בעתיד סכום עתק לאישה. 

 

120. סיכומו של דבר, איני מקבל את הטענה שסעיף 18 לחוק החוזים אינו ניתן ליישום בהסכמי ממון, ואפילו אושרו הם על ידי שופט. אמנם, נטל ההוכחה על הצד הטוען בדבר עושק כבד מאוד, אך במקרה דנן הורם הנטל. השתכנעתי גם שכל התנאים הדרושים לפי סעיף 18 לחוק החוזים קיימים במקרה זה.

 

121. התוצאה היא, שיש להיעתר לתביעה לביטולו של ההסכם, ודי באמור בכדי להורות על ביטול ההסכם אך מטעם זה. עם זאת, מצאתי מקום בנסיבות העניין להידרש אף לטענת ההטעיה לה טען האיש.

 

122. קיומה של עילות הטעות והטעיה

סעיפים 14(א)(ב) ו-15לחוק החוזים (חלק כללי) קובעים:

 

"

14. (א) "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה 

  מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה.

 

  (ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה".

 

15.   מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לעניין זה, "הטעיה" – לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן".

 

123. יסוד ידיעת הצד השני על הטעות היסודית הוא המבחין בין הוראות סעיף 14(א), לבין הוראותיו של סעיף 14(ב)לחוק החוזים, והוא גם המסביר את תוצאתן השונה של עילות הביטול שבסעיפים אלו. רק מי שטעותו היתה ידועה לצד השני, זכאי לבטל בעצמו את החוזה, בעוד שמי שטעותו לא היתה ידועה לצד השני, תלוי בעניין הביטול בהפעלת שיקול דעתו של ביהמ"ש. 

(ראה: פרופ' ג. שלו, דיני חוזים – החלק הכללי, שם, בעמ' 282-285).

 

124. טעות בדיני חוזים היא מחשבה או אמונה של צד לחוזה, שאינה תואמת את המציאות. כאשר טעותו היסודית של צד אחד ידועה לצד השני, רשאי הטועה לבטל את החוזה. (ראה ענין רבינוביץ, שם). ה"טעות" היא הערכה שגויה של מציאות הדברים האמיתית. מקום שאדם פועל על-פי מציאות מדומה, הרי שלרצונו המתלווה לפעולה עלול להתלוות פגם. "טעות היא, איפוא, פגם תודעתי (קוגניטיבי) ברצון". (ראה: ע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס, נז(4) 817 {פמ"מ – 19/5/2003}).

 

125. עילת הביטול בשל טעות ידועה, מעוגנת בסעיף 14 לחוק החוזים, ואלו הם יסודותיה: קיום חוזה, קשר סיבתי הצריך להתקיים באופן סובייקטיבי בין הטעות לבין ההתקשרות בחוזה (הטעות צריכה להיות הגורם להתקשרות בחוזה), יסודיות הטעות (מבחן אובייקטיבי לפיו ניתן להניח שלולא ארעה הטעות, הצד הטועה לא היה מתקשר בחוזה) ולעניין סעיף 14(ב) – העדר ידיעת הצד השני, בנוסף לשלושת היסודות הללו. (ראה: שלו, שם).

 

126. על פי הפסיקה, על הטוען לטעות, חלה החובה להוכיח בראש ובראשונה כי הצד שכנגד ידע, 

או היה עליו לדעת על הטעות (סעיף 14 לחוק), ואם עסקינן בהטעיה הרי שהצד הטוען לה, נדרש להצביע על הטעות הנטענת על ידו ולהוכיח את רכיב ההטעיה, היינו, שיש להוכיח כי הצד שכנגד הציג מצג שווא מטעה בפני הטוען להטעיה (סעיף 15), וכן את מרכיב הקשר הסיבתי שבין ההטעיה לבין ההתקשרות בהסכם (ראה ע"א 1581/92 – (להלן: "עניין ולנטין").

 

127. עוד נקבע בפסק-הדין בעניין ולנטין כי:

 

"מכנה משותף יש לטעות ולהטעיה בנקודת המוצא: אין מקום לדבר על טעות או עלהטעיה, אלא אם אדם "התקשר בחוזה עקב טעות". משמע, החוק מציב תנאי כפול: ראשית, שהייתה טעות; שנית, שהטעות גרמה להתקשרות בחוזה. לפיכך צריך להקדים ולבדוק מה הייתה טעותו של המערער, ולאחר מכן להוסיף ולבדוק אם הוא התקשר בחוזה עם המשיבה עקב טעות זאת".

 

128. בהתייחס לעילת הביטול בשל ההטעיה נקבע ברישא של סעיף 15 שיש צורך בהתקיימותם של ארבעה יסודות לשם הוכחת העילה – קיומו של חוזה, קיומה של טעות, קיומה של הטעיה מטעם צד לחוזה או אחר מטעמו וקיומו של קשר סיבתי כפול- בין ההטעיה לטעות ובין הטעות להתקשרות בחוזה. (ראה: ע"א 10745/06 אזולאי נ' המכללה האקדמאית אורט ע"ש סינגאלובסקי- פולק ת"א, {פמ"מ – 13/7/2009}). מכאן, אין דרישה ליסודיות הטעות.

 

129. על הטוען טענות של טעות והטעייה מוטל הנטל להוכיח את התשתית העובדתית והראייתית לכלל התנאים המצטברים העומדים בבסיס טענותיו:

 

  א.  קיומה של טעות חמורה ומהותית, היורדת לשורשה ומהותה של העסקה.

 

  ב.  קשר סיבתי בין הטעות לבין התקשרותו של הטועה בהסכם. דהיינו: יש להוכיח כי הטעות היא היא הגורם להתקשרות, ולולא הטעות לא היה הטועה מתקשר בחוזה. לעומת זאת, טעות שנפלה במהלך מו"מ לכריתת החוזה, אך לא הניעה את ההתקשרות, לא תהווה עילה לביטולו.

 

  ג.  ידיעתו האובייקטיבית של הצד השני על הטעות שנפלה אצל המתקשר עמו בהסכם. הדעה הרווחת בפסיקה היא, כי ידיעת הצד השני מתייחסת לעומק הטעות וליסודיות הטעות גם יחד. 

(ראה: שלו, שם, בעמ' 282-285).

 

130. אוסיף כי טעות או הטעייה שיש בהן כדי לגרום לביטולו של חוזה רגיל, יש בהן גם כדי 

להביא לביטול הסכמי ממון בין בני זוג, גם כאשר זה אושר על-ידי בית המשפט בכל הערכאות. (ראה: ענין ולנטין, שם), שהרי אם לא כן, מה טעם נקבעה בפסיקה דרך לבטל הסכם כזה על דרך הפניה לתביעה (וראה: ע"א 6330/99 יערי נ' כפר-ביאליק {פמ"מ – 11/7/2001}). 

 

131. במקרה שבפני, טען כאמור האיש כי הוטעה עת חתם על ההסכם שסבר שהינו "הסכם מגירה", הבונה אמון בינו לבין האישה ולאור חתימתו על ההסכם "יקנה" לעצמו המשך חיים שלווים ושקטים המושתתים על שותפות מלאה ביניהם. אלא שקשה לקבל טענה זו, שהרי משמעה שסבר האיש כי חתימתו לא תוצג נגדו לעולם, והרי גם זה החותם על "צ'ק לביטחון", יודע כי בנסיבות מסוימות יוצג הצ'ק. 

 

132. אף על פי כן, מתוך האמור לעיל, ומתוך מסכת הראיות והעדויות כפי שנשמעו בתיק, הגעתי לכלל מסקנה שבמקרה שבפני התקיימו הן הטעות והן ההטעיה. השאלה היא, האם לא הטעה האיש את עצמו ונקלע למה ש"יודעי סוד" אומרים על הסכם שלום בית, לחילופין גירושין, כלי לרכישת זמן, תמורת הטבת תנאים קיצונית. 

אכן, נראה סביר בעיני כי האיש רצה בכל מחיר את שמירת המערכת המשפחתית לאורך שנים, והיה מוכן לעשות הכל למען מטרה זו עד כדי שהיה מוכן ל"מכור את נשמתו". עם זאת, סבור אני, כי אם היה האיש מודע באמת לאפשרות שביום מן הימים, (למעשה תוך שנתיים קצרות), הבטחתו ובשלב מאוחר יותר פירעונה, יביאו אותו למצב בו יישאר ללא קורת גג ומחוסר כמעט כל אמצעים, לא היה הוא חותם על הסכם שכזה. אף האישה אינה מכחישה כי היה קשר בין מחויבות האיש באשר לנאמנותו אליה לבין רכושו. וכדבריה לפרוטוקול הדיון מיום 24/1/2016, בעמ' 94:

 

 

"

ש.  אין קשר בין ההבטחות שלו שתהיו יחד והוא לא יבגוד, לבין רכוש, נכון?

ת.  לא יודעת. לא הייתי אומרת שאין קשר, כי כשש. ראה את עוצמת הפגיעה שלי, אני התרסקתי ואני זוכרת היטב את המעמד – היינו בחדר שינה, זה היה בבוקר והוא ניסה לדבר אל ליבי, שאשאר איתו והוא אמר לי "את הרי יודעת, את מכירה אותי, כל מה שמעניין אותי זה הספרים שלי ולקרוא ולא מעניין אותי רכוש. כל מה שיש לנו, הכל שלך, רק תישארי איתי". אני האמנתי לו והדבר שהכי שמעתי בזה, זה "אני רוצה להיות מחויב אלייך, אני מצטער על מה שעשיתי ואני רואה את הקשר שלנו כדבר הכי מחייב". 

ש.  לבית המשפט: הלוגיקה שלך לא מסתדרת. לאחר שפגשת את הנתבע, את מתארת דמות שהיא אנוכית לחלוטין ושהוא לא רואה אף אחד חוץ מאת עצמו ואז יום אחד הוא נתפס מנהל שיחה עם אשתו הקבועה ואומר לך מה שאומר לך ואת אומרת בוודאי שהוא יגיד כל דבר, רק להישאר בנוחות, הוא מספר לך שטויות ואת מאמינה? הרי את מכירה אותו. 

ת.  אני מאמינה, כי בו ברגע שהוא אומר את זה, הוא לוקח פיסת נייר, כותב את זה, חותם ונותן לי ואז אני מאמינה. 

ש.  מה ששכנע אותך זה שש. כתב משהו על הנייר. מה הוא כתב?

ת.  הוא כתב שכל הרכוש שיש לו הוא שלי וכל הרכוש המשותף שלנו, הוא מוותר על חלקו מרכושנו המשותף. 

ש.  מבחינתך, כשתיארת בהתחלה שהרגש הוא חשוב וש. הוא לא חם, אז מה שמחזיק אותך בקשר זה לקבל הבטחה על הרכוש?

ת.  אני חושבת שאתה טועה בפרשנות שלך. אמרתי קודם שהדבר במה שהוא כתב, בנכונות שלו, מה שעשה לי טוב זה לראות בזה את ההוכחה וזו היתה האינדיקציה. הרי אדם בר דעת לא יוותר על הכל אם הוא מתכוון לא לבגוד. הוא אמר שהוא יהיה נאמן לי עד סוף חייו ואם תהיה בגידה שוב, אז "הנה, זה הדף ואני מתחייב בחתימתי". 

ש.  זה מן שטר חוב שאם אהיה לא בסדר, את מקבלת הכל ולא משקף דבר כלשהו רגשי, נכון?

ת.  אם אבגוד בך שוב אז את מקבלת הכל וראיתי בזה מחויבות, הבטחה, ראיתי את זה כשהוא סוף סוף רואה שיש מישהו מולו, רואה את הילדות, אכפת לו מאיתנו ושהוא מבין שאם ישתף בכיף וייצא לרעות בשדות זרים, זה לא יהיה במחיר של ריסוק כלכלי לי ולבנות. 

'אני רוצה להיות איתך ושנהיה יחד ואם לא אעמוד במילתי, הנה הביטחון שלך'." 

 

133. אכן עולה מן הדברים כי האיש רצה והאמין כי יוכל ל"קנות" לעצמו את המשך מערכת הנישואין ואף כדבריה: "התרברב – הכל לו. ולילדות". יחד עם זאת, האישה עצמה מודה שהיא מבינה שהוא נותר ללא כלום. וכדבריה לפרוטוקול אותו דיון, בעמ' 98:

 

"

ש.  בפתק הזה שש. הבטיח לך את הרכוש, הוא גם אמר שייתן לך את כל הפנסיות שלו?

ת.  הוא אמר לי שכל מה ששייך לו, שלי וכל מה ששייך לשנינו, החלק שלו ברכוש המשותף הוא שלי. 

ש.  אם כתוצאה מההסכם הזה שנעשה בספטמבר 2011 ואושר, אם הוא ממומש, אז לאור מה שאת אומרת הוא נשאר בלי כלום?

ת.  תשמע, אני יכולה להגיד לך שבסערת הרגשות שהייתי נתונה בה, כל מה שחשבתי עליו זה האם הוא מבטיח להיות נאמן? האם הוא נשבע לי שזה חד פעמי? וזה מה שהיה. עכשיו אני מבינה שש. נשאר בלי כלום, אז לא חשבתי על זה, לא נכנסתי לרזולוציות האלה". 

 

ועוד היא ממשיכה בעדותה בעמ' 99:

 

"

ש.  אחרי החתימה של הסכם הממון שאושר בספטמבר 2011 בבית המשפט, האם היה שינוי בהתנהגותו של ש.?

ת.  כל התקופה של החתימה, עם הפגישות אצל ….. וההגעה לבית המשפט, מבחינתי זו אחת מהתקופות המרגשות, במובן זה שהרגשתי שלש. אכפת ממני, שהוא אוהב אותי ורוצה להיות איתי והרגשתי שההסכם הזה הוא מן ברית שכרתנו, אולי חזק יותר לאחר החופה ואולי עם הרוח הזו היו החודשים שלאחר חתימת ההסכם. גם לפני חתימת ההסכם היתה תקופה טובה. 

ש.  הברית נבעה מכך שקיבלת רכוש במקום רגשות?

ת.  הברית נבעה מכך שש. מראה לי בכל דרך שיש, שהוא רוצה אותי ולא רוצה לפרק את המשפחה, מעתה ועד עולם. 

ש.  אותה התקרבות נובעת אצלך, לא בגלל שש. נהיה פתאום נחמד יותר, מקשיב יותר, יותר בקשר עם הבנות, אלא כי הוא נתן לך את כל הרכוש, זה נכון?

ת.  להגיד "אכפת לי ממך, אני רוצה אותך ולא רוצה שנתגרש, אבל אם חלילה אני בוגד, אני לא שומט אותך, אלא אני לוקח אחריות על העתיד הכלכלי שלך ושל הילדות" והתרגשתי מזה."

 

  אלו מביאני למסקנה שהאישה ראתה את המשך זוגיותה עם האיש במושגים כלכליים גרידא, ואף אם מציינת כי תקופה זו התאפיינה כתקופה רגועה במערכת המשפחתית, הרי שמבחינתה אלו היוו לה רוגע ושלווה כלכלית עד כדי אילוצו של האיש להבין שכל "מעידה", מכל סוג, הרי שהוא יוותר ללא כלום, מחיר "כבד" לכל הדעות.

 

134. עוד עולה, וגם על כך אין עורר כי הסכם הממון נחתם על רקע בגידות האיש (לשיטתה של האישה). 

  בעמ' 115 לפרוטוקול אותו דיון, מעידה האישה:

 

"

ש.  נכון לומר שהרקע להסכמה הזו, זה המשבר של א. או ג.?

ת.  אין לזה שום קשר לא. ולג.. 

ש.  לבית המשפט: אתם מגיעים ל….. לעשות את הסכם הממון, על רקע מה?

ת.  הסכם הממון קשור ישירות לא.. 

ש.  לבית המשפט: זאת אומרת, צריך לעשות הסכם ממון, הולכים לר… שאומר שצריך לעשות גם צוואה. 

ת.  כן. 

ש.  לבית המשפט: זאת אומרת, גם הצוואה נחתמת על רקע פרשת א.?

ת.  הוא אומר שהסכם ממון צריך להיות מגובה בצוואה ולא לבד וקיבלתי את זה. בלי קשר לר…., עוד לפני שדיברנו על הסכם ממון, דיברנו על כך שצריך צוואה, מהסיבות הללו. 

ש.  לבית המשפט: אנו לא מסתכלים על מכלול שאומר שזו הטענה המרכזית שלהם – "אתה מקבל כלום, אני אנצל את המצב של א. ואתפצה על עוגמת הנפש הרבה שנגרמה לי, על דרך זו שכל ששלך שלך ונכון שהסברת שש. קיבל את יכולת ההשתכרות המדהימה שלו, אבל עברו כמה דקות ואת מסבירה שש. מבוגר כך שצריך צוואה. האם את הצוואה ניתן לראות על אותו רקע של הסכם הממון שנחתם אצל ר…. וכשאמרת לא, האם את רוצה לתקן את תשובתך? 

ת.  (מגמגמת) בניגוד למה שאתה אומר בקשר לא., הרי אם היתי רוצה, הייתי יכולה ישר אחרי א. לקחת מה שמגיע לי. 

ש.  זה נכון שהלכתם ל…., אחרי עניין ג.?

ת.  כן. 

ש.  זאת אומרת, זה היה הרקע הקונקרטי של עוד טענה שלך, שש., לדברייך רעה בשדות זרים?

ת.  יש הבדל מהותי בין הסיפור של א. לסיפור של ג.. בסיפור של א. זה היה בגידה ומיני ובסיפור של ג. זה היה משהו אחר, זה היה משבר, כי פשוט ש., כמה מעט שהיה אז בבית, מאז שפיתח את מערכת היחסים עם ג., הוא לא היה זמין בכלל וכשהיה בבית, הוא כל הזמן היה איתה בטלפון. כשהיינו נוסעים לחופשות זוגיות, חצי מהזמן הוא היה עם ג. בטלפון. הרגשתי שזה קשר שבא על הקמצוצים של הזמן שש. היה נותן לנו מזמנו עד אז. 

ש.  זו סוג של בגידה רגשית, נכון?

ת.  הרגשתי שאורי מקבל יותר משאבים רגשיים ממני ומהבנות, אני מסכימה. 

אכן האישה מודה כי אלו נסיבות חתימת ההסכם, נסיבות שאינן כדבר שבשגרה – נסיבות" בגידותיו" של האיש."

 

135. כאמור, האיש הבין כי בכוונת האישה להמשיך את חיי הנישואין, "כרגיל" ועם פרוגנוזה סבירה, תוך שמוחלת היא לו על מעשיו בתמורה לחתימתו על הסכם ממון המותיר לה את כל הרכוש, ומכוח הבנה זו הסכים להתקשר בהסכם ולקבל על עצמו התחייבויות שעל פי דין לא היה חב בהם. 

אלא שהאישה הבינה כי מעתה, בכל עת ומכל סיבה יכולה היא ליטול "הכל", גם מבלי צורך להמשיך לחיות עם האיש. שתי השקפות אלו היוצרות פער משמעותי בגמירות הדעת, יוצרות אצל האיש "טעות יסודית היוצרת שוני בין העסקה כפי שהבין אותה הטועה לבין העסקה האמיתית".

בשל מצבו הנפשי הקשה, ראייתו של האיש הייתה סובייקטיבית בכל הקשור לאפשרות ממשית ונראית לעין, לסיום הקשר באופן סופי. 

 

136. כל אלו ועוד מובילני למסקנה, כי התקיימו יסודות הטעות, ולולא הטעות, לא היה חותם האיש על ההסכם. אם תרצה תאמר, שלו היו אומרים לאיש חתום על הסכם זה ותוך שנתיים תיפרדו, וההסכם יוצג לביצוע, לא היה הוא מתקשר בהסכם.

 

137. משכך, שוכנעתי כי האיש הסכים לחתום על ההסכם לאור הלחצים הרבים שהופעלו עליו על ידי האישה. בכך ביקש הוא להרגיע את האישה כי יעשה הכל למען "מערכת נישואין משפחתית" רגועה שתקנה לו שקט ושלווה, והוא הוטעה לחשוב שמדובר ב"הסכם מגירה", שלא יתממש בקירוב, בוודאי לא בטווח ריאלי, ויקנה לו חיים משותפים יחדיו לעוד שנים רבות. אם תרצה תאמר, כי יכול גם יכול והאיש ראה בהסכם יותר צוואה מאשר פעולה בחיים, גם לאור גילו. 

 

 

138. מכל המתואר לעיל, ובשים לב לכך שלא נוהל כל משא ומתן ממשי טרם עריכת החוזה, והחוזה נערך על ידי עורך דין מצד האישה בלבד והאיש לא היה מיוצג כלל בעת עריכתו (לדבריו, ואין האמור מוכחש כפי שעולה מהכתובים), הגעתי לכלל מסקנה, כי התקיימו יסודות הטעות וההטעיה, ולולא אלו, לא היה חותם האיש על ההסכם. כך גם שוכנעתי כי האישה ידעה על חולשתו שנבעה מכלל הסיבות שמניתי, והיא אשר הטעתה אותו והציגה מצג שווא בפניו, במטרה כי יחתום על ההסכם, ש"פניו" פני עתיד מבטיח ל"שלום בית".

 

139. בלשון אחרת, בין אם דנים אנו בפגם בכריתה מחמת טעות או הטעיה, ובין אם דנים אנו בפגם בכריתה מחמת עילת העושק, אין אנו קובעים, בהכרח, כי ההסכם שנכרת, נכרת שלא מרצונו של המתקשר. יתר על כן, לעתים יכול ואף הבין הטועה אחת לאחת את הוראות ההסכם אך גם כך, אין בכך למנוע טענות הקשורות לפגם בכריתת ההסכם כשלעצמו. 

 

140. אמנם נכון הוא כי רק במקרים חריגים, בהתקיים יסודות עילות העושק, טעות והטעייה, יהיה זכאי תובע לסעד הביטול. במקרה שבכאן, מוצא אני כי מקרה זה נופל הוא בגדר החריג, ומשכך, הוא המזכה את האיש בביטול ההסכם, ולכן דין ההסכם להתבטל אף מטעם זה.

אומר כי להשקפתי, הסכם דרקוני מטיל על החפץ בו חובת תום לב קיצונית והתמדה ברכיב שלום

הבית שבהסכם, הרבה יותר מהסכם לא מאוזן "סתם". 

 

141. כאמור, החובה לפעול בתום לב היא חובה שחלה ביחסים שגרתיים על צדדים להסכם. (ראה: ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, לז(4) 673 {פמ"מ – 14/12/1983}). החובה לפעול בתום לב היא חובה שקמה בשגרה, קל וחומר מוטלת חובה זו באופן מוגבר על בני זוג בתא המשפחתי בו קיימים יחסי אמון מיוחדים ומשמעותיים יותר. (ראה: תה"ס (נצ') 4744-10-12 ח.ק.א נ' י.א. {פמ"מ – 6/1/2013}).

 

 

 

142. עוד, בע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני (פמ"מ – 14/7/2004) נאמר על-ידי כב' הנשיא ברק:

 

"דיני החוזים בישראל אינם נעצרים על סף הבית המשפחתי. המשפט אינו שולל תוקף משפטי מחוזים (אף חוזים משתמעים) המבוססים על אדנים רגשיים, ונוצרים בנסיבות אינטימיות בינאישיות. כך, המשפט מכיר בחוזים הקובעים יחסי ממון בין צדדים; הוא מכיר בחוזה לשיתוף נכסים בין בני זוג; הוא מכיר בחוזה לעריכת נישואים אזרחיים מחוץ לישראל ולחובת המזונות שחוזה זה עשוי להצמיח". 

 

שלב ההתקשרות בהסכם

143. נפנה לרגע לסעיף 12 לחוק החוזים, ונאמר כי החובה לנהל משא ומתן בדרך מקובלת ובתום לב היא חובה כללית, אשר ממנה נגזרות, מטבע הדברים, חובות קונקרטיות, על פי נסיבותיו המיוחדות של המקרה.

  

"כאשר בני זוג מחליטים להתחתן הם מטילים על עצמם מערכת של זכויות וחובות, וזאת מתוך גמירות דעת המבוססת על מידע מלא ככל שניתן אודות ב' הזוג, אשר ניתן בתום לב'… בעשייתם פעולה משפטית האוצרת בחובה מערכת של חובות וזכויות, סוככת עליהם מטריית חובת תום הלב ופעולה בדרך מקובלת הקבועות בסעיף 61(ב) לחוק החוזים ( חלק כללי) סעיף 61 המורה: 'הוראת חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לעניין בשינויים המחוייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה'. כך או כך, הן אם נקודת המוצא הינה כי נישואין מהווים חוזה והן אם נקודת המוצא היא כי נישואין הינם התחייבות אשר לוקח על עצמו הבעל, או גם האשה, מכל מקום תחול חובת תום הלב המכילה בחובה חובת גילוי כל מידע רלבנטי כל שכן חיוני, מכח סעיפים 12 או 61 לחוק החוזים (חלק כללי), זאת אף ביתר שאת נוכח כך שבין בעל ואשה יחסים מיוחדים, יחסי קרבה, יחסים רגישים, כאשר על כל אחד מבני הזוג מוטלת חובה לנהוג כלפי האחר בכבוד, בהגינות ובהתנהגות המאפשרת לב' הזוג ניהול של אורח ח' תקין וסביר…"

(ראה: תמ"ש (י-ם) 24760/08 ש. ב. ר. נ' ר. ר. {פמ"מ – 25/3/2010}).

 

144. עוד נקבע בתמ"ש (י-ם) 44248-05-10 כ.ש. נ' כ.ש (פמ"מ – 5/9/2011):

 

"…יחסי הנישואין הם חוזה, או למצער פעולה משפטית שיש להחיל עליה את הוראות חוק החוזים ובפרט את חובת תום הלב. יוער, כי עיקרון תום הלב חל על כלל היחסים בין בני האדם…בני אדם וכל שכן בני זוג, מחויבים לנהוג זה כלפי זו (ולהיפך) בתום לב. עסקינן בדרישה להגינות בסיסית, אשר בלעדיה לא ניתן לקיים חברה מתוקנת. פסיקת בתי המשפט החילה את עקרונות תום הלב, האמון והגינות על מגוון יחסים משפטים בין צדדים שונים. מקום שיחסי הכוחות בין הצדדים אינם שווים ולאחד הצדדים יתרון יחסי, המאפשר לו להזיק לצד שכנגד, או לזכות ביתרון בלתי הוגן, הרחיבו בתי המשפט את החובות החלות עליו לשם נטרול אותו חוסר הגינות …".

 

145. כב' השופטת מימון מציינת את חובת הנאמנות המוגברת ביחסים בין בני זוג:

 

"במובחן מצדדים זרים לחוזה, ברור כי לאופי הצדדים בהסכם בו הצדדים הם צדדים קרובים, ובמיוחד איש ואישה, ובמיוחד כאשר האיש ניהל את עניניה הכלכליים של המשפחה ובמיוחד כאשר פעל כשליח של האישה, וחלה עליו חובת 

 

נאמנות כלפיה – ברור כי בנסיבות אלה יש חובת תום לב מוגברת מצד האיש כלפי האישה, כלומר מצד הנתבע כלפי התובעת".

(ראה: תמ"ש (י-ם) 27140/01 ר.י. נ' פ.ב. {פמ"מ – 23/2/2004}).

 

146. כפועל יוצא מדברים אלו, גם על הצדדים שבפני מוטלת החובה לנהוג בתום לב כדרישת סעיפים 12 ו- 39 לחוק החוזים (חלק כללי), הן בניהול משא ומתן לקראת כריתתו של הסכם והן בקיומו.

 

147. בנסיבות אלה לטעמי, אילו היה מתקיים משא ומתן מקובל לקראת כריתת החוזה (שעוגן לכדי הסכם ממון), היתה האישה מעלה בדעתה את האפשרות, כי יתכן שבידי האיש לא יוותר כל רכוש המאפשר לו קורת גג, והיה עליה, נוכח חובת תום הלב שלא לשתף פעולה עם הסכם שאינו מותיר לצד האחר מאומה ובתוך הצגת דברים חיצונית, כאילו נותר לו דבר מה. 

 

148. לטעמי, יש לקבוע, כי בהתנהגותה זו פעלה האישה בחוסר תום לב ובניגוד לחובתה בהתאם לסעיף 12 ולסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), בכל הנוגע להליך כריתת ההסכם, חתימתו ואישורו. חובה זו מקבלת משנה תוקף ככל שמדובר בצדדים קרובים, ובענייננו, בעל ואישה, ובמיוחד בנסיבות העניין שבפני. 

 

149. מכל המתואר לעיל, מצאתי כי גם בשל עילה זו והתנהגות האישה, יש לבטל את ההסכם בין הצדדים.

 

טענת השיהוי ומועד הודעת הביטול 

150. לא אסיים בטרם אתייחס ביתר פירוט לטענת האישה כי תביעתו של האיש לביטול ההסכם הוגשה בשיהוי, כשנתיים לאחר מועד אישורו בבית המשפט לענייני משפחה (ביום 14/9/2011).

 

151. סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) מורה:

 

"ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על 

עילת הביטול, ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה".

 

152. הסיפא של סעיף 20 לחוק החוזים קובעת כי במקרה של כפיה, הביטול צריך להיות תוך זמן סביר לאחר שנודע לצד הנפגע כי פסקה הכפייה. טוענת פרופ' שלו כי הדין צריך להיות זהה ביחס לעילת העושק, וכך היא אומרת:

 

"ייתכן שהיה מקום להרחיב גם לעבר העושק את הדין המיוחד שנקבע לעניין מועד הודעת הביטול בכפיה, לפחות כאשר המדובר בניצול של מצוקה או חולשה גופנית. בנסיבות אלא יודע המתקשר-המנוצל על קיום עילת הביטול, אולם יש שמצוקתו או חולשתו נמשכות, ולכן אין הוא יכול לממש את ברירת הביטול תוך זמן סביר מכריתת החוזה. 'ואכן, המלצתי התקבלה…מרחיבה את החריג שנקבע לגבי מועד ההודעה במקרה של כפיה גם אל עבר עילת העושק. בכך הושווה מעמדו של המתקשר העשוק למעמדו של המתקשר הכפוי, ושניהם יהיו זכאים לבטל את החוזה בתוך זמן סביר לאחר שנודע להם כי פסקה עילת הביטול. עם זאת, עוד בטרם ההרחבה הראתה הפסיקה התחשבות במצבו של העשוק אחרי כריתת החוזה כדי לקבוע מהו הזמן הסביר לפי הנסיבות. נקבע כי בעושק נמשך, כשהצד העשוק אינו נהנה בינתיים מביצוע החוזה, גם זמן ממושך למדי ייחשב סביר לצורך הודעת הביטול" (ראה: שלו, דיני חוזים, שם, בעמ' 367).

 

 

153. אומרת פרופ' שלו, כי ההיגיון העומד מאחורי הדרישה לביטול תוך זמן סביר, כי לאור הפגם, עומדת לנפגע זכות ביטול. בידי הנפגע הברירה אם להשתמש בזכות זו אם לאו. הנפגע יכול לוותר על זכותו, בין במפורש ובין מכללא. על-מנת לאזן זכות זו אל מול זכותו של הצד שכנגד לידע היכן הדברים עומדים, הוקצב זמן הביטול לזמן סביר, ולאחר זמן זה נראה את הצד הנפגע כמוותר על זכותו לביטול. 

את הזמן יש להתחיל ולמדוד מהרגע שבו נודע לצד הנפגע על קיומה של עילת הביטול. ודוק, הכוונה היא לידיעה בפועל, ואין די בידיעה קונסטרוקטיבית (ראה: שלו, שם בעמ'365-366).

 

154. מבחן הסבירות הינו מבחן אובייקטיבי הנבחן על פי הנסיבות הקונקרטיות המונחות לפני בית המשפט (ראה: ע"א 395/83 שלום נ' יכין חק"ל חברה חקלאית בע"מ, לט (2) 737 {פמ"מ – 15/7/1985}). על בית המשפט לבחון את הנסיבות המיוחדות של הצדדים, בין היתר את הנסיבות הבאות: טיב העסקה, מהות החוזה, סוג הפגם בכריתה, תנאי המקום והזמן, הזמן שחלף מאז נכרת החוזה, הזמן שנדרש לקיום החוזה, התנהגות הצדדים, נסיבותיהם המיוחדות של הצדדים ושינוי מצב על ידי הצד השני. (ראה: ע"א 10/81 כהן ושות' חברה קבלנית לבנין בע"מ נ' גדע, לז(4) 635 {פמ"מ – 28/11/1983}).

 

155. הפסיקה מורה כי עצם הגשת תביעה מייתרת את הצורך במשלוח הודעת ביטול שכן הן שוות ערך (ע"א 131/89 דרזון נ' דרזון, מג(4) 610 {פמ"מ – 10/12/1989}). 

קבלת טענת שיהוי תלויה כמובן בנסיבות הספציפיות של המקרה (וראה: בג"צ 1898/06 משרד הפנים נ' בית הדין הארצי לעבודה – י-ם {פמ"מ – 24/3/2008}), והיא שוקלת בעיקר שיקולי הגינות (וראה: עת"מ (נצ') 4935-06-13 שטרית נ' עיריית טבריה {פמ"מ – 14/7/2014}).

 

156. נראה כי בהתקיים נסיבות המקיימות עילה של עושק, יש להביא בחשבון בבחינת המועד הסביר עוד מספר שיקולים – אורך התקופה בה נעשה העושק (תקופה של שנים לעומת מספר חודשים), זהות העושק (אינו דומה עושק הנעשה על ידי אדם זר לעושק הנעשה על ידי אדם קרוב דוגמת בן הזוג), רמת העושק (תנאי הסכם שייתכן והם סבירים לעומת חוזה שכל תנאיו חד-צדדים ופוגעים קשות בצד העשוק).

 

157. בהתייחס לטענת האישה לפיה התביעה הוגשה בשיהוי רב, כך גם יש ליתן הדעת שמדובר בהסכם ממון בין בני זוג. כפי שהתרשמתי, לאיש היתה ציפייה שהצדדים יצליחו לחזור לחייהם השלווים (יחסית), והאישה תתרצה ותעזבו "למנוחתו" שעה שיש בידה הסכם למרבית רכוש הצדדים. רק לאחר שהבין שהאישה עומדת על קיומו של ההסכם כלשונו, או אכיפתו, החל לפעול לביטולו של ההסכם. משכך, אין בשיהוי בכדי להצדיק דחייתה על הסף של התביעה.

 

158. גם אם הגיש האיש את תביעתו כמעט כשנתיים לאחר החתימה על ההסכם וזאת מאחר וכאמור, היו לו את הסיבות להאמין כי הסכם זה לא ימומש כפי שלא מומשו שלושה הסכמים קודמים, רק לאחר שהאישה הגישה תביעתה לאכיפת ההסכם והחלה היא לנקוט בהליכי ההוצאה-לפועל, הוגשה תביעתו לביטול ההסכם, בד בבד עם הגנתו לתביעת האישה לאכיפת ההסכם. (וראה: ע"א8622/06 פלוני נ' עזבון המנוחה פלונית {פמ"מ – 3/3/2009) שם, בנסיבות המקרה גם תקופה של למעלה משלוש וחצי שנים נחשבה כזמן סביר).

 

159. אמור מעתה כי בנסיבותיו הנפשיות של האיש, גם בראיית מועד היווצר העילה הינו עם תחילת הפעלת ההסכם ולא עם חתימתו, אזי יש לדחות טענת השיהוי. 

 

160. אסיים את דיוני בשאלת השיהוי באמירה ולפיה הדוקטרינה כולה שעונה על בדיקת ההגינות לאמור, האם צודק והגון לקבל את הטיעון (וראה: תמ"ש (ת"א) 45953-08-16 פ.פ. נ' ד.ס. {פמ"מ – 24/1/2017}).

 

161. לטעמי התשובה היא בלאו רבתי, שכן חוסר ההגינות כלפי האיש ברור לכל, ואילו האישה לא שינתה מצבה לרעה במאומה עקב אותו שיהוי כביכול.

 

162. כידוע לכל, שיהוי אינו אלא שיהוי בנסיבות העניין. במקרים מסוימים שיהוי בן חודשים ייתפס כבלתי סביר, באחרים שיהוי גדול יותר ייתפס כסביר (וראה: בג"צ 3421/05 אנדראוס נ' שר האוצר [פורסם בנבו] {פמ"מ – 18/6/2009}).

 

163. הבה נתהה איפה על מושגי השיהוי וההתיישנות ומה שביניהם, שכן כבר אמרנו בעבר כי שיהוי אינו אלא ביטוי של התיישנות מהותית דה פקטו, בעוד "התיישנות" אינה אלא תחום גדור טכני, מעבר לו אין לתבוע.

 

164. שני המושגים הם למעשה חלק מפניו של עקרון סופיות הדיון.

 

165. אביא מעט מדברי, אגב תמ"ש (ת"א) 10246-12-09 ד.ל.נ' נ.ב. {פמ"מ – 6/2/2013), וכך כתבתי שם בנסותי להסביר את הממשק שבין התיישנות לשיהוי:

 

"ככלל, יעדיף בית המשפט, שסכסוכים בין בעלי הדין יוכרעו לגופו של עניין ולא יסתיימו בפתרון דיוני פורמליסטי (ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין ואח', פ"ד מ(2).

 

166. כאמור, נפסק כי השימוש בדוקטרינה של שיהוי לצורך דחיית תובענה ייעשה רק במקרים חריגים מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור ודאג לקיום הליך שיפוטי תקין (ראה: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נ"ז(5) 433 {פמ"מ – 2/7/2003}). עפ"י הפסיקה, חלוף הזמן כשלעצמו, אין בו די כדי להביא לקבלת טענת השיהוי ויש צורך ב"דבר מה נוסף" (ע"א 410/87 עזבון המנוחה רבקה ליברמן נ' לאה יונגר, פ"ד מ"ה(3) 749, 756 {פמ"מ – 18/3/1991}). על הנתבע להוכיח שהיה בשיהוי משום מצג כי התובע ויתר על זכויותיו ובשל כך הוא שינה את מצבו לרעה במשך הזמן. יש הגורסים כי נדרש תנאי שלישי שלפיו השיהוי נגרם בחוסר תום לב (רע"א 5793/05 אגודת בית הכנסת הגדול "שונה הלכות" נ' עיריית נתניה (לא פורסם) [פורסם בנבו] (פמ"מ). להבדיל מהסדר ההתיישנות, הרי שבנושא השיהוי מסור לבית המשפט שיקול דעת רחב לגבי נפקות השיהוי בנסיבות המקרה הספציפי שלפניו. במסגרת זו ישקול בית המשפט, על דרך האיזון, את האינטרסים ההדדיים של בעלי הדין ואת מאזן הנזקים ביניהם, תוך התחשבות במהות התביעה ובסעד המבוקש במסגרתה. נטל ההוכחה להתקיימותם של התנאים מוטל על הטוען לכך, היינו, על הטוען לשיהוי (ע"א 2950/07 יונס מוחמד סולימאן נ' מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל [פורסם בנבו] {פמ"מ – 26/10/2009}). 

 

167. ומכאן אמור שאנו רגילים לומר כי טענת השיהוי, כחי הנושא עצמו, תשמש לדחיית תובענה רק במקרים חריגים ומטעמים של צדק והגינות, כמו גם שיקולים שבאינטרס הציבור ודאגה להליך שיפוטי תקין. 

 

אישור ההסכם בבית-המשפט – טיב ההסכם בכאן

168. תוך שאני מעיין, ובתודה, בעיקרי דברים להרצאה שנשא חברי, כבוד השופט שמואל בר-יוסף, הבינותי כי גם לאחר כל האמור לעיל, עדיף להניח כמה אדנים נוספים למסקנה אליה הגעתי.

 

169. המעיין בע"א (ת"א) 1242/04 פלוני נ' פלונית (פמ"מ – 23/5/2005), ימצא עצמו מהלך בעקבות כבוד השופט י. שנלר, ואומר כי תובענה לביטול הסכם בראיית הליך אישורו, דומה במקצת לסיכוי לתקיפת אישור צוואה. 

 

170. בשני המקרים אין הגורם המאשר צפוי בשאלותיו שמטרתן אימות חופש הרצון, לחדור למניעי הצדדים, לנבכי נפשם או להערכת האיזון וההיגיון שבציווי. 

 

171. ואולם, אם דומה אישור הסכם לצוואה (ואת שניהם על-פי דין מותר לנסות ולבטל), אזי בדיקת רכיב ההגינות וההשפעה ההוגנת הינה רכיב מרכזי. 

 

172. הסכם הלוקה בחוסר איזון קיצוני משול גם להסכם מתנה ואכן, דוקטרינת ההשפעה הבלתי הוגנת חדרה ומיושמת אף בדיני המתנה (וראה: ע"א 2041/05 מחקשווילי נ' מיכקשווילי {פמ"מ – 19/11/2007}). 

 

173. ואם נביט בהסכם גם בראי דיני המתנה, בבחינת מתנה שהושלמה או הניתנת לביטול, נחיל על האמור בפנינו גם את דוקטרינת זעקת ההגינות. 

 

174. לכל ברור, כי החזקה ולפיה ידע התובע על מה חותם הוא (וראה: תמ"ש (ת"א) 32058-09-12 פלונית נ' פלוני {פמ"מ – 26/4/2014}), וכי אדם משכיל נכנס בגדר החזקה שבעתיים (וראה: עמ"ש (ת"א) 1015/08 פלוני נ' פלונית {פמ"מ – 26/5/2013}) חלה בכאן, אלא שאין מדובר בחזקה אוטומטית, שכן העדר עורך דין בקיא, מפחית מתוקף החזקה (וראה: עמ"ש (ת"א) 46612-10-12 פלונית נ' פלוני {פמ"מ – 2/2/2014}). 

 

175. כאמור, בית-המשפט אשר אישר את ההסכם מחזיק בסמכות ובאפשרות לבטלו (וראה: 

בג"צ (י-ם) 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, מח(4) 591 {פמ"מ – 4/9/1994} וכן בג"צ 8578/01 חליווה נ' חליווה, נו(5) 634 {פמ"מ – 25/7/2002}). 

 

176. למעשה, עיסוקנו לעיל בהשוואה בין הסכם לא מאוזן (סתם) להסכם קיצוני ודרקוני וזה ההסכם שבכאן. יאמר כי בנסיבות קיצון של נתבע שאינו צעיר בלשון המעטה, הנותר למעשה עם מחוייבות בלבד, יכול וההסכם יבוטל מטעמים שבתקנת הציבור ואגב קביעת מדיניות משפטית ראויה, הנמנעת מאישור הסכמים דרקוניים. 

 

177. לבל ייאמר חלילה כי פסק-דיני זה מהלך לו בדרך חדשה, אזמין את הקורא להלך בנתיבי תמ"ש (ת"א) 51940/98 פלונית נ' אלמוני (פמ"מ – 4/8/2002), שם קבע כבוד השופט ש. שוחט כי עקרון סופיות החוזה מוגמש, עת יש צורך בהגנה על צד חלש כלכלית (ואני מוסיף: שהוחלש).

 

178. הרי ברור כי התובע ידע על מה חתם ואולם, עדיין זכאי הוא לביטול ההסכם בשל פגם שנפל בגמירות הדעת (ראה: ע"מ (ת"א) 1277/07 פלונית נ' פלוני {פמ"מ – 18/8/2009} וכן בעניין למעשה, נוצרת התערבות של החוק ביחסים החוזיים, מטעמים של צדק ומוסר חברתי. 

 

179. למעשה, אין זו הפעם הראשונה בה פוגשים אנו גישה שכזו, שכן המשפט מוכן אפילו לסרב לאפשר ביצוע חוזה כאשר ביצועו מתבצע בצורה דווקנית כדי חוסר צדק (וראה: ע"א (ת"א) 1473/06 דורון נ' פלסטו {פמ"מ – 21/5/2007}). 

 

180. דיברנו קודם ב"זעקת ההגינות" (וראה: ע"א 986/93 קלמר נ' גיא, נ(1) 185 {פמ"מ – 12/6/1996}). במילים אחרות, עושק יכול על נקלה להכיל גם חוזה קיצוני ומן המשפט מצופה להחזיר את האיזון בין העושק לנעשק (ראה בעניין סאסי, לעיל). 

 

181. בע"מ (ת"א) 1277/07 הרי חל מקרה דומה לזה שבכאן, בו לאחר שנות נישואין רבות הועבר כל הרכוש לצד אחד וההסכם בוטל.

 

182. ואכן, חרדת הנטישה (וראה: בע"מ 1015/08) נפוצה היא בקרב הסכמים אשר אינם הוגנים או המאופיינים בעושק. 

 

183. טול לך את תמ"ש (י-ם) 10501/02 י.נ. נ' א.נ. (פמ"מ – 31/7/2008), אפילו ייצוג על-ידי עורך דין בקיא לא יסייע כנגד טענת עושק במקרה של חוזה קיצוני, קל וחומר באין עורך דין. 

 

184. ואולי נרחיב ונסביר אגב ראייתנו את האיש, ובהינתן חוות-דעת המומחה, כי עושק הינו למעשה הסטה מוחלטת של שיקול הדעת גם בשל חרדה וגם בשל "מכבש" לחץ רגשי (ראה: עמ"ש (ת"א) 43421-03-13 פלוני נ' פלונית {פמ"מ – 6/3/2014}).

 

185. נחזור וניזכר כי בשונה מגישת האישה, אזי זה עשרות בשנים סוברים אנו כי אשם בבגידה אינו עילה להתיר קיפוח זכויות רכושיות (ראה: ע"א ע"א 384/88 זיסרמן נ' זיסרמן, מג(3) 205 {פמ"מ – 21/9/1989} וכן ע"א 343/87 פרי נ' פרי, מד(2) 154 {פמ"מ – 8/4/1990}). 

 

186. ואולי נקנח שוב בפסק-דינו של כבוד השופט בר-יוסף בתמ"ש (ת"א) 17458-10-13 פלוני נ' פלונים (פמ"מ – 11/8/2014), שם סבר הוא כי מקרה קיצון, ומקרה קיצון בלבד הוא המצדיק בטלות, שכן אבדה התשתית ההסכמית. 

 

187. דיוניינו לעיל יוצר מעין השקפה על סוגיית בטלותו של הסכם ממון שאושר בבית- המשפט, וזאת על-פי קריטריונים לשיקול כל מקרה לגופו וכדלקמן: 

 

  א.  רק בנדיר. 

 

  ב.  העדר ייצוג משפטי או כשל בו יגדיל את סיכויי הבטלות. 

 

  ג.  הסכם דרקוני וקיצוני, סביר ויבוטל, להבדיל מהסכם מקפח במידת מה.

 

  ד.  קריטריונים הדומים לבטלות צוואה או התחייבות ליתן מתנה. 

 

  ה.  דגש על בחינת טיב גמירות הדעת, לכאורית או ממשית. 

 

לסיכום

188. לאחר עיון ודיון, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לבטל את ההסכם אשר נחתם על-ידי הצדדים ביום 26.06.2011, אושר וקיבל תוקף של פסק-דין ביום 14.09.2011. 

 

189. הטעם העיקרי נעוץ בכך כי האיש חתם על ההסכם בנסיבות של העדר גמירות דעת להבין כי מדובר בפרידה קצרת טווח, עושק והטעייה, העולים כדי חוסר תום-לב מצידה של האישה כלפיו. 

 

190. הוכח כי האישה העבירה לעורך הדין (אשר הצהיר לתיק בית המשפט זמן קצר לאחר אישור ההסכם כי הוא מייצג אותה בלבד), את הוראות ההסכם ומבלי שהאיש היה שותף של ממש ל"הסכמות" אלה. 

 

191. הוכח כי ההסכם הינו מיטיב ומוטה באופן קיצוני לטובת האישה, כך שקשה בכל דרך שהיא לסבור כי האיש סבר שהסכם זה ימומש אי פעם, או כי אם היה במיטב שיקול דעתו, היה הוא סובר כאמור. 

 

192. את כל אלו ידעה האישה ממערכת יחסיה המפותלת עם האיש, כמו גם מורדות במצבו הרגשי של האיש והיא ניצלה מצוקה זו לטובתה.

אזכיר שוב כי האישה עצמה תיארה את האיש כמסוגר, דכאוני, נזקק לטיפול ומוזר בהליכותיו. 

 

193. בהיות המקרה מקרה חריג, יש בו הצדקה לביטול הסכם הממון בשל עושק ופגם בכריתתו, הטעייה וחוסר תום-לב וזאת על אף שאושר על ידי בית המשפט וניתן לו תוקף של פסק-דין.

 

הערעורים:

194. מונחים בפניי שני ערעורים שעניינם למעשה, החלטת רשמת ההוצאה לפועל ולפיה נאסר על האישה לגבות את המגיע לה לכאורה מכוח פסק-הדין, בשל חוסר סבירותו. 

 

195. אומר בשניים: ראשית, הסכם ממון ניתן הוא לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל ואין רשם ההוצאה לפועל רשאי לסרב לבצעו, או כפי שאירע באחרונה, אף לדרוש מינוי כונס נכסים אשר מונה מכוחו של ההסכם או מכוח פסק-דין, מחדש, אצלו. 

שנית, רשם ההוצאה לפועל אינו רשאי לעסוק בפרשנות פסק-דין, גם אם הסכם הוא, ולסרב לבצעו

מן הטעם שהוא מקפח או בלתי סביר. 

 

196. גם אם מסקנתי בפסק-דין זה דומה לזו של רשמת ההוצאה לפועל, אין זו הנכבדה יכולה ליטול לעצמה סמכויות שיוחדו בדין לבית המשפט (וראה: ע"א 11593/05 היועץ המשפטי לממשלה נ' הקדש העדה הספרדית {פמ"מ – 17/10/2006}). 

 

197. כך או אחרת, לאור פסק-הדין שבכאן, התייתר הצורך בערעורים והם נדחים. 

 

 

סוף דבר

198. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, אני קובע שהסכם הממון שנערך על ידי הצדדים ואושר על-ידי 

בית המשפט ביום 14/9/2011, דינו להתבטל וכך הנני מורה. 

 

199. התובענה מתקבלת. 

 

200. כפועל יוצא מהחלטתי זו:

 

  א.  ע"ר 27889-04-16 (תיק הוצל"פ 525885-04-15) – מאחר וקבעתי כי אם יבוטל פסק-הדין באשר להסכם הממון, וכך עשיתי, לא נדרש עוד אני לפרשנותו של סעיף 6 להסכם ומשכך, אני דוחה את הערעור.

  ב.  ע"ר 45631-09-16 (תיק הוצל"פ 525885-04-15) – ביום 19/1/2017 ניתנה החלטתי להפסקת התובענה עד למתן הודעה על-ידי מי מהצדדים בעקבות פסק-דיני לעניין ביטולו של ההסכם בתוך 30 ימים ומשכך, גם דין ערעור זה, למעשה, להידחות.

 

201. האישה תישא בהוצאות האיש בסך 30,000 ₪.

 

202. אני מתיר פרסום פסק-הדין ללא כל פרט מזהה אודות הצדדים.

 

203. המזכירות תסגור את תיקי הצדדים.

 ניתן היום, כ' שבט תשע"ז, 16 פברואר 2017, בהעדר הצדדים. 

בפני:  כבוד השופט ישעיהו שנלר – אב"ד

  כבוד השופט ד"ר קובי ורדי

  כבוד השופטת רות לבהר שרון

 

ע"מ 1277/07

 

המערער:  פלונית

 

ע"י ב"כ עו"ד:  יגאל מזרחי

 

נגד

 

המשיב:    פלוני

 

ע"י ב"כ עו"ד:  רוני עזרא

 

 29

פסק דין

 

 

השופט ישעיהו שנלר, אב"ד:

 

1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מחוז תל-אביב (כב' השופטת סיון) בתיק תמש 203797/95 מיום 6.11.07. בית המשפט  הורה על ביטולו של הסכם גירושין וממון אשר נכרת בין הצדדים ביום 6.8.03, אושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 12.8.03 (להלן – הסכם הגירושין או ההסכם), וחייב את המערערת להשיב למשיב את הכספים ששילם במסגרת תיק ההוצל"פ, למעט מזונות הקטין. כן חייב בית המשפט את המערערת בהוצאות ושכ"ט עו"ד. 

 

רקע עובדתי:

2. תחילת הקשר שבין הצדדים, עת היה המשיב נשוי לאשתו הראשונה, כשהמערערת היתה עדיין רווקה בת 23. לאחר גירושיו של המשיב מאשתו הראשונה, נישאו הצדדים בדצמבר 1997, וכשעוד טרם לכן, ביום 01.07.95, נולד בנם המשותף (להלן – הילד).

הקשר בין הצדדים סבל מעליות ומורדות ולווה בפרידות רבות. המשיב, עוד קודם הקשר ובמהלכו, היה בעלים של חברות הקשורות בבניית אתרים.  

 

3. במהלך שנות הקשר חתמו הצדדים על ארבעה הסכמים, שלושת הראשונים עיקריהן כדלקמן:

 

א. הסכם שנחתם בפני עו"ד ביום 16.12.93, עוד בעת היות המשיב נשוי לאשתו הראשונה, וכשנה וחצי טרם לידת הילד. הסכם זה לא אושר בפני ערכאה משפטית. בהתאם לאמור בהסכם זה היו הצדדים ידידים, אך נקבע כי אם וכאשר תהרה המערערת, תקנה דירה בת 4 חדרים בת"א, תמורת 200,000 דולר, וזאת בתום החודש החמישי להריונה. הוסכם כי המערערת תממן 115,000₪, והמשיב את היתרה, וכשהדירה תרשם מחצית על שם כל אחד מהם. עם לידת הילד יעביר כל אחד מהם שליש על שם הילד. 

עוד נקבע בהסכם זה על הפרדה רכושית מוחלטת, אלא אם יוסכם אחרת בכתב. כך גם במקרה של פירוד לא יהיו לצד זה או אחר טענות או דרישות כלפי משנהו לגבי זכויותיו ורכושו של האחר. בנוסף הוסכם, כי אם היחסים בין הצדדים ייפסקו ביוזמת המשיב, והוא ימאן לשאת במזונות הילד, אזי נקבע שעור מזונות הילד ל- 3,500 ₪ לחודש. 

 

ב. הסכם שנכרת בין הצדדים ביום 13.10.94. אף הסכם זה לא אושר. בהתאם לאמור בהסכם, הצדדים חיים יחד 7 שנים, ומתגוררים תחת קורת גג אחת שלוש שנים. בהסכם זה הצהיר המשיב כי הוא נוקט בכל ההליכים על מנת להתגרש מאשתו הראשונה, וכי הוא מתחייב להתגרש ממנה תוך 6 חודשים, ולשאת את המערערת חודש לאחר סידור הגט. 

כך גם הוסכם כי אם המשיב לא יעמוד בהתחייבותו לשאת את המערערת תוך 7 חודשים, תהא הסיבה לכך אשר תהא – למעט סירובה של המערערת להינשא לו – יהיה חייב לפצותה בגין כל שנות ההיכרות בסכום של 250,000 דולר. עד לנישואין התחייב המשיב לשאת בהוצאות המדור ומזונותיה של המערערת. בנוסף, פטור המשיב מכל תשלום אם המערערת תסרב להינשא. אולם אם הסירוב יהיה נעוץ בבגידתו הוא, יהיה חייב במלוא התשלומים. 

בסופו של ההסכם הוסף: "הצדדים מצהירים בזה כי רצונם להמשיך בקשר שביניהם מתוך אהבה וחיבה והם מביעים תקוותם כי אכן יינשאו זה לזה לא יאוחר מ-7 חודשים מהיום". 

 

ג. הסכם שנכרת כשנה לאחר נישואיהם, ב-31.12.98, ואושר כהסכם ממון ושלום בית, אשר קיבל תוקף של פסק דין וכשכל אחד מהצדדים מיוצג. הסכם זה נכרת לאחר שהמערערת הגישה מספר תביעות כנגד המשיב. 

הצדדים ציינו בהסכם כי הם מעוניינים להמשיך בחיי הנישואים שלהם, תוך ניהול משק בית משותף, ולהמשיך לנהל חיי משפחה תקינים, ולשים קץ לכל ההתדיינות המשפטית ביניהם. 

כך הוסכם כי יפתח חשבון בנק משותף שם יופקדו משכורות הצדדים, וממנו ימומנו ההוצאות השוטפות. כך גם יופקדו כספים אחרים שיגיעו לצדדים מגורם שלישי כלשהו, וכשהמשיכה מהחשבון תחייב חתימת שני הצדדים, תוך שהמשיב התחייב להפקיד מינימום 7,000 ₪ מדי חודש בחשבון. 

המשיב התחייב להעביר מחצית ממניותיו בחברת ג', חברה בבעלותו, למערערת, לרבות מתן זכות חתימה למערערת על המחאות החברה, כולל כרטיס אשראי של החברה לשימושה, כאשר חתימת השניים תחייב את החברה (להלן – "החברה המשותפת").

כך גם סוכם על שידרוג רכבה של המערערת שיהיה בבעלות החברה, והעברת 15,000 ש"ח לחשבונה של המערערת, על חשבון חוב מזונות נטען. 

עוד הוסכם על רכישת דירה בסכום שלא יפחת מ- 300,000 דולר אשר מימונה, לפחות 100,000 דולר ממכירת דירתה של המערערת בבאר שבע, סכום זהה מהמשיב, והיתרה ממשכנתא. 

עוד נקבעו הוראות למקרה וצד יפגע בחיי הנישואין ובכלל זאת בגידה. במקרה שכזה, הצד התמים, כך לפי ההסכם, יהיה רשאי לפרק את החברה המשותפת וכן את חשבונות הבנקים, וכשהצד המפר ישא בחובות החברה ובחשבונות הפרטיים. הבית יימכר עם הגיע הילד לגיל 21. 

חלופה שניה – הצד הנבגד יהיה זכאי לקבל סך של 250,000 דולר ואזי לא יהיו לו טענות כלפי הצד השני.

הסכם זה לא מומש.

 

4. הצדדים המשיכו לחיות בצוותא, על אף פרידות וחזרות ביניהם במהלך השנים, עד שנפרדו כשנה לפני חתימתם על ההסכם הרביעי, הוא הסכם הגירושין, אשר עיקריו כדלקמן:

 

א. כותרתו "הסכם גירושין". במבוא מצוין כי הסכם זה בא להסדיר את מלוא יחסי הצדדים והקשור לגירושיהם, וכי הוא בא במקום ההסכם השלישי דלעיל. עוד צוין:  "והואיל: והצדדים מסכימים כי להסכם הנוכחי יהיה תוקף מלא ומחייב, הן במקרה שיתגרשו זמ"ז והן במקרה שלא יתגרשו זמ"ז. מוסכם כי אף אם יחזרו הצדדים לחיות יחדיו לכל פרק זמן שהוא, לא יתבטל הסכם בשל כך" (ההדגשות כאן ובהמשך שלי – י.ש.). 

ב. בגוף ההסכם הוסדר נושא הגירושין, משמורת הילד, הסדרי ראיה וביקורים ומזונות הילד בסך 5,000 ₪ לחודש, לרבות נשיאה משותפת בהוצאות רפואיות חריגות. 

בפרק מזונות האשה בסעיף 13 להסכם נקבע:

"א. החל מיום אישור הסכם זה ישלם הבעל לאישה לכל המאוחר ב- 20 לכל חודש, סך של 10,000 ₪ … עבור מזונותיה, וזאת לכל ימי חייה. 

…….

ה. דין התשלומים לפי פרק זה יהא כדין מזונות האישה לענין גבייתם בהוצל"פ, ואולם מוסכם על הצדדים כי חיוב המזונות אותו נוטל על עצמו הבעל עפ"י פרק זה הינו חלק מחיובו במסגרת הסדר איזון המשאבים בין בני הזוג. לפיכך אין לבעל הזכות או הרשות לשנות חיובו האמור, לגרוע ממנו, להקטינו…".

עוד נקבעו הוראות בדבר הצמדת סכום המזונות תוך עדכון אחת לשלושה חודשים, ובנוסף כי הואיל וחיוב המזונות "הינו חלק מהסדר איזון המשאבים של בני הזוג…" – החיוב יעמוד בתוקפו ולא ישונה מסיבה הקשורה למערערת, לרבות עבודתה או מגוריה או נישואיה עם אחר. 

 

ג. בפרק יחסי הממון התחייב המשיב לשלם למערערת 100,000 דולר תוך 90 יום מאישור ההסכם "אשר בצוותא חדא עם מזונות האישה לפי הסכם זה יהווה תשלום עבור זכויות האישה בחברה, בנכסי החברה ובמוניטין שלה…" היא החברה המשותפת. עם זאת נקבע כי אם לא ישלם המשיב את הסכום האמור במועד אזי "… יהא עליו לשלם לאלתר במקומו סך של 250,000$…. כנגד זכויות האישה כאמור". 

התשלום למערערת הינו סכום נטו והמשיב ישא במיסוי ככל שיחול. 

עוד נקבע בפרק זה, כי אם המשיב לא ישלם האמור במועד, תהא רשאית המערערת לגבות את הסכומים האמורים "מתוך חלקו של הבעל בבית המשותף לו ולאשתו הראשונה…", כך תהא רשאית המערערת לרשום הערת אזהרה על כך, מיד לאחר אישור ההסכם. 

עם ביצוע התשלומים יועברו זכויותיה של המערערת בחברה המשותפת למשיב, הגם שבהמשך צויין כי וויתורה של המערערת על זכויותיה בחברה יעמוד בתוקפו כל עוד מזונות האישה והילד לפי ההסכם משולמים כסדרם.

בנוסף, הצהירו הצדדים כי נכון למועד אישור ההסכם, אין לחברה חובות או נושים, כי המערערת אינה חייבת כספים לחברה או למשיב, וכי לצדדים אין חובות משותפים. 

עם זאת נקבע מיד לאחר מכן, כי החל ממועד אישורו של ההסכם "יהיו כל חובות החברה, שבעבר,בהווה, ובעתיד, מוטלים רק על הבעל…" תוך חיוב המשיב לשפותה אם תוגש תביעה כנגדה.

 

ד. עוד הוסכם, כי חשבון הבנק המשותף ייסגר, והמשיב ישא ביתרת החוב על דירת המערערת בבאר שבע ששייכת למערערת, ולמשיב אין כל זכויות בה. כך גם פרק שענינו הפרדת יחסי ממון, ולפיו זכויות או כספים שלא הוזכרו והינם על שם אחד מהצדדים יישארו בבעלותו, לרבות קופ"ג וכל זכות אחרת. כך גם לגבי חובות. 

עוד הוסף פרק העדר תביעות.

 

5. הסכם הגירושין נערך על ידי עורכת דין מטעם המערערת ובעת שהמשיב לא היה מיוצג, והובא לאישורו של בית המשפט (כב' השופטת סיון), בעת הפגרה, ביום 12.8.03. 

 

בפרוטוקול הדיון צוין מפי המשיב, כי לאחר שביהמ"ש בירר עמו אם יוכל לעמוד בתשלום המזונות לילד, השיב כי הוא ער לסכום ויוכל לעמוד בו. בהמשך אמר: "אבקש לציין לשאלת ביהמ"ש כי גם לגבי הסך שהתחייבתי לשלם לאשתי במסגרת איזון המשאבים, ובסך של  10,000 ₪ לחודש, גם לגבי סך זה אני מודע, ואני לוקח על עצמי את ההתחייבות הזו כפי שהתחייבתי בהסכם". 

לאחר בחינת הנדרש מהצדדים, אושר ההסכם על ידי בית המשפט, וניתן לו תוקף של פסק דין. 

  

6. הצדדים התגרשו לאחר כשבועיים ובמהלך שלשה חודשים לאחר האישור, המשיב העביר למערערת מדי חודש סכום של 15,000 ₪ ואזי פסק לשלם. 

המשיב נעצר במסגרת הליכי גביה בהוצל"פ, אותם נקטה המערערת, וביום 19.4.05 הוגשה תביעתו של המשיב. 

 

7. המשיב עתר לביטול הסכם הממון. בתביעתו טען כי מערכת היחסים בין הצדדים היתה מיוחדת וחריגה "הלוקה בפגם בסיסי" אשר היווה את הגורם המכריע לחתימת ההסכמים השונים בין הצדדים, ובעטיה של אותה חריגות במערכת היחסים התבקש בית המשפט להורות על ביטולם של ההסכמים. עוד טען כי מדובר בהסכמים עושקים ומקפחים, כשכל הסכם מבטל ההסכם שקדם לו. 

לטענת המשיב, המערערת היא זו שהניעה את הקשר באופן דומיננטי, נהגה להגיע לאתרי הבניה בהפתעה, נהגה לעטוף את המשיב בנוכחותה ושלטה בו ללא מצרים וכשהמשיב הלך כסומה אחריה "ודבר לא אמלל אותו יותר מאשר ההתנתקות ממנה". 

כך גם התעמתה המערערת עם גרושתו, תוך שאיפה לעליונות כלכלית ולשליטה כלכלית בו. 

עוד טען המשיב, כי רק לאחר שהצדדים נפרדו, לאחר שנים ארוכות של קשר הדוק, לאחר שהסתבר כי מדובר בפרידה סופית, ולאחר שהמערערת ילדה בת לגבר אחר, אזי רק התחוור לו כי המערערת ניצלה מצוקתו הרגשית וסחטה ממנו סכומי עתק. 

לשיטתו, היה מוכן לעשות כל דבר על מנת שלא תיפרד ממנו וכשהמערערת יודעת זאת ומנצלת זאת באופן מושכל ומגמתי, ובהתאם נערכו גם ההסכמים השונים ונסיבות עריכת הסכם הגירושין. 

 

בנסיבות אלו טען המשיב כי מדובר בחוזה למראית עין, בטעות והטעיה, בכפיה ובעושק, וכי חתימתו על ההסכמים לא היתה חופשית ומרצון כי אם תוצאה של עושק וכפיה, תוך ניצול מצוקתו הנפשית. לתביעתו צרף המשיב חוות דעת של מומחה מטעמו, ד.נ. פסיכולוג קליני (להלן – המומחה) אשר קבע בחוות דעתו, בין השאר, כי המשיב הוא בעל מבנה אישיות נרקסיסטית. ואינו נותן לשום גורם לעמוד בדרכו, הוא בעל תפיסה מגלומנית, וכך הצליח בעסקיו. המומחה מסביר כי הפער העצום בין התנהלותו הרציונלית והממולחת בתחום עסקיו, לבין התנהלותו בהסכם שחתם עם המערערת, מתמיה ביותר, וכי ההסבר נמצא במבנה אישיותו "שנועד להסתיר מהעולם ובעיקר מעצמו את חרדת הנטישה והפגיעות הרבה שבו. איום הנטישה המחודש עורר בו את החרדות הללו, כך שניתן לומר כי לא יכול היה לפעול בנושא זה באופן רציונלי… וכי התקשה להאמין שהמערערת תעזוב אותו" (להלן – חוות הדעת). 

 

עוד הסביר המשיב, כי חתם על הסכם הגירושין מתוך תמימות, כי מדובר בהסכם למראית עין וכשלטענתו, המערערת שבה ואמרה לו כבעבר כי ההסכם "רק למגירה", וכי לא תעשה בו שימוש. כך גם גרמה המערערת למשיב להאמין כי רק אם יחתום על ההסכם שניסוחו נכפה עליו, תיאות להמשיך את הקשר עימו. הוא האמין להבטחותיה כי ממילא ישארו יחד, ועל כן אין משמעות להוראות ההסכם. 

עוד טען כי המערערת הטעתה אותו.

בהתייחס לתנאיו של ההסכם וכאילו מדובר באיזון משאבים, הרי לצדדים לא היה כל רכוש משותף לאזן ולא נערכה התחשבנות.

לאור כל האמור עתר המשיב כי בית המשפט יקבע כי ההסכם השלישי וכן הסכם הגירושין בטלים. לחילופין טען, כי כל מתנה או התחייבות לתת מתנה על פי ההסכמים בטלות, וכי המשיב חוזר בו מהענקות אלו כדין. 

 

8. המערערת טענה בכתב הגנתה, כי המשיב אינו ממלא משך תקופה ארוכה אחר חיוביו בהתאם לפסק הדין, וכי במשך תקופה בה חדל לשלם מזונות, פעל להברחת כל רכושו והעברתו לגרושתו, מנישואיו הראשונים.

המערערת טענה כי יש לדחות את כל הטענות לפיהן ההסכם נכרת שלא מרצונו החופשי של המשיב, זאת גם לאור השיהוי בין יום אישור ההסכם למועד הגשת התובענה. 

המערערת מפנה לכך כי המשיב הינו איש עסקים, החותם על הסכמים במיליוני ש"ח ויודע לכלכל מעשיו ועסקיו, וכי כל ההסכמים שנחתמו בין הצדדים נחתמו מרצונו החופשי. יתר על כן, טרם הגשת התובענה לא דרש המשיב לבטל הסכם כלשהו מההסכמים. דהיינו, חלף הזמן הסביר לביטול ההסכמים. המערערת הכחישה את כל הנטען אודות שליטתה בו. לשיטתה, המשיב הוא שהכתיב את מערכת היחסים וכי התרועע עם נשים אחרות, דבר שהוביל מידי פעם למשבר ביחסים. 

בכל הקשור למערכת היחסים הכלכלית, הרי המשיב עבד בשתי חברות ביחד עם גרושתו אשר שימשה כאיש קש. הצדדים ניהלו חברה משותפת, אך המשיב הוא זה שבחר להבריח כספים שהגיעו לחברה המשותפת. 

עוד נטען על ידי המערערת, כי הצדדים החליטו במשותף כי אין טעם להמשך חייהם המשותפים, ופנו במשותף לעורכת דין אשר ערכה את ההסכם על דעת שניהם. ההסכמים נחתמו לאור מעשיו של המשיב ונועדו להסדיר את יחסי הממון שביניהם. הגם שכך, המשיב נהג לא לקיים את התחייבויותיו בהתאם להסכמים, תוך שהמערערת מתייחסת לתנאים השונים של ההסכמים וסבירות אותם תנאים. כך דוחה המערערת את טענותיו האחרות של המשיב כנימוק לביטול ההסכמים. 

 

לענין חוות הדעת, טענה המערערת כי זו ניתנה עוד בחודש ינואר 2005 אולם רק כחלוף שלושה חודשים הוגשה התביעה. יתר על כן, המשיב ידע כי חיי הנישואים תמו ועל כן נכרת הסכם הגירושין, תוך שהמערערת מכחישה את האמירות אשר יוחסו לה עובר לכריתתו של ההסכם. 

 

בנוסף, במסגרת הליכי ההוצאה לפועל שננקטו נגדו, לרבות פקודת מאסר, לא טען המשיב מאומה כנגד פסק הדין ותוקפו של ההסכם. 

 

לבסוף טענה כי משבית המשפט בחן ואישר את הנדרש – לא ניתן לבטל את ההסכם. 

 

פסק דינו של בית משפט קמא:

9. בית המשפט דחה את טענת המערערת כאילו נקבעו עקרונותיו של הסכם הגירושין בהסכמה בין הצדדים, וכי עורכת הדין מטעמה נתנה לו ביטוי משפטי בלבד. בית המשפט קבע כי המשיב לא היה מיוצג, לא בעת עריכת הסכם ולא במועד אישורו, בניגוד למערערת אשר היתה מיוצגת על ידי עורכת דין מטעמה. 

יתר על כן, פרקליטת המערערת, כך לפי בית משפט קמא, נתנה ביטוי בהסכם רק לשמירת זכויותיה של מרשתה, וזאת באופן חריג וקיצוני. 

תימוכין לכך מצא בימ"ש קמא בעדות המערערת אשר העידה כי המשיב "…לא רצה לדבר על הצד של הגירושין לא הגענו להבנה…". 

כך גם דחה בית משפט קמא את הסברה של המערערת, כאילו קיימת היתה דחיפות וצורך לאשר את ההסכם, עוד בפגרה בגין צרכי המזונות שנקבעו בהסכם הגירושין. בית המשפט מציין כי בני הזוג חיו בנפרד מזה כשנה וכשהמשיב דואג הן לצרכי הילד וכן העביר כספים למערערת. 

אם לא די באמור, מפנה בית משפט לכך כי בעת אישור ההסכם נמצאו בחשבונה של המערערת 2 מליון ₪, אשר הועברו מהחברה המשותפת למערערת וכשהמשיב העביר את הכספים לחברה זו מחברה בבעלותו. 

עוד מפנה בית המשפט להוראות שלושת ההסכמים הקודמים, אשר מהם עולה כי למערערת "היתה את אותה יכולת והשפעה על התובע – להביאו למימוש רצונותיה על ידי החתמתו על הסכמי כוונות, אשר בדיעבד התברר כי לא מומשו…". 

 

10. מכאן בחן בית המשפט את השאלה המרכזית, לשיטתו, שהינה מדוע חתם המשיב על ההסכמים השונים, לרבות הסכם הגירושין "אשר מימושו הכספי/ממוני אינו מותיר לו כל סיכוי כספי שיקומי ואחר".

תשובה חלקית מצא בית משפט קמא בחוות דעתו ובעדותו של הפסיכולוג מר פ'. בית משפט מפנה לדבריו בדבר מבנה אישיותו הנרקסיסטית של המשיב המשתמש במנגנון הגנה מגלומני "…שנועד להסתיר מהעולם ובעיקר מעצמו את חרדת הנטישה והפגיעות הרבה שבו. איום הנטישה המחודש עורר בו את החרדות הללו, כך שניתן לומר כי לא יכול היה לפעול בנושא זה באופן רציונלי… (המשיב) התקשה להאמין שאשתו תעזוב אותו מאחר ותוכנית זו היתה מעבר ליכולתו להתמודד עמה נפשית…".

משנדרש הפסיכולוג לשאלה, הכיצד איש עסקים חותם על דברים שכאלו, הסביר כי מבחינת המשיב הוא לא האמין שהאמור בהסכם יתפוס או ימומש וכשהפסיכולוג לא ראה לשנות מחוות דעתו, לאחר שהוצג בפניו כי המשיב הגיש שתי תביעות גירושין נגד המערערת, כך גם הפירוד הפיזי ביניהם, אשר לדידו לא היה שחרור רגשי וכי הפחד המתעורר עניינו "חרדת נטישה".

 

11. בית המשפט בחן את עילת העושק על הרכיבים שבה וקבע כי המשיב היה במצב של "חרדת נטישה … פנימית – חרדתית, עד כדי אי יכולת להתמודד עם המציאות שהייתה קודם לחתימתו על ההסכם… תוך הבנה סובייקטיבית שלו כי הסיכוי היחידי לכך שהנתבעת עוד תשוב לחיקו – אם יאות ויחתום על ההסכם…" וכשמצב זה עונה על היסוד הראשון, בדבר חולשתו הרגשית והשכלית. 

ביחס לרכיב השני קבע בית המשפט כי המערערת היתה מודעת לחולשתו של המשיב ולחששו כי תנטוש אותו לצמיתות, והיא אכן ניצלה זאת. קביעה זו נסמכת, בין השאר, על ההסכמים והאמור בהם, לרבות הסנקציות הכספיות אם לא ישאנה לאישה תוך המועד הקובע. כך גם דבריה של המערערת כי היה לה קשר רומנטי עם גבר אחר כשמונה חודשים קודם לחתימתה על הסכם הגירושין, "ובאותה עת ממש נסעה היא לארה"ב עם התובע, במהלך התקופה בה התגוררו הצדדים בנפרד". לענין זה ציין מפורשות בית משפט קמא כי אינו מאמין למערערת, כאילו ישנו הצדדים באותו חדר אך לא היה שום מגע מיני. כך גם הוכח הניצול, בעת שהמערערת הובילה את המשיב לחתימה על ההסכם מבלי שהיה שותף להכנתו ומבלי שהתייעץ עם פרקליט מטעמו, ומתוך מצג כי ההסכם הרביעי, קרי הסכם הגירושין, כשלושת קודמיו, לא ימומש. 

תימוכין לאותה ציפיה של המשיב כי ההסכם לא ימומש, על סמך מצגה של המערערת, ראה בית משפט בתצהירה של המערערת כי בחרו לנסח את ההסכם, הואיל וצפו גם מקרה שיחזרו לחיות כבני זוג, דבר שעולה אף מלשונו של ההסכם. 

ביחס לרכיב השלישי, לענין תנאי ההסכם, קבע בית משפט קמא כי תנאיו אינם סבירים מבחינת המשיב. בית המשפט בחן האם מדובר לכאורה בעריכת איזון נכסי וזכויות הצדדים, אולם מסקנתו כי לא כן הדבר. 

 

בהסתמך על הראיות, לרבות עדותו של רואה החשבון של החברה המשותפת ובעיון בדוחות החברה, קבע בית משפט כי ההסכם הינו חד צדדי ואין בו כלל איזונים. מדובר על שעבודו של המשיב לכל שנות חייה של המערערת, גם אם תינשא לאחר, ובנוסף, סכומים של מאות אלפי דולרים שיועברו למערערת. 

 

בית המשפט קבע כי בנישואיו הראשונים הקים המשיב עם גרושתו חברה אשר מחזיקה בציוד מכני כבד ומייבאת יריעות לאיטום ומעסיקה עובדים. באוקטובר 1995 נחתם הסכם גירושין בין המשיב לאשתו הראשונה ובמסגרתו הועברו לידיה זכויות החברה (להלן – החברה המקורית), כאשר המשיב המשיך לעבוד בפועל בחברה וממנה קיבל את משכורתו. אכן, במועד נישואי הצדדים, בשנת 1997, הוקמה החברה המשותפת על ידי המשיב, וכשבשנת 1998 הועברו מחצית מהזכויות למערערת. אולם, כעולה מהראיות, כך בית משפט קמא, המערערת ידעה כי החברה הפעילה והרווחית היא החברה המקורית שבבעלות גרושתו של המשיב, וכי המערערת היא זאת שלחצה עליו לקבל עבודות, אותן ביצע בכלים של החברה המקורית, וכי מכאן ואילך קלה היתה דרכה להעברת כשני מליון ש"ח לחשבונה הפרטי. זאת, כחודשיים קודם למועד החתימה על ההסכם. 

הנה כי כן, לא היה כל ערך כלכלי למניותיה של המערערת בחברה, ולכן גם לא היה כל צורך בויתור ותשלום תמורתו בגין זכויות אלו. 

בית משפט קמא הדגיש, כי מדובר בענייננו בסעיפים קיצוניים ובלתי אפשריים אשר אדם בר דעת לא היה חותם עליהם, וכדוגמא שימוש כבטוחה בבית השייך לגרושתו של המשיב, וכאשר המערערת ידעה כי זכויותיו בבית זה הועברו עוד בשנת 1999 לגרושתו. 

עוד קבע בית משפט, כי שני המליון ש"ח שהועברו לחשבונה של המערערת היו מיועדים לתשלום חובות לספקים ולמע"מ, חובות שלא שולמו בפועל, וכשהמשיב התחייב על פי ההסכם לשלמם. 

לאור כל האמור קבע בית משפט קמא כי יש מקום לקבל את תביעתו של המשיב לביטול הסכם הגירושין בגין עילת העושק. 

 

12. בית המשפט לא הסתפק בכך, וקבע כי יש מקום לבטל את הסכם הגירושין גם בעילות של טעות והטעיה בהתאם לסעיפים 14 ו-15 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן – חוק החוזים). 

הוכח כי המשיב חתם על הסכם הגירושין לאחר שהאמין למערערת, על פי התנהגותה ומצגיה, לרבות הנסיעה לארה"ב בעת שחיו בנפרד, שאכן ישובו לחיים משותפים, וכשהמערערת מודעת למצבו וחרדת הנטישה ממנה סבל, וכי יעשה הכל על מנת שלא תעזוב אותו לצמיתות. 

אך גם בפן האובייקטיבי, המסקנה דומה, וכי אלמלא הטעות וההטעיה לא היה חותם המשיב על ההסכם. 

 

13. בית המשפט לא ראה באותם תשלומים ששילם המשיב, לאחר אישורו של ההסכם כנימוק לשינוי מסקנתו, כפי שלא מצא ממש בטענת המערערת כאילו המשיב רוקן את החברה, בה בעת שהוכח היפוכם של דברים. 

 

14. לאור הנסיבות כפי שפרט, סבר בית משפט קמא כי אין פסול בכך שהמשיב הגיש תביעתו כשנה וחצי לאחר החתימה, הואיל והיו לו כל הסיבות להאמין כי ההסכם לא ימומש, כקודמיו, ורק לאחר שהמערערת החלה לנקוט בהליכי הוצל"פ, נאלץ להגיש תובענתו. 

 

15. בהסתמך על סעיף 21 לחוק החוזים, קבע בית משפט כי המשיב זכאי לסעד הנלווה, קרי ההשבה. משכך קבע בית המשפט כי המשיב זכאי להשבת הסכומים ששולמו בתיק ההוצל"פ, למעט מזונות הילד אשר נאכלו. 

בנוסף חויבה המערערת בהוצאות ושכר טרחת עורך דין. 

 

50384250

טענות המערערת :

16. המערערת טוענת כי בית משפט קמא התעלם מאישורו של ההסכם על ידו, ומקביעתו, כי הצדדים חתמו על ההסכם מרצונם החופשי, תוך הבנת תוכנו ותוצאותיו. משכך, ההסכם לא ניתן לביטול, אלא בדרך של ערעור על תהליך האישור, ערעור שלא הוגש במקרה דנן. 

יתר על כן מעת שהמשיב טען כי לא קרא את ההסכם, הרי לא יכול היה לטעון לפגם ברצון. 

כך גם לא היה מקום לבחינת ההסכם, כאילו מדובר היה בשני שותפים ובמשקפיים של כדאיות כלכלית. בהסכמי גירושין, לא ניתן לקבוע כי תנאיו גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל – אשר לא קיים ככזה. בנוסף, לא היה מקום לקבוע את שוויה של החברה המשותפת מעת שכתבי הטענות לא עסקו בכך, וכך טעה בית המשפט שלא איפשר להמציא חוות דעת סותרת מטעם המערערת. 

עוד טענה המערערת, כי אותה קביעה בדבר חרדת נטישה אינה יסוד נפשי המאפשרת ביטול הסכם בעילת עושק. אם לא די באמור, היה על בית משפט למנות מומחה מטעמו. 

יתר על כן, לא מדובר בחוות דעת שהוגשה מטעם "מומחה", אלא בסיכום טיפול, שבטעות צויין כחוות דעת. 

בנוסף, מדובר בהסכם גירושין וכשלא ניתן להשיב את המצב לקדמותו, ועל כן התביעה לביטולו אינה בתום לב, ובמיוחד מעת שהמערערת, במהלך הגירושין, ויתרה על כתובתה. 

לטענת המערערת, לא היה מקום להשליך משלושת ההסכמים הקודמים אשר דנים בשלום בית להסכם הגירושין, אשר דן כולו בנושא הגירושין. יתר על כן, לא היה מקום לביטולו של הסכם שכזה, לאחר שהצדדים התגרשו שבועיים לאחר כריתתו ובהתאם לאמור בו. 

לטענת המערערת, חלף עבר לו הזמן הסביר  לביטול ההסכם, בחלוף כשנתיים מאז אישורו ועד הגשת התביעה, וכשהמשיב אף לא טען לביטולו של ההסכם בפני ראש ההוצל"פ. 

כך גם התעלם בית המשפט מהעובדה, כי כחודש לאחר כריתת ההסכם ידע המשיב על תוכנו עת ביקר אצל המומחה. 

 

17. המערערת טוענת כי התביעה הוגשה אך ורק לאור "הלחץ" שהופעל על המשיב בהוצאה לפועל, לאחר שלא קיים את ההסכם, וכשמדובר בחוות דעת מוזמנת כדי לחלצו מזרועות ההוצל"פ. 

המשיב אף ניסה לשקר בבית המשפט, כך המערערת, בעת שטען כאילו לא הכיר בת זוג מיד לאחר הגירושין באמצעות משרד הכרויות, ואף נולדה לו בת בסמוך לאחר היכרות זו.

 

18. המערערת אף משיגה על אותן קביעות עובדתיות של בית משפט קמא, כאילו ידעה על מצבו של המשיב, בהוסיפה כי המשיב ידע בוודאות שבכוונתה להתגרש ממנו, וטעה בית משפט קמא בקביעתו, כאילו הבטיחה למשיב כי תשוב לחיות עמו.

עוד התעלם בית משפט, מהיותו של המשיב איש עסקים ממולח אשר לא נעשק ולא הוטעה על ידה. 

כך גם לא היה מקום לקביעה כאילו מדובר בחוב כללי של 6 מליון ₪, בה בשעה שמדובר על 2.4 מליון ₪, סכום שהחברה הרוויחה בשנה אחת. 

יתר על כן, המשיכה של הכספים לחשבונה, נועדה לתשלום לספקים ואין לכספים אלה קשר לתביעה שהגיש המשיב. 

לא היה גם מקום להתבסס על נסיעה עסקית 4 חודשים לפני כריתת ההסכם. 

 

19. כך גם לא היה מקום לביטול ההוראות ביחס למזונות הילד, שעה שסכום דומה לאשר הוסכם בין הצדדים, נפסק בהליכים קודמים ביניהם. 

 

20. עוד טוענת המערערת כי טעה בית משפט קמא שעה שהורה על השבת כספים, בה בשעה שהתביעה לא כללה עילה וסעד שכזה ואף לא שולמה אגרה בגין תביעה כספית שכזו.

 

21. במסגרת הדיון שבפנינו הפנתה המערערת להחלטתה של כב' השופטת קרת-מאיר מיום 03.07.05 בבית משפט זה (בש"א 10403/05) (להלן – החלטת השופטת קרת-מאיר). החלטה זו עניינה בהתראת פשיטת רגל שהוצאה כנגד המשיב בגין פסק הדין נשוא הדיון דנן. 

המשיב טען את הטענות דנן, לרבות צירופו של כתב התביעה דנן. 

בית המשפט שם, דחה את טענותיו של המשיב תוך התייחסות למועד העלאת טענותיו של המשיב, כשנתיים לאחר אישור הסכם הגירושין, ואי העלאת טענה זו עד אז. יתר על כן, המשיב לא טען כי מצב הכפיה והעושק, נמשכו כל אותן השנתיים. 

עוד הפנה בית המשפט, להליך האישור בפני בית משפט קמא, לרבות לכך שהמשיב נשאל ואישר תוכנו של ההסכם, וכן הקביעה כי ההסכם נחתם מרצון חופשי ומתוך הבנה, וכי על כן לא היה מקום לערעור על הליך האישור. 

מכל מקום, הגשת תביעה לביטול פסק דין, שנתיים לאחריו וללא שנתבקש עיכוב פסק הדין במהלך התקופה שקדמה להגשת התביעה – אינה מקימה הגנה בפני התראת פשיטת רגל, כך בהחלטת השופטת קרת.

 

22. בנוסף הדגיש ב"כ המערערת, כי שלושת ההסכמים הראשונים עניינם אכן בשלום בית, אולם ההסכם נשוא המחלוקת עניינו גירושין אשר יושם בפועל, כך שקשה לקבל את הטענה כי המשיב סבר כי ההסכם לא ימומש.

יתר על כן, תיק ההוצאה לפועל נפתח כ-5-6 חודשים לאחר הגירושין, והאזהרה נשלחה למשיב כשנה לפני הגשת התובענה. 

לענין ביצוע ההסכם, השיב ב"כ המערערת כי אכן המניות בחברה לא הועברו, אולם זאת מאחר והחברה לא פעילה יותר, וחדלה לפעול במהלך 2003. 

עוד הסביר ב"כ המערערת, כי כבר בספטמבר 2003 התחילו הדיבורים אודות חרדת הנטישה, אולם מבלי שנעשה דבר. רק חודשיים וחצי או שלושה לפני הגשת התביעה עו"ד מטעם המשיב, המשיב והפסיכולוג, הכינו פורמט של חוות דעת שתתקוף את ההסכם, ואז עלה לראשונה הרעיון של חרדת נטישה. 

יתר על כן, המומחה לא קבע כי המשיב סובל מחרדת נטישה, אלא נסמך על דברי המשיב. כך לדידו של ב"כ המערערת לא ניתן לראות במועד בו הוכנה חוות דעת כמועד הסביר לביטול ההסכם, הואיל והטיפולים הסתיימו בכל מקרה עוד בחודש ספטמבר 2003.

 

טענות המשיב:

23. בפתיחת טענותיו, מפנה המשיב לטענת המערערת כאילו קופחה בהסכם הגירושין הואיל ושווי החברות הוא עשרות מיליוני ש"ח. לדידו, אם אכן כך הדברים מדוע לא קיבלה המערערת את ההצעה כי ההסכם יבוטל וכל צד ידרוש את המגיע לו.

 

24. המשיב נסמך על אשר קבע בית משפט קמא ושל נימוקיו, וכשלטענתו עיקר הערעור נסוב על קביעותיו העובדתיות החד משמעיות והברורות של בית משפט קמא. 

יתר על כן, מדובר בשמיעת עדים והתרשמות מהם, כולל קביעות בשאלת מהימנות. 

 

 

25. המשיב מפנה לאותם תנאים בלתי סבירים, לשיטתו, בהסכם הגירושין. 

כך גם הדגיש המשיב כי ככל שמתקיים אחד היסודות בעילת העושק באופן מובהק יותר, כך תטה הכף למסקנה שמתקיימים גם היסודות האחרים וכפי שניתן לקבוע במקרה דנן, לאור הוראות ההסכם. 

עוד טען כי מי שרצה להתגרש הינה המערערת, אשר כבר ניהלה רומן עם גבר אחר. 

 

26. המשיב טוען כי בית משפט קמא לא מנע מהמערערת לצרף ראיות אלו או אחרות אלא לאחר שהמערערת ביקשה, במכוון, לצרף ראיה רק לאחר שהמשיב הגיש סיכומיו אזי לא נעתר לכך בית המשפט, תוך הנמקה מפורטת. 

 

27. לענין הזמן הסביר למתן הודעת הביטול, טוען המשיב כי סבירותו אינה נמדדת על פי אמות מידה כלליות ומופשטות, אלא לפי נסיבות הענין וכשמדובר בעושק נמשך. כל עוד העשוק אינו נהנה בינתיים מביצועו של ההסכם, גם זמן ממושך יחשב כסביר. 

בנסיבות דנן, התביעה הוגשה תוך כשנה מיום פתיחת תיק ההוצל"פ ותוך 7 חודשים בלבד מיום שנעצר המשיב. 

מדובר גם בטענה פרוצדורלית, אשר עצם השימוש בה בנסיבות הענין, על ידי המערערת, עולה כדי חוסר תום לב. 

לחילופין טוען המשיב, כי יש לראות בסירובו לשלם כספים על פי ההסכם, כביטול על דרך ההתנהגות. 

במיוחד יפים הדברים מעת שהמערערת לא הסתמכה על קיומו של ההסכם. 

 

28. לענין סעד ההשבה, טוען המשיב כי סעד זה נלווה לסעד העיקרי, קרי ביטול ההסכם, ועל כן רשאי היה בית משפט קמא להעניק סעד זה, גם אם לא נכלל מפורשות בכתב התביעה.

מדובר על סמכות טבועה של בית המשפט ליתן כל סעד. 

לחילופין, טוען המשיב כי אין צורך להיזקק לטענה זו הואיל וקמה זכאותו להשבת הסכומים, מעת שבוטל פסק הדין על פי דיני ההוצל"פ, ולאחר שהכספים שבית משפט הורה על השבתם שולמו במסגרת תיק ההוצל"פ. 

 

29. המשיב טוען כי בנוסף לעילות אשר בגינן ביטל בית משפט קמא את ההסכם, היה מקום לבטלו גם מחמת היותו נוגד את תקנת הציבור. 

עוד טוען המשיב כי בניגוד לטענת המערערת, ניתן לבטל הסכם גם לאחר אישורו בגין פגם בכריתתו, וכשמדובר בעילות נשוא הדיון דנן. 

 

30. לענין הפסיכולוג, ציין המשיב כי המערערת לא הגישה בקשה למנות פסיכולוג מומחה. 

לענין החלטת השופטת קרת מאיר – מדובר בפשיטת רגל וכל שנקבע כי הגשת התביעה לביטול ההסכם אינה מהווה הגנה מפני כך. 

יתר על כן, אם כטענת המערערת כי ניתן להסתמך על החלטה זו, מדוע לא עתרה לדחיית התביעה על הסף. 

לבסוף טען כי המערערת לא ויתרה על מאומה, לרבות הנטען בענין כתובתה אשר ממילא לא היתה זכאית לה, לאור חייה עם גבר אחר. 

 

31. במסגרת הדיון שבפנינו הסביר ב"כ המשיב  כי המשיב פנה מעורך דין לעורך דין והתקשה לעמוד במחיר שדרשו ממנו, עד שקרובת משפחתו נטלה את הטיפול בעניינו. 

עוד הוסיף כי הפעם הראשונה שאכן הבין המשיב, כי הולכים לממש את ההסכם, היתה בעת שעצרו אותו, ועל כן חלוף כשבעה חודשים עד להגשת התביעה, זמן סביר הוא. 

עוד הבהיר, כי הצד שכנגד קיבל את המסמכים ויכול היה להגיש חוות דעת מטעמו בכל הקשור לנושאים החשבונאיים.

 

50384250

בקשה לראיות נוספות בערעור:

32. המערערת ביקשה לצרף חוות דעת של מומחה מטעמה, פרופ' נ', אשר נועדה לסתור את חוות הדעת מטעם המשיב, לרבות סתירת המושג "חרדת נטישה". 

כך גם הסבירה כי בדיון בפני בית משפט קמא לא סברה כי עליה להמציא חוות דעת מטעמה, הואיל והמסמך שהוגש על ידי המומחה מטעם המשיב, אשר צויין כ"חוות דעת", לא הציג כל אבחנה או ממצא, ועל כן לא ניתן היה להסתמך, בכל מקרה, על מסמך זה. 

 

עוד ביקשה המערערת לצרף מסמכים, המתעדים שהמשיב שילם סכומים של יותר מ-200,000 ₪, וכן שהמשיב משתמש לצרכיו בשיקים של החברה שבבעלות גרושתו. 

 

33. המשיב מתנגד להצגת ראיות אלו, והצדק עמו. 

המשיב טוען כי עדות הפסיכולוג היוותה רק נדבך אחד בין הראיות אשר הוצגו בפני בית משפט קמא . יתר על כן, בעת שהמשיב עתר לזימונו לעדות, הגיבה המערערת כי חוות הדעת אינה רלוונטית למחלוקת, הואיל ואין בה להצביע על שלילת ההבנה והידיעה של המשיב עת חתם על הסכם הממון. עוד הוסף בתגובה, כי שיקול הדעת בענין העדת מומחה מטעם אחד מבעלי הדין מוקנית לבית המשפט, כך גם כי הדרך הראויה הינה מינוי מומחה מטעם בית המשפט.

עם זאת, מבלי להודות בטענות המשיב או באמור בחוות הדעת, השאיר ב"כ המערערת את שאלת הזמנת המומחה לעדות לשיקול דעת בית המשפט (להלן – התגובה להעדת הפסיכולוג). 

משכך אין מקום להצגת חוות דעת מטעם המערערת במסגרת הערעור, אותה יכלה להגיש לבימ"ש קמא, לו אכן חפצה בכך, מה גם שמדובר בחוו"ד של מומחה שכלל לא בדק את המשיב.

עוד התייחס המשיב לרלוונטיות או יותר נכון העדר רלוונטיות של הראיות האחרות. 

 

34. בהתאם לתקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 אין מקום להתיר הגשת ראיות נוספות במסגרת הערעור, אלא באותם מקרים חריגים אשר נקבעו בתקנות ואשר המקרה דנן אינו נמנה עליהם.

ככל שחפצה המערערת להגיש חוות דעת מטעמה, יכולה היתה לעשות כן בבית משפט קמא או למצער לפנות בבקשה שכזו – אולם כל זאת לא נעשה. כך גם, בתגובה לבקשה להעדת הפסיכולוג, לא התנגדה למעשה המערערת להעדתו, ולכן מה לה כי תלין עתה ותבקש להגיש חוות דעת מטעמה, מה עוד שמדובר במי שלא בדק את המשיב.

כך גם לגבי שאלות כספיות אלו או אחרות, אין מקום להיזקק להן במסגרת הערעור. 

לא למותר להוסיף כי משמעות קבלת הבקשה לראיות נוספות, תחייב שמיעת הראיות מחדש, ומדובר בראיות שמצריכות החזרת התיק, למעשה, לבית משפט קמא. 

 

35. לאור האמור אין מקום לקבל את הבקשה, ולכן יש לבחון את השאלות המתעוררות בערעור דנן, על סמך החומר שעמד בפני בית משפט קמא, ועל סמך חומר זה בלבד.

 

המסגרת הנורמטיבית

36. האם אישורו של הסכם ממון על-ידי בית המשפט, מונע מאחד המתקשרים בהסכם לטעון לפגם בכריתת ההסכם, בחינת הוראות הסעיפים הדנים בכך בחוק החוזים. 

ב"כ המערערת טוען כי מעת שבית משפט קמא אישר את הסכם הממון והגירושין, ומעת שניתן לו תוקף של פסק דין – שוב לא ניתן לתקוף כריתתו של ההסכם ומתן תוקף של פסק דין לו. 

המערערת מסתמכת על אשר נקבע בבית משפט זה, בעמ (ת"א) 1242/04 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 23.05.05). אכן, באותו פסק דין נקבע שאם נפל פגם בהליך האישור אשר בגינו לא ניתן לקבוע כי בית משפט המאשר, אכן בחן את הנדרש לפי החוק, אזי ניתן להגיש ערעור על הליך האישור. כך גם בהתאם לאשר נקבע ברע"א 359/85 קוך נ' קוך, פ"ד לט(3) 421, וכדברי השופטת בן פורת, שם, כי ספק אם לאחר אישור שכזה רשאי יהיה אחד מבני הזוג לטעון כי כרת את ההסכם שלא מרצונו החופשי. 

 

בשאלה זו אין דעתי כדעתו של ב"כ המערערת. אכן מעת שהליך האישור לא היה תקין, יש מקום לפנות בערעור על ההליך. אולם, אין בכך מניעה מלתקוף את ההסכם כדרך שתוקפים כל הסכם וכשנטען לפגם בכריתתו, למעט טענות הסותרות את עצם האישור, דהיינו, שההסכם נערך מרצון ותוך הבנה של תוכנו. 

 

37. משבאים אנו להיזקק לעילת העושק הרי כפי שנקבע עוד בע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב – הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ, פ"ד מ(4) 533, 541: 

"במצבים שבהם מטפל ועליהם חל סעיף 18 נערך החוזה על ידי הצדדים מדעת ומרצון, ובכל זאת דבק בהתקשרות פגם המצדיק את התערבות הדין, עד כדי מתן אפשרות לביטולה החד צדדי. ההצדקה להתערבות זו היא מוסרית, והרעיון המנחה את הוראת העושק הוא רעיון של מוסר וצדק חברתי". 

וכפי שדברים אלו הובאו גם בע"א 8622/06 פלוני נ' עזבון המנוחה פלונית ז"ל (לא פורסם, מיום 03.03.09). 

 

בלשון אחרת, בין אם דנים אנו בפגם בכריתה מחמת טעות או הטעיה, ובין אם דנים אנו בפגם בכריתה מחמת עילת העושק, אין אנו קובעים, בהכרח, כי ההסכם שנכרת נכרת שלא מרצונו של המתקשר. יתר על כן, לעתים יכול ואף הבין אחת לאחת את הוראות ההסכם. הגם שכך, אין בכך למנוע טענות הקשורות לפגם בכריתת ההסכם כשלעצמו. 

לא בכדי כותרתו של פרק ב' לחוק החוזים "ביטול החוזה בשל פגם בכריתתו". 

אם נבחן את אותם פגמים, הרי מעת שמדובר בטעות (סעיף 14 לחוק החוזים) או הטעיה (סעיף 15 לחוק החוזים) דנים אנו בנסיבה חיצונית להסכם עצמו ולא בתוכנו של ההסכם. כך גם  בפגם מחמת כפיה (סעיף 17 לחוק החוזים), הרי מי שבוחן את ההסכם בעת כריתתו לא מודע לאותה כפיה שיכול ותהיה חיצונית. 

מכאן שגם בעת שעסקינן בעילת העושק לפי סעיף 18 לחוק החוזים, לא בהכרח ניתן לגלות את אותו ניצול ואת אותו מצב של המתקשר שבגינו קמה עילת העושק. 

ראו שלו "דיני חוזים – החלק הכללי" (2005) בעמ' 246 ו-326.

 

אכן, ככל שעסקינן בהסכם כלכלי גרידא, יכול ועל פניו של ההסכם ניתן להיווכח כי מתעורר חשד בדבר עושק מתוך נסיבות כריתתו. קשים יותר הדברים מעת שעסקינן בהסכם גירושין וכפי שיפורט בהרחבה בהמשך, וכשהנימוק לכך כי קשה לבחון סבירות של תנאי הסכם גירושין וכדומה לו. 

יתר על כן, גם אם על פני הדברים מדובר בהסכם אשר תנאיו יכול ואינם נראים לבית המשפט, עדיין קשה יהיה לבית המשפט לגלות כי מתקיימים אותם רכיבים נוספים של עילת העושק.

 

מסקנת האמור, כי אין מקום לטענת המערערת כי טעה בית משפט קמא בעת שביטל את ההסכם ולא קבע כי היה על המשיב להגיש ערעור על הליך האישור. 

עם זאת, בחינת מסקנת בית משפט קמא, תיבחן על סמך ההנחה שאכן המשיב חתם על ההסכם מרצונו והבין תוכנו, משמעותו ותוצאותיו. 

 

38. לא בכדי התמקדו באי כוח הצדדים וכן בית משפט קמא בעילת העושק. 

בפסק דין המנחה בסוגיה זו, ע"א 2041/05 מחקשווילי נ' מיכקשווילי (לא פורסם,  מיום 19.11.07), נקבע על-ידי כב' השופטת ד' ברלינר (כתוארה אז):

"עילת העושק, הינה אחד הביטויים הברורים לתפיסה העכשווית של דיני החוזים המציבה גם את הדרישה לצדק והגינות חוזית לצד מתן ביטוי לרצון הצדדים. הרעיון הוא כי בהעדר רצון חופשי – החוזה פגום, כאשר "הדרישה לפגם ברצון בעילת העושק ובעילה של השפעה בלתי הוגנת היא מתונה ומרוככת יותר מזו הקיימת בעילות המסורתיות (טעות הטעיה כפיה) הצירוף של תנאים גרועים עם פגם ברצון ולו פגם מתון הוא המצדיק את קיומה של עילת הביטול" (שם, עמ' 971). החשיבות היא בעצם ההכרה ביסוד מצפוני מוסרי וערכי שלאורו צריך להיבחן החוזה (ולענייננו כתב הויתור) כאשר הקביעה היא כי בנסיבות מסוימות, על-פי המדדים שנקבעו בעילת העושק לבחינתו של יסוד זה – ניתן יהיה לבטל את החוזה".

 

כך גם נקבע שם, כי שלושת רכיבי עילת העושק אינם רק מצטברים אלא שלובים זה בזה: "וקיימת ביניהם תלות הדדית המתבטאת בכך שככל שמתקיים אחד היסודות באופן מובהק יותר כן תטה הכף לכיוון המסקנה שמתקיימים היסודות האחרים…". 

כך גם כב' המשנה לנשיאה, השופט ריבלין, מדגיש את המימד המוסרי שממנו יונקת העילה. 

עוד יש להוסיף כי הגם שמדובר היה באותו מקרה בחוזה מתנה, בו קיים קושי לבחון את התנאי השלישי של תנאים בלתי סבירים, מצא לנכון בית המשפט לבחון גם רכיב זה וכדברי בית המשפט שם, בהתייחס לויתורו של אדם אמיד על זכויותיו:

"בנסיבות אחרות, יתכן וויתורו של אדם אמיד על זכויותיו ברכוש שירש כדין לטובת בני משפחה שאינם יורשיו על-פי דין, אפילו אמידים הם בעצמם ואפילו בהיעדר תמורה, היה מתקבל כסביר. אלא שלא זהו המצב בענייננו. בית משפט קמא, הפנה למאמרו של פרופ' מ' ראבילו על מתנה ועושק, שאוזכר לעיל. במאמר זה מסכם המחבר את הקריטריונים לבדיקת תנאי המתנה כדי לראות האם מדובר בעושק. "תנאי המתנה יבחנו על-ידי בדיקת היחס בין אובייקט המתנה, מצבו של הנותן, סוג האירוע וסוג היחסים בין הנותן למקבל". כל הקריטריונים הללו מצביעים, במקרה הנוכחי, כי יש לסווג את המתנה כעושק. כך מצבו של הנותן, שהיה "שפוף" ביותר כפי שנקבע בתיק הצוואה כך היחסים בין הנותן למקבל המצביעים על חשש רציני באשר לשלמות רצונו של הנותן, וכך גם האירוע עצמו- עצם הוויתור שאין לו למעשה כל הסבר".

 

39. הגם שכך, לא בכדי טוענת המערערת כי מעת שעסקינן בהסכמי גירושין הרי לא ניתן לקבוע תנאים סבירים אלו או אחרים להסכם שכזה. בעת שאדם חפץ להתגרש, יהיה מוכן לויתורים ואף משמעותיים, על זכות מזכויותיו וכשהדברים מקובלים. יתר על כן, אם לא נאמר כן, הרי צד להסכם גירושין יעתור חדשות לבקרים כי חתם על ההסכם מחמת עושק, ובמיוחד אם פנייתו תערך לאחר הגירושין, דהיינו לאחר שקיבל את חפצו, לכן, ולא בכדי, קבעה הפסיקה כי לא על נקלה יבטל בית משפט הסכם גירושין מחמת טענות של פגם בכריתתו, במובן הרחב של המילה. 

 

וכפי שנקבע בע"א 5490/92 פגס נ' פגס (לא פורסם מיום 29.12.94) בהתייחס להסכמי גירושין: "יש לא אחת תנאים המושפעים מן הרצון לקדם ולהקדים את הפרידה והניתוק בין בני הזוג. על כן, יתכן כי צד לחוזה יסכים לתנאים שהם מבחינה אובייקטיבית גרועים אך מחישים את הגירושין, ענין החשוב לו אותה שעה יותר מכל דבר אחר".

 

וראה פס"ד נוספים בא. גריידי "הסכם ממון וגירושין אישור וביטול", (2007) בעמ' 252-262.

 

40. קושי נוסף הניצב בביטול הסכמי גירושין, עניינו יכולת "ההשבה ההדדית" אשר אינה אפשרית לאחר שבוצעו הגירושין. משכך, מעת שצד נתן את הגט או קיבל את הגט, בהסתמך על אותם תנאים שכרת עם הצד שכנגד, יהיו התנאים אשר יהיו, הרי ביטולו של הסכם שכזה יביא לכך שאת הנעשה אין להשיב, קרי: הגירושין, ומאידך הצד שכנגד יקבל השבה של התחייבויותיו הוא. 

 

נושא הגירושין הינו תנאי יסודי בהסכם גירושין וע"כ נקבע בפסיקה כי אם בני זוג התחייבו במסגרת הסכם ממון שאושר, להתגרש אזי תנאי זה מהווה דרך כלל את אחד מתנאיו היסודיים של ההסכם והמפר אותו מראה בהתנהגותו כי הוא מתנער מן ההסכם והצד שכנגד רשאי לבקש מבית המשפט לבטל את ההסכם (ע"א 131/89 דרזון נ' דרזון, פ"ד מג(4) 610 ; להלן – פ"ד דרזון). בהתאם להיגיון זה אומר כבוד השופט בייסקי בפ"ד מנשה (ע"א 105/83 מנשה נ' מנשה, פ"ד לח(4) 635):

"ייאמר כבר כאן, כי בשל מורכבותו אין הסכם הגירושין ניתן להפרדה לחלקים, כך שבמקרה של הפרת אחד מחלקיו קמה הזכות לבטל את החלק שהופר, מכוח הרישא לסעיף 7 (ג) לחוק התרופות… אף כי הסכם הגירושין מחולק לפרקים והוא דן בנפרד א) בעצם הגירושין, ב) בהחזקת הילדים, ג) בבעיות רכוש, ד) במזונות הילדים – אין אלה התחייבויות נפרדות, הניתנות להפרדה לחלקים, ואי אתה יכול לומר, כי מול התחייבות ספציפית מצד המערער עומדת התחייבות המשיבה, עד כי ניתן לבודד פרק כלשהו ממכלול ההסכם ולבטל רק אותו חלק. ההסכם דן במכלול הבעיות המורכבות, שיש להסדיר עת באים לפרק מסגרת משפחתית על כל הכרוך בכך, וזה כולל גם חבויות וזכויות כלפי ילדי בני הזוג ועתידם, ענייני רכוש משותף וכל כיוצא באלה. אכן, גם בהסכם מסוג כזה ייתכן שייקבעו חבויות ספציפיות תמורת חבויות נגדיות, שניתן להפרידן ולבודדן מכלל ההסכם. אך אין זה המקרה כאן… זהו הסכם כולל להסדרת מכלול הבעיות הכרוכות בגירושין, כשהחיובים והחבויות ההדדיים שלובים ללא יכולת הפרדה לחלקים, עד שניתן יהא לבטל רק חלק שהופר, אם הופר. מאידך גיסא, עם סידור הגט בוצע עיקרו של ההסכם וכן בוצעו הוראותיו המהותיות האחרות בעניין החזקת הילדים וכדומה, ובהקשרים אלה לא ניתן להחזיר את המצב לקדמותו, לא על- ידי השבה ולא על-ידי תשלום שווי, כשם שבמקרים רגילים זכאי מפר מנפגע, אשר משתמש בזכות לבטל הסכם בגין הפרה (סעיף 9 לחוק התרופות)…".

 

לאור הלכה זו פסקו בתי המשפט למשפחה פעמים רבות כי אין מקום לבטל הסכמי גירושין לאחר שהצדדים התגרשו, שכן לא ניתן להחזיר בעניין זה את המצב לקדמותו (ראו תמ"ש (כ"ס) 3351/07 מ.נ. נ' מ.ש. (לא פורסם 8.3.2009) וההפניות שם). זו אמנם ההלכה במקרה הרגיל, אך יכול ובמקרים חריגים, בהם הוכח כדבעי כי קיים פגם בכריתה – אין המצב כן. מקובלנו כי יש ליתן עדיפות לכללי הצדק והיושר הטבעיים המורים אותנו "שלא יהא חוטא  נשכר" (תלמוד בבלי יבמות צב ע"ב). אין לאפשר לחוטא לחמוק מההשלכות של מעשהו אך בשל העובדה כי המעשה לא ניתן להישבון. אין לחוטא להלין אלא על עצמו שנקט בדרך זו, ואין לאפשר לו ליטול פרס בגין כך. 

 

41. הסכם ממון שאושר, ובדומה להסכם שקיבל תוקף של פסק דין, אף הוא מתאפיין בשני המאפיינים: הפן השיפוטי והפן ההסכמי. יחד עם זאת, יש לשים לב להבדל הקיים בין הסכם ממון שאושר לבין הסכם שקיבל תוקף של פסק דין. הראשון איננו פסק דין. "אין הוא מכריע במחלוקת שבין הצדדים. אין בית המשפט בודק את תוכנו של הסכם הממון המובא בפניו לשם תוכנו ואין הוא אמור לאשר את תוכנו. כל שעושה בית המשפט הוא מתן אישור להסכם, לאחר שנוכח שבני הזוג עשו אותו בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו" (ע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199 212 –  213).

 

נקבע לא אחת כי לעניין ביטול הסכם הממון עקב טעות, הטעיה, עושק וכד' דינו של הסכם ממון כדין חוזה רגיל. הנטל להוכיח את הקשר הסיבתי בין עצם הטעות לבין עשיית הסכם הממון, מוטל על הטוען את טענות אלה (ראו למשל ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין, פ"ד מט(3) 441 450 452).

 

42. הנה כי כן, בבואנו לבחון ביטול הסכם ממון וגירושין, ובמיוחד לאחר שבוצעו הגירושין, עלינו להקפיד שבעתיים ולבחון אם חרף האמור, התקיימו אותן עילות המצדיקות את ביטול ההסכם, ובעקבותיו את ביטול פסה"ד שנתן לו תוקף של פס"ד.

 

לענין זה יש להוסיף, כי לכאורה, כשם שמי שחפץ בגירושין, יהיה מוכן "לכל תנאי", העיקר להשיג ולהקדים גירושיו, כך, לכאורה מי שחפץ בשלום בית, יהיה נכון "לכל תנאי", העיקר שבן/בת הזוג לא יעזבו אותה/אותו.

ברור, על כן, כי בנסיבות בהן נטען לביטול הסכם גירושין/שלום בית, אך ורק מפאת תנאיו הבלתי סבירים, כביכול – לא יהיה די בטיעון זה.

לכן, יש צורך בבחינת אותם רכיבים נוספים לבטלות ההסכם, בעילות השונות, כל אחת ורכיביה.

 

נסיבות המקרה דנן – כללי:

 

43. ראשית, נקדים ונציין כי מסקנותיו של בית משפט קמא נסמכו על ממצאים עובדתיים שקבע ובכלל זאת בשאלות של מהימנות.

בכגון דא, ההלכה הפסוקה, כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות העובדתיות ובממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים (ראו: ע"א 640/85 זיו קופר נ' איגוד המוסכים בישראל, פ"ד מד(1) 594 598 ;  ע"א 1242/04 ש. גמליאל חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ש. ארצי חברה להשקעות בע"מ (לא פורסם 11.9.2006)). המקרה דנן איננו נמנה ביניהם, ולא מצאנו כי נפלה שגגה כלשהי, בעת קביעת העובדות או בעת קביעת המהימנות.

 

קביעות אלו, כוללות את העובדות הבאות:

 

המשיב לא היה מיוצג בעת עריכת ההסכם ולא במועד אישורו בביהמ"ש, בעוד כי המערערת היתה מיוצגת במועדים אלו ; הבקשה הוגשה ואושרה במהלך הפגרה ; באת כוחה של הנתבעת ערכה את ההסכם שלא על בסיס הסכמות הצדדים, ושלא כעדותה של המערערת, כשהיא נותנת העדפה לזכויותיה של המערערת בצורה קיצונית וחריגה ; מהראיות השונות ומשלושת ההסכמים עולה כי למערערת היתה יכולת והשפעה על המשיב להביאו לחתום על הסכמים מחייבים, אשר מימושם הכספי אינו מותיר לו כל סיכוי כספי, וזאת באופן קיצוני ; תשובה חלקית לסיבה בגינה חתם המשיב על ההסכמים השונים ניתן למצוא בעדות הפסיכולוג, שלדעתו המשיב פעל באופן לא רציונאלי כל אימת שחרד כי המערערת תעזוב אותו. 

 

44.   המערערת בחרה ליתן גירסתה במספר נושאים, גרסאות שלא התקבלו על ידי בית משפט קמא. 

דהיינו, אם כל הנסיבות של עריכת הסכם הגירושין היו כדת וכדין, מדוע תיזקק המערערת לגרסה שאינה אמינה. בלשון אחרת, ככל הנראה גם המערערת, סברה כי ללא מתן גרסה שכזו, על פני הדברים התהיות אותן העלה המשיב, יכול ואכן יצדיקו את ביטול הסכם הגירושין. 

אם אכן המשיב לא היה נתון להשפעתה של המערערת, כלל ועיקר, מדוע נצרכה המערערת לטעון כי עקרונות הסכם הגירושין הוסכמו על דעתה ועל דעת המשיב, וכי עורכת הדין מטעמה רק ניסחה ניסוח משפטי של אותן הסכמות. יתר על כן, הכיצד סברה המערערת כי ניתן לראות במשיב גם כמי שמיוצג על ידי הפרקליטה מטעמה. 

לכך יש להוסיף את ניסיונה של המערערת, אשר נדון לכישלון מראש, להסביר מדוע דווקא בעת הפגרה הזדרזה ופנתה לבית המשפט לאישור ההסכם. ניחא אם הייתה מסבירה כי חפצה לסיים את הקשר עם המשיב במועד המוקדם ככל האפשר. אולם, המערערת בחרה לטעון כאילו בגין דוחק כלכלי נצרכה לכך. 

והנה הסתבר, כי גרסה זו חסרת כל יסוד, הואיל ובחשבונה בבנק מצויים היו באותה עת כשני מיליון ש"ח . האם סברה המערערת כי מי שמצוי בחשבונו סכום שכזה סובל מקושי כלכלי. יתר על כן, בהתאם לקביעת בית המשפט קמא, הרי שהמשיב נשא בצרכי הילד, ואף שילם כספים למערערת. 

בהתייחס לכספים אלו אשר נמצאו בחשבונה, כשלה המערערת פעם נוספת, בניסיונה לטעון כאילו כספים אלה נועדו לתשלום בגין חובות החברה המשותפת, בה בעת שלפי הסכם הגירושין לא היא החבה לשלם חובות אלו, אלא המשיב. 

בנוסף, עיתוי העברת סכום נכבד זה, בסמוך לכריתת ההסכם, אף הוא אומר דרשני.

ולבסוף, מן הראוי להזכיר את קביעת בית משפט קמא, כי אין ליתן אמון בעדותה של המערערת כאילו הנסיעה לארה"ב, זמן קצר יחסית, לפני כריתת ההסכם, הייתה בגדר נסיעה עסקית בלבד. 

 

45. בצדק, בחן בימ"ש קמא את מערכת היחסים שבין הצדדים בשנים שקדמו לעריכת הסכם הגירושין, ובכלל זאת, בחן בימ"ש את תוכנם של שלושת ההסכמים הקודמים, לרבות אי מימושם. 

מעיון בשלושת ההסכמים, עולה כי מזה שנים, היה נכון המשיב להתחייב התחייבויות שונות ומשונות כלפי המערערת. לדוגמא, אותה התחייבות לשאתה תוך זמן מוגדר, יהיו הנסיבות אשר יהיו, ותשלום פיצוי אם לא יעשה כן. 

כך הוראות, מהן התוצאות הכספיות במקרה ומי מהצדדים יבגוד במשנהו. 

 

46.   אם נצרף את מכלול הנסיבות, ואת קביעותיו העובדתיות, של בימ"ש קמא, עולה כי הגם שהמשיב, איש עסקים, הרי בכל הקשור למערכת היחסים בינו לבין המערערת, נמצא בפנינו כמי שנתון להשפעתה המוחלטת של המערערת. כך כל השנים, ובמיוחד בכל הקשור לכריתת הסכם הגירושין. 

הגם שהמערערת חיה בנפרד מהמשיב, ועם גבר אחר, משך כשנה, מוצאת היא לנכון לגרום למשיב לצפייה כי היא לא תעזוב אותו, אלא תחזור לחיות עימו, וזאת באמצעות אותה נסיעה עסקית כביכול.

עבור, לעריכת הסכם הגירושין באמצעות עורכת דינה בלבד, תוך שהמשיב אינו מתייעץ עם עורך דין מטעמו, ובזריזות ראויה, מגיע לביהמ"ש במטרה לאשר את ההסכם וליתן לו תוקף של פס"ד.

עוד לא חלף זמן רב ממתן פסה"ד, וכבר דאגה המערערת כי הצדדים יתגרשו. 

לכאורה, די היה בכל אותן נסיבות על מנת להצביע על אותה השפעה מוחלטת של המערערת על המשיב. 

אולם, בימ"ש קמא לא הסתפק בכך, והסתייע בחוו"ד המומחה אשר קובע מסקנות ברורות, אשר לא נסתרו גם במהלך עדותו, וכשהמומחה נותן גם את ההסבר הפסיכולוגי-מקצועי, הכיצד ומדוע פעל המשיב כפי שפעל.

אם חיפשנו תימוכין לכך שאכן המערערת הציגה בפני המשיב, את אותו מצג שהמשיב טען לו, נמצא תימוכין אלו בהסכם הגירושין עצמו. 

כמפורט לעיל, במבוא להסכם הגירושין, צויין כי תנאיו יחולו גם אם הצדדים לא יתגרשו, ומיד בהמשכם של הדברים "מוסכם כי אף אם יחזרו הצדדים לחיות יחדיו לכל פרק זמן שהוא, לא יתבטל ההסכם בשל כך".

דהיינו, לא מדובר במי שמציגה עמדה, כי כלה ונחרצה עימה לנתק את הקשר מהמשיב ולהתגרש ממנו, אלא כמי שמשאירה פתח לחזור ולחיות חיים משותפים. 

 

47. אם נפנה עתה לבחינת תנאי ההסכם, הוא התנאי השלישי בעילת העושק, הרי במקרה דנן, אין כל קושי במסקנה כי מדובר בתנאים בלתי סבירים, ויתכן ואף לא מוסריים. 

אין צורך לחזור ולפרט את תוכנו של הסכם הגירושין, ודי להפנות לפירוט ולהדגשות בסע' 4 לעיל. 

 

למעשה, המערערת מבקשת כי נקבל עמדתה, כאילו קבלת מליוני שקלים מהמשיב, וזאת באמצעות אותו תשלום של 10,000 ש"ח צמוד לכל חייה, ובנוסף אותם 2 מליון ש"ח שכבר קיבלה עובר לכריתת ההסכם, הינם בגדר איזון משאבים ראוי ביניהם. 

יתר על כן, לא בכדי ביקשה המערערת לרבות באמצעות ב"כ, בפני בימ"ש קמא להורות מפורשות על ביטולו של ההסכם השלישי. 

 

לענין זה יש להפנות לאשר נקבע בהסכם הראשון, אשר נחתם בפני עו"ד, שם הודגש מפורשות כי קיימת הפרדה רכושית מוחלטת בין הצדדים, זאת עוד טרם נישואיהם, כך גם בהסכם השלישי, אשר נכרת כשנה לאחר נישואיהם ואף אושר וקיבל תוקף של פס"ד, בו נקבעו הוראות מפורשות אודות זכויות ממוניות של מי מהצדדים.

הנה כי כן, לכאורה אם היתה דורשת המערערת זכויות כלכליות אלו או אחרות, הרי בהתחשב באשר הוכח בפני בימ"ש קמא מהפן הכלכלי, דומה כי לא היתה זוכה לאותם סכומים אשר התחייב להם המשיב בהסכם הגירושין או אף למקצתם, ואשר עו"ד מטעם המערערת, ראתה לציינם כמזונות מצד אחד, וכאיזון משאבים מצד שני.

 

לאמור יש להוסיף את אותה הוראה כי המשיב ישא במלוא החובות, הן האישיים והן של החברה, ובאופן שיותיר את שני מליון הש"ח, בידי המערערת, מחד גיסא, ויותיר את המשיב להתמודד עם חובות אלו, מאידך גיסא.

אם נצרכים אנו להיווכח בתנאי נוסף אשר מעורר תהייה, אם לא למעלה מכך, די להפנות לאותה הוראה כי המשיב יבטיח את זכויותיה של המערערת באמצעות רישום הערת אזהרה על חלקו של המשיב בבית, אשר הזכויות הועברו בו משכבר לגרושתו. 

לאחר כל זאת, דומה כי אותה סנקציה של תשלום, של 150,000 $, אם לא ישלם המשיב 100,000 $ במועד שנקבע, אינה נצרכת לבחינה נוספת.

 

48. ודוק, לא מדובר במקרה דנן במצב שבו אחד מהצדדים חפץ להתגרש ועל כן מוכן הוא לוותר על זכויות אלו או אחרות מזכויותיו. היפוכם של דברים, במקרה דנן, החפץ להתגרש – ואף מצליח בכך – הוא זה שמקבל, לכאורה, זכויות שלא היה זכאי להן. 

בלשון אחרת, במקרה דנן לא קיימת אותה הסתייגות שפרטנו לעיל, לפיה מי יורה לנו מהם תנאים סבירים, בה בעת שמול תנאים כספיים אלו או אחרים, עומדת חירותו של המבקש להתגרש. 

 

יטען הטוען כי במקרה דנן חפץ המשיב כי המערערת לא תנטוש אותו, וכי על כן היה מוכן לכל תנאי, העיקר לקנות את אותו סיכוי שהמערערת לא תעזוב אותו. 

אולם, כפי שקבע ביהמ"ש, אמנם לאור אישור ההסכם, הבין המשיב את התחייבויותיו, אולם, היה נכון לחתום על כל הוראה שהיתה נקבעת בהסכם. 

לא מדובר במשא ומתן אשר במסגרתו ויתר צד על זכויות אלו או אחרות, הכל ע"מ להשיג מטרה אשר באותה עת נראתה כמטרה עילאית. במקרה דנן, מדובר בהסכם שהוכתב על תנאיו, ומבלי שהצד שכנגד היה מיוצג, ולמעשה לא ניתנה לו אפשרות לבחון כלל ועיקר את האמור בהסכם, ועל כן לא ניתן לקבל טיעון כאילו תנאיו של ההסכם סבירים הם, הכל בגין אותו רצון לשלום בית.

 

יתר על כן, כפי שקבע בימ"ש קמא וכפי שעוד יפורט בהמשך, למעשה הובל המשיב לאותה "חופה" של גירושין, תחת אותה השפעה מוחלטת, ומבלי שהיה לו יד בתנאי ההסכם, באופן שניתן לקבוע שהעדיף תנאים אלו או אחרים מול החשש של עזיבת המערערת.

 

49. בנסיבות אלו, צדק בימ"ש קמא בקביעתו כי במקרה מיוחד זה, ניתן לקבוע כי תנאי ההסכם הינם בלתי סבירים, ובניגוד למקובל. 

נוכח קביעה זו, אין צורך בבחינה מדוקדקת של אותם שני הרכיבים הראשונים בעילת העושק. כאמור, ככל שהתנאי האחרון קיצוני יותר, עוצמת התנאים הראשונים יכול ותהיה פחותה יותר.

עם זאת נציין, כי נוכח קביעת בימ"ש קמא אשר מבוססת כדבעי, הרי ברור שהמערערת ידעה גם ידעה אודות מצבו של המשיב, תוך שניצלה מצבו זה, ואף הובילה אותו בהתאם.

 

בהתייחס לרכיב הראשון, לא רק שמכלול חומר הראיות מצביע על אותה מצוקה אשר קבע בימ"ש קמא, אלא שחווה"ד אף היא קובעת ממצאים חד משמעיים וברורים בדבר מצבו של המשיב.

למעשה, כדברי המשיב, היה מוכן לחתום על מה שידרש ע"י המערערת, ויהא תוכנו אשר יהא.

ההסבר נמצא הן בדבריו והן בחוו"ד ובעדותו של המומחה. אין אנו מקבלים את טיעוני המערערת כאילו לא ניתן לראות בעדות הפסיכולוג משום עדות מומחה.

כבעל מקצוע, הסביר המומחה את המצב הפסיכולוגי בו מצוי היה המשיב, ואין כל מניעה להסתמך על חוות דעתו ובמיוחד שהמערערת, כמפורט לעיל, השאירה לשיקול דעת ביהמ"ש אם לזמנו לחקירה, ולא עתרה להגשת חוות דעת נגדית מטעמה.

 

50. ככל שעסקינן בעילת העושק, עולה מהאמור כי אין מקום להתערב במסקנתו של בימ"ש קמא. 

אך גם ביחס לעילות הקשורות לטעות והטעיה, דומה כי יש בסיס לאשר קבע בימ"ש קמא, הגם שלאור האמור אין אנו נצרכים לכך.

 

בהתאם לקביעת בית משפט קמא, אשר עולה גם מכל אשר פרטנו עד כה, המערערת הציגה גם הציגה בפני המשיב שני מצגים, הקשורים זה לזה.

האחד, כי אכן אין היא מתכוונת לעזבו, תוך מצג כי אם לא יחתום על ההסכם, אזי אין סיכויי לחיים משותפים.

השני, כי כפי שההסכמים הקודמים לא יצאו לפועל, לפחות ביחס לחלק מהוראותיהם – כך גם ביחס להסכם הגירושין. ודוק, גם אם הגירושין כגירושין יצאו לפועל, עדיין לא תדרוש המערערת מימוש תנאיו האחרים של ההסכם.

מול מצגים אלו, קבע בית משפט קמא, כי המערערת כלל וכלל לא התכוונה לאמור. רצונה היה הן להתגרש והן לקבל את אותם כספים שהמשיב התחייב להם, וזאת בנוסף לכספים שהועברו עוד טרם לכן לחשבונה.

בנסיבות אלו, דומה כי אם היה יודע המשיב שאכן מצגי שווא בפי המערערת ואילו ידע על המסתתר, לא היה חותם על הסכם הגירושין.

 

51.   לבסוף, אין צורך להרחיב כי ביטול ההסכם במקרה דנן, אין בו לעורר את אותו קושי אשר פרטנו לעיל, בדבר אותה "השבה הדדית". למעשה, המערערת "חצי תאוותה בידה", קרי, עצם הגירושין, הגם שלא זכתה לאותם פירות וכספים אשר סברה שגם אותם תקבל מעבר לגירושין עצמם.

 

52. הנה כי כן, המקרה דנן חריג בנסיבותיו, ועל-כן בצדק הגיע בית משפט קמא למסקנותיו.

 

מתן הודעת הביטול – זמן סביר:

 

53. המערערת טוענת כי סעד הביטול, הופעל בחלוף הזמן הסביר לביטול ההסכם, הואיל והתביעה הוגשה לפני בית משפט קמא, בחלוף כשנתיים מיום אישור ההסכם.

 

סעיף 20 לחוק החוזים מורנו כי ביטול חוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול. הפסיקה מורה כי עצם הגשת תביעה מייתרת את הצורך במשלוח הודעת ביטול שכן הן שוות ערך (פ"ד דרזון; שליו 363). אומרת פרופ' שליו כי ההיגיון העומד מאחורי הדרישה לביטול תוך זמן סביר, כי לאור הפגם עומדת לנפגע זכות ביטול. בידי הנפגע הברירה אם להשתמש בזכות זו אם לאו. הנפגע יכול לוותר על זכותו בין במפורש ובין מכללא. על-מנת לאזן זכות זו אל מול זכותו של הצד שכנגד לידע היכן הדברים עומדים, הוקצב זמן הביטול לזמן סביר, ולאחר זמן זה נראה את הצד הנפגע כמוותר על זכותו לביטול (ראו שליו 365). 

את הזמן יש להתחיל ולמדוד מהרגע שבו נודע לצד הנפגע על קיומה של עילת הביטול. ודוק, הכוונה היא לידיעה בפועל, ואין די בידיעה קונסטרוקטיבית (שם  366).

 

54. מבחן הסבירות הינו מבחן אובייקטיבי הנבחן על פי הנסיבות הקונקרטיות המונחות לפני בית המשפט (ראו: דברי הנשיא שמגר בע"א 395/83 שלום נ' יכין חק"ל חברה חקלאית בע"מ, פ"ד לט (2) 737 740 ; וגם ע"א 10/81 חיים כהן ושות' חברה קבלנית לבנין בע"מ נ' גדע, פ"ד לז(4) 635 העוסק בטענת "עושק"). על בית המשפט לבחון בין היתר את הנסיבות הבאות:

טיב העסקה, מהות החוזה, סוג הפגם בכריתה, תנאי המקום והזמן, הזמן שחלף מאז נכרת החוזה, הזמן שנדרש לקיום החוזה, התנהגות הצדדים, נסיבותיהם המיוחדות של הצדדים ושינוי מצב על ידי הצד השני (שם). 

 

נראה כי בהתקיים נסיבות המקיימות עילה של עושק, יש להביא בחשבון בבחינת המועד הסביר עוד מספר שיקולים: יש לשקול את אורך התקופה בה נעשה העושק (תקופה של שנים לעומת מספר חודשים), זהות העושק (אינו דומה עושק הנעשה על ידי אדם זר לעושק הנעשה על ידי אדם קרוב דוגמת בן הזוג), רמת העושק (תנאי הסכם שייתכן והם סבירים לעומת חוזה שכל תנאיו חד-צדדים ופוגעים קשות בצד העשוק).

 

הסיפא של סעיף 20 לחוק החוזים קובעת כי במקרה של כפיה הביטול צריך להיות תוך זמן סביר לאחר שנודע לצד הנפגע כי פסקה הכפייה. טוענת פרופ' שליו כי הדין צריך להיות זהה ביחס לעילת העושק, וכך היא אומרת:

"וכך כתבתי בספרי דיני חוזים 'ייתכן שהיה מקום להרחיב גם לעבר העושק את הדין המיוחד שנקבע לעניין מועד הודעת הביטול בכפיה, לפחות כאשר המדובר בניצול של מצוקה או חולשה גופנית. בנסיבות אלא יודע המתקשר-המנוצל על קיום עילת הביטול, אולם יש שמצוקתו או חולשתו נמשכות, ולכן אין הוא יכול לממש את ברירת הביטול תוך זמן סביר מכריתת החוזה.'… עם זאת, עוד בטרם ההרחבה הראתה הפסיקה התחשבות במצבו של העשוק אחרי כריתת החוזה כדי לקבוע מהו הזמן הסביר לפי הנסיבות. נקבע כי בעושק נמשך, כשהצד העשוק אינו נהנה בינתיים מביצוע החוזה, גם זמן ממושך למדי ייחשב סביר לצורך הודעת הביטול" (שליו 367).

 

55. בנסיבות המקרה דנן נקבע כי עילת העושק התבססה על חולשתו של המשיב כלפי המערערת אשר נוצלה לטובתה. תקופת העושק הייתה תקופה ארוכה שנמשכה כמה שנים. קשה לדעת אל נכון מתי פסקה תקופת העושק בשל העובדה כי מדובר בחולשה פסיכולוגית – אירוע המתחולל בתוך הנפש פנימה ונסתר מעין זר – ולא אירוע חיצוני אובייקטיבי, בו נקל לשים את האצבע אימתי הוא מתחיל ואימתי הוא מסתיים. העושק נגרם על ידי אדם הקרוב אל המשיב, דבר המקשה על עשיית תפנית של מאה שמונים מעלות, מהיות אדם קרוב – בן זוג ועד להגשת תביעה והפיכתו של אותו אדם קרוב – בן זוג ליריב משפטי. 

 

למעשה, אכן בסמוך לגירושין, ברר המשיב לראשונה מה אירע מבחינתו, אך עדיין קיימת הייתה אותה אשליה לאור מצגי המערערת.

יתר על כן, המשיב חדל כחלוף כ-3 חודשים לשלם את אשר התחייב לו. אולם, המערערת לא הזדרזה לגלותו כי עומדת היא על מימוש ההסכם.

כך, הגם שפתחה את תיק ההוצל"פ כחלוף מספר חודשים, לא נקטה מיידית בהליכים לביצוע, כולל מסירת האזהרה, וכך גם עד המועד בו נקטה בהליכי מאסר כנגד המשיב.

יהיו הדברים אשר יהיו, נראה כי בנסיבות המקרה דנן, עד שמצא המשיב את הכוחות להתעשת אכן חלף זמן – אך לא ככזה המצביע על ויתור כביכול.

כך גם אין לראות בהימנעותו לטעון לענין תקפות ההסכם בפני ההוצל"פ – כויתור או יצירת מצג של ויתור על זכות הביטול כלפי המערערת.

 

לאור כל האמור, מקובלת עלינו מסקנתו של בית משפט קמא כי בנסיבות המקרה דנן התביעה הוגשה בזמן סביר:

"כמו כן, ולאור המפורט במסגרת פסק-דין זה, התוצאה אינה משתנה, גם אם התובע הגיש את תביעתו כשנה וחצי לאחר החתימה על ההסכם וזאת, מאחר וכאמור: היו לו את הסיבות להאמין כי הסכם זה לא ימומש, כפי שלא מומשו 3 הסכמים קודמים, ורק לאחר שהחלה הנתבעת לנקוט בהליכי ההוצל"פ, מספר חודשים לאחר מכן, הוגשה בקשה לביטול ההסכם".

(ראו ע"א 8622/06 פלוני נ' עזבון המנוחה פלונית (לא פורסם 3.3.2009) שם בנסיבות המקרה גם תקופה של למעלה משלוש וחצי שנים נחשבה כזמן סביר).

 

56. המערערת בכדי לתמוך בטענתה כי חלף הזמן הסביר, מפנה להחלטתה של כב' השופטת ד' קרת-מאיר, אולם שם דחה בית המשפט את טענותיו של המשיב כשבין היתר מציין בית המשפט כי "לאור כל האמור לעיל, אינני רואה בהגשת התביעה לביטול פסה"ד שנתיים לאחר מתן פסה"ד, תוך כדי העלאת טענות אילוץ וכפייה לראשונה, מבלי שהתבקש עיכוב כלשהו של פסה"ד במהלך התקופה שקדמה להגשת התביעה או במקביל לה – כמקימה הגנה כלשהי בפני התראת פשיטת הרגל".

הנה כי כן בית משפט קמא נתן משקל לחלוף הזמן רק באותו עניין ספציפי שהובא לפניו, במסגרת התגוננות מפני פשיטת רגל, אבל לא ניתן ללמוד מדברים אלו למקרה דנן, בו אנו עוסקים בטענת העושק לגופה ולא אך כאמצעי התגוננות, כפי שמנסה המערערת לעשות, ובמיוחד לאחר דיון מקיף בדבר מכלול הנסיבות.

 

השבה:

57. אכן שאלה היא האם בכל עת שהורה בית משפט על ביטולו של פסק דין, במסגרת תובענה לביטולו, יעניק הוא את הסעד של השבה לפי סעיף 21 לחוק החוזים, משהתובע לא עתר לכך.

אולם במקרה דנן, דומה כי אין צורך להכביר מלים בנושא זה.

די לנו כי הואיל וכל התשלומים, נשוא ההשבה שקבע בית משפט קמא, שולמו במסגרת תיק ההוצל"פ, להחיל את הוראת סעיף 18 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967.

 

כללי וסיכומם של דברים:

58. בחנו את המקרה שבפנינו ומסקנתנו כמסקנת בית משפט קמא כי בחינת מכלול הנסיבות דנן, תוך בחינת המימד המוסרי, מחייבת את המסקנה כי יש להורות על ביטול הסכם הגירושין.

 

59. לענין מזונות הילד, לא בכדי לא הורה בית המשפט על השבת כספים אלו שנאכלו, וכמובן שאין מניעה לילד לפנות בתובענה מתאימה בענין מזונותיו.

 

60. הנה כי כן דין הערעור להדחות.

ככל שעוכבה העברת כספים למשיב, יועברו הכספים למשיב וההוראות ביחס לעיכוב ביצוע פסה"ד בטלות.

 

המערערת תשלם למשיב שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ.

 

הערבות הבנקאית שהפקידה המערערת תמומש והכספים יועברו למשיב באמצעות בא כוחו ע"ח האמור.

 

 

השופט ד"ר קובי ורדי

 

אני מצטרף לחוות דעתו המקיפה של חברי, אב"ד כבוד השופט שנלר.

ברצוני להדגיש כי מדובר במקרה חריג ומיוחד שנקבעו בו על ידי בית משפט קמא קביעות עובדתיות ברורות וממצאי מהימנות חד-משמעיים שמהן נגזרו המסקנות המשפטיות וקביעות וממצאים אלו מטים את הכף לדחיית הערעור -בנסיבות הספציפיות, בלא לגרוע מהכלל שיש לכבד הסכמים בכלל והסכמי ממון ו/או גירושין בפרט.

 

 

השופטת רות לבהר שרון

 

אני מסכימה ומצטרפת לחוות דעתו המקיפה של חברי, אב"ד כב'  השופט י' שנלר.

 

אף אני סבורה שדין הערעור להידחות, בהיותו מבוסס על קביעות עובדתיות איתנות ומנומקות של בית משפט קמא, ובהיות המקרה מקרה חריג בו יש הצדקה מלאה לביטול הסכם הגירושין בשל עושק ופגם בכריתתו, וזאת על אף שאושר על ידי בית המשפט וניתן לו תוקף של פס"ד.

 

50384250

כפי שקבע בצדק חברי, העובדה שבית משפט קמא אישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פס"ד, לאחר שקבע שהמשיב חתם עליו מרצונו החופשי, אינה שוללת את הקביעה שההסכם עצמו נכרת בעושק והיה פגם מהותי בהתקשרות הצדדים בהסכם, כאשר כפי שנקבע עובדתית ע"י בימ"ש קמא, המערערת עשקה את המשיב וניצלה את מצבו ואת התלות שלו בה – לרעה. 

דבר זה לא שלל את הקביעה כי הוא חתם על ההסכם מרצונו החופשי תוך שהוא נתון לחסדיה של המערערת ומאמין כי ההסכם לא ימומש, וכי היא תשוב לחיות עמו כבעבר. 

 

כך גם מסכימה אני, שבמקרה חריג זה, העובדה שחלף זמן מאז חתימת ההסכם ועד הגשת תביעת המשיב לביטולו, שבכל מקרה אחר היה מתפרש אולי כחלוף זמן בלתי סביר – הרי דווקא בשל התלות של המשיב במערערת ובשל מצבו הנפשי, יש הסבר לכך שלא אזר את הכוחות הדרושים לפנות לערכאות קודם לכן. 

 

זאת ועוד, מקרה זה חריג בשל העובדה שבדרך כלל לא יטה בית משפט לבטל הסכם גירושין לאחר שבני הזוג כבר התגרשו, שכן לאחר שהתגרשו, והצד שהיה מעוניין בגירושין כבר השיג את מבוקשו – לא ניתן יהיה להשיב המצב לקדמותו, ולא ייטה בית המשפט לבטל את ההסכם. ואולם, מקרה זה חריג, שכן דווקא בן הזוג שהיה מעוניין לזרז את הפירוד – במקרה זה המערערת – היא זו שעשקה את המשיב בתביעותיה הכספיות, באופן שגם השיגה מטרתה בגירושין, וגם נמצא שעשקה את המשיב בתנאים. משכך, שונה מקרה זה ממקרים אחרים בהם הצד שחפץ בגירושין מוכן לוותר על כל איזון רכושי ובלבד שישיג מבוקשו, ולאחר שהשיג את הגירושין הנכספים – מבקש הוא לבטל את ההסכם הרכושי.  לכך לא ייתן בית המשפט יד, אך כאמור, זה לא המקרה שבפנינו, שהוא מקרה שונה בתכלית, וחריג בנסיבותיו. העניין נלמד לא רק מהסכם הגירושין עצמו וממצבו הנפשי של המשיב כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא, אלא גם מלשון שלושת ההסכמים הקודמים שמצביעים על הלך הרוחות, וניסיון הניצול של המערערת את המשיב, כפי שפורט בפסק דינו של חברי.

 

לכל האמור לעיל, אף אני סבורה שדין הערעור להידחות. 

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' שנלר, אב"ד.

 

מזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

 

 ניתן היום, כ"ח באב, תשס"ט (18.8.2009). 

תלה"מ 4061-06-21

 

בפניי : כבוד השופטת לירון זרבל – קדשאי

 

הקטינים : קטין, ת"ל 00.00.07

קטין, ת"ל 00.00.10

 

התובעת : פלונית

ע"י ב"כ עו"ד רעות אקהאוז-עמויאל

 

נ  ג  ד

 

הנתבע : פלוני

ע"י ב"כ עו"ד טל זלץ

 

פסק דין

 

1. הצדדים נישאו כדמו"י בשנת 1992 והורים לארבעה ילדים. במועד הגשת התביעות דנן, שניים מהם כבר היו בגירים. בשנת 2002 נקלעו הצדדים לסכסוך והתובעת הגישה לבית משפט זה תביעות לעניין הקטינים, המזונות והרכוש. במסגרת הליכים אלה הגיעו הצדדים להסכם המסדיר אפשרות לשלום בית ולחילופין גירושין, אשר קיבל תוקף של פסק דין לפי חוק יחסי ממון. הצדדים לא התגרשו והוסיפו לחיות יחדיו 17 שנים נוספות במהלכן הביאו שני ילדים נוספים לעולם ורכשו דירת מגורים. לטענת התובעת ההסכם בטל מכללא, והיא עותרת לאיזון משאבי הצדדים ולפירוק השיתוף בדירת המגורים על פי דין, והן לפסיקת מזונות הקטינים.

 

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

 

1. לצורך הבנת הנסיבות, נעמיד את העובדות על ציר הזמן.

 

1. הצדדים נישאו כדמו"י בשנת 1992, והורים לארבעה ילדים: א', יליד 1993; ב', ילידת 2001; שאול, יליד 00.00.2007; ודוד, יליד 00.00.2010 [שמות הקטינים שונו לצורך פרסום פסק הדין.

 

1. בשנת 2000 ירשו הצדדים בחלקים שווים דירת מגורים ב[עיר], הידועה כגוש 00000, חלקה 00, תת-חלקה 0 (להלן – "הדירה בעיר").

 

1. בשנת 2002 פרץ סכסוך בין הצדדים והתובעת הגישה לבית משפט זה תביעות בעניין מזונות הקטינים, המשמורת, ועניינני הרכוש.

 

1. ביום 3.2.2004, ובמסגרת ההליכים לעיל, התייצבו הצדדים בפני בית משפט זה לשם אישור ההסכם מושא ההליך דנן, שנחתם ביום 25.1.2004 (להלן – "ההסכם").

 

1. בשנת 2008 הדירה בעיר נמכרה. בחלק הארי מכספי התמורה נרכש רכב מסוג "[…]", שנת ייצור 2007.

 

1. בשנת 2015 נרכשה הדירה ב[…], תמורת 1,700,000 ₪, כשהזכויות נרשמו על שם שני הצדדים בחלקים שווים (להלן – "הדירה החדשה"). התמורה שולמה במזומן והצדדים לא הזדקקו להלוואות או משכנתא למימון התמורה.

 

1. בחודש יוני 2021 בסמוך למועד הגשת התביעה דנן, התובעת עזבה את הדירה החדשה ודרכי הצדדים נפרדו.

 

הוראות ההסכם בפן הרכושי

 

1. אביא להלן מהוראותיו העיקריות של ההסכם.

 

1. ההסכם נערך תחת הכותרת "הסכם", נחתם ביום 25.1.2004, ואושר כדין על ידי בית משפט זה ביום 3.2.2004 לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן – "חוק יחסי ממון"). במעמד אישור ההסכם נכחו הצדדים ובאת-כוח המבקשת דאז. כמצוין ב"הואיל" השני, אותה עת היו הצדדים הורים לשני ילדים, קטינים. 

 

1. ב"הואיל" הרביעי צוין כי "הצדדים רוצים לשקם את חיי הנישואין".

 

1. ב"הואיל" החמישי צוין כי הצדדים מבקשים להסדיר באמצעות ההסכם את "כל הנושאים הממוניים […] גם לתקופת השיקום וגם למקרה שבו הצדדים יחליטו כי ניסיון שלום הבית לא עלה יפה, וכי על הצדדים להתגרש".

 

1. ההסכם צופה אפוא שתי חלופות בסיסיות אפשריות ומתייחס לשתי חלופות אלה: מצב בו שלום הבית עולה יפה, ולחילופין, מצב בו מי מהצדדים מעוניין להתגרש. במידה ותתקיים החלופה האחרונה, ומי מהצדדים יבקש להתגרש, מעמיד ההסכם שתי חלופות נוספות אפשריות ביחס למועד מתן הודעת הגירושין – לפני תום תקופת שיקום קצובה, או לאחריה. 
2. תחת הכותרת "שיקום מערכת היחסים בין בני הזוג", סעיפים 5-2 מתייחסים ל"תקופת השיקום". הוסכם כי תקופת השיקום לא תעלה על 18 חודשים מיום אישור ההסכם, ובמהלכה יהיו הצדדים מחויבים למאמץ לשקם את מערכת היחסים ול"בניית חיי משפחה נורמאליים, תקינים ונוחים לשני הצדדים" (ס' 2). הצדדים מצהירים עוד כי ימשיכו בטיפול הזוגי בו החלו ויתמידו בקיום מפגשים עם המטפלת.

 

1. סעיפים 7-6 מתייחסים ל"הודעת גירושין". הוסכם כי כל אחד מהצדדים רשאי בכל עת, לאמור "לאחר תום 'תקופת השיקום' ו/או במהלכה", להודיע לצד השני כי הוא מעוניין להתגרש.

 

1. סעיפים 20-8 מעגנים את הסכמות הצדדים למקרה בו מי מהם בחר להתגרש, ביחס לאחריות ההורית וזמני השהות, מזונות הקטינים, המיטלטלין, חשבונות הבנק והרכב. 

 

1. בסעיף 19 הוסכם כי במקרה של גירושין כל צד יישאר הבעלים הבלעדי של חשבונות הבנק שעל שמו.

 

1. סעיף 21 מתייחס ל"ירושות ו/או מתנות". הוסכם כי ירושות או מתנות בהן יזכה מי מהצדדים החל ממועד אישור ההסכם ולעתיד, תהיינה שייכות לו בלבד (ס' 21(א)). 

 

1. בסעיף 21(ב) נקבע כדלקמן: "למרות האמור בסעיף 21א להסכם זה, הרי ידוע לאישה, כי הבעל קיבל במתנה מאימו הגב' […] (להלן – 'אם הבעל') סך של 300,000 ₪ בלבד, וכי על הבעל להחזיר את הסכום הנ"ל ל'אם הבעל' מתוך הכספים שנמצאים בחשבונות הבנקים הרשומים על שמו אך שייכים לצדדים בחלקים שווים".

 

זכויות ממוניות והדירה בעיר

 

1. ההסכם קושר את ההוראות ביחס לדירה בעיר עם "שאר זכויות הצדדים", ומציב שתי חלופות אפשריות: 

 

1. חלופה אחת תחול במקרה בו ההחלטה להתגרש תתרחש במהלך תקופת השיקום. אז תחולנה ההוראות המנויות בסעיפים 24-22 להסכם. 

 

1. החלופה השניה תחול במקרה בו ההחלטה להתגרש תתרחש לאחר תום תקופת השיקום. אז תחולנה הוראות סעיפים 26-25 להסכם.

הודעת גירושין במהלך תקופת השיקום – סעיפים 24-22 להסכם

 

1. הוסכם כי במקרה זה כי כל אחד מהצדדים יוותר הבעלים של הזכויות הרשומות על שמו (ס' 22). ביחס לדירה בעיר התחייב הנתבע להעביר לידי התובעת מיד עם מתן "הודעת הגירושין" וללא תמורה את חלקו בדירה בעיר (מחצית), כך שמלוא הזכויות בדירה תהיינה בידי התובעת (ס' 23(א)). להבטחת ההתחייבות, שני הצדדים חתמו על ייפויי כוח נוטריוניים בלתי חוזרים שהופקדו בידי באי-כוחם (ס' 23(ב)). הנתבע אף התיר לבאי-הכוח לחתום בשמו על כל מסמך הדרוש לשם העברת הזכויות כאמור (ס' 23(ג)). הצדדים הוסיפו והסכימו כי לאחר מתן הודעת גירושין על ידי מי מהצדדים (במהלך תקופת השיקום), דמי השכירות המשולמים עבור הדירה בעיר יהיו שייכים לתובעת.

 

1. בסעיף 24 להסכם, הוסכם כדלקמן:

• "הצדדים מסכימים ביניהם, כי באם יחליטו לרכוש דירה (להלן: 'הדירה החדשה') 'בתקופת השיקום', הרי שזכויות הצדדים ב'דירה החדשה' תרשמנה על שם הצדדים לפי ערך השקעתו ו/או תרומתו של כל צד.

• במידה ותינתן 'הודעת גירושין' תוך כדי 'תקופת השיקום' ו/או עד סיומה, והצדדים רכשו 'דירה חדשה', הרי הצדדים ימכרו אותה למרבה במחיר ויתחלקו בתמורה שתתקבל בגינה לפי ערך השקעתו ו/או תרומתו של כל צד.

 

1. למרות האמור בסעיף 24 ב' הנ"ל, הרי שלכל צד תהא זכות סירוב ראשונית לרכוש את חלקו של הצד האחר לפי ההצעה הגבוהה ביותר שהתקבלה מקונה צד ג' בגין רכישת 'הדירה החדשה' ".

 

הודעת גירושין לאחר תום תקופת השיקום – סעיפים 26-25 להסכם 

 

1. הוסכם כי במקרה זה, בו מי מהצדדים יבקש להתגרש לאחר תום תקופת השיקום, "הרי שהצדדים יתחלקו ביניהם בחלקים שווים בכל זכויותיהם ו/או בכל כספיהם, ו/או בכל נכסיהם (לרבות ה'דירה') שנרכשו מיום נישואיהם, ועד מתן 'הודעת גירושין' […] לרבות זכויותיהם ממקום העבודה […] וכל הזכויות מכל סוג שהוא שנצברו בחשבון בנק מכל סוג שהוא שיש לכל אחד מהצדדים ו/או הרשומים על שמו ו/או הרשומים על שמו ביחד עם אחרים, וכל זאת בכפוף לאמור בסעיף 21 להסכם זה" (ס' 25(א)).

 

1. הוסכם עוד שלשם ביצוע הסכמה זו ימנו הצדדים אקטואר מוסכם שיערוך חוות דעת לאיזון כל הזכויות בהן נקבו לעיל (ס' 25(ב)). 

 

1. יצוין כי הצדדים מצאו לנכון להוסיף כי "למען הסר ספק", ההסכמות המנויות לעיל יחולו רק במידה ומי מהם יבקש להתגרש לאחר תום תקופת השיקום (ס' 25(ד)).

 

1. חרף הסכמת הצדדים בסעיף 25(א) לעיל, לפיה במקרה של גירושין לאחר תקופת השיקום יחלקו הצדדים את זכויותיהם בחלקים שווים כאמור, הוסכם בנוגע לדירה בעיר כדלקמן:

 

"ה. הצדדים מסכימים ביניהם כי בכל מקרה 'הדירה' כמפורט בסעיף 23א להסכם זה תהיה שייכת לאישה, ולאחר מתן חוות דעת 'האקטואר', הרי שבמידה וערך הזכויות שעל הבעל לשלם לאישה יהיה גבוה יותר מערך מחצית הזכויות בדירה כמפורט בסעיף 23 להסכם זה, שהתחייב להעבירם לאישה, הרי שהבעל מתחייב לשלם לאישה את היתרה עד 30 יום מיום מתן חוות הדעת".

 

ו. "במידה וערך הזכויות שעל הבעל לשלם לאישה יהא נמוך יותר מערך מחצית הזכויות ב'דירה' שהבעל התחייב להעבירם לאישה, כמפורט בסעיף 23 להסכם זה, הרי שהאישה תשלם לבעל את היתרה עד 30 יום מיום מתן חוות דעת האקטואר. שני הצדדים מתחייבים לשאת בשכר טרחת האקטואר בחלקים שווים".

 

ז. "במידה ותהיינה מחלוקות לגבי ערך ה'דירה' […] ימנו שמאי מוסכם […]".

 

1. בסעיף 26 להסכם, נקבו הצדדים בהוראות הבאות, הנוגעות לדירה החדשה, ככל שתירכש:

 

1. "במידה והצדדים החליטו לרכוש את ה'דירה החדשה' לאחר תקופת השיקום, הרי שהדירה תירשם במשרד הרשום לפי ערך השקעתו של כל אחד מהצדדים ברכישת ה'דירה החדשה'".

 

1. "למען הסר ספק, הרי באם מי מהצדדים יקבל כספים מצד ג' במתנה על מנת לרכוש את ה'דירה החדשה', הרי שערך כספים אלו מתוך סך כספי התמורה בגין רכישת ה'דירה החדשה' ירשם על שם הצד המקבל את אותם כספים במשרד הרשום".

 

1. "עם הינתן 'הודעת גירושין' לאחר תום 'תקופת השיקום', והצדדים רכשו 'דירה חדשה', הרי שיחול האמור בסעיפים 24.ב' ו – 24.ג' להסכם זה, ובתנאי שהצדדים יתחלקו ביניהם בתמורה שתתקבל בגין מכירת ה'דירה החדשה' כל אחד לפי ערך השקעתו /או תרומתו ברכישת ה'דירה החדשה'".

טענות התובעת

 

1. בכתב התביעה עותרת התובעת להורות על פירוק השיתוף בדירה החדשה ולערוך איזון משאבים. לצד סעדים אלה עתרה לסעד נוסף של ביטול ההסכם. לטענתה, בתחילת החיים המשותפים הצדדים התגוררו ביחידת דיור הצמודה לבית אמו של הנתבע, שם חוותה לדבריה סבל בלתי ניתן לתיאור. לטענתה לאורך כל חייהם השותפים, הנתבע נהג בה ובילדים אלימות כלכלית ונפשית, מיעט ברכישת מזון וביגוד, מידר את התובעת ממידע וזלזל בה.

 

1. בשנת 2002 התובעת פתחה בהליכים משפטיים בבית משפט זה, על רקע התדרדרות בהתנהגות הנתבע לדבריה. במסגרת ההליכים הללו נחתם "הסכם גירושין" (כלשון התובעת) בין הצדדים. לטענת התובעת, בפועל הצדדים לא התגרשו, נותרו נשואים והמשיכו להתגורר תחת אותה קורת גג. הצדדים לא פעלו על פי מנגנון הקבוע בהסכם "במקרה של המשך חיים משותפים" כלשונה. מכאן לשיטתה כי ההסכם בטל ומבוטל. ההסכם נחתם 17 שנים לפני הגשת התביעה ונותר "במגירה". בנוסף לכך, הצדדים הביאו לעולם שני ילדים נוספים, ואף רכשו דירה נוספת הרשומה על שמם של הצדדים בחלקים שווים. הדירה נקיה משעבודים או משכנתא.

 

1. התובעת מוסיפה כי סעיפים 24-22 אינם חלים בענייננו, שכן הצדדים לא ביקשו להתגרש במהלך תקופת השיקום. בתוך כך, המנגנון הקבוע בסעיפים 26-25 בטל, "הן לאור משך הזמן הרב שחלף והן לאור העובדה שהצדדים, בהתנהגותם, ביטלו ורוקנו מתוכן הוראות סעיפים אלה".

 

1. לדברי התובעת, בהתאם לסעיף 25(ה) להסכם, הדירה בעיר תהפוך רכושה הבלעדי, על דרך רכישת חלקו של הנתבע "באמצעות כספים המגיעים לה מחלקו של הנתבע באיזון המשאבים". אלא שהדירה בעיר נמכרה בשנת 2008 והכספים בגין מכירתה נכנסו לחשבון הנתבע. התובעת מוסיפה שהסכמתה כי הדירה בעיר תעבור לרשותה "היתה חלק חשוב בויתורים שנעשו על ידה במסגרת ההסכם".

 

1. ועוד. בהתאם לסעיף 21(א) להסכם, מתנות וירושות תהיינה שייכות לצד המקבל. בסעיף 21(ב) להסכם צוין כי ידוע לתובעת שעל הנתבע להשיב לאמו סך של 300,000 ₪ שקיבל במתנה, וזאת מתוך כספים משותפים לצדדים. לטענת התובעת קיימת סתירה בין שני הסעיפים מכיוון ש"לא יעלה על הדעת שסך של 300,000 ₪ יהיו לה רק לחובה ולא לזכות".

 

1. התובעת מוסיפה עוד, כי הסכום האמור בשיעור 300,000 ₪ ניתן לשני הצדדים לשם "רכישת דירה". בהתאם להוראות סעיפים 26(א) – 26(ג) להסכם, היה על הצדדים לרשום את הזכויות בדירה החדשה בהתאם ליחס ההשקעות. אף על פי כן הנתבע רשם את הזכויות בדירה בחדשה בחלקים שווים. גם אם יטען הנתבע כי הסכום האמור ניתן לו במתנה, הרי שהטמיע אותו ברכוש המשותף.

 

1. לטענת התובעת, הואיל והצדדים לא פעלו בהתאם להסכם כאמור, הרי שכל הנכסים, הזכויות והכספים שנצברו בחשבונות, הם בבחינת רכוש משותף. 

 

1. במישור המשפטי התובעת טוענת כי ביטול חוזה יכול ויעשה בהתנהגות הצדדים, בין אם במפורש ובין אם מכללא. כך לדבריה יש להסיק אף מהנסיבות בענייננו.

 

1. בהקשר זה מוסיפה התובעת בכתב התביעה כי על הצדדים להשיב להוריה הלוואה בסך 40,000 ₪.

 

1. בתצהירה התייחסה התובעת לחוות דעת השמאי. לדבריה מאז עריכת חוות הדעת (6.3.22) שווי המקרקעין עלה ב 30% לדבריה, ולפיכך יש לעדכן את חוות הדעת. 

 

1. ביחס לכספים המשותפים, התובעת הוסיפה בתצהירה כי "נדהמה" מהנתונים אליהם נחשפה בחוות דעת האקטואר לכאורה. לדבריה, במועד הקובע (1.7.21) הצטברו בחשבונה 23,000 ₪, בעוד שבחשבונו של הנתבע הצטברה קופת חיסכון בסך 404,769 ₪. התובעת רואה בכך ראיה לאלימות כלכלית שהנתבע נקט נגדה לכאורה. התובעת מוסיפה וכופרת בטענת הנתבע כי מדובר בכספים פרטיים הואיל ולחשבון זה הפקיד את שכרו. מכיוון ששכרו של הנתבע הוא בבחינת כספים משותפים, אזי לא ניתן "לצבוע" את כספי החיסכון כפרטיים או ככספי ירושה.

 

1. התובעת מסיקה עוד מהנתונים העולים מחוות דעת האקטואר, שסך כל הירושות, המתנות וההלוואות להן הנתבע זכה לטענתו במהלך החיים המשותפים, הוא 794,067 ₪. מכיוון שבמועד הקובע נותרו בידיו 404,769 ₪, התובעת מסיקה כי קיים "הפרש" בשיעור 389,298 ₪ שהוטמעו ברכוש המשותף, אשר לא ניתן לזהות או לאבחן בינם ובין הכספים אותם רואה הנתבע ככספי ירושה.  

 

1. בתצהירה התובעת התייחסה "לנושא דמי השימוש" כלשונה. לדבריה אין חולק שהנתבע מתגורר בדירה החדשה החל מיום 1.7.2021 ללא עלות או החזר משכנתא, בעוד היא שוכרת דירה ונושאת בעלויות מדור. התובעת עותרת "לחייב את הנתבע בדמי שימוש מרגע יציאתי מהבית ועד למועד פירוק השיתוף בפועל".

 

1. עוד מתייחסת בתצהירה לשימוש בלעדי אותו עושה הנתבע ברכב המשותף. לדבריה יש להעריך את שווי הרכב נכון למועד הקובע ועליה לזכות במחצית מהשווי.

טענות הנתבע

 

1. לטענת הנתבע, על כל עתירותיה של התובעת להתברר בכפוף להסכם, שקיבל תוקף של פסק דין ועומד בתוקפו. לפיכך יש לדבריו לקבוע כדלקמן:

 

1. לפרק את השיתוף בדירה החדשה בהתאם לסעיף 26(ג) להסכם, לאמור, בהתאם לערך השקעות הצדדים. רכישת הדירה החדשה מומנה מכספו ועל מלוא הזכויות בדירה זו לעבור לידיו.

 

1. לערוך איזון משאבים בהתאם לסעיפים 21(א) ו – 21(ב) להסכם. לאמור, שכספי מתנה וירושה להם זכה מהווים רכוש פרטי ואין לאזנם. הנתבע נוקב בסכום של 794,067 ₪ אותו אין לאזן כאמור.

 

1. ביחס לתוקף ההסכם טוען הנתבע כי אין מקום להכיר בביטול מכללא של ההסכם. אין לצפות מצדדים להסכם ממון לחשוש כל חייהם מיום הגירושין, ואין לראות בהתנהגות הצדדים עד לפרוץ הסכסוך כמי שוויתרו על ההסכם. מטרת ההסכם היתה מלכתחילה להבטיח יציבות, ביטחון וודאות לשני הצדדים.

 

1. בתצהירו מוסיף הנתבע כי ההסכם נערך על ידי באת-כוח התובעת דאז, והוא לא היה מיוצג. לדבריו מטרת ההסכם היתה "לגרום גם לתובעת להביא כספים לתוך התא המשפחתי" (ס' 12)

 

1. הנתבע מפנה להוראות ההסכם המתייחסות לחלוקת הרכוש במקרה של גירושין לאחר תקופת השיקום, וזאת בנוסף להוראות בסעיפים 26-25 לעיל. כך סעיף 19(א) להסכם – כל אחד מהצדדים יוותר הבעלים של החשבונות הרשומים על שמו; סעיף 20(ב) מתייחס למכונית חדשה, שאכן נרכשה; סעיף 21(א) מתייחס למתנות וירושות שתישארנה רכושו הפרטי של הצד המקבל; סעיף 21(ב) מכיר בסכום של 300,000 ₪ שהנתבע קיבל במתנה מאמו.

 

1. ביחס לסעיף 21(א) הנתבע מוסיף כי ביום 24.3.2015 קיבל הלוואה בשיעור 315,000 ₪ מאמו. כמו כן ירש מאביו סכום של 172,760 ₪; בנוסף זכה כיורש של אביו ז"ל בפדיון מניה, בשתי פעימות – 3,909 ₪ ביום 24.6.18, ו – 2,397 ₪ ביום 26.1.17. הנתבע טוען לסכום כולל של 794,067 ₪ אשר על פי ההסכם הוא כספו הפרטי ואין לאזנו בין הצדדים. לדבריו סכום זה ניתן בידיו לפני רכישת הדירה החדשה, הועברו לחשבונו ולא הוטמע בשיתוף. 

 

1. לטענתו, טענת התובעת כי הנתבע מידר אותה מכל מידע הקשור להכנסותיו ומצב חשבונותיו, מהווה ראיה להפרדה הכלכלית והרכושית בה נקטו הצדדים לאורך נישואיהם. בתצהירו מוסיף שסירב לבקשת התובעת לאחד בין חשבונותיהם.

 

1. הנתבע מוסיף כי כספי המתנה וכספי הירושה הופקדו בחשבונו הפרטי ולא שותפו עם התובעת בכל דרך. הסכום בסך 300,000 ₪ לא ניתן לשני הצדדים ולא נועד לרכישה דירה. הסכום ניתן עוד לפני הסכם הממון, ולא נועד לרכישת הדירה החדשה שנרכשה רק בשנת 2015.

 

1. ביחס לדירה בעיר מציין הנתבע כי הצדדים קבלו את הדירה בירושה, בחלקים שווים. הדירה בעיר נמכרה בשנת 2008, תמורת 145,000 ₪, לאחר שעמדה ריקה מספר שנים. כך לדבריו לבקשת התובעת. בתמורת המכר רכשו הצדדים רכש חדש שמשמש את המשפחה עד היום. 

 

1. לטענתו הדירה בעיר נמכרה לאחר תקופת השיקום ולפי ההסכם היתה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים (בהתאם לסעיף 25(א)), וזכויותיו נועדו להירכש על ידי התובעת באמצעות שימוש בחלק המגיע לה באיזון המשאבים. ביחס לטענת התובעת כי בהתאם לסעיף 25 להסכם הדירה בעיר הוקנתה לה באופן שתרכוש את חלקו באמצעות שימוש בחלק המגיע לה באיזון המשאבים, טוען הנתבע כי ערך הזכויות הוא הרכיב הרלוונטי בהסכמת הצדדים ולא "הדירה". לדבריו עוד אין בהסכם תניה האוסרת את מכירת הדירה בעיר. הנתבע כופר עוד בטענה כי היה בהסכמה זו משום ויתור כלשהו מצד התובעת.

 

1. הדירה החדשה נרכשה ביום 15.7.15 תמורת 1,700,000 ₪. הנתבע מציג סימוכין כי נשא בתשלום מלוא התמורה והמיסים. לראיה שהתובעת אינה מציגה סימוכין למימון רכישת הדירה החדשה. לטענת הנתבע, בהתאם לסעיף 26(ג), על הדירה החדשה יחולו סעיפים 24(ב) ו – 24(ג), ובלבד שהצדדים יחלקו את תמורת מכירתה לפי ערך ההשקעה של כל צד. לפיכך הנתבע זכאי לקבל לידיו את מלוא תמורת המכר.

 

1. בתצהירו הוסיף הנתבע כי רכש את הדירה החדשה מתוך אמונה שהסכם הממון מגן על השקעתו. הסיבה בגינה רשם את הזכויות בדירה החדשה על שם שני הצדדים בחלקים שווים, היא "על מנת להימנע מריב במשפחה וזאת לאור לחצים בלתי פוסקים מצד התובעת שהדירה תירשם שווה בשווה. באותו זמן העדפתי שלום בית על פני מריבות נוספות" (ס' 9). לדבריו עוד, סבר כי אין לו ממה לחשוש "שכן הסכם הממון אשר נחתם מגן עליי בכל מקרה ובכל זמן שהוא!!!" (ס' 10). לדבריו עוד התובעת איימה בפרידה חדשות לבקרים. הוא פחד להסתכסך איתה ושאף לשלום בית לטובת הילדים, שהיו אז קטנים מאוד.

 

1. ביחס לטענות התובעת, הנתבע כופר בכל המיוחס לו כ"אלימות כלכלית" ובכל יתר המעשים והמחדלים אותם מייחסת לו התובעת. הנתבע עובד במחלקת הכספים ב[…]. מעולם לא קודם לתפקיד ניהול ולא פיתח קריירה מפוארת כמיוחס לו על ידי התובעת. שכרו הממוצע הוא כ – 19,000 ₪, וכולל תגמול על כ – 50 שעות נוספות בחודש. 

 

1. הנתבע מכחיש את הטענה לפיה הצדדים לוו מהורי התובעת 40,000 ₪. הדברים לא התרחשו ואין ראיה לכך.

 

1. ביחס לפערי ההשתכרות הנדונים בחוות דעת האקטואר, טוען הנתבע כי במסגרת סעיף 25(א) להסכם, הסכימו הצדדים לאיזון משאבים ביחס לזכויות שצברו בעבר. ההסכם אינו מתייחס לפערי השתכרות. בין הצדדים התקיימה הפרדה רכושית מלאה והתובעת אינה זכאית לחלק או "תגמול" בגין פערי השתכרות. עוד לדבריו אין לתובעת אלא להלין על עצמה. היא שבחרה לנוח על זרי הדפנה, להתפרנס מסכומים זעומים ולא לממש את פוטנציאל ההשתכרות שלה. משנה תוקף לדברים נוכח השכלתה של התובעת, בעלת תואר ראשון בחינוך, במסלול גננות. לדבריו מידע זה לא הובא בפניי האקטואר. לדבריו עוד ההפרדה הרכושית בה נקטו הצדדים נועדה לשמור על שלום בית ועל מנת שלא יחוש מנוצל על רקע מחדלה של התובעת לממש את פוטנציאל ההשתכרות שלה.

 

1. ביחס לטענת התובעת לזכאותה לדמי שימוש, הנתבע טוען שהדירה היא קניינו. הוא שמימן את רכישתה והוא שאפשר לתובעת להתגורר בה. לדבריו עוד מעולם לא מנע מהתובעת להתגורר בדירה. ההיפך הוא הנכון, שכן הוא ביקש שתישאר ולא ביקש להתגרש. התובעת היא שאספה את חפציה ועזבה את הדירה.

 

דיון והכרעה

 

הפן המשפטי

 

1. אבן הראשה לדיון בפן המשפטי של הסכסוך הוא חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן – "חוק החוזים"). התובעת טוענת לביטול הדדי של ההסכם, או בלשון אחר, לכריתת חוזה חדש לביטול ההסכם. ככלל, חוזה זה אינו מוגבל בכללי הצורה, ובלבד שכללי הצורה אינם מוכתבים ממקור חוקי אחר – כדרישת כתב בחוזה שעניינו זכויות במקרקעין, או דרישות החלות על החוזה מתוקף חוק יחסי ממון. כך מורנו סעיף 23 לחוק החוזים:

 

"חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם היתה צורה מסויימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים".

 

1. בענייננו הסכם שנכרת ואושר בהתאם לחוק יחסי ממון, שהוא בבחינת דין מיוחד, שגובר על חופש הצורה החוזי ונוקב בכללי צורה נוקשים. סעיף 2(א) לחוק יחסי ממון מורנו:

 

"הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה (להלן – בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן – בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור".

 

1. לא זו בלבד שענייננו בהוראת חוק מפורשת שמסדירה את אופן עריכתו של הסכם מתוקף חוק יחסי ממון, אלא המחוקק מצא לנכון עוד להחיל עקרון זה באופן מפורש גם על שינוי של הסכם. התכלית שבדרישה הצורנית בדמות אישור הערכאה השיפוטית את שינויו של ההסכם, היא אותה התכלית הטמונה בדרישה לאישור ההסכם מלכתחילה:

 

"ביסודה של הוראה זו ניצבת ההבנה כי בעת עריכתו של הסכם ממון עשויים בני הזוג להיות נתונים ללחצים רגשיים, כמו גם ההכרה במרכזיותו של הסכם זה להסדרת זכויותיהם של בני הזוג לתקופה שעשויה להיות ארוכה ובלתי חזויה. על רקע זה, נודעת חשיבות לקיומו של מנגנון בקרה חיצוני, ולא כל שכן לנוכח הצורך להבטיח כי לא קופחו זכויותיו של בן הזוג החלש במערכת היחסים הזוגית, במובן זה שהערכאה השיפוטית בחנה כי ההסכם מבטא את הסכמתם המלאה, החופשית והמודעת של שני בני הזוג" (ע"א 1629/11 ‏‏מאיר יצחקי נ' סמדר וכטר, ניתן ביום 4.11.12).

 

1. השאלה האם יש להכיר בשינוי הסכם או ביטולו, למרות שנעשו באופן שאינו מקיים את הכללים הצורניים, העסיקה את הפסיקה לאורך השנים, בשתי הזירות – ברובד הדין הכללי ודיני החוזים, וברובד הדין המיוחד והדרישות הצורניות מתוקף חוק יחסי ממון. ברובד החוזי, ביכר בית המשפט העליון את "חופש הצורה" והכיר באפשרות שצדדים לחוזה ישנו ממנו באופן הדדי בהתנהגותם, על אף ששינוי זה אינו עומד בדרישות הצורניות (בכפוף לכל דין מיוחד). ההלכה בעניין נקבעה בפרשת "פזגז":

 

"[…] הצדדים לחוזה רשאים להתנות עליו ולשנות את הוראותיו מבלי להיות מוגבלים לפרוצדורה או לצורה מסוימת דווקא. בין השאר, ייתכן שייווצר חוזה – או שתשונה הוראה מהוראותיו – על-ידי התנהגות הצדדים […] ייתכן גם כי מהתנהגות הצדדים לחוזה, או אחד מהם, יוסקו התחייבות חוזית, המיתוספת להסדר החוזי אשר עלה על הכתב […] או אומד דעתם של הצדדים לעניין משמעותו של החוזה או הוראה בו […]" (ע"א  4956/90‏ ‎פזגז חברה לשיווק בע"מ‎ ‎נ' גזית הדרום בע"מ, פ"ד מו(4) 35 (1992); ר' גם ע"א 10258/06‏‏‏Bielloni Castello SpA‏ נ' גלובל רוטו שקע (1983) בע"מ, מיום 8.7.09).

 

1. בהלכה זו בית המשפט העליון ביסס עוד את נטל השכנוע שעל כתפי הטוען לשינוי או ביטול ההסכם מתוקף התנהגות הצדדים:

 

"כאשר מדובר בשינוי חוזה כתוב על דרך של התנהגות הצדדים המאוחרת לכריתתו, מן הדין שהתנהגות הצדדים לחוזה תשקף את גמירת הדעת לסטות מהוראות החוזה […] עקביותם הפנימית של דיני החוזים מחייבת, כי המסקנה שהוראה חוזית שונתה או בוטלה תושתת על בסיס מוצק וברור, לא פחות מזה הנדרש לשם הסקת עצם קיום היחס החוזי בין הצדדים. גם הצורך במערכת יחסים יציבה וניתנת לחיזוי מראש על-ידי הצדדים מחייב, כי לא בנקל יוסק מהתנהגותם של הצדדים הרצון בשינוי של החוזה ביניהם, ודברים אלו נכונים, מקל וחומר, כשמדובר בחוזה שלא נקצב לו זמן, ואשר מעצם טיבו הוא חוזה לתקופה ארוכה, כבענייננו. תרגומה המעשי של הדרישה, כי כוונת הצדדים לסטות מהחוזה תבוטא בבירור […] יהיה – בחוזים מסוג זה – קיומו של דפוס התנהגות מתמשך, לו שותפים שני הצדדים. רק דפוס כזה, במובחן מהתנהגויות אקראיות אשר אין בינן חוט מקשר, יכול לבסס את המסקנה, כי הצדדים התכוונו שלא לקיים את החוזה כפי שהוסכם מלכתחילה ביניהם […]" (ההגדשה אינה במקור) (שם).

 

1. רף משמעותי זה של נטל השכנוע קנה אחיזה בערכאות הדיוניות שאימצו ויישמו אותו על הטוען לביטול הסכם מתוקף התנהגות הצדדים (ההדגשות אינן במקור) – "כיצד ימלא הנושא בנטל את חובתו? עליו להראות כי התנהגות הצדדים בכל הנוגע לביטול ההדדי של החוזה, הינה ברורה ומפורשת" (ת"א (מרכז) 1589-08-07‏ ‏ד"ר מיכאל חיוטין נ' עיריית גבעתיים, מיום 16.12.09); ור' עוד על בחינת "התנהגויות קבועות ועקביות אשר נפרשו לאורך שנים אשר יצרו דפוס התנהגות קבוע ויציב", בת"א (ת"א) 2713-06 יחיאל, דרנס, קורן ושות' עורכי דין נ' מגדלי בארי שלמה המלך בע"מ (מיום 28.6.11).

 

1. עקרון זה קנה אחיזה גם במישור הדין המיוחד והדרישות הצורניות מתוקף חוק יחסי ממון. בית המשפט העליון שאב את העיקרון על דרך הכרה בהסכם מכללא שיתכן שנכרת בין הצדדים מתוקף התנהגותם. עוד החיל עקרון זה באופן מפורש על חוזה לביטול הסכם. תחילה ביחס לחיובי מזונות מתוקף הסכם שמעצם טבעם יכולים לעמוד לבירור מחדש עם שינוי הנסיבות. כך בהלכת "אגברה":

 

"ניתן לבטל את החיובים הנובעים מהחוזה על-ידי חוזה אחר. הביטול יכול להיעשות בין על-ידי חוזה מפורש, בין על-ידי חוזה מכללא […] 'כדי להראות על הרצון לשים קץ לחוזה אין צורך בהודעה פורמלית אלא אפשר להסיקה מהתנהגות הנפגע' […] 'מן הפסיקה עולה, שהודעה על ביטול חוזה אינה צריכה להיות מפורשת, ואף התנהגות של הנפגע תהווה הודעת ביטול נאותה אם משתמעת ממנה כוונת ביטול. וכשם שייתכן ביטול על-ידי התנהגות כשמדובר בנפגע המבטל עקב הפרה, כך גם ייתכן ביטול הדדי על-ידי התנהגות של שני הצדדים לחוזה […] עלינו לשאול אפוא, אם במקרה שלפנינו, מחזרתם של בני הזוג לחיים משותפים עולה כוונה מכללא לבטל את ההסכם בדבר המזונות שהמערער התחייב לשלם" (ע"א 4946/94‏ ‎א' אגברה‏‎ ‎נ' ח' אגברה‏, פ"ד מט(2) 508).

 

1. לימים הורחבה ההלכה כלפי כל סוגי החיובים הנובעים מהסכם ממון או הסכם גירושין:

 

"מימים ימימה הכירה ההלכה הפסוקה בכך שייתכנו נסיבות בהן התנהגות הצדדים מלמדת באופן משתמע על זניחת הסכם ופקיעתו, ללא צורך בהודעת ביטול […] 'ייתכנו מקרים בהם שתיקה, חוסר מעש והעדר כל פעולה לביצוע החיובים הקבועים בחוזה במשך תקופה ארוכה מאוד, יהא בהם כדי ללמד על כך שהצדדים זנחו את ההסכם וויתרו על ביצועו ולכן יש לראותו כהסכם שפקע או בוטל בהסכמת הצדדים ועבר מן העולם'" (בע"מ 2943/18 ‏פלונית נ' פלוני, מיום 6.12.18); ובמקרה אחר נקבע כי "שני הצדדים בהתנהגותם ביטאו את רצונם להשתחרר מכבליו של הסכם הגירושין ולבטלו" (תמ"ש (ק"ג) 29180-02-15‏ ‏פלונית נ' אלמוני, מיום 25.12.16); ובמקרה נוסף נמצא כי "משך תקופה ארוכה פעלו שני הצדדים הלכה למעשה באופן שונה מהתנאים שקבעו בהסכם הממון" (תמ"ש (ראשל"צ) 17292-02-16‏‏ ל"ד נ' ר"י, מיום 19.1.19).

 

הערות מקדמיות

 

1. בטרם אפנה לגופו של עניין, יש מקום לאפיין את טענות התובעת. מן ה"לאו" ישמע ה"הן". התובעת אינה עותרת לביטול ההסכם מפאת פגם בכריתתו מתוקף סעיפים 18-14 לחוק החוזים. היא אינה טוענת שחתמה על ההסכם מתוך טעות או שמא הטעייה מצד הנתבע, או שהתקשרה בו מפאת כפיה או עושק מצד הנתבע. לחילופין, התובעת אינה עותרת לביטול ההסכם מפאת הפרתו היסודית על ידי הנתבע מתוקף סעיף 7(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970; ואף אינה טוענת כי קמה לה הזכות לביטול ההסכם מפאת הפרתו מתוקף סעיף 7(ב) לחוק זה. לחילופי חילופין, התובעת אינה טוענת כי הצדדים גמרו אומר לבטל את ההסכם, והסכימו על ביטולו מבלי להעלות הסכמה זו על הכתב. 

 

1. לחילופי חילופין, התובעת אינה טוענת כי נפל רבב בהליך אישור ההסכם על פי חוק יחסי ממון או כל דין אחר, או כי ההסכם בטל מפאת פגם אחר ברובד השיפוטי שבו. בחקירתה העלתה התובעת לראשונה טענה מסוג זה, ורמזה שמא נפל פגם בהבנתה או יכולת השיפוט שלה, אך נדמה שחזרה בה מאמירות אלה, וטוב שכך:

 

"ש: אני אסביר לך. זה הסכם ממון שאת ו[הנתבע] חתמתם עליו ב-2004. ואחרי שחתמתם […] השופטת עברה איתכם על ההסכם, שאלה אתכם אם זאת החתימה שלכם, אם אתם מבינים על מה שחתמתם, אתם אישרתם את זה והשופטת נתנה להסכם תוקף של פסק דין. את זוכרת שהיה דבר כזה?

ת: בערך. אני אגיד לך, הייתי כל כך לא צלולה,

ש: היית לא צלולה […]" (ע' 16, ש' 9).

ש: השופטת נתנה תוקף של פסק דין להסכם. אז אמרת קודם לא היית צלולה?

ת: לא, לא שהייתי לא צלולה, אני חתמתי כי הייתי צריכה לחתום, אבל לא משנה, אני מסכימה עם הכל, אני לא לוקחת את המילים בחזרה" (ע' 17, ש' 16).

 

1. להבדיל מן המקובץ לעיל, התובעת כן טוענת כי הצדדים ביטלו את ההסכם בהתנהגותם, במעשיהם ומחדליהם, שהיו מנוגדים להסכם. לפי טענה זו הסכמה זו לא היתה מפורשת ועניינה לא עלה בין הצדדים, אלא משתמעת מתוך התנהגותם. אמור מעתה, כי על רקע הפסיקה שנסקרה לעיל, על התובעת להציג רצף התנהגותי במעשה ובמחדל, שיוביל למסקנה שאין בלתה ולפיה רצף התנהגותי זה מלמד על כוונה הדדית וברורה לזנוח את ההסכם.

 

לגופו של עניין

 

ביטול ההסכם בהתנהגות

 

1. התובעת הקפידה לכנות את ההסכם "הסכם גירושין". בהמשך לכך הוסיפה וטענה כי העובדה שהצדדים לא התגרשו והוסיפו לחיות יחדיו 17 שנים לאחר כריתת ההסכם, כמוה כראיה לבטלות ההסכם. לשיטתה מחדלם של הצדדים להתגרש לכאורה, מלמד באופן משתמע על זניחת ההסכם ועל כוונתם המשותפת לבטלו. התובעת הוסיפה להחזיק בטענה זו אף בחקירתה:

 

"ש: לא פעלתם על פי ההסכם.

ת: בכלל לא.

ש: בכלל לא.

ת: נכון, כי המשכנו לגור ביחד. [הנתבע] כביכול הבטיח שהכל יהיה בסדר, כמובן שלא היה בסדר […] אז כיוון שלא התנהגנו לפי הסכם ולא פעלנו לפי הסכם, אז צריך לבטל אותו.

ש: הבנתי. כלומר ההסכם לשיטתך בטל.

ת: כן" (ע' 18, ש' 1; ע' 19, ש' 26).

 

1. לא אוכל לקבל טענה זו. אפיון ההסכם כ"הסכם גירושין" למצער אינה מדויקת. ההסכם הוכתר כ"הסכם", ולא כ"הסכם גירושין", ולא בכדי. אך לא הכותרת היא שתאפיין את מהות ההסכם, כי אם תוכנו. ההסכם אמנם צפה אפשרות לגירושין והניח הוראות מתאימות ככל וחלופה זו תתקיים – אם במשך תקופת השיקום, ואם לאחריה. אך ההסכם צפה עוד אפשרות אחרת, חלופית, ברורה ומפורשת. חלופה בה הצדדים אינם מתגרשים, ונותרים נשואים. העובדה שמי מהצדדים לא ביקש להתגרש אינה מנוגדת להסכם כלל, כי אם חלופה אותה הצדדים צפו. לא זו בלבד, אלא חלופה זה הוצבה בפתח ההסכם כהתגשמות שאיפתם המשותפת של הצדדים.

 

1. נזכיר כי ב"הואיל" הרביעי בהסכם צוין כי "הצדדים רוצים לשקם את חיי הנישואין". עוד עמדו הצדדים ב"הואיל" החמישי באופן מפורש על שתי החלופות העקרוניות שההסכם צופה, וציינו כי הם מבקשים להסדיר באמצעות ההסכם את "כל הנושאים הממוניים […] גם לתקופת השיקום וגם למקרה שבו הצדדים יחליטו כי ניסיון שלום הבית לא עלה יפה, וכי על הצדדים להתגרש".

 

1. התובעת לא העמיקה בטיעוניה בהקשר זה ולא ביססה את טענתה לפיה המשך החיים המשותפים הוא מתווה שסותר את ההסכם או מנוגד לו, ולא ביארה כיצד בנסיבות אלה המשך החיים המשותפים מהווה ראיה לביטול ההסכם מכללא. 

 

1. התובעת מתייחסת גם לממד הזמן כמדד לרצון הצדדים לבטל את ההסכם. לדבריה הצדדים נשארו יחדיו כ – 17 שנה לאחר אישור ההסכם, שמאז הונח "במגירה" לדבריה. בהקשר זה יש להוסיף כי הצדדים לא הגבילו בהסכם בשום אופן את תקופת שלום הבית, וההסכם משקף כאמור שאיפה משותפת "לשקם את חיי הנישואין". תכלית ברורה זו עומדת בניגוד לנרטיב העולה מטענות התובעת, כי עצם חלוף הזמן מאז אישור ההסכם ועד פרוץ הסכסוך הנוכחי מהווה ראיה לכך שהצדדים זנחו את ההסכם וגמרו אומר לבטלו.

 

1. אוסיף כי נרטיב זה שומט את הקרקע תחת ההסכם בין הצדדים שתכליתו הברורה כאמור, לצפות בין היתר את האפשרות ששלום הבית יעלה יפה והצדדים ישקמו את יחסיהם. אך למעלה מכך. הסכם "שלום בית ולחילופין גירושין" הוא כלי מקובל ושכיח לפתרון סכסוכים בין בני זוג, כמתווה יעיל הצופה אפשרות של חזרה לחיים משותפים לצד האפשרות כי הצדדים יפנו לגירושין. בידי הצדדים האפשרות לפרוש מראש את שלל האפשרויות שצופן להם העתיד, וליהנות ממידה רבה של ודאות ביחס לכל אחת מאפשרויות אלה. תפיסתה של התובעת מעקרת מתוכן כלי יעיל זה באופן ש"הצלחת" שלום הבית תוביל לבטלות ההסכם שנותר "במגירה", ולפי גישה זו ככל שההצלחה גדולה יותר, והצדדים האריכו יותר בחייהם המשותפים, כך גודלת מידת זניחתם את ההסכם כביכול. תפיסה זו אותה מאמצת התובעת אינה מתיישבת אפוא עם השכל הישר.

 

במקרה אחר ציינתי כדלקמן:

 

"יש להדגיש כי הסכם 'שלום בית ולחילופין גירושין' אינו חריג בעולמם של דיני המשפחה והעוסקים במלאכה פוגשים בו תדיר ועושים בו שימוש. הפרשנות שמציעה התובעת אינה סותרת את ההסכם הקונקרטי שבנידון בלבד, כי אם מעקרת מתוכן את כלל ההסכמים מסוג זה. יש פעמים שפרוץ הסכסוך בין הצדדים מציף את שלל הקשיים הכרוכים בחיי בני הזוג ומשרטט את המשוכות שפרושות בדרכם. לא אחת ישכילו בני זוג לראות בכך שעת כושר לנסות ולשוב לשלום בית, תוך הקדמת ההסכמות למקרה של פרידה במידה ותבוא" (תלה"מ 12727-09-21 פלונית נ' פלוני, מיום 13.6.23, ס' 70 לפסק הדין).

 

1. התובעת הוסיפה וטענה כי גם הבאתם לעולם של שני ילדים נוספים ורכישת דירה משותפת מלמדים על כוונת הצדדים לבטל את ההסכם. כל הנקוב לעיל יפה אף לטענות אלה. ההסכם משקף צפייה של הצדדים לשוב לשלום בית, לצד אפשרות ששלום הבית לא יעלה יפה. הצדדים לא הגבילו את תקופת שלום הבית בסד זמנים או בתנאים אחרים, והיא תפקע רק באמצעות הודעת אחד הצדדים על רצונו להתגרש. הבאת ילדים והגדלת התא המשפחתי הם חלק בלתי נפרד מחיי משפחה משותפים ואינם עומדים בסתירה להסכם. הוא הדין ביחס לאפשרות כי בני הזוג יבקשו להוסיף ולצבור רכוש משותף. נכונים הדברים ביתר שאת ביחס לרכישת דירה חדשה, שלא זו בלבד שהיתה צפויה מכללא וכחלק מחיי משפחה תקינים כאמור, אלא צפויה באופן מפורש ומדוקדק תוך הקדשת הוראות מפורשות ביחס לאופן רכישת דירה חדשה, מימונה, זכויות כל אחד מהצדדים בדירה ואופן רישומן, וכלה באופן מכירתה וחלוקת התמורה.

 

1. על בסיס כל המקובץ לעיל, אני דוחה את טענת התובעת כי ההסכם בטל מתוקף התנהגות הצדדים או מתוקף כל עילה אחרת המוכרת בדין.

 

שינוי ההסכם בהתנהגות

 

1. לאחר ביסוס ההכרעה כי הצדדים לא בטלו את ההסכם בהתנהגותם, עולה השאלה האם הצדדים שינו את ההסכם בהתנהגותם. סבורני שהתשובה לכך חיובית, ויבואר להלן כי הצדדים בחרו באופן מודע לנהוג בניגוד להסכם, וכי בחירה זו משתקפת באופן מובהק ממעשיהם ומחדליהם, וזאת בכל הקשור לאופן רישום הדירה החדשה.

 

1. ההסכם צפה כאמור אפשרות שהצדדים ירכשו דירה חדשה. סעיף 24 מתייחס לחלופה בה דירה חדשה תירכש עד תום תקופת השיקום, וסעיף 26 מתייחס לחלופה בה דירה חדשה תירכש לאחר תקופת השיקום. אמנם בנסיבות העניין שבפניי הדירה החדשה נרכשה לאחר תום תקופת השיקום והוראות סעיף 24 אינן חלות בענייננו באופן ישיר. עם זאת, סעיף 26 מחיל את הוראות סעיף 24(ב) ו – 24(ג) גם על הדירה בענייננו. כמו כן, סעיף 24(א) וסעיף 26(א) מאמצים את אותו עקרון, והוא רישום הזכויות בדירה בהתאם ליחס ההשקעה ברכישת הדירה החדשה.

 

1. אין חולק בענייננו על כך שהדירה נרשמה על שמם של הצדדים בחלקים שווים על אף שהתמורה שולמה מכספים שהיו בידי הנתבע. לטענת הנתבע הוא שמימן את תמורת הדירה החדשה מכספים פרטיים שלו, שאינם משותפים. בין אם היו אלה כספי ירושה או מתנה או כספים שהצטברו בחשבונותיו – כספים אשר לשיטתו מהווים קניינו הפרטי בהתאם להסכם. ואף על פי כן, ובניגוד מובהק לנקוב בהסכם, הזכויות בדירה נרשמו על שם הצדדים בחלקים שווים כאמור.

 

1. בטרם אפנה למשמעות מעשה זה בזיקה לשאלה כלום היה בכך ביטוי התנהגותי לשינוי ההסכם, יש מקום לחדד ולהפנות זרקור למשמעות המשפטית של אופן רישום הזכויות. משמעות זו חורגת מדל"ת אמות סוגיית שינוי ההסכם. כוחו של רישום הזכויות בפנקס רישום המקרקעין חורג מן המחלוקת בין הצדדים. תוקפו וכוחו הראייתי אינם כפופים להתנהגותם של הצדדים, למצגים כאלה או אחרים, לקיומו של הסכם ביניהם או לפרשנותו. רישום הזכויות מהווה עוגן ונקודת מוצא איתנה לכל מחלוקת ביחס לזכויות, וכל הטוען כנגד הרישום, וכי אינו משקף את מצב הזכויות בנכס, נדרש לעמוד ברף שכנוע משמעותי, העולה על הרף המקובל במשפט האזרחי.

 

1. סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 מורנו כי "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו". נקודת המוצא של הדין היא שלתובעת נתונות מחצית הזכויות בדירה, בהתעלם משאלת אופן מימון רכישת הדירה. יצוין כי לא נרשמה כל הערה על זכויות מי מהצדדים ביחס לאופן המימון או ביחס להוראות ההסכם. בתי המשפט מקפידים בשמירה על חוסנו הראייתי של רישום הזכויות:

 

"כאשר בית המשפט נדרש לתובענה בעניין זכויות הרשומות במרשם, נקודת המוצא היא שהרישום משקף נאמנה את זכויות הצדדים […] בענייננו הנטל להוכיח, כי הנתבעת איננה בעלת הזכויות בבית מוטל על כתפי התובעים – בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה. במקרה דנן, המדובר בנטל כבד מהרגיל, עת עסקינן בטענה כנגד זכות הרשומה במרשם המקרקעין, המהווה כאמור ראיה חותכת לתכנו" (ההדגשה אינה במקור) (תמ"ש (ת"א) 28023-07-19‏ א. ע נ' פ. ח. ע, מיום 15.5.24, ס' 35-34; ר' גם תמ"ש (ת"א) 4850/99  ח.ח נ' ח.ש, מיום 3.9.2006; תמ"ש (ב"ש) 49173-06-11‏ ‏ מ.א נ' מ.א, מיום 24.8.14; תמ"ש (נצ') 3011-07 ל.א נ' מ.א., מיום 26.11.15; תמ"ש (נצ') 46720-06-13‏ ‏ ע' נ' ג'‏, מיום 20.3.18).

 

1. אני מוצאת שפעולת רישום הזכויות בענייננו, המנוגדת באופן מובהק להוראות ההסכם, מהווה ראיה מוחשית וישירה להסכמת הצדדים לשנות מן ההסכם, ולראות בדירה החדשה כנכס משותף, בהתעלם מאופן המימון. הסכמה זו קיבלה ביטוי מוחשי מובהק באמצעות רישום הזכויות באופן בו נעשה. בענייננו, ביטוי זה מגלם בתוכו את ידיעת הצדדים לגבי הוראות ההסכם, ורצונם המפורש לסגת מהוראת ההסכם ביחס לרישום. אני מוצאת כי אופן הרישום מעמיד את התובעת ברף השכנוע ורף הראיה הנדרשים לשם הוכחת שינוי ההסכם ביחס לדירה החדשה.

 

1. ודוק. אין זו אך הסכמה המשתמעת מתוך התנהגות הצדדים, שנמנעו במחדל מלנהוג לפי ההסכם ופעלו במעשה בניגוד לו. סבורני שיש לראות ברישום הזכויות בנסיבות העניין חיזוק ראייתי בכתב, מעין-ראיה חפצית בעלת משקל להסכמת הצדדים בהקשר זה.

 

1. הנתבע היה עקבי בגרסתו ביחס לרישום הזכויות בדירה החדשה, ולא היה בה לסתור את טענות התובעת. סבורני על משקל קל וחומר כי לא היה בגרסתו כדי להוכיח שרישום הזכויות אינו משקף את מצב הזכויות בפועל.

 

1. אזכיר כי הנתבע הסביר בתצהירו את אופן הרישום כפרי לחצים מצד הנתבעת לצד רצונו להימנע מסכסוך עם התובעת, וכלשונו – "על מנת להימנע מריב במשפחה וזאת לאור לחצים בלתי פוסקים מצד התובעת שהדירה תירשם שווה בשווה. באותו זמן העדפתי שלום בית על פני מריבות נוספות" (ס' 9). הנתבע חזר על גרסה זו ביתר שאת בחקירתו:

 

"ת: בוודאי, את יודעת מה היא הייתה עושה לי ??

ש: איך זה מתיישב??

ת: את יודעת מה היה קורה אם לא הייתי רושם את הדירה על שנינו?? באותו יום למחרת היה לי גירושין.

ש: ואם הייתי אומרת לך ש[…]

ת: למחרת היה לי טרור וגירושין, זה מה שהיה לי" (ע' 40, ש' 22; וגם בע' 45, ש' 38).

 

1. בגרסתו העקבית הנתבע מאשר כי הצדדים היו מודעים היטב להוראות ההסכם. לגרסתו התובעת היא שבקשה לפעול בניגוד להסכם, והוא הסכים לכך. מבלי לשלול את טענות הנתבע כי עשה כן כדי לרצות את התובעת וכדי לשמור על שלמות התא המשפחתי, אין בכך על מנת לגרוע מגמירת דעתו שלא לנהוג לפי ההסכם ביחס לרישום הזכויות. גם אם הסכים הנתבע לבקשת התובעת תחת מחאה, אין בכך לגרוע מהסכמתו. אחדד כי הנתבע אינו טוען לפגם בהבנתו, להטעייתו או לניצול חולשות כאלה או אחרות מהן הוא סובל. לחילופין אינו טוען שנסחט או אוים או כי רצונו החופשי נשלל באופן כלשהו. מודעות זו להוראות ההסכם לצד גמירת דעתו של הנתבע לנהוג בשונה מן ההסכם באופן מובהק, שוללת עוד את טענתו לפיה האמין כי ההסכם "מגן עליו", חרף אופן הרישום שנעשה בניגוד להסכם. טענה זו אינה מתיישבת עם השכל הישר. 

 

1. איני מקבלת את תפיסתו של הנתבע, שעלתה בחקירתו הנגדית, לפי התובעת אמנם רשומה כבעלת מחצית הזכויות בדירה החדשה, אך זכות זו נתונה לה רק וכל עוד הצדדים נשואים. כך כלשון הנתבע:

 

"ת: כשהיינו נשואים היא יכלה להיות כמו שאני הייתי, כמו שהילדים שלי, גם הילדים שלי לא בעלים ואני אומר לילדים שלי הבית הזה הוא שלכם. אתם יכולים לבוא לפה מתי שאתם רוצים, זה הבית שלכם תמיד, עד סוף החיים שלי,

ש: גם ל[תובעת] היית אומר את זה?

ת: גם ל[תובעת], אם הייתה נשואה לי? כן.

ש: שהבית הזה הוא שלה.

ת: אם היא הייתה נשואה איתי,

ש: כשהיא הייתה נשואה.

ת: אם היא הייתה, כשהייתה נשואה בוודאי, מה, מישהו פעם אמר לה לא להיכנס, או כן להיכנס?

ש: אמרת לה תמיד, הבית הזה הוא שלך.

ת: כשהיינו נשואים, כן" (ע' 45, ש' 24).

 

1. תפיסה זו מעקרת מתוכן כל ממד של הזכות הקניינית המוגנת באמצעות רישומה על מחצית הזכויות בדירה. זכויות אלה, משנרשמו על פי דין במרשם המקרקעין, אינן תלויות במעמד האישי של הצדדים, ולא הוגבלו באמצעות הערת אזהרה או אמצעי אחר. קבלת גישה זו תשלול את זכותה של התובעת לנהוג מנהג בעלים בדירה החדשה ולמצות את הזכויות הנתונות לה לפי כל דין – לפרק את השיתוף, ליהנות מפירות הנכס, להוריש את הנכס או להעבירו לאחר, בתמורה או שלא בתמורה. חוסנה של זכות הקניין בא לידי ביטוי דווקא שזו מצויה תחת התקפה ובעל הזכויות פונה להגנות המוענקות לו בדין.

 

1. למען שלמות התמונה יצוין כי שינוי ההסכם עליו הסכימו הצדדים, בא לידי ביטוי גם בזיקה לסעיף 26(ב), ובזיקה לטענה אחרת מפי הנתבע, כי רכישת הדירה מומנה מכספים שקיבל הנתבע במתנה. אדון באפיונם של כספי המתנה בהמשך הדברים, אך אפשר להקדים ולומר כי חרף מימון רכישת הדירה מכספי מתנה לכאורה, הצדדים, ולמצער הנתבע, לא פעלו בהתאם להוראות סעיף 26(ב), כדלקמן:

 

"למען הסר ספק, הרי באם מי מהצדדים יקבל כספים מצד ג' במתנה על מנת לרכוש את 'הדירה החדשה', הרי שערך כספים אלו מתוך סך כספי התמורה בגין רכישת ה'דירה החדשה' ירשם על שם הצד המקבל את אותם כספים במשרד הרישום".

 

1. רישום הזכויות בניגוד להוראה זו ובזיקה לכספי המתנה להם זכה הנתבע, מהווה סטייה מובהקת מהוראות ההסכם ואף מעקרונותיו. הנתבע ידע היטב כי הוראות ההסכם נועדו בין היתר להגן על כספים שאופיינו כפרטיים, לרבות כספי מתנה. הגנה זו מתבטאת בין היתר בסעיף 26(ב) לעיל שהקנה לנתבע את הזכות להגן על כספי מתנה גם באמצעות רישום הזכויות. עם רישום מחצית הזכויות על שמה של התובעת הנתבע ויתר באופן מודע על הגנה זו בשיעור מחצית הזכויות הדירה החדשה. הנתבע לא יכול עוד להישמע בטענה כי האמין שההסכם מגן עליו. הסטייה מסעיף 26(ב) מחזקת אפוא את המסקנה, כי אופן רישום הזכויות משקף הסכמה הדדית כי הדירה החדשה היא בבחינת רכוש משותף, בהתעלם מאופן מימונה.

 

1. מבלי לגרוע מן הנקוב לעיל, ועל אף שהנתבע לא העלה טענה זו, ניתן להוסיף ולהקשות: כלום לא ניתן לפרש את הוראות ההסכם באופן המבחין בין אופן הרישום לאופן חלוקת התמורה? יטען הטוען, כי הצדדים אמנם שינו את ההסכמה ביחס לאופן רישום הזכויות, אך לא את ההסכמה ביחס לחלוקת התמורה. לכאורה, חלוקת התמורה מוסדרת בסעיף 26(ג), תוך אימוץ המנגנון הנקוב בסעיפים 24(ב) ו – 24(ג). סעיף 24(ב) קובע כי הדירה תימכר למרבה במחיר והתמורה תחולק בין הצדדים "לפי ערך השקעתו ו/או תרומתו של כל צד". הצדדים שבים ומעגנים הסכמה זו בסעיף 26(ג) סיפא.

 

1. הנה כי כן, הרי שלכאורה אפשר לפרש את ההסכם על דרך דין אחד לרישום ודין אחר לחלוקת התמורה, ובאופן שההסכמה בזיקה לאופן הרישום אינה גורעת מההסכמה בזיקה לאופן חלוקת התמורה. אלא שלא אוכל לקבל פרשנות זו, מפאת הנימוקים המצטברים להלן. 

 

1. ראשית, פרשנות זו מביאה לפגיעה ממשית בזכות הקניין הנתונה לתובעת במחצית הזכויות בנכס. כשם שבואר לעיל, זכותה של התובעת ליהנות מהפירות של קניינה היא מאפיין מרכזי של זכות הקניין ומנהג הבעלים הנובע ממנה. לא אחת מסכים בעל זכויות להתנות בהסכם על פירותיו, ממכר או מהשכרה. כך למשל נהגו הצדדים באופן מפורש ביחס לדמי השכירות שהתקבלו עבור הדירה בעיר (ס' 23(ד)). על התניה מסוג זה להיות ברורה ומפורשת, ואין להסיק את קיומה במשתמע על דרך פרשנות הסכם.

 

1. שנית, כאמור לעיל, אופן רישום הזכויות בדירה החדשה משקף בענייננו הסכמה כי הדירה החדשה תהיה משותפת על כל המשתמע מכך. כל פירוש אחר אינו מתיישב עם נסיבות העניין או עם השכל הישר. לפי גרסת הנתבע, באופן רישום הזכויות הוא נעתר לבקשתה התקיפה של התובעת לרשום את הזכויות על הדירה של שם הצדדים בחלקים שווים. לשיטתו של הנתבע לא ניתן להפריז בעוצמת התעקשותה של התובעת בהקשר זה, שעלולה היתה להביא ל"טרור" כלשונו, עד כדי גירושי הצדדים. אין בנסיבות אלה מקום להנחה שהתובעת השליכה יהבה על רישום הדירה, אך מנגד היתה אדישה לאופן חלוקת התמורה במקרה של פרידה. כשם שבואר לעיל, בעלותה של התובעת על מחצית הזכויות בדירה החדשה לא סויגה באופן כלשהו. אין כל היגיון בהנחה שכוונת הצדדים התייחסה לרישום גרידא, אך לא לכל הנובע ממנו – מנהג בעלים מלא עד כדי שיעור של מחצית הזכויות לכל אחד מהצדדים. יש לזכור עוד כי ענייננו בזכות קניין בדירת מגורים, שהיא נכס שביחס אליו זוכה זכות הקניין להגנה מיוחדת בפסיקת בתי המשפט.

 

1. שלישית, מעבר לצורך בהוראה מפורשת לשם שלילת פירות הדירה החדשה חרף אופן רישום הזכויות, צורך הנובע מאפיון זכות הקניין כאמור, סבורני כי יש לראות את ההסכמה ביחס לרישום וההסכמה ביחס לחלוקת התמורה, כהוראות משלימות. גם במישור הלשוני, נוסח ההסכמות והפשט העולה מן הנוסח, מלמדים כי הצדדים יצרו זיקה בין אופן הרישום ובין חלוקת התמורה, כך שהאחד משתקף באחר וכרוך בו. הנוסח מלמד על רצון הצדדים להבטיח כי חלוקת התמורה תיערך בהתאם לאופן הרישום. גם פרשנות קונקרטית של הוראות ההסכם, בהתעלם מחוסן הזכות הקניינית המוגנת, אינה יכולה להוביל לאבחנה בין הסכמת הצדדים ביחס לאופן הרישום לבין הסכמתם ביחס לחוקת התמורה.

 

1. אמור מעתה, כי הסכמת הצדדים לנהוג בניגוד להסכם ביחס לאופן רישום הדירה החדשה, ולרשום את הזכויות בה בחלקים שווים, מהווה הסכמה לשיתוף בדירה על המשתמע מכך, ללא סייג ומבלי לגרוע מכל ממד של מנהג בעלים ומכל זכות הצומחת מזכות הבעלות.

 

1. מבלי לגרוע מן הדברים, המסקנה אליה הגעתי מתיישבת עוד עם העמדה העקרונית שאימצה הפסיקה, בהמשך לחוסן שמוענק בדין למרשם הזכויות במקרקעין. לפי עמדה זו, מקום בו נכס נרשם על שמם של בני-זוג בחלקים שווים, גם התמורה עבור הנכס או שוויה יחולקו בחלקים שווים בין הצדדים, בהתעלם מאופן מימון הרכישה, גם אם אחד הצדדים מימן יותר ממחצית העלות או את כולה. ההלכה הונחה בעניין "דקר" ביחס לידועים בציבור (ע"א 66-88 תמר דקר נ' פליקס דקר, מג(1) 122) ולימים הוחלה גם על רקע משטר חוק יחסי ממון:

 

היטיבה לסכם את ההלכה כבוד הנשיאה שלי אייזנברג:

 

"על פי הדין הנוהג, הרישום בפנקסי המקרקעין משקף את זכויות הבעלות, ואין נפקות לשיעור תרומת מי מהצדדים, או למקורות הכספים העודפים שהושקעו. על כן, ככלל, כאשר נכס רשום על שם הצדדים בחלקים שווים, לא תשמע הטענה, כי אחד מהם השקיע יותר ברכישתו. רישום הזכויות חלקים שווים, בשים לב לשיעור תרומה משמעותי יותר של אחד מהצדדים, יש בו אף כדי ללמד שאותה תרומת יתר, היא בגדר וויתור של אותו צד על זכויות יתר בנכס. סכום אותו שילם צד מעבר לשווי זכויותיו הרשומות בדירה, נראה כמתנה שניתנה לצד השני, ולאחר הפרידה אין הוא זכאי לחזור בו מן המתנה" (תמ"ש (חי') 20738-09-17‏‏ נ' ח' נ' ב' ח'‏, מיום 27.5.24; תלה"מ (נצ') 45585-09-20‏ ‏א. ז נ' א. ע, מיום 25.11.24; עמ"ש (חי') 26687-01-24‏‏ פלונית נ' פלוני, מיום 28.5.24).

 

1. הנה כי כן, אין מקום לאבחנה בין אופן הרישום לבין חלוקת התמורה. כך במישור המהותי והן במישור הלשוני, וכך במישור העובדתי וההגיון והשכל הישר שיש לייחס להתנהגות הצדדים. כאמור, מסקנה זו מתיישבת עם הדין והפסיקה. 

 

1. אמנם, כמפורט לעיל, הצדדים שינו בהתנהגותם את הוראות ההסכם הנוגעות לדירה החדשה, אולם יובהר, כי אין בכך כדי להשליך על יתר הוראות ההסכם העומדות בעינן.  אין לכחד שתלאות החיים מביאות לשינויים מהותיים בחייהם של בני זוג, וכך בענייננו. הצדדים חוו משבר שהניב הסכם, שלאחריו הוסיפו הצדדים לחיות יחדיו שנים ארוכות והרחיבו את משפחתם. דירתם בעיר נמכרה, שלא על רקע גירושין; הצדדים התגוררו בשכירות והתובעת פתחה גן ילדים; נרכשה דירת מגורים חדשה למגורי המשפחה; והצדדים הביאו לעולם שני ילדים נוספים. בטוחני שמדובר ברשימה חלקית. אלא שכאמור לעיל, התרחשויות אלה, גם אם נקבלן כמשמעותיות, אינן מנוגדות להסכם והן בתחום הציפיה של כל מי שקושר גורלו עם אחר לשם הקמת משפחה. באותה נשימה, התרחשויות אלה אינן גורעות מכוחו של ההסכם או מתוקפו. הצדדים הסכימו לשנות מן ההסכם, מתוך מודעות מלאה לכך, באופן נקודתי וביחס לדירה החדשה בלבד. לאחר שינוי זה הוסיפו לחיות יחדיו כ – 6 שנים נוספות במהלכן הוסיף ההסכם בכללותו לעמוד בתוקפו, ולא היה כל מעשה או מחדל מצד הצדדים כדי ללמד אחרת.

 

1. האמור הוא בבחינת למעלה מן הצורך. גם במידה וימצא כי ההסכם בטל ומבוטל, הרי שהדינים הרלוונטיים יתפסו את הבכורה – חוק יחסי ממון וחוק המקרקעין. מקום בו נרשמה הדירה על שמם של הצדדים בחלקים שווים והיא בבחינת נכס משותף, ומקום בו הצדדים קבלו על עצמם את עקרונות חוק יחסי ממון ואיזון משאבים בין כלל נכסי בני הזוג, תוך החרגת נכסים שניתנו במתנה וירושה – הרי שביטול ההסכם יניב תוצאה מעשית זהה לתוצאה אליה הגענו, מבלי להצהיר על ביטול ההסכם.

 

איזון משאבים

 

1. ההסכם עומד כאמור בתוקפו, למעט ההוראות המתייחסות לרישום הזכויות וחלוקת תמורת מכירת הדירה החדשה במקרה של גירושין לאחר תום תקופת השיקום. לשון אחר, הצדדים לא שינו מהוראות ההסכם בכל הנוגע לאיזון המשאבים, ודובקים שניהם בהוראותיו בסוגייה זו. 

 

1. הצדדים אינם חולקים על כך, כי על איזון המשאבים בענייננו להיערך בהתאם להוראות סעיף 25(א), שעה שגירושי הצדדים מתרחשים לאחר תום תקופת השיקום. הוסכם כי בנסיבות אלה "הרי שהצדדים יתחלקו ביניהם בחלקים שווים בכל זכויותיהם ו/או בכל כספיהם, ו/או בכל נכסיהם (לרבות ה'דירה') שנרכשו מיום נישואיהם, ועד מתן 'הודעת גירושין' […] לרבות זכויותיהם ממקום העבודה […] וכל הזכויות מכל סוג שהוא שנצברו בחשבון בנק מכל סוג שהוא שיש לכל אחד מהצדדים ו/או הרשומים על שמו ו/או הרשומים על שמו ביחד עם אחרים, וכל זאת בכפוף לאמור בסעיף 21 להסכם זה" (ס' 25(א)).

 

1. למען הסר ספק, ה"דירה" המוזכרת בסעיף זה, היא הדירה בעיר, אשר נמכרה בשנת 2008 ואינה חלק ממסת הנכסים העומדים לאיזון.

 

1. בסעיף 25(ב) הוסכם כי לשם איזון המשאבים יפנו הצדדים לאקטואר לשם עריכת חוות דעת לאיזון כל הזכויות הנקובות לעיל, "לרבות זכויות פנסיה, קופות גמל, ו/או כל זכות אחרת הקיימת ממקום העבודה, וכל זכויות מכל זוג שהוא שיש לכל אחד מהצדדים, הן שרשום על שמו והן שרשום על שמו ביחד עם אחרים, וזאת מיום נישואיהם".

 

1. ביום 8.8.21 קיבל המותב הקודם את בקשת התובעת למינוי אקטואר לשם עריכת חוות דעת כאמור. בהחלטתו נעתר המותב הקודם לבקשת התובעת להורות למומחה לבחון בין היתר אף את הפרשי ההשתכרות בין הצדדים, מבלי להקדים ולהביע דעה על טענות הצדדים בהקשר זה. בקשת רשות ערעור שהגיש הנתבע על החלטה זו נדחתה ביום 29.11.21. בעקבות כך בית המשפט מינה ביום 9.12.21 את רו"ח ירון ואקנין כאקטואר (להלן – "המומחה")  

 

עיקרי חוות דעת המומחה

 

1. כמקובל, המומחה העמיד שתי חלופות לאיזון המשאבים. בהתאם לחלופה הראשונה, לאיזון מידי של זכויות הצדדים, שיעור סך זכויותיו של הנתבע נכון למועד הקרע (1.7.21) הוא 1,407,365 ₪. לעומתו צברה התובעת זכויות בשיעור 65,589 ₪. לשם איזון המשאבים על הנתבע להעביר אפוא לידי תובעת סך של  670,888 ₪ (ללא רכיב הפרשי השתכרות). 

 

1. המומחה מצא כי שיעור רכיב הפרשי השכר בנסיבות העניין הוא 212,590 ₪. ככל שיפסק רכיב זה לטובת התובעת, תזכה לתשלום מידי לשם איזון המשאבים בסך כולל של 883,478 ₪.

 

1. בהתאם לחלופה השניה, לאיזון הזכויות ביום פקיעה, יעביר הנתבע לידי התובעת באופן מידי סך של 60,958 ₪ (בזיקה לקרן השתלמות), ויתר הזכויות תאוזנה בגיל פרישתו של הנתבע. לגבי כל אחת מהקרנות וקופות הגמל נקב המומחה בשיעור העברה לטובת התובעת לשם רישום זכויותיה בקרנות השונות בהתאם לחוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, תשע"ד-2014.

 

1. בהתאם לחלופה זו, לשם איזון פערי ההשתכרות, ישלם הנתבע לידי תובעת סך של 5,190 ₪ בחודש, מחודש 7/2022 ועד 6/2026.

 

אפיון המחלוקת

 

1. הצדדים אינם חלוקים על אופן איזון המשאבים שקבלו על עצמם בהסכם, שעקרונותיו תואמים את מנגנון איזון המשאבים הנקוב בסעיפים 5(א) ו – 6 לחוק יחסי ממון. בהקשר זה אעיר כי איני מקבלת את טענת הנתבע כי הצדדים קבלו על עצמם בהסכם "הפרדה רכושית מלאה" (ס' 22-21 לתצהירו). טענה זו אינה מתיישבת עם הוראות סעיף 25 להסכם, במסגרתו הצדדים אימצו את עקרונות איזון המשאבים. יתכן שבית המשפט היה מגיע למסקנה שונה במידה שהסכסוך היה מתעורר בעיצומה של תקופת השיקום מתוקף ההסכם. במקרה זה הסעיף הרלוונטי הוא סעיף 22 שאכן מצביע על הפרדה רכושית כלשון הנתבע – "הרי שכל הזכויות מכל מין וסוג שהוא כולל קרנות, קופות גמל מכל מין וסוג שהוא, חשבונות בנקים, חסכונות, פנסיות, ביטוחים מכל סוג ומן שהוא הרשומים על שם מי מהצדדים ו/או הרשומים על שם שניהם, יהיו שייכים על שם אותו צד עליו הם רשומים". מנגנון זה שונה באופן מובהק מזה הנקוב בסעיף 25(א), הקובע ש"הרי שהצדדים יתחלקו ביניהם בחלקים שווים בכל זכויותיהם ו/או כספיהם […]".

 

1. שנית, יש לתת עוד את הדעת להוראות סעיף 19, תחת הכותרת "חשבונות הבנקים", כדלקמן:

 

"19א כל אחד מהצדדים ישאר בעליו של חשבונות הבנק הרשומים על שמו ויהא אחראי בגינם.

 

19ב הבעל מתחייב לשלם את יתרת החובה אשר בחשבון האישה בבנק […] בסך 20,000 ₪, וזאת מיד לאחר אישור הסכם זה […]".

 

1. הוראות אלה הוצבו בהסכם תחת תיאור הסכמות הצדדים במקרה של גירושין, בהתעלם ממועד הודעת הגירושין, בין אם נמסרה לפני תום תקופת השיקום או אחריה. מי מהצדדים לא העלה טענה זו, אך אפשר להקשות האם הוראה זו עומדת בסתירה לכאורה להוראות סעיף 25, ולאיזון המשאבים שהצדדים קיבלו על עצמם? כזכור הוסכם בסעיף 25(א) כי הצדדים יחלקו ב – "כל הזכויות מכל סוג שהוא שנצברו בחשבון בנק מכל סוג שהוא שיש לכל אחד מהצדדים […]" (ס' 25(א)).

 

1. סבורני שהתשובה שלילית. יש לראות את הוראות סעיף 19 כהסכמה על הפרדת חשבונות בנק. אין חולק שהצדדים לא פעלו באמצעות חשבון משותף. קריאת סעיף 19(א) באותה נשימה עם סעיף 19(ב) מחזקת פרשנות זו, ומוסיפה לאפיון ההוראה ככזו המגינה עד כל צד מפני יתרות חובה או חובות לסילוק בחשבונותיו של האחר. הוראה זו אינה עומדת בסתירה להוראות סעיף 25, לפיהן הכספים שצבר כל צד בחשבונותיו יאוזנו, ככל שהצדדים יתגרשו לאחר תקופת השיקום. ככל שקיים ספק ביחס לכוונת הצדדים, הצדדים הצהירו הדדית בסעיף 25(ד) כדלקמן:

 

"למען הסר ספק, הצדדים מסכימים ביניהם להתחלק בזכויותיהם ו/או כספם בכלל ובזכויותיהם ו/או בכספם ממקומות עבודתם בפרט בחלקים שווים, וזאת כאמור רק במידה ויחליטו להתגרש זה מזה ו/או מי מהם יחליט להתגרש מהצד האחר, לאחר תום 'תקופת השיקום' כמפורט בסעיף 2 להסכם זה". 

 

1. אין מחלוקת כי הצדדים פעלו בהתאם להוראות סעיף 19 במהלך נישואיהם. הנתבעת אישרה כי "אף פעם לא היה לנו חשבון משותף", וכי "לא ידעתי אף פעם כמה מרוויח, מה הוא מקבל, כמה יש לו בחשבון בנק, כלום" (ע' 20, ש' 18; וגם בע' 21, ש' 26).

 

1. אמור מעתה כי הצדדים הסכימו כי כל צד יהיה אדון לחשבונות הבנק שלו ואחראי לחובותיו בזיקה לחשבונותיו. עם זאת הצדדים הסכימו כי במקרה של גירושין לאחר תום תקופת השיקום "יאזנו ביניהם בחלקים שווים" את כל זכויותיהם, לרבות הכספים "שנצברו בכל חשבון בנק מכל סוג". יש לחדד כי הנתבע אינו כופר בהכרח במנגנון זה, או בחובתו לפי ההסכם לאזן את יתרות הזכות שבחשבונותיו, אלא שלטענתו אין לאזן את הכספים שבחשבונותיו מתוקף סעיף 21 להסכם, כנקוב בסיפא לסעיף 25(א). לדבריו כספים אלה ניתנו בירושה ו/או במתנה ואינם בני-איזון.

 

1. מבלי לגרוע מן האמור, אציין כי גם במידה והייתי מוצאת כי קיימת סתירה בין לשון סעיף 19(א) לבין לשון סעיף 25(א), הייתי מוצאת כי ההוראה האחרונה גוברת, בהיותה הסדר ספציפי ומיוחד לעומת ההסדר הכללי המשתקף מלשון סעיף 19(א). הצדדים הקפידו לעמוד על ייחוד ההוראה והוסיפו בסעיף 25(ד) "למען הסר ספק" כלשונם, כי הסכמתם לחלוקת הזכויות ואיזון המשאבים עומדת "רק במידה ויחליטו להתגרש זה מזה […] לאחר תום 'תקופת השיקום'". אפשר למצוא חיזוק נוסף לאפיון ההוראה בסעיף 25(א) כהסדר מיוחד לעומת סעיף 19(א), בכך שסעיף 25(א) נדרש להוראות משלימות ביחס למינוי אקטואר ואפיון הזכויות לאיזון (ס' 25(ב)); ביחס לגילוי מידע (ס' 25(ג)); וביחס לזיקה בין איזון המשאבים לבין מכירת הדירה בעיר (ס' 25(ה) – (ז)).

 

1. שלישית, לשם בירור המחלוקת הנוגעת לכספי המתנה והירושה הנטענים, יש לחדד כי הנתבע חזר בו מכל טענה לפיה חלק מהכספים שקיבל מאמו או מהוריו במתנה, היוו למעשה הלוואה.

 

"ש: […] אתה טוען לשתי הלוואות, נכון? אחת על סך של 300 אלף שקלים שניתנה לפני 2004, לפני הסכם הממון והשנייה 315 אלף שקלים בשנת 2015, נכון? […]

ת: מה זה הלוואות? זה כספים שקיבלתי מההורים שלי. דובר ברמיזה שזה כאילו הלוואה, אבל בתכלס בסוף זה לא…

ש: זה לא מה?

ת: זה לא הוחזר וזה לא… […] בינתיים אמא שלי גם נפטרה ואבא שלי נפטר" (ע' 23, ש' 20).

 

"ש: הבנתי. אז בעצם אתה אומר שזה מתנה, זה בכלל לא הלוואה.

ת: זה הלוואה שבעצם הפכה להיות מתנה כי אמא שלי נפטרה ואבא שלי נפטר ולא החזרתי את זה, אז זה בעצם…" (ע' 26, ש' 30).

 

"ש: […] ומה הסיבה שבעצם עד מועד הפטירה של אימך לא החזרת את הכספים?

ת: כי לא לחצו עליי להחזיר ולא החזרתי.

ש: יש איזשהו הסכם הלוואה שערכתם?

ת: לא יודע אם יש משהו.

ש: אתה לא יודע או שאין?

ת: לדעתי זה היה בעל פה. לא משהו כתוב" (ע' 28, ש' 5).

 

1. אמור מעתה כי אין מקום לסווג חלק מכספי המתנה כ"הלוואה". מעבר לחזרת הנתבע מהטענה, לא הוצגו סימוכין לאפיון העברה כספית כלשהי כהלוואה. אציין כי לא נעלמה מעיני טענת הנתבע בחקירתו, לפיה קיים סכסוך לכאורה ביחס לעיזבון אמו המנוחה (ע' 27, ש' 4 ואילך). הנתבע רמז, אך לא טען במפורש, כי בעקבות הסכסוך, המתנות, או חלקן, עלולות להיות מסווגות כ"הלוואה" שהוא יחויב להשיבה לעיזבון. לא אוכל לקבל טענה זו, שנטענה באופן רפה במהלך החקירה. לדבריו "יש שם סכסוכים בקטע הזה. אבל זה לא רלוונטי לפה" (שם, ש' 9) ו – "יש שם בעיות" (שם, ש' 13). הנתבע לא סיפק פרטים ולא צירף סימוכין כלשהם ביחס לסכסוך הנטען – ככל שקיים.

 

1. אם כן, ולשם ההכרעה באופן איזון המשאבים, יש לברר את הסוגיות הבאות:

1. הטענות ההדדיות ביחס לכספי מתנה ו/או ירושה;
2. איזון יתרות הזכות בחשבונות הצדדים;
3. טענת התובעת לזכאותה לפיצוי בגין הפרשי השתכרות;
4. משיכות מזומן הדדיות בסמוך למועד הקובע;
5. זכאות התובעת לתשלום דמי שימוש;
6. איזון שווי הרכב.

 

כספי מתנה וירושה

 

1. כאמור לעיל, בסעיף 25(א) להסכם, הצדדים הסכימו לאיזון משאבים, בין היתר ביחס ל"כל הזכויות מכל סוג שהוא שנצברו בחשבון בנק מכל סוג שהוא שיש לכל אחד מהצדדים". חוות דעת המומחה התייחסה לאיזון המשאבים ביחס לכלל הזכויות של הצדדים, למעט היתרות בחשבונות הבנק של הצדדים, וזאת על רקע טענות הנתבע ביחס לכספי הירושה והמתנה. המומחה בדק את יתרות הצדדים בחשבונותיהם נכון למועד הקובע. בביאור לחוות הדעת ציין כי חשבונה של התובעת היה במועד הקובע ביתרת זכות של 23,701 ₪. יתרת הזכות בחשבונו של הנתבע במועד הקובע היתה 404,769 ₪ (ביאורים מס' 9-8 בעמ' 13-12 לנספח הביאורים). המומחה לא העמיד כספים אלה במסת הנכסים לאיזון נוכח טענות הנתבע כאמור. כמצוין בנספח הביאורים, הנתבע טען בפניי המומחה כי הכספים שבחשבונו אינם בני-חלוקה, הואיל ומקורם במתנות וירושות, אשר לפי ההסכם מהווים קניינו הבלעדי (שם, שם). 

 

1. הנתבע העמיד בפניי בית המשפט והמומחה חישוב מפורט של כספים אלה. בתצהירו נוקב הנתבע בסך של 794,067 ₪, כ"סך כולל" לו זכה מהוריו במתנה וירושה, לפי הפירוט הבא:

 

1. 315,000 ₪ שניתנו לו במתנה מהוריו ביום 24.2.2015;
2. 300,000 ₪ שניתנו לו במתנה מאמו טרם כריתת ההסכם ומוזכרים בסעיף 21(ב) להסכם;
3. 172,760 ₪ מירושת אביו ז"ל, באמצעות המחאה, מיום 3.12.2001;
4. 2,398 ₪ פדיון מניה מעיזבון אביו ז"ל, ששולמו ביום 26.1.2017;
5. 3,909 ₪ פדיון מניה מעיזבון אביו ז"ל, ששולמו ביום 24.6.2018.

 

סה"כ : 794,067 ₪.

 

1. ככל שירדתי לסוף דעתו של הנתבע, לשיטתו עומדים לזכותו כל הכספים שקיבל במתנה או ירושה, כסכום קשיח, כנתון אבסולוטי העומד לזכותו ומשקף את כספי המתנה והירושה המוגנים לכאורה בהסכם. לשיטתו יש להכיר בסך כולל של 794,067 ₪ כנתון שנזקף לזכותו לשם איזון המשאבים בין הצדדים ואיזון היתרות בחשבונות הבנק. כאמור בסיכומיו, עותר הנתבע לקבוע כי הסך האמור שניתן "לנתבע בלבד ע"י הוריו לחשבונו שייכים לו בלבד" (ס' 69).

 

1. איני רואה עין בעין עם הנתבע. הקושי בטענות הנתבע אינו טמון בפרשנות ההסכם, שנוקט בלשון ברורה ומקנה לנתבע כספים שקיבל בירושה או במתנה. הקושי טמון בכך שלא נמצא בסיס להנחה שבבסיס טענות הנתבע, שמקור הכספים שנותרו בחשבונו במועד הקובע הוא מכספי מתנה וירושה. הנתבע לא הצביע על כל דרך בה ניתן לאתר בהצלחה את כספי הירושה והמתנה מתוך כלל הכספים שהיו בחשבונו במועד הקובע. אחדד כי לשיטתו של הנתבע, כספי ירושה ומתנה לא יאוזנו בין הצדדים, לעומת כל סכום אחר המצוי בחשבונו ואשר מקורו אינו ממתנה או ירושה. לשיטתו של הנתבע עוד, כספי מתנה וירושה להם הוא זכה טרם רכישת הדירה החדשה בשנת 2015, שימשו כולם לרכישת הדירה החדשה. להלן אבאר את הדברים.

 

1. לתצהירו צירף הנתבע מסמך בנקאי, ובו פירוט העברות שבוצעו לחשבונו (נס' ב'). אפשר לזהות בו את ההענקות אותן מנה הנתבע ככספי מתנה וירושה כמפורט לעיל – למעט הענקת הסכום בשיעור 300,000 ₪ שניתן לפני כריתת ההסכם, ומוזכר בו. ניתן לאתר עוד בפירוט זה את ההפקדות שבוצעו לחשבון במועדים בה נרכשה הדירה החדשה במהלך שנת 2015 – לרבות העברת סך של 315,000 ₪ כאמור מאמו של הנתבע וסכומים נוספים שהעביר לחשבון זה ממקורותיו – בין חודש 2/2015 לחודש 11/2015. פירוט זה תואם את אישורי ההעברה מחשבונו של הנתבע אל המוכר במועדים חופפים.

 

1. הנתבע טוען כי כל כספי המתנה והירושה, סך כולל לדבריו בשיעור 794,067 ₪ כאמור, שימשו לרכישת הדירה החדשה. לדבריו בתצהירו, "זכותי המלאה להשקיע את הכספים אותם קיבלתי מהוריי במתנה/בירושה באופן בו אבחר. אני בחרתי להשקיע את המשאבים האמורים בדירת מגורים" (ס' 28).

 

1. הנתבע הוסיף וחידד טענה זו בחקירתו הנגדית, וטען כי מלכתחילה הכספים מהוריו ואמו, לרבות סך של 300,000 ₪ המוזכר בהסכם והוענק לו לפני ההסכם, נועדו לרכישת דירה:

 

"ת: הכספים האלה בעצם התקבלו מההורים שלי במטרה, הם רצו שאני אקנה דירה.

ש: בשנת 2004.

ת: גם לפני, כן, הם רצו גם לפני זה. הם רצו, מבחינת ההורים שלי זה איך שהתחתנו, תיקנו דירה" (ע' 24, ש' 11).

 

"ת: כי דבר ראשון כן תכננו לקנות כל הזמן דירה, מה זה לא תכננו?

ש: כל הזמן?

ת: בוודאי, מה? זוג שמתחתן קונה דירה, ככה אני התרגלתי מאז ומתמיד, ככה ההורים שלי רגילים" (ע' 27, ש' 17).

 

1. הנתבע מאשר אפוא, כי את כל כספי המתנה והירושה שניתנו לו עד למועד רכישת הדירה החדשה, הוא כילה לשם רכישתה, וכי על כספים אלה, הוסיף כספים שמקורם אינו מתנה או ירושה. כך כלשונו:

 

"ש: […] איך מימנת את היתרה? 905 אלף, כמעט מיליון שקלים, איך מימנת? לקחת הלוואה, איך מימנת את היתרה?

ת: היו לי גם כספים לפני החתונה שהיו לי.

ש: איפה זה כתוב? למה זה לא מוזכר בהסכם הממון?

ת: זה לא מוזכר" (ע' 30, ש' 12).

 

"ש: כמעט מיליון שקל, 905033 שקלים.

ת: היה לי סדר גודל, בסביבות 500 אלף שקל.

ש: או-קיי, אז נשארה יתרה של עוד 300 אלף שקלים, איך מימנת?

ת: תראי, גם הכספים האלה קיבלו ריבית, אל תשכחי.

ש: אז אני שואלת,

ת: את שואלת איך, אז יש ריביות ויש דברים.

ש: איך קנית את הבית מעבר לכספים שאתה טוען שקיבלת כהלוואה, כמתנה, כירושה?

ת: אז אני אומר, כמה הפער? הכספים האלה גם קיבלו ריביות,

ש: כמה ריביות? 300 אלף שקלים?

ת: בוודאי, יותר אפילו. היו תקופות שהיה פה אינפלציה, ריביות מטורפות" (ע' 30, ש' 23).

 

1. יוצא אפוא, לשיטתו של הנתבע, כי לאחר רכישת הדירה, כל סכום המצוי בחשבונותיו אינו בבחינת כספי ירושה או מתנה – למעט שתי הפקדות שמקורן מפדיון מניה מעיזבון אביו ז"ל: 2,398 ₪ ששולמו ביום 26.1.2017, ו – 3,909 ₪ ששולמו ביום 24.6.2018 – מועדים המאוחרים לרכישת הדירה החדשה.

 

1. מקום בו טוען הנתבע כי מימן את רכישת הדירה החדשה תוך שימוש בכל כספי המתנה והירושה שעמדו לרשותו באותה עת, ומצביע על שתי ההפקדות דלעיל ככספי הירושה או המתנה היחידים להם זכה לאחר רכישת הדירה, המסקנה המתבקשת היא כי למעט צמד ההפקדות האמורות, כל הכספים שהיו מצויים בחשבונו במועד הקובע, הם כספים בני איזון בהתאם להסכמה שהצדדים קבלו על עצמם בסעיף 25(א) באופן מפורש. אכן, יש להפחית מהכספים העומדים לאיזון כספי מתנה וירושה שקיבל הנתבע בהתאם לסעיף 25(א) סיפא, לאמור איזון הזכויות "בכפוף לאמור בסעיף 21 להסכם זה". נחה דעתי כי מהראיות שהציג הנתבע, על בסיס טענותיו ולשיטתו, הסכומים אותם יש להפחית מהסכום העומד לאיזון, הם 2,398 ₪ ו – 3,909 ₪ בלבד.

 

1. למען הסר ספק אוסיף כי משעה שהוסכם בין הצדדים כי הדירה החדשה תהיה משותפת והזכויות בה נרשמו בחלקים שווים על שם שני הצדדים – כפי שנומק לעיל באריכות – הנתבע אינו יכול להשיב את הגלגל לאחור ולזכות מחדש בכספי המתנה והירושה. כאמור לעיל, זכותה של התובעת בדירה החדשה היא זכות קניינית שאין לרוקנה מתוכן, ואין לקבל את האבחנה שביקש לייצר הנתבע בין זכות הקניין הרשומה לבין זכאות התובעת לפירות המלאים של אותה זכות. אשוב בשנית אל ההלכה המשפטית עליה עמדתי לעיל, ולפיה "[…] כאשר נכס רשום על שם הצדדים בחלקים שווים, לא תשמע הטענה, כי אחד מהם השקיע יותר ברכישתו. רישום הזכויות חלקים שווים, בשים לב לשיעור תרומה משמעותי יותר של אחד מהצדדים, יש בו אף כדי ללמד שאותה תרומת יתר, היא בגדר וויתור של אותו צד על זכויות יתר בנכס. סכום אותו שילם צד מעבר לשווי זכויותיו הרשומות בדירה, נראה כמתנה שניתנה לצד השני, ולאחר הפרידה אין הוא זכאי לחזור בו מן המתנה" (תמ"ש (חי') 20738-09-17‏‏ נ' ח' נ' ב' ח'‏, מיום 27.5.24).

 

1. אוסיף ואציין כי לא מצאתי מקום לפקפק במקור כספים שקיבל הנתבע לטענתו מירושת אביו ז"ל ומעיזבונו, על רקע טענות התובעת בהקשר זה. מצאתי את תשובותיו של הנתבע בחקירתו הנגדית מניחות את הדעת. כך ביחס לכספי ירושת אביו ז"ל שניתנו באמצעות המחאה מאמו (ע' 29, ש' 10), וכך לגבי ההפקדות פרי פדיון המניות מעיזבון אביו ז"ל  (ע' 32, ש' 3). כמו כן, ההסכם אינו מבחין בין כספי מתנה לבין כספי ירושה, ודינם זהה בין אם מקורם מעיזבון אביו ובין אם ניתנו מאמו ז"ל במתנה.

 

1. למען שלמות התמונה אציין עוד כי איני מקבלת את טענת התובעת לפיה היא זכאית למחצית הכספים בחשבונו של הנתבע, לרבות כספי ירושה ומתנה, הואיל והופקדו בחשבון בנק אליו הופקד גם שכרו של הנתבע. גם אם אניח, מבלי לקבוע ממצא, כי חשבון בנק אליו מופקד שכר מעבודה נושא סממנים של כוונת שיתוף, לא די בעקרון זה לענייננו. בהסכם בין הצדדים אין הנחה עקרונית של שיתוף בחשבונות. ביחס לגירושין במהלך תקופת השיקום, נקטו הצדדים בפירוש בהפרדה ביחס לחשבונות הבנק. שנית, ובהמשך לכך, הצדדים ייחדו הוראה בהסכם להסכמתם כי ינהלו חשבונות בנק נפרדים (ס' 19). יש בכך להקשות על ביסוס הנחה כי הפקדת שכר לחשבון בנק נושאת עמה סממנים של שיתוף החשבון. שלישית, אין מדובר בענייננו בהפקדת שכר לחשבון משותף, שיכולה לגרור טענה לכוונת שיתוף בשכר כמו גם בהפקדות אחרות, כי אם לחשבון פרטי, כל שכן חשבון שיוחד בהסכם לנתבע כאמור. אמור מעתה, כי התובעת זכאית לאיזון יתרות הזכות בחשבונות הצדדים, נכון למועד הקרע ומתוקף הוראות ההסכם ועל פי הוראותיו, ולא כפועל יוצא של הפקדת שכרו של הנתבע לחשבונו.

 

משיכות כספים בסמוך למועד הקובע

 

1. המומחה בחן את חשבונות הצדדים ונתן דעתו לטענות ההדדיות ביחס למשיכות כספים ששני הצדדים ביצעו מחשבונותיהם בסמוך למועד הקובע (1.7.2021). התובעת משכה מחשבונה לפני המועד הקובע סכום כולל של 20,000 ₪ בחודש 4/2021, וסכום כולל של 14,000 ₪ בחודש 5/2021. הנתבע משך מחשבונו לפני המועד הקובע, בחודשים 6-3 לשנת 2021, סך כולל של 32,000 ₪ (במשיכות בסך 4,000 ₪ כ"א (ע' 13-12 לנספח הביאורים בחוות הדעת). המומחה לא העמיד סכומים אלה לאיזון המשאבים, נוכח טענות הצדדים.

 

1. טענות התובעת בהקשר זה יצאו מתוך ההנחה, שחשבונו של הנתבע כמוהו כחשבון משותף, הואיל והפקיד אליו את שכרו. כמצוין לעיל, לא קיבלתי טענה זו. שנית, במועד הקובע עמדה יתרת הזכות בחשבונו של הנתבע על סך 404,769 ₪ כאמור, סכום העולה עשרות מונים על הסכום שבמחלוקת. נסיבות אלה אינן מצביעות על ניסיון מצד הנתבע להבריח כספים מחשבונו, ואפשרות זו פחות סבירה בשים לב ליתרת הכספים בחשבון, אותה הנתבע יכול היה למשוך בכל עת ללא מפריע. מבלי להיכנס לעובי הקורה או לקבוע ממצאים עובדתיים, לא מצאתי לנכון לשלול את הסבריו של הנתבע ביחס למשיכות אלה (ע' 46, ש' 36 ואילך), שהתבצעו על רקע פרוץ הסכסוך בין הצדדים – הימנעות מאכילה בבית ופניה לייעוץ משפטי. אזכיר כי הנתבע אמנם ביצע משיכות אלה טרם המועד הקובע, שנקבע ליום 1.7.2021 (בעוד התביעה הרכושית הוגשה ביום 2.6.2021). עם זאת, הבקשה לי"ס שקדמה להגשת התביעה הוגשה ביום 3.2.2021. באופן מהותי המשיכות שביצע הנתבע התרחשו לאחר פרוץ הסכסוך, גם אם טרם המועד הקובע, ואין לשלול את הזיקה בין משיכות אלה לבין פרוץ הסכסוך.

 

1. כמו כן, התובעת משכה מחשבונה לפני המועד הקובע סכום דומה, בשיעור כולל של 34,000 ₪. התובעת לא ביססה את הדין השונה אותו היא גוזרת בין משיכותיה לבין משיכות שביצע הנתבע. שני הצדדים משכו את הכספים במועדים חופפים בעיקרם. התובעת אף לא העמידה הסבר למשיכות אלה ואפשר להניח כי נבעו אף הן על רקע הסכסוך שפרץ בין הצדדים ועזיבתה את הבית. בנסיבות אלה, בשים לב לדמיון בין הסכומים, לא מצאתי צורך לקבוע ממצאים או להעניק סעדים בהקשר זה.

 

הפרשי השתכרות

 

1. אקדים ואומר כי לא מצאתי מקום בנסיבות העניין לפסוק לטובת התובעת פיצויים בגין "הפרשי השתכרות".

 

1. נקודת המוצא המשפטית היא כי "הפרשי השתכרות" אינם בבחינת נכס בר-איזון ואינם נמנים עם "כלל נכסי בני הזוג" העומדים לאיזון מתוקף סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון. סעיף 5(ג) לחוק מטעים כי "בסעיף זה, 'כלל נכסי בני הזוג' – לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות". "הפרשי השתכרות" כאמור, אינם נקובים בהוראה זו.

 

1. המחוקק נתן דעתו לפער ביכולות השתכרות הצדדים באמצעות הענקת משקל ל"כושר ההשתכרות" של בני הזוג, והציב רכיב זה בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, המקנה לבית המשפט סמכויות מיוחדות ב"נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת" – "לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג".

 

1. לתובעת לא עומדת אם כן זכות קנויה לפיצויי בגין "הפרשי השתכרות" כחלק מזכותה לאיזון "כלל נכסי בני הזוג". כך כפועל יוצא מבחירתו של המחוקק כאמור. כבוד השופט נ' שילה ביאר את המצב המשפטי הנובע מהוראות חוק יחסי ממון:

 

"סוגיית כושר ההשתכרות אף עלתה במהלך הדיונים לתיקון חוק יחסי ממון, אולם סעיף 5(ג), שהוסף לחוק במסגרת התיקון והוסיף להגדרת 'נכסי' בני הזוג 'זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות וקופות תגמולים וחסכונות' לא מתייחס לכושר ההשתכרות. במקום הכללה ישירה של כושר ההשתכרות במסת הנכסים הכפופים לאיזון, העדיף המחוקק לשלב את כושר ההשתכרות, ובאופן רחב יותר את מה שכונה 'נכסי העתיד', בסעיף 8 לחוק יחסי ממון, העוסק בסמכויות מיוחדות של בתי המשפט […] בכך, אימץ המחוקק כלי אקוויטבילי המקנה לבתי המשפט שיקול דעת לסטייה מחלוקה שוויונית של נכסי הנישואים הממשיים" […] הענקת שיקול דעת אקוויטבילי לבית המשפט, מביאה לכך שלא בכל מקרה שבו קיימים הפרשי כושר השתכרות יידרש בית המשפט לעסוק בהם" (תמ"ש 47769-01-12 פלונית נ' אלמוני, מיום 26.8.14; כבוד השופט שילה מצטט את הדברים בפסק דינו בעמ"ש (ת"א) 25798-02-21‏‏ פלונית נ' פלוני, מיום 23.2.22).

 

1. ביחס לשימוש הראוי בסמכויות המיוחדות המוקנות לבית המשפט באמצעות סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, הפסיקה הועידה שימוש במשורה ובמקרים חריגים בלבד –  "סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון אמנם מסמיך את בית המשפט 'לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה'; ואולם: 'ברי כי הכלל הוא סעיף 5 […] ובגדריו יש לחתור לפתרון אופטימלי, לא בנקל וכעניין שבשגרה ייעשה שימוש בסעיף 8(2)" כבוד השופט א' רובינשטיין בבג"ץ 2533/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, מיום 26.10.11).

 

1. באותו מקרה, כבוד השופט י' עמית (כתוארו אז), חידד את התפיסה הרווחת ביחס לשימוש הדווקני שיעשה בסעיף 8(2):

 

"לטעמי, מטרת סעיף 8(2) היא לאפשר לבית המשפט להקטין פערים כלכליים בין בני זוג תוך התחשבות במכלול הנסיבות האישיות של בני הזוג, לרבות גיל, מצב בריאותי, ו'נכסי עתיד' או 'נכסי קריירה' (קרי, נכסים הקשורים להון האנושי של בני הזוג, כגון תארים אקדמיים, רישיון, ניסיון מקצועי, כושר השתכרות, מוניטין וכיו"ב). דהיינו, החלוקה הלא שוויונית של הנכסים מכוח סעיף 8(2) לחוק נועדה אפוא למנוע תוצאה בלתי שוויונית ובלתי צודקת ולאפשר שוויון הזדמנויות מהותי לבן הזוג 'החלש'. זאת, כחלק מארגז הכלים שעומד לרשות בית המשפט לשם צמצום הפער בכושר ההשתכרות בין בני הזוג" (שם, ור' גם בתלה"מ (אשד') 61552-12-20‏ ‏פלונית נ' אלמוני, מיום 24.4.24).

 

1. בית המשפט המחוזי במחוז מרכז, הטעים וחידד בהקשר זה:

 

"באשר לאופן הפעלת שיקול הדעת נקבע כי בבוא בית המשפט לשקול מה הם המקרים היוצאים מן הכלל, המצדיקים פנייה לסמכות הנתונה בסעיף 8 לחוק יחסי ממון, יש לתת את הדעת לתמונה המלאה של היחסים הכלכליים בין הצדדים, לכן יש הכרח בהצגת תשתית ראייתית מפורשת לעת בקשה לחלוקה שאינה שוויונית […] אחרת, כל החלטה, גם צודקת, שתינתן ביחס לנכס מסוים, עלולה להפר את הצדק בחלוקתם של נכסים אחרים" (עמ"ש (מרכז) 23025-08-21‏ א. א נ' ד. א, מיום 28.4.22).

 

1. מתוך נקודת מוצא זו, ומבלי לגרוע מהכללים הנוקשים שהעמידה הפסיקה לשימוש בסעיף 8(2) כאמור, בפסיקה קנו אחיזה שלושה מבחני-משנה עיקריים לבחינת קיומה של עילה לפסיקת פיצוי בגין פערי השתכרות, לצד כלל נסיבות העניין המקנות לבית המשפט שיקול דעת רחב:

 

"לצורך הכרעה בשאלה האם יש להעניק פיצוי בגין הפרשים בכושר ההשתכרות יש לבחון האם מתקיימים שלושה רכיבים מרכזיים אלו: בן זוג 'ביתי' לעומת בן זוג שפיתח קריירה, האם קיים פער משמעותי בכושר ההשתכרות של בני הזוג והאם מדובר בנישואין שנמשכרו לאורך זמן. בנוסף, עוד יש להתחשב, בין היתר, גם בנתונים אלו: האם ההכשרה או ההשכלה שמכוחה נוצרו פערי ההשתכרות נרכשה במהלך הנישואין או לפני הנישואין, גיל בן הזוג הביתי ואפשרות כניסתו למעגל העבודה, האם בן הזוג הביתי נושא בנטל העיקרי של גידול הילדים וגיל הילדים שנותרו במשמורתו, היקף הרכוש שבן הזוג הביתי מקבל כתוצאה מאיזון המשאבים, היקף השכלתו של בן הזוג הביתי והמועד שהוא עתיד לקבל את חלקו בפנסיה של בן זוגו" (עמ"ש (ת"א) 25798-02-21‏‏ פלונית נ' פלוני, לעיל).

 

1. התובעת לא העמידה תשתית עובדתית ומשפטית לעתירתה ביחס ל"פערי השתכרות". בכתב התביעה לא הזכירה רכיב זה כלל. בתצהירה, שהוגש לאחר הגשת חוות דעת האקטואר, הסתפקה באמירה בעלמא כי קיימים פערי השתכרות בין הצדדים. אך העובדה שבית המשפט נעתר לבקשת התובעת להורות למומחה לבחון גם את פערי ההשתכרות בין הצדדים, אינה מהווה תחליף להעמדת תשתית עובדתית ומשפטית, ולביסוס הזכות הנטענת, שאינה זכות קנויה כאמור. למעלה מן הצורך ולשם שלמות ההכרעה, אוסיף שלא התרשמתי כי נסיבות העניין מצדיקות פסיקת פיצוי לתובעת בגין הפרשי השתכרות או שימוש בסמכות המיוחדת הנתונה לבית המשפט מתוקף סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון. אבאר להלן.

 

1. לשם חישוב פערי ההשתכרות בין הצדדים, המומחה העמיד את שכרו של הנתבע על סך 23,422 ₪ (נטו), ואת שכרה של התובעת על סך 5,339 ₪ (נטו). הפער המספרי אכן קיים, אך זה כשלעצמו אינו מספיק לביסוס זכותה של התובעת לפיצויים. ראשית, לא התרשמתי, ולחילופין לא הוכח בפניי, כי פער זה משקף מוניטין עסקי או אישי שצבר הנתבע מעבודתו, כביכול על גבה של התובעת. הנתבע הוא עובד […] ככלכלן. לא מצאתי תימוכין לטענה כי הנתבע משמש "בכיר" בחברה, או כי מצוי בעמדת ניהול, או שמא מיועד למשרה רמה יותר. היקף והרכב שכרו אף הם אינם משקפים את הטענה כי הנתבע משמש במשרה בכירה או כי צבר מוניטין בעיסוקו. נדמה כי גם התובעת אינה מחזיקה יותר בטענה זו:

 

"ש: […] תגדיר לי בבקשה את הגדרת התפקיד שלך ב[…].

ת: אני כלכלן, עובד שם 26, כמעט 27 שנים. אני לא בתפקיד ניהולי, אני לא בתפקיד בכיר,

ש: אני לא אמרתי, אני שאלתי מה הגדר התפקיד שלך (ע' 33, ש' 28).

 

1. שנית, לא שוכנעתי כי אפשר לאפיין את התובעת כמי שהיתה "בת זוג ביתית" לאורך שנות הנישואין. ההיפך הוא הנכון. טענותיה בהקשר זה תואמות את טענות הנתבע, כי הקפידה לעבוד לאורך השנים מחוץ לבית ותרמה לכלכלת התא המשפחתי. מפירוט תקופות עיסוק מאת המל"ל (נס' ז' לתצהיר הנתבע) עולה כי התובעת שמרה על רצף עבודה לאורך השנים. כמו כן השלימה לימודי הוראה ולימודי תעודת גננת מוסמכת בכירה. אעיר כי מידע זה לא הונח בפניי המומחה לצורך בחינת פערי ההשתכרות. כמצוין בביאור לחוות הדעת, למומחה לא הוצג מידע "על השכלה אקדמית ו/או מקצועית שהאישה רכשה במהלך השיתוף, או בכלל" (ביאור מס' 7, ע' 11 לנספח ביאורים).

 

1. יתירה מכך, מעדותה של התובעת עולה כי עיסוקה בתחום החינוך היה קרוב לליבה. לדבריה "תמיד החלום שלי היה לפתוח גן משלי ושנה אחרי זה שכרנו דירה, דירה גדולה עם גינה והיה רק ילד אחד אז זה התאפשר, פתחתי גן משלי. היה לי גן משלי 17 שנה" (ע' 5, ש' 6). אם כן, אין מקום לקבוע בענייננו כי התובעת היתה בת זוג "ביתית", שהקריבה את התפתחותה האישית או המקצועית לטובת קידומו של בן הזוג. נזכיר כי הנתבע עצמו לא פיתח מוניטין אישי או עסקי בעבודתו כאמור.

 

1. בנסיבות אלה, גם אם אראה את הפרש ההשתכרות בין הצדדים כמשמעותי, וחרף שנות הנישואין הארוכות, איני סבורה כי קמה לתובעת זכאות לפיצוי בגין פערי השתכרות. הכרעתי זו מתחזקת נוכח ההכרעות השונות בפסק הדין דנן ותוצאות איזון המשאבים בענייננו. בנוסף לחלקהּ בשווי מחצית מערך הדירה החדשה, במסגרת איזון המשאבים זוכה התובעת על פי דין בסכום ניכר על פי חלקהּ בזכויות הסוציאליות שצבר הנתבע. בנוסף לכך זוכה בסכום ניכר מתוקף איזון יתרות הזכות בחשבונות הבנק. בנסיבות אלה אין לראות את התובעת כמי שקופחה במסגרת איזון המשאבים וחלוקת הרכוש בעקבות הגירושין (השוו לתלה"מ (פ"ת) 34506-08-21‏‏ אלמונית נ' פלוני, מיום 24.7.23; וגם עמ"ש (ת"א) 25798-02-21‏‏ פלונית נ' פלוני, לעיל).

 

1. מכל הטעמים המנויים לעיל, אני דוחה את טענות התובעת ביחס לפיצוי בגין "פערי השתכרות".

 

חיוב הנתבע בתשלום דמי שימוש

 

1. התובעת לא ביססה את טענתה כי יש לחייב את הנתבע בתשלום דמי שימוש עבור מגוריו בדירה החדשה. ראוי לסקור את לידתה של טענה זו. בכתב התביעה התובעת לא הזכירה סוגיה זו כלל, ולא מנתה דמי שימוש ו/או שכר דירה ראוי מבין שלל סעדיה. בסמוך לאחר החלטת המותב הקודם למנות מומחה להערכת שווי הדירה החדשה, ביום 14.9.21 הגישה התובעת בקשה בכתב שהוכתרה כ"בקשה לפסיקת דמי שימוש". בבקשתה התובעת לא העמידה נימוקים לגופה של טענה ולא ביססה את זכאותה לדמי שימוש לשיטתה, אלא הסתפקה בטענה כי יש לחייב את הנתבע לשלמם, ולשם כך יש להורות לשמאי המקרקעין, לכשתיקבע זהותו, להעריך גם את שווי דמי השימוש הראויים.

 

1. ביום 10.10.21 הגיש הנתבע תגובה מפורטת לבקשה. רק ביום 9.12.21 מונה השמאי בענייננו לאחר התנגדות הנתבע, לרבות הגשת בקשת רשות ערעור, שנדחתה. בהחלטתו מיום 9.12.21, המותב הקודם נמנע מלהורות לשמאי להעריך גם את דמי השימוש. ביום 19.12.21 הגישה התובעת בקשה להשלמת ההחלטה למינוי מומחים ובקשה לשום גם את שווי דמי השימוש, בטענה כי בקשה לדמי שימוש הוגשה זה מכבר – טענה שאינה מדויקת כאמור. לאחר הגשת תגובת המשיב, הועבר התיק לטיפולי בעקבות פרישת המותב הקודם, ובהחלטתי מיום 4.7.22 קבעתי כי המחלוקת תתברר בדיון הקרוב במעמד הצדדים. ביום 8.1.23 הזכירה ב"כ הנתבעת את טענתה התלויה ועומדת ביחס לדמי השימוש, אך לא ביססה את עילתה הנטענת ולא הגישה בקשה בכתב. בתום הדיון ניתנו הוראות מתאימות להגשת תצהירים.

 

1. אלא שבתצהירה הסתפקה התובעת בטענה כי הנתבע עושה שימוש בלעדי בדירה החדשה מאז עזיבתה, בעוד היא שוכרת מדור למגוריה (ס' 33). רק בסיכומיה העמידה תשתית משפטית לפסיקת דמי שימוש, ובמישור העובדתי טענה, לראשונה, כי חייה עם הנתבע תחת אותה קורת גג הפכו בלתי נסבלים (ס' 34). 

 

1. הואיל והתובעת לא נכנסה בעובי הקורה, אעמוד על הסוגיה בקליפת אגוז בלבד. זכותו של אחד מבני הזוג לדרוש דמי שימוש או שכר דירה ראוי מבן הזוג שעושה שימוש בנכס מגורים, יכולה להתבסס על מספר מקורות משפטיים – מתוקף סעיף 33 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969; מתוקף חוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט-1979; ומתוקף עקרון תום הלב ושיקולי צדק באמצעות סעיפים 39 ו 69- לחוק החוזים (תמ"ש (נצ') 12776-09-08 ג' י' נ' א' י', מיום 1.5.13). התפיסה העקרונית שקנתה אחיזה בפסיקה, ביחס לסכסוכים בין בני זוג, היא כי בן הזוג שנותר להתגורר בדירה לאחר עזיבת האחר, אינו הופך מטעם זה בלבד ל"שוכר בעל-כורחו". ההלכה שיצאה תחת ידי בית המשפט העליון ועודנה עומדת בתוקפה, נקבעה בעניין "זרקא", ולפיה רק מניעת שימוש בנכס הלכה למעשה תקים חובה לתשלום דמי שימוש – 

 

"אולם רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהוא ליתר השותפים" (ע"א 1492/90‏‏ נאיפה סעיד זרקא נ' סלמאן פארס, מיום 20.1.93).

 

1. בענייננו התובעת לא העמידה יסוד עובדתי לבחינת שאלת דמי השימוש. מלכתחילה לא עתרה לסעד זה בכתב התביעה ולא העמידה נימוקים לסעד גם בבקשתה בכתב או בתצהירה כאמור. קושי זה עולה ביתר שאת בנסיבות בהן אין חולק כי התובעת היא שיזמה את עזיבתה את דירת הצדדים, וכי הנתבע לא ביקש או דרש את עזיבתה.

 

1. מחד גיסא, אני דוחה את טענת הנתבע לפיה התובעת אינה זכאית לתשלום דמי שימוש מפני שאין לה זכויות בנכס לדבריו (ע' 43, ש' 14), או כי מגוריה בנכס היו מתוקף היותה בת-רשות להתגורר בו. התובעת היתה ונותרה בעלת מחצית הזכויות בנכס מלכתחילה ומתוקף רישום הזכויות במרשם המקרקעין. מאידך גיסא, התובעת לא סתרה את גרסת הנתבע כי הוא לא מנע ממנה שימוש בדירה, אלא שעזבה מרצונה (ע' 44, ש' 19), והוא ביקש להפיס את דעתה ולהשאירה בבית (ע' 44, ש' 35).

 

1. לא נעלמה מעיני טענת התובעת כי בעוד היא נשאה בהוצאות מדור למגוריה, הנתבע התגורר בדירה החדשה, ולא נדרש לתשלום שכ"ד או החזרי משכנתא. עם זאת לא מצאתי שעובדה זו לבדה מקימה זכות לקבלת דמי שימוש, מקום שלא הוכח, או נטען, כי נמנע מהתובעת השימוש בדירה. אוסיף בהקשר זה כי במסגרת ההחלטה לפסיקת מזונות זמניים מיום 24.10.21, המותב הקודם נתן דעתו להוצאות המדור בהן נושאת התובעת לאחר שעזבה את הבית:  "מאידך גיסא, יש לתת את הדעת להוצאות המדור בהן נושאת המבקשת, שיצאה את הבית המשותף ועברה להתגורר עם הקטינים בנפרד" (ס' 8). הנתבע חויב ברכיב מדור הקטינים בשיעור לא מבוטל בסך 1,200 ₪, בנוסף למזונות. מבלי לגרוע מן האמור, סבורני שיש בכך מענה לפער לכאורה בהוצאות המדור, גם אם חלקי.

 

1. אציין כי אפשר לאתר גישה אחרת בפסיקה ביחס לפסיקת דמי שימוש במסגרת סכסוכים בין בני זוג. לפי גישה זו, לכאורה די בעזיבת בן הזוג על מנת לזכותו בדמי שימוש. עמדה זו עלתה מפי כבוד השופט סארי ג'יוסי בעמ"ש (חי') 50188-02-17‏ ‏נ.מ נ' ג.מ (מיום 8.6.18). איני סבורה שיש בפסיקה זו כדי לסייע לתובעת בענייננו. ראשית, וכאמור, התובעת לא ביססה את עילתה לפסיקת דמי שימוש, גם בהתאם לגישה המקלה. התובעת לא עמדה על נסיבות עזיבתה. יצוין כי גם כבוד השופט ג'יוסי מסייג את גישתו, שלא תחול ב"אותם מקרים בהם נשללה הזכות לדמי שימוש". שנית, ומשלא ניתנה לנתבע האפשרות להתגונן מפני טענות אלה בכלל, וביחס לגישות השונות בפסיקה בפרט, אין מקום לסטות מן ההלכה הקיימת בסוגיה.

 

1. לפיכך, מכלל הטעמים המנויים לעיל, אני דוחה את טענות התובעת ביחס לפסיקת דמי שימוש בדירה החדשה. 

 

איזון שווי כלי הרכב

 

1. בהקשר זה הצדדים אינם חלוקים על העובדות או על המצב המשפטי. הנתבע אינו כופר בטענת התובעת כי הרכב בענייננו הוא משותף. אין מחלוקת עוד ביחס לעובדה כי הרכב נרכש בשנת 2008, לאחר מכירת הדירה בעיר ומכספי התמורה. מדובר ברכב מסוג "[…]" שנת ייצור 2007, ששימש את המשפחה נאמנה ועודנו בשימוש הנתבע. במועד הגשת התביעה הסמוך למועד הקובע (שנקבע ליום 1.7.21) מלאו לרכב 14 שנים. הדעת נותנת כי שוויו אינו גבוה. התובעת לא נקבה בשוויו של הרכב במועד הקובע לשיטתה, לא הציגה ראיה לעניין זה, לא ביקשה להציג ראיות, ולא הניחה בפניי בית המשפט כל קנה מידה לשווי הרכב, גם לא על דרך האומדנא.

 

1. בנסיבות אלא אמנע מלקבוע ממצא או להעניק סעד ביחס לרכב. בהעדר ראיה או טענה אחרת, סבורני ששוויו של הרכב בטל בשישים, מקל וחומר ביחס לפריטי הרכוש האחרים שעומדים לזכות התובעת בעקבות חלוקת הרכוש – מחצית שווי הדירה החדשה, מחצית זכויות הנתבע ומחצית יתרות החובה בחשבונו.

 

טענת התובעת להלוואה מהוריה בסך 40,000 ₪

 

1. התובעת העלתה טענה זו באופן אגבי ורפה, ללא כל פרט בסיסי על מועד נטילת ההלוואה, ייעודה, תנאיה וכד', וללא כל בדל סימוכין. כמו כן לא התייחסה לשאלת קיומה של יריבות מצידה כלפי הנתבע בטענה מסוג זה ודומה כי התובעת זנחה אותה. לפיכך אני דוחה כל טענה בהקשר זה.

 

תביעת מזונות הקטינים

 

הוראות ההסכם ביחס למזונות הקטינים

 

1. בהסכם התייחסו הצדדים לסוגיית המזונות, ואף המשמורת וזמני השהות, במקרה של גירושין. נזכיר כי במועד עריכת ההסכם היו הצדדים הורים לשני קטינים בלבד בגיל 10 וחצי ושנתיים וחצי. מאז נולדו לצדדים שני ילדים נוספים, ושניהם קטינים נכון למועד כתיבת שורות אלה. על פי ההסכם ישלם הנתבע לידי התובעת סך של 1,250 ₪ לכל ילד, וסה"כ 2,500 ₪. סכום זה כולל את הוצאות המדור והחינוך (ס' 16(א)). הצדדים הסכימו כי שיעור המזונות יופחת לשליש בהגיע כל קטין לגיל 18 או בתום לימודיו התיכוניים, לפי המאוחר, וישולם ישירות לילדים.

 

1. התובעת טענה כי ההסכם אינו חל בענייננו גם ביחס למזונות, בטענה כי ענייננו במזונות קטינים שטרם נולדו במועד עריכת ההסכם. מנגד טוען הנתבע כי ההסכם עודנו בתוקף ונושא תוקף של פסק דין גם ביחס לסוגיית המזונות, ולמצער העקרונות הנקובים בהסכם עדיין תקפים, וכמו בהסכם, כך בענייננו, עסקינן במזונות שני קטינים. 

 

1. מי מהצדדים לא העמיד בסיס משפטי לעמדתו בזיקה לעמדת הדין החל בענייננו, ולא מצאתי צורך לקבוע ממצא בהקשר זה. אמנם ההסכם נכרת לאחר הגשת תביעות, לרבות בעניין המזונות. עם זאת, ככל שידיעתי משגת, ולא נטען אחרת, התביעות טרם החלו להתברר עד לכריתת ההסכם ולא ברור עד כמה, אם בכלל, נדונו צרכי הקטינים. לא שוכנעתי שהקטינים בענייננו, שטרם נולדו בעת עריכת ההסכם, כפופים להסכם הקונקרטי בענייננו והנתבע לא העמיד ביסוס משפטי לעמדתו כאמור. מבלי לגרוע מכך, סבורני שדבקות בהסכם עלולה שלא להתיישב עם האינטרס של הנתבע, הואיל והמזונות המוסכמים נקבעו לצד הוראות ביחס למשמורת וזמני השהות. לפי ההסכם במקרה של גירושין הקטינים יהיו במשמורתה של התובעת ("בחזקת האם", ס' 14(ב)) וזמני השהות בין הקטינים ובין הנתבע נועדו להיות מצומצמים – לכל היותר לינה אחת בימי חול, ולינה נוספת אחת לשבועיים בסוף השבוע (ההסכם נוקט בלשון "רשאי" והנתבע אינו מחויב לפי ההסכם להלין את הקטינים בביתו). כפי שיבואר להלן, כיום הצדדים חולקים בנטל גידול הילדים ובזמני השהות באופן שווה, ולכאורה יש לכך משקל בשאלת שיעור המזונות. בהעדר טיעונים של ממש בהקשר זה, אניח אפוא כי ההסכם עומד בתוקפו, אך הקטינים בענייננו אינם כבולים בהוראותיו. על כך יש להוסיף, כי מן המפורסמות שמזונות קטינים מעצם טיבם וטבעם, אינם כפופים לעקרון סופיות הדיון ואפשר וראוי לשוב ולבחון טובתם של קטינים ומילוי צרכיהם. כך ננהג גם בענייננו.

 

המזונות הזמניים

 

1. המזונות הזמניים נקבעו על ידי המותב הקודם ביום 24.10.21. אותה עת היו הקטינים בני 11 ו – 14. הנתבע חויב במזונות זמניים בסך 1,350 ₪ לכל קטין, וסה"כ 2,700 ₪ מידי חודש, ובנוסף בסך של 1,200 ₪ עבור מדורם של הקטינים. סה"כ 3,900 ₪ לחודש. בנוסף חויב לשאת בשיעור 65% מההוצאות החריגות עבור חינוך ובריאות. מטבע הדברים, המידע שעמד בבסיס ההחלטה היה חלקי. ביחס לחלוקת זמני השהות ועול נטל גידול הילדים, צוין כי "אין בפניי בית המשפט מידע או סימוכין לדבר. תסקיר עו"ס לס"ד טרם הוגש" (ס' 10). לצורך ההחלטה העמיד בית המשפט את שיעור שכרה של התובעת על סך 4,000 ₪ (נטו), לעומת סך ממוצע של 19,500 ₪ (נטו) שמשתכר הנתבע, וצוין כי "ניכר חוסנו הכלכלי של המשיב לעומתה".

 

טענות התובעת

 

1. לטענת התובעת, בעוד הנתבע פיתח קריירה כעובד […], היא עבדה כגננת. כיום היא מטפלת בהוריה הקשישים ומשתכרת באמצעות חברת כוח אדם סך ממוצע של 5,200 ₪ בחודש. הנתבע לעומתה משתכר לכל הפחות 20,000 ₪. 

 

1. בתצהירה התייחסה התובעת לחלוקת זמני השהות "בפועל" בין הנתבע ובין הקטינים, מידי סופ"ש לסירוגין, כולל לינה ביום ו', ופעמיים בשבוע, כולל לינה.

 

1. לטענתה נוכח פערי ההשתכרות בין הצדדים, יש לחייב את הנתבע להוסיף ולשאת בשיעור 65% מההוצאות החריגות, כנקוב בהחלטה למזונות זמניים. התובעת מוסיפה כי אין ברשותה רכב ואין ביכולותיה הכלכלית לרכוש רכב. מנגד הנתבע עושה שימוש ברכב במשותף. אציין כי בזמן שחלף מאז הגשת התצהיר, רכשה התובעת רכב.

 

1. בתצהירה העמידה התובעת את צרכי הבן הגדול שאול, על-סך 3,224 ₪ ואת צרכי הבן הצעיר דוד על-סך 3,354 ₪. התובעת נושאת בשכ"ד בשיעור 2,400 ₪, והוצאות המדור ואחזקת המדור הכוללות עומדות על-סך 3,659 ₪. חלקם של הקטינים בהוצאות המדור (40%) הוא 1,478 ₪.  

 

טענות הנתבע

 

1. לטענת הנתבע ההסכם אינו בטל גם ביחס לסוגיית מזונות הקטינים. ההסכם עוסק בשני קטינים ואף בענייננו שני קטינים. המנגנון וגובה המזונות הנקובים בהסכם עניין רלוונטיים ואינם מוגבלים בתוקפם. בהתאם להכרעה בעניין המשמורת, תחולנה ההוראות הרלוונטיות מתוקף ההסכם ואיזה הורה ישלם מזונות לאחר ומי יזכה בקצבת הילדים.

 

1. בהקשר זה מציין הנתבע כי התובעת ושני הילדים הבגירים אינם בקשר. לפיכך המפגשים המשפחתיים בין האחים מתקיימים בביתו בלבד, והדבר כרוך בהוצאות.

 

1. הנתבע חויב במזונות זמניים בעת שגילו של הבן שאול היה צעיר מגיל 16. לתובעת יוחסה אז הכנסה בשיעור 4,000 ₪. כיום משתכרת התובעת 5,200 ₪ בחודש, זוכה לקצבת הילדים ואינה ממצה את יכולת ההשתכרות שלה. חשבונה מצוי ביתרת זכות ונראה כי עומדת בהוצאות. 

 

1. בהתאם לפסק הדין מיום 6.9.22 זמני השהות בין הצדדים והקטינים הם שוויוניים, והוא נושא באופן ישיר בצרכי הקטינים. זאת לצד הוצאות מדורו ואחזקתו. בנוסף הנתבע נושא בעלות הטלפונים הסלולריים של הקטינים ועבור "נטפליקס".

 

1. בנסיבות אלה על סכום המזונות להיות מינימאלי ושלא יעלה על 300 ₪ בחודש. עוד יש לחייב את הצדדים לשאת בחלקים שווים בהוצאות החריגות.

 

דיון והכרעה

 

1. סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט-1959 קובע כי "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה". הצדדים שלפניי יהודים, ומזונות הקטינים יפסקו אפוא לפי הדין העברי. 

 

1. בענייננו קיימת אבחנה בדין בזיקה לגילם של הקטינים. הבן הגדול שאול כבן 17 וחצי (יליד 00.00.2007). הבן הצעיר דוד בן 14 (יליד 00.00.2010). כפי שיבואר להלן, לבן הגדול מלאו 15 ומגיל זה ועד גיל 18  זכאי למזונות לפי "דין צדקה". הבן הצעיר דוד גדול מ – 6 וצעיר מ – 15, ולפיכך מזונותיו יפסקו בהתאם למתווה שהונח בהלכת בית המשפט העליון בבע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (מיום 19.7.17, להלן – "בע"מ 919/15").

 

1. בית המשפט יפסוק את מזונות הקטינים בהתאם לדינים השונים החלים עליהם כאמור. עם זאת ביחס למזונות הקטינים מוקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב, להגיע לתוצאה התואמת ומשקפת את נסיבות העניין שלפניו, גם אם כרוך הדבר בסטיה, לכאורה, מתוצאה חשבונאית או נתון כלכלי העומדים לבחינה. נפסק לעניין זה כי "פסיקת מזונות אינה מדע מדויק, והיא תמיד תלוית נסיבות ונתונים קונקרטיים" (עמ"ש (ת"א) 32172-11-17 ע"ש נ' נ"ש, מיום 10.1.19; ור' גם עמ"ש (מרכז) 11623-07-17 ד"ש נ' מ"ש, מיום 24.6.18). 

 

1. יפים לענייננו אף הדברים הבאים – "יש להיזהר מפני עריכת תחשיבים מתמטיים מדויקים שמתבססים על האחוז המדויק של זמני השהות ועל ההכנסות הפנויות במדויק […] החיים, מטבעם, אינם מתנהלים על פי תכנון מדויק אותו ניתן לחזות מראש חודשים ושנים קדימה […] על בית המשפט להעריך את מכלול הנסיבות, ולקבוע את המזונות גם על סמך התרשמות כללית מהצדדים" (עמ"ש (ב"ש) 30516-10-18‏ ‏י"ר נ' ש"ר, מיום 2.6.19; ס' 41 לפסק הדין).

 

צרכי הקטינים

 

1. התובעת העמידה את צרכיו של הבן הגדול שאול על סך 3,224 ₪. את צרכיו של הבן הצעיר דוד העמידה על סך 3,354 ₪. הצרכים בהם נקבה התובעת זהים עבור שני הקטינים, רובם ככולם, וסבורני כי פירוט זה לוקה בהפרזה. ניתן להעלות על הדעת כי עלות כלכלתם של שני נערים תעמוד, כטענת התובעת, על סך 1,000 ₪ עבור מזון; 300 ₪ עבור מוצרי הגיינה; ו – 350 ₪ עבור ביגוד. הצרכים האחרים סובלים מחפיפה וכפילות ולא שוכנעתי כי הם משקפים צרכים שאכן דרושים לקטינים. כך ביחס לפירוט הצרכים בסך 100 ₪ עבור "מסעדות, אכילה מחוץ לבית"; 100 ₪ עבור "דמי כיס"; 200 ₪ עבור "מתנות לימי הולדת, בר/בת מצווה"; 100 ₪ עבור "סרטים, הצגות, בילויים". סבורני כי הוצאות אלה, חלק הארי בהן נופל תחת אותה קטגוריה כללית – הוצאות עבור בילוי ופנאי.

 

1. בנוסף, לא שוכנעתי כי סכום בסך 450 ₪ לחודש עבור כל ילד, משקף הוצאה ממשית עבור "נופשים בארץ ובחו"ל" כטענת התובעת, ולא שוכנעתי כי רכיב בהיקף זה מהווה חלק ממזונותיהם.

 

1. לא נעלם מעיני עוד שתחת פירוט צרכיו של הבן הצעיר דוד, מנתה התובעת סך של 360 ₪ בחודש עבור "חוגים". גם אם אניח שמדובר בהוצאה ממשית, הוצאות עבור חוגים הן הוצאות חריגות מובהקות, הן אינן מונחות על כתפי הנתבע בלבד, ואינן מצויות בליבת ה"מזונות". אני מוצאת בדבר ניסיון להגדיל את צרכי הקטין באופן מלאכותי.

 

1. ביחס להוצאות המדור לא מצאתי חריג בדרישות התובעת. התובעת נושאת בשכר דירה בשיעור 2,400 ₪ (צורף העתק חוזה שכירות). בתצהירה העמידה את הוצאות המדור בכללותן על סך 3,695 ₪, ואת חלקם של הקטינים (40%) 1,478 ₪.

 

1. השיעור המינימלי שהוכר בפסיקה לצרכי קטין שאינם דורשים הוכחה אינו אחיד, ונע בין סך של 1,300 ₪ (ללא המדור והוצאות חריגות) (ר' עניין "בן עמי", בר"ע 1895/02 ב' י' נ. ב' י', מיום 20.1.03), ובין סך של 1,600 ₪ (ר' עמ"ש (חי') 32385-11-18 א"ג נ' ר"ג, מיום 22.5.2019; ור' עוד פסק הדין בעמ"ש (חי') 26409-10-18‏ ‏מ"ש נ' ק"ש‏, מיום 25.7.2019).

 

1. בית המשפט המחוזי בחיפה קבע במקרה שהובא בפניו כי "יש מקום לעדכן את מנעד הצרכים המינימליים, ובהתאם גם את הצרכים הממוצעים של קטין, עת כאמור לעיל, סבור אני, כי סך של 1,400 ₪ מצוי בצידו הנמוך של המנעד האמור" (הדגשות אינן במקור) (עמ"ש (חי') 44496-10-20 א. נ' ב. מיום 11.8.21; וגם עמ"ש (חי') 59345-11-22‏ ‏א' נ' ב'‏, מיום 13.2.23). לפי עמדה אחרת, הרף הנמוך מצוי בשיעור 1,300 ₪ – 1,400 ₪, אלא אם כן הורגל הקטין ברמת חיים גבוהה (עמ"ש 41465-10-17 ש. נ' ש. מיום 25.10.18 (ס' 54)).

 

1. נקודת מבט אחרת ביחס לצרכים המנימליים הנדרשים לקטין, עלתה בעמ"ש (מרכז) 38131-07-21 י.ל נ' ש.א (מיום 10.4.22): "עוד הובהר בפסיקה כי מזונותיו של קטין המתגורר בשני בתים וממילא נדרש לעיתים לכפילות בצרכיו נוכח עצם מגוריו בשני בתים מגיעה לסכומים שבין 2,250 ש"ח ל 2500 ₪ לחודש (רמ"ש 59188-10-18 י. נ.  נ' א. נ … (2018))" (הדגשות אינן במקור).

 

1. זהו אפוא מגוון הדעות שעלו בפסיקה ביחס לצרכי קטינים שאינם דורשים הוכחה. על תובעת לשאת בנטל השכנוע והראיה לצרכים העולים על ההכרחיים. ככל שהדרישה אינה מבוססת בראיות ולא ניתן לקבוע ממצא בהקשר זה, בית המשפט יאמוד את הצרכים לפי ניסיון החיים של היושב בדין (ר' תלה"מ (חי') 1603-11-18 מ.ל נ' ב.ר, פורסם במאגרים משפטיים, מיום 28.8.20).

 

1. מחד גיסא, לא שוכנעתי כי צרכי הקטינים עולים על הצרכים המינימליים בטווחים השונים שעלו בפסיקה והובאו לעיל. מאידך גיסא, סבורני שיש מקום להעריך את צרכי הקטינים בענייננו על הצד הגבוה. המשפחה נהנתה שנים ארוכות מהכנסתו הנאה של הנתבע, לצד הכנסה נוספת של התובעת. המשפחה נהנתה עוד מבית מרווח בסביבה נאה. לא הובאו בפניי ראיות לאורח חיי המשפחה ביחס לבילויים, אכילה במסעדות, נסיעות וחופשות בארץ ובחו"ל, וכיוצא באלה סימנים לרמת החיים. עיון בפירוט חיובי האשראי של שני הצדדים, מלמד על שימוש שקול וזהיר של שני הצדדים בכספם, בעיקר לטובת הוצאות המחיה. עם זאת, נושאים בהוצאות סבירות ומתונות גם עבור פנאי ומותרות.

 

הכנסת הנתבע

 

1. מעיון בתלושי השכר שצירף הנתבע לתצהירו עולה כי שיעור השתכרותו הממוצע הוא 21,500 ₪ – 22,000 ₪ בחודש. עיון בדפי החשבון שצירף הנתבע מעלה כי בנוסף לשכרו זוכה לקצבה מהביטוח הלאומי בשיעור 1,057 ₪ מידי חודש. מדובר בתשלום קבוע, למצער לתקופה המיוצגת בדפי החשבון. פירוט חיובי האשראי מטעם הנתבע מלמדים על נשיאה בהוצאות עבור מזון, תשלומי אחזקת מדור, טלפונים סלולריים, ביטוחים, דלק והוצאות מחיה מקובלות אחרות.

 

1. שוכנעתי עוד כי הנתבע אינו "בכיר" במקום עבודתו, הגם שצבר ותק רב. הנתבע עובד ככלכלן מן המניין ואינו מצוי בעמדת ניהול או עמדה בכירה אחרת. סבורני בהקשר זה כי הנתבע מממש את יכולת ההשתכרות שלו.

 

1. חוסנו הכלכלי של הנתבע אינו מתבטא אך בשכרו מעבודה, כי אם גם במקורות מימון ונכסים אחרים. יש לתת את הדעת לחוסנו הכלכלי של הנתבע. בהקשר זה נקבע כי "כאשר באים לפסוק מזונות יש להתחשב גם בפערי הרכוש שבין הצדדים, שכן ההכנסה הפנויה הרלוונטית לצורך קביעת חיוב הורה במזונות נקבעת תוך הערכת יכולתו הכלכלית הכוללת ב'ראיה רחבה', כך שלא רק משכורת ה'נטו' שלו מובאת בחשבון, אלא סך כל המקורות הכלכליים העומדים לרשות משלם המזונות, כולל נכסים, חסכונות, וכיו"ב (עיינו: בע"ם 3432/09 פלוני נ' פלונית […] ; ע"א 239/85 עמיצור נ' עמיצור […]; ע"א 130/83 פרייס נ' פרייס […]" (עמ"ש (חי') 52480-06-20 א' נ' ב', מיום 8.8.21).

 

1. בענייננו הנתבע ירש או עתיד לרשת, לבדו או עם אחרים, את עיזבון אמו המנוחה הכולל בין היתר דירת מגורים ב[…]. מחקירתו הנגדית של הנתבע ניכר היה שהנתבע מבקש לסייג את היותו יורש, את חלקו בעזבון ואת גודל העיזבון. כשם שצוין קודם ביחס לגורל ה"הלוואות" שנטל מאמו, הנתבע לא תמך בסימוכין כלשהם את טענותיו ביחס לעיזבון אמו או ביחס לסכסוך או מחלוקת ביחס לעיזבון אמו, ונאלץ לאשר במורת רוח כי הוא אכן צפוי לזכות בעזבון אמו או בחלקו:   

 

"ש: מה החלק שלך בצוואה? […]

ת: בעיקרון החלק שלי […] החלק שלי הוא רבע בצוואה […]" (ע' 32, ש' 22).

ת: אני יודע שיש לה בית, אחת הבעיות שיש לה בית ב[…]. הבעיה היא שעיריית […] טוענת שהזכויות בבית הם בכלל של עיריית […] ולא שלה, אז אני באמת לא יודע אם הבית הזה בכלל, לטענת עיריית […] אין לנו שום זכויות בבית הזה.

ש: אז דירה ב[…],

ת: דירה ב[…],

ש: כמה שנים הם גרו בבית הזה?

ת: אמא שלי?

ש: כן.

ת: בסביבות 60 שנה (ע' 33, ש' 1).

 

1. אני מוצאת אפוא כי חוסנו הכלכלי של הנתבע משתקף אף בכספים ו/או הנכסים שעתיד לרשת או שמא כבר ירש מעיזבונה של אמו המנוחה, מבלי שאוכל לבסס ממצא עובדתי ביחס להיקף חלקו של הנתבע בעיזבון. אמור מעתה כי שיעור הכנסתו הממוצע של הנתבע מעבודה הוא 21,500 ₪ – 22,000 ₪ בחודש; בנוסף זוכה לקצבה מהביטוח הלאומי בשיעור 1,057 ₪ מידי חודש. לפיכך אעמיד את שיעור השתכרותו 23,000 ₪ בחודש בקירוב; ובנוסף הנתבע נהנה או ייהנה בעתיד מכספים ונכסים מתוקף ירושת אמו המנוחה. עם זאת, בשים לב לשיעור השכר הנאה ולהפרש ההשתכרות הברור והמשמעותי העומד לטובת הנתבע, ונוכח חלקיות המידע, לא אייחס משקל רב לרכיב זה.

 

הכנסת התובעת

 

1. לטענת התובעת שכרה הממוצע מעבודה הוא 5,200 ₪ בחודש. היא מועסקת על ידי חברת כוח אדם בטיפול בהוריה הקשישים. בנוסף, משולמת לה קצבת ילדים בסך 353 ₪. לטענת הנתבע, התובעת אינה מממשת את יכולת ההשתכרות שלה ובוחרת לעסוק בטיפול בהוריה. כשם שצוין לעיל, התובעת מוסמכת כגננת בכירה ובעלת תעודת הוראה. לכאורה התובעת בוחרת שלא לעסוק בתחום בו עסקה כל חייה, בו היא בעלת ניסיון רב והשכלה מתאימה. כמו כן ובמשך שנים מרובות היתה התובעת בעלת גן פרטי. סבורני כי בנסיבות הקונקרטיות בענייננו יש מקום להנחה כי ביכולתה של התובעת להגדיל את היקף שכרה, אך באופן חלקי בלבד. מחד גיסא, אמנם נכון הוא כי עבר וניסיון תעסוקתי, השכלה ותארים מהווים נתונים רלוונטיים לבירור יכולת השתכרות לשם פסיקת מזונות קטינים. עם זאת, נתונים אלה אינם חזות הכל והעמדת שיעור השתכרות העולה על שיעור ההשתכרות בפועל תישמר למקרים חריגים שיציגו נסיבות חד-משמעיות. הולמים לענייננו הדברים הבאים מפי בית המשפט המחוזי בחיפה: 

 

"בסכסוכי משפחה נהגו בתי המשפט להעריך 'פוטנציאל ההשתכרות' על יסוד נתונים שונים ובעיקר תוך התחשבות ב-: גיל, עבר תעסוקתי, עבודה נוכחית, מקצוע, השכלה ותארים, ניסיון, מוניטין אישי, הכנסה נטו, שעות נוספות וכיוצ"ב. רק על ידי שיקלול הנתונים הרלוונטיים, ייקבע שיעור פוטנציאל ההכנסה. יחד עם זאת, יש לזכור תמיד כי מדובר בהערכה, ומכאן מחייבת היא זהירות רבה בקביעתה, זאת גם לנוכח המשמעויות וההשלכות שתהיינה לה בקביעת גובה המזונות שיושתו על אותו הורה ובחלוקת הנשיאה במזונות בין שני ההורים. כמו כן זהירות זו מתחייבת משום שאותה הערכה מייחסת לאותו הורה יכולת שהוא אינו מממש, והיא מתעלמת מאוטונומית הרצון שלו בבחירת מקצועו לרבות היקף עבודתו ועוד, זאת באותם מקרים בהם הבחירה נעשתה שלא על רקע רצון להתחמק מתשלום מזונות. על כן, הערכת הפוטנציאל והעמדתו על סכום העולה בהרבה על זה המתקבל בפועל תתאפשר במקרים חריגים, ובעיקר כאשר הפער ביניהם הוא משמעותי, שעה שהנתונים השונים מצביעים על יכולות גבוהות בהרבה והדבר נתמך בניסיון העבר – השתכרות בפועל של סכומים גבוהים משמעותית מאלה המתקבלים היום […] יש לבחון משך התקופה בעבר בה הייתה הכנסת ההורה גבוהה משמעותית מזו המתקבלת היום, האם מדובר בתקופת העסקה קצרה, היקף המשרה, האם היתה קבועה או זמנית ונתונים נוספים […]" (הדגשה אינה במקור) (עמ"ש (חי') 28488-09-19 ר'ב' נ' ה'ב', מיום 12.3.2020)

 

1. בענייננו לא שוכנעתי בקיומו של פער משמעותי בין הכנסת התובעת כיום ובעבודתה הנוכחית לעומת הכנסתה בעבר, בעת שעבדה בתחום החינוך – כשכירה או כבעלת גן. הנתבע לא העמיד נתונים או טיעונים בהקשר זה. אני מוצאת משקל גם בגילה של התובעת, ילידת 1968 וכיום כבת 57. מבלי לקבוע ממצא בהקשר זה אניח כי תזכה למידה פחותה של אפשרויות תעסוקה. אציין עוד כי קיים רובד מוסרי בבחירתה התעסוקתית של התובעת, לטפל בהוריה ולסעוד אותם. לא אוכל לייחס לתובעת מניעים זרים בבחירה זו. ספק עוד אם היתה זו "בחירה" של התובעת, להבדיל מהחלטה אליה הגיעה מכורח הנסיבות ואף משיקולים כלכליים בזיקה לעלות הפוטנציאלית הכרוכה בטיפול בהוריה על ידי צד ג'. מטעמים אלה לא אוכל לקבוע כי התובעת אינה מממשת את יכולת ההשתכרות שלה ממניעים זרים או מתוך שיקולים משפטיים.

 

1. התרשמות זו נתמכת בעדותה של התובעת בהקשר זה, אותה מצאתי כנה ומהימנה:

 

"[…] אחרי שסיימתי ללמוד, גרנו עוד ב[…], עבדתי שנתיים במשרד החינוך בתור גננת משלימה במשרה מלאה. אחרי שעברנו ל[…] לא הייתה עבודה במשרד החינוך, חיפה הקריות, נצרת איפה שלא הגעתי פשוט לא קיבלו אותי. אז עבדתי בגן, גם של משרד הרווחה עם ילדים בעייתים. תמיד החלום שלי היה לפתוח גן משלי ושנה אחרי זה שכרנו דירה, דירה גדולה עם גינה והיה רק ילד אחד אז זה התאפשר, פתחתי גן משלי. היה לי גן משלי 17 שנה. מאוד מאוד אהבתי אותו, למה סגרתי? כי הסייעת שלי שהיינו ככה, כמו אחיות, חלתה בסרטן שלא עלינו. אז ניסיתי לעבוד לבד, עם כמות קטנה יותר של ילדים ובסוף גם נולדו לנו עוד ילדים נוספים אז סגרתי את הגן. שוב ניסיתי להתקבל למשרד החינוך, ושוב לא מקבלים אותי. אז הייתי גננת מחליפה ועבדתי בצהרון ואז התחילה קורונה, הכל נסגר והמטפלת של ההורים שלי עזבה, ואחרי זה אמרתי הופ, זה הזדמנות. אז הלכתי לטפל בהורים שלי, בהתחלה זה לא היה 4 שעות, עכשיו הוסיפו שעות, אני במשרה מלאה, אני מרגישה שאני עושה מצווה ענקית וגם בוא נגיד ככה, בזכותי לדעת הם חיים כל כך הרבה שנים. הם מאושרים ואני מאוד" ע' 5, ש' 6).

 

1. מבלי לגרוע מכך, אציין כי השכר הממוצע העולה מתלושי השכר שצרפה התובעת לתצהירה מניב שכר ממוצע בשיעור 5,950 ₪ – העולה על השכר הממוצע אותו התובעת יחסה לעצמה (בשיעור 5,200 ₪). בצירוף קצבת הילדים מגיעה הכנסתה של התובעת לשיעור של כ – 6,300 ₪. יש לציין עוד כי ענייננו בהכנסתה הממוצעת של התובעת. אך שיעור ממוצע זה אינו נובע משיעור חודשי אחיד, ונראה כי קיימים פערים בין שיעורי השכר אליהם הגיעה התובעת בחודשים שונים. מבלי להתייחס למענקי הבראה, בחודשים בהם השכר גבוה יותר, התובעת נהנתה משעות נוספות, שעות סיעוד וכיוצ"ב. התרשמתי כי יש באפשרות התובעת להגדיל את ממוצע השתכרותה – גם אם לא באופן ניכר – כשם שעלה בידה לעשות בחודשים מסוימים. אמור מעתה, כי יש להעמיד את יכולת ההשתכרות של התובעת על מעט יותר מ – 6,300 ₪.

 

חלוקת זמני השהות

 

1. ביום 6.9.22 ניתן פסק דין בהסכמת הצדדים המאשר את המלצות התסקיר מיום 15.3.22 שנקב בחלוקה שווה של זמני השהות בין ההורים. יש לזקוף הסכמה זו לזכותם של הצדדים שהשכילו לפעול לטובת הקטינים ולא להרבות במחלוקות בהקשר זה. התובעת אישרה בחקירתה כי בפועל אכן מתקיימת חלוקה שווה של זמני השהות (ע' 8, ש' 15; ע' 8, ש' 1).

 

מזונות מדין צדקה 

 

1. שאול כבן 17 וחצי (יליד 00.00.2007). כאמור, מזונות קטינים בגילים 18-15 יפסקו בהתאם ל"דין צדקה". מבלי להיכנס לעובי הקורה, וככלל, החובה לספק את צרכי הקטינים העולים על הצרכים ההכרחיים, חלה על שני ההורים באופן שווה. עם זאת חובה זו כרוכה ב"אמידות" ההורה – "כלל הוא כי לענין החובה מדין הצדקה שווים איש ואשה, ואב ואם, ומחייבים את כל אחד (או רק אחד מהם) הכל לפי יכלתו של החייב" (ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד לו(3) 449; ע"א 210/82 לידיה גלבר נ' סיני גלבר, פ"ד לח(2) 14, 22).

 

1. תמצית ההלכה בהקשר זה הובאה בפסק הדין בבע"מ 919/15:

 

"הגם שהחיוב במזונות מדין צדקה הוא חיוב משפטי של ממש, כנזכר לעיל, אכיפתו תתאפשר רק אם האב 'אמיד' והקטין 'נצרך' […] לא נדרש כי ההורה יהיה 'אמיד גמור' כדי לחייבו במתן צדקה לילדיו, ונפסק כי 'כל שאינו עני מקרי – אמיד' […] בפועל, הנטייה היא להסתפק בכך שההורה אינו עני בעצמו כדי לראותו כחייב במזונות על פי דיני צדקה […] בכל האמור ביישום הדין במדינת ישראל דהיום, הרי שככלל, כל קטין – עד גיל 18 – הלומד בבית הספר נחשב כמי שאין לו מקורות הכנסה משלו הזכאי למזונות מדין צדקה […]" (ס' 24)

 

"על פי הגישה ההלכתית המקובלת שאומצה להלכה בפסיקתו של בית משפט זה, האב והאם שווים לגמרי לעניין החבות המשפטית במזונות מדין צדקה. משכך, אם שניהם 'אמידים' יחובו שניהם בסיפוק כל אותם צרכי הקטין העולים על ההכרחי" (ס' 26).

 

1. התייחסתי לעיל לרמת החיים לה הורגלה המשפחה, כמו גם להעמדת צרכי הקטינים על הרף הגבוה. יישום ההלכה בענייננו דורש התייחסות לפער ההכנסות בין הצדדים ומנגד לחלוקת זמני השהות. לתובעת ייחסתי הכנסה בשיעור העולה במעט על 6,300 ₪ בחודש, ולנתבע 23,000 ₪ בקירוב. שיעור שכרו של הנתבע עולה כפי – 4 על שיעור שכרה של התובעת. מדובר בנתון משמעותי, גם על רקע חלוקה שווה של זמני השהות.

 

1. הואיל והמזונות הזמניים הועמדו על סך 1,350 ₪ (קרן) לכל קטין, ומאז פסיקתם ביום 24.10.21 צברו הפרשי הצמדה, ובשים לב לכך שעוד כמחצית השנה ימלאו לבן הגדול שאול 18, מצאתי לנכון שלא לשנות מן ההחלטה למזונות זמניים ביחס לבן הגדול, אך עם זאת לראות בסכום זה ככולל את חלקו של הקטין בהוצאות המדור, בד בבד עם ביטול חיוב המדור בסך 1,200 ₪ כשם שיפורט להלן. אני מוצאת כי סכום זה (1,350 ₪ (קרן)), הכולל את רכיב המדור כאמור, משקף את האיזון הראוי בין צרכי הקטין, גילו, חלוקת זמני השהות ופער ההשתכרות.

 

1. הבן הצעיר דוד בן 14 (יליד 00.00.2010). לפיכך מזונותיו יפסקו בהתאם למתווה שהונח בהלכת בית המשפט העליון בבע"מ 919/15. הלכה למעשה, פסק הדין בבע"מ 919/15 אימץ את עקרונות דיני הצדקה שהובאו לעיל על מזונות קטינים בגילים 15-6 כך שמזונותיהם יקבעו בין היתר תוך התייחסות לפער ההכנסות בין ההורים:

 

"עמדנו עתה על השיקולים התומכים באימוץ הפרשנות החלופית לתקנת תש"ד שלפיה בגילאי 15-6 חבים שני ההורים במזונות ילדיהם מדין צדקה. אימוצה של פרשנות זו יביא לכך שבגילאים האמורים תוטל החבות במזונות באופן שווה על שני ההורים, תוך שחלוקת החיוב ביניהם תיעשה על סמך בחינת יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות העומדים לרשותם, לרבות שכר עבודה; הסדר המשמורת הפיזית שנקבע; ויתר הנסיבות הצריכות לעניין" (ס' 142).

 

1. כמו כן, מקום בו ימלאו לקטין 15 כבעוד שנה, ממילא היה מקום לצפות פני עתיד ולפסוק את מזונותיו בזיקה למזונות מדיני הצדקה כאמור. אני מוצאת לנכון להעמיד את מזונותיו על סך 1,000 ₪, החל מחודש 2/2025.

 

1. בנוגע לחלקו של הקטין דוד בדמי המדור, אתן דעתי לכך כי מחד גיסא התובעת נדרשת לשאת בדמי מדור. במידה ותירצה לרכוש דירת מגורים תידרש לכלות את כספי תמורת הדירה, איזון המשאבים וחלוקת יתרות הזכות בחשבון. הנתבע מתגורר בדירה החדשה ללא תשלום דמי שימוש או החזרי משכנתא. חוסנו הכלכלי עולה על חוסנה הכלכלי של התובעת. לפיכך מצאתי לנכון לחייב את הנתבע בתשלום רכיב המדור עבור הבן הצעיר דוד בשיעור 600 ₪. בכך יעמדו מזונות הקטין ומדורו על סך כולל של 1,600 ₪, החל מחודש 2/2025.

 

1. מתוך כך שנמנעתי מלקבוע כי ההסכם בענייננו בטל, אף ביחס למזונות הקטינים, אפסוק בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם ולמקובל, כי בתקופת השירות הצבאי, מזונות כל קטין בשיעור 1/3 המזונות הפסוקים, ישולמו ישירות לקטינים, לחשבון שקיים או שיפתח על שמם. 

 

1. ביחס להוצאות החריגות מצאתי לנכון להעניק משקל להפרשי ההשתכרות ולהיעתר לעתירת התובעת ולקבוע כי הנתבע יישא בשיעור 65% מההוצאות החריגות, בכפוף להוראות בסיפא לפסק הדין. 

 

"אלימות כלכלית" 

 

1. בטרם נעילה מצאתי לנכון להתייחס לאמירה חוזרת ונשנית מפי התובעת, כי סבלה מאלימות כלכלית מידי הנתבע. אבאר כי איני קוראת תיגר על תחושותיה של התובעת, אך עם כל ההבנה יש להישמר מהטחת האשמות על אלימות כלכלית שאינן נתמכות בראיות הולמות, ואף אינן נלמדות מנסיבות העניין.

 

1. לא התרשמתי כי התובע ביקש לשלוט בתובעת או באורחות חייה, בשימושה של התובעת בכספים או בכספה שלה; הצדדים עיגנו בהסכם את הפרדת החשבונות ולא התרשמתי עוד שהנתבע פעל באופן אקטיבי להסתירם. הנתבע לא יכול היה להסתיר כי רכש דירה, למגורי המשפחה. הוא לא בחר ברכישת נכס או רכוש אחר, או באפיק השקעה מניב אחר, ואף רשם את הדירה על שם שני הצדדים. הנתבע, כמו התובעת, לקח חלק בכלכלת הבית והמשפחה, ואף הסכים להתגורר בשכירות על רקע חלומה של התובעת לפתוח גן, בו החזיקה שנים ארוכות. אגד נסיבות אלה אינו הולם תיאורים של "אלימות כלכלית", אשר כשלעצמם לא נתמכו בכל ראיה. לפיכך אני דוחה כל טענה המתייחסת לנתבע "אלימות כלכלית" כלפי התובעת. 

 

סוף דבר

 

1. על בסיס כל הנקוב לעיל, אני קובעת כדלקמן:

 

1. אני נותנת תוקף של פסק דין לחוות הדעת ומורה על איזון משאבים בין הצדדים בהתאם לאפשרות השניה בחוות הדעת, למעט הרכיבים בגין פיצויים עבור הפרש השתכרות ובגין משיכות מהחשבונות בסמוך למועד הקובע, ולמעט כספי ירושה בסך של 2,389 ₪ ששולמו ביום 26.1.2017 ובסך 3,909 ₪ ששולמו ביום 24.6.2018 ששווים לא יאוזן. אין בכך למנוע מן הצדדים להגיע להסכמה בהתאם או על בסיס האפשרות הראשונה בחוות הדעת.

 

1. הצדדים יפנו לאקטואר לשם שיערוך הסכומים הנקובים בחוות הדעת למועד פסק הדין בהתאם למדד המחירים לצרכן ועריכת השינויים המתאימים, ולשם עריכת פסיקתות. הצדדים יישאו בחלקים שווים בשכרו של האקטואר.

 

1. אני קובעת כי התובעת היא בעלים כדין ולפי כל דין של מחצית הזכויות בדירה החדשה לכל דבר ועניין וזכאית למחצית משוויה הנוכחי.

 

1. ניתן בזאת צו לפירוק השיתוף בדירה.

 

1. הצדדים יפנו לשמאי המקרקעין שמונה בתיק זה לשם עדכון חוות דעתו, והערכת שוויה הנוכחי של הדירה. הצדדים יישאו בשכרו של השמאי בחלקים שווים.

 

1. אין בהוראות אלה על מנת למנוע מהצדדים לפנות לכל שמאי מוסכם אחר או להגיע להסכמה ביחס לשווי הדירה.  

 

1. אני דוחה את בקשת התובעת לפסיקת דמי שימוש.

 

1. בנוגע לתביעת מזונות הקטינים, אני קובעת כדלקמן:

 

1. מזונות הבן הגדול שאול יוותרו ללא שינוי כנקוב בהחלטה למזונות זמניים, וללא שינוי של הפרשי ההצמדה שנשא הסכום עד היום ויישא עד תום חובת המזונות. החל מחודש 2/2025 סכום זה יכלול את חלקו של הקטין בדמי המדור, והחיוב בסך 1,200 ₪ עבור מדור כנקוב בהחלטה למזונות זמניים – ייפסק.

 

1. מזונותיו של הבן הצעיר דוד יופחתו החל מחודש 2/2025 (כולל) לסכום של 1,000 ₪ ובנוסף לו סך של 600 ₪ עבור חלקו בהוצאות המדור, וסה"כ 1,600 ₪ (קרן).

 

1. המזונות ישולמו מידי חודש ולא יאוחר מה – 10 לכל חודש. מבלי לגרוע מכללי ההצמדה המוסיפים לחול על מזונות של הבן שאול כאמור בס"ק א' לעיל, מזונות הבן דוד יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן. עדכון סכום המזונות יערך אחת לשלושה חודשים כאשר מדד הבסיס הוא המדד שנקבע בחודש 2/2025.

 

1. בנוסף יישאו הצדדים ביחס של 65%/35% לחובת הנתבע, בכל הוצאות החינוך של הקטינים, תשלומים לבית הספר, תשלומי הורים, סל תרבות, ועד כיתה, ציוד, ספרים ותלבושת לבית הספר, אבחונים דידקטיים, שיעורים פרטיים ושיעורי הוראה מתקנת (שלושה שיעורים פרטיים בשבוע. התשלום יהיה חודשי, על בסיס אישור מהמורה הפרטי עבור השיעורים); חוגים (עד חוג אחד בעלות מתנ"ס, כולל הוצאות ביגוד, ציוד, תחרויות ואירועים במסגרת החוג. חיוב האב בהשתתפות עבור יותר מחוג אחד, כפופה להסכמתו מראש ובכתב להשתתפות הקטין באותו חוג); תנועות נוער (ההוצאה תכלול תשלום שנתי, ביגוד, מחנות, טיולים וכל אשר נדרש). 

 

1. כל החלטה על הוצאה חינוכית מהותית תתקבל תוך שיתוף והיוועצות בין ההורים ובהסכמתם.

 

1. כל הוצאת חינוך חריגה אחרת שאינה נקובה לעיל, יישאו בה שני ההורים בהתאם לאותו יחס כאמור, ובלבד ששני ההורים הסכימו להוצאה זו בכתב ובאופן מתועד.

 

1. בנוסף יישאו הצדדים ביחס של 65%/35% לחובת הנתבע בכל הוצאות הבריאות החריגות שאינן מכוסות על ידי סל הבריאות של הקטינים או ההורים, לרבות טיפולים רגשיים, טיפולים פסיכולוגיים, טיפולי שיניים ואורתודנטיה, משקפיים ועדשות, אבחונים נוירולוגיים, ורופאים מומחים. ככל שתהיה מחלוקת בין הצדדים על נחיצותו של טיפול, יפעלו הצדדים לפי המלצת הרופא המטפל או הרופא המומחה הרלוונטי. במחלוקת הנוגעת לנחיצות טיפול רגשי, יפעלו הצדדים לפי המלצת יועצ/ת בית הספר, או בהתאם להמלצת מומחה בתחום שמוסכם על הצדדים.

 

1. בכל צורך רפואי על הצדדים לפנות לרפואה הציבורית בלבד, אלא אם קיימת מניעה לעשות כן, או שהגיעו להסכמה מתועדת בכתב על פנייה לרפואה פרטית. פנייה לרפואה פרטית מבלי שקיימת מניעה לקבלת הטיפול ברפואה הציבורית, וללא הסכמת ההורה השני, לא תחייב את הצד השני אלא עד לגובה העלות ברפואה הציבורית.

 

1. הורה אשר יישא באחת ההוצאות המנויות לעיל במלואה, יקבל מהורה השני את חלקו תוך 10 ימים מיום שההורה המשלם שלח להורה האחר דרישה בצירוף אסמכתא על התשלום, ובתנאי שהדרישה תעלה לא יאוחר מ – 60 ימים לאחר ההוצאה.

 

1. במידה ותזכה התובעת למענק מן הביטוח הלאומי עבור שנת הלימודים, שיעור של 65% משווי המענק יקוזז מחלקו של הנתבע בהוצאות החריגות, לאחר שישולם המענק בפועל.

 

1. למעט האמור בפסק הדין דנן, הנתבע לא יקזז מן המזונות השוטפים או מחלקו בהוצאות החריגות כל סכום שהוא באופן חד צדדי .

 

1. המזונות עד הגיע כל קטין לגיל 18 או סיום לימודיו התיכוניים, לפי המאוחר וכנקוב בסעיף 16(ב) להסכם. בתקופת השירות הסדיר או שירות לאומי, יעמוד שיעור המזונות על 1/3 משיעור המזונות ששולם עד אותה עת, ישירות לידי הילד לחשבון בנק שקיים או יפתח על שמו – כנקוב בסעיף 16(ב) להסכם כאמור.

 

1. הואיל וטענות שני הצדדים התקבלו בחלקן ונדחו בחלקן, אין צו להוצאות.

פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים ותיקוני הגהה.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את כל התיקים הפתוחים בין הצדדים.

 

ניתן היום,  ט' טבת תשפ"ה, 09 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.