כותב המאמר, עורך דין ונוטריון אורי גנור, הוא עורך הדין היחידי בישראל המתמחה ועוסק באופן בלעדי ובלבדי, אך ורק בהסכמי ממון וצוואות.
אני מתנצל בפני כל מי שקורא את המאמר הזה, על כך שהוא ישיר, אולי קר, ובעיקר, על שהוא מתעלם מאהבתכם. אנא אל תפגעו.
שינויים ומגמות בפסיקה עדכנית לשנת 2025/2026
השנה שחלפה סימנה התפתחות משמעותית בעולם הסכמי הממון בישראל, עם פסיקה תקדימית שהגבירה מאוד את אי הוודאות בנוגע לחלוקת רכוש בעת פרידה, ובמקביל חיזקה את הצורך הקריטי בחתימה על הסכם ממון מקצועי והוגן.
שנת 2025 לא הייתה שנה רגילה בעולם הסכמי הממון בישראל. כך, פסיקת בתי המשפט יצרה קושי רב לצפות מראש כיצד יחולק הרכוש במקרה של פרידה, והפכה את הסכם הממון ממסמך "שמומלץ שיהיה" לכלי חיוני לכל זוג. במקביל, בתי המשפט לא היססו במקרים המתאימים לפסול הסכמי ממון לא הוגנים, דבר שרק מגביר את הצורך בניסוח מדויק, הוגן ומקצועי.
מרשם המקרקעין כבר לא קדוש
תחושת הבטן של רוב האנשים היא פשוטה: "מה ששלי – שלי, ומה ששלך – שלך." כלומר, רכוש שנצבר על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין לא אמור להתחלק במקרה של פרידה, אלא להישאר בבעלותו הבלעדית של מי שהביא אותו לקשר.
בבסיס הדברים, הם אכן צודקים, שכן חוק יחסי ממון בין בני זוג קובע שנכסים מלפני הנישואין אינם חלק מאיזון המשאבים.
אבל בשנת 2025 בית המשפט העליון (בע"מ 5620/24) הפך את המציאות המשפטית למורכבת בהרבה. בפסק דין תקדימי שניתן במהלך השנה, נקבע כי גם נכס שהתחיל את דרכו כנכס "אישי" (למשל דירה שנרכשה לפני הנישואין ונרשמה על שם אחד מבני הזוג בלבד) עשוי להפוך לנכס משותף, במידה ובית המשפט השתכנע כי בני הזוג התנהלו מתוך הבנה (מפורשת או משתמעת) שהנכס הפך בפועל לחלק מהשותפות הזוגית.
במילים אחרות, בית המשפט העליון קבע כי במקרים המתאימים הוא לא יסתפק בשאלה "מה כתוב בטאבו", אלא ישאל האם הייתה כוונת שיתוף ומה הייתה ההתנהלות בפועל. כאשר התשובה לשאלה הזו מובילה לתוצאה שלפיה הפרדה תהיה בלתי הוגנת, תקום "זעקת הגינות" שמצדיקה הכרה בזכויות של בן הזוג השני בנכס.
ייתכן כי בנסיבות המקרה הספציפי שנדון בפני בית המשפט העליון (ובכלל זה מעורבות רבה מאוד של הבעל בניהול הרכוש שהיה של אשתו מלפני הנישואין) היה מדובר בהחלטה צודקת. עם זאת, אין ספק כי היא גרמה לחוסר ודאות מערכתי משמעותי.
עד לפסק הדין, ניתן היה להניח באופן סביר כי רכוש אישי שהושג לפני הנישואין לא יחולק במקרה של פרידה. מעכשיו, ההנחה הזו כבר לא תמיד עומדת במבחן המציאות. בני זוג רבים עלולים לגלות ביום פרידה שהשאלה למי שייך נכס שהובא על ידי אחד הצדדים לנישואין, הפכה משאלה טכנית לשאלה משפטית מורכבת, שתלויה בראיות, בפרשנות ולעיתים גם בתחושת הצדק של בית המשפט.
הפתרון לאי הוודאות שהתגברה בעקבות פסיקת בית המשפט העליון הוא בחתימה על הסכם ממון. אם בעבר הסכם ממון נתפס כפעולה "ליתר ביטחון", הרי שבמציאות של 2025 הוא הפך למסמך היחיד שמעניק ודאות אמיתית.
הסכמי ממון לא הוגנים ייפסלו
אולם חתימה על הסכם ממון היא רק הצעד הראשון. בשנים האחרונות, וביתר שאת בשנת 2025, בתי המשפט הבהירו כי לא כל הסכם ממון יהיה מקובל עליהם.
כך, הסכם ממון חייב להיות לא רק חתום, אלא גם הוגן, שקוף וסביר בנסיבות העניין. כאשר בית המשפט משתכנע שההסכם נחתם תחת לחץ, תוך פערי כוחות משמעותיים, בלי גילוי מלא של נכסים, או כאשר התוצאה שלו מקפחת, הוא עשוי לפסול את ההסכם כולו או להתערב בסעיפים מסוימים.
בתה"ס 7618-07-19, למשל, בית המשפט לענייני משפחה ביטל הסכם ממון שקבע, בין היתר, כי האישה תקבל 2/3 משווי דירת בני הזוג וכן את תכולת הדירה. נקבע כי מדובר בהסכם בעייתי וחסר היגיון, אשר מקפח את האיש בצורה משמעותית.
יצוין כי במקרה זה, כמו גם במקרים אחרים (למשל בעמ"ש 66234-03-24), בית המשפט ייחס חשיבות רבה לכך כי הסכם הממון לא אושר מעולם על ידי ערכאה שיפוטית.
גישת בתי המשפט כי הסכם ממון אינו "חותמת גומי" באה לידי ביטוי גם בגישה עדכנית של המחוקק. כך, במסגרת הצעת חוק שהוגשה בשנה החולפת לתיקון חוק יחסי ממון בין בני זוג (אך טרם עברה), הוצע לתת לבית המשפט סמכות פורמלית לסטות מהוראות הסכם הממון במידה והוא לא הוגן באופן חריג.
יצוין כי גם אם ההצעה עדיין לא חוק, היא משקפת את הכיוון של יותר פיקוח על הוגנות ההסכם ופחות אישור טכני.
עוד הוצע לקבוע תקופת המתנה של 30 ימים לפחות בין מועד החתימה על הסכם הממון לבין מועד הנישואין, שמטרתה לאפשר לבני הזוג זמן מספיק לשקול את החלטתם בכובד ראש ולקבל ייעוץ משפטי נוסף במידת הצורך.
מטרת התיקון היא למנוע חתימה על הסכם ממון מתוך לחץ או אימפולסיביות, ולאפשר לבני הזוג לגבש את הסכמתם באופן מושכל ומודע.
שתי מגמות משלימות
שתי המגמות העיקריות של 2025 משלימות אחת את השנייה.
כך, בשלב הראשון, הרחבת האפשרות להכיר בשיתוף בנכסים שנחשבו עד היום "אישיים" מחייבת בני זוג המעוניינים לשלוט על גורלם הכלכלי ולצמצם את אי הוודאות – לחתום על הסכם ממון.
בשלב השני, ולאור ההחמרה בגישת בתי המשפט כלפי הסכמי ממון שאינם עומדים בסטנדרט בסיסי של הוגנות, מומלץ מאוד לערוך את הסכם הממון באמצעות עורך דין המתמחה בהסכמי ממון. כך ניתן יהיה לוודא שההסכם מקצועי, הוגן וכזה שיעמוד במבחן בית המשפט אם וכאשר יגיע יום הפרידה.
מה צפוי לנו בשנת 2026?
אם שנת 2025 הייתה השנה בה השתנו הכללים, לדעתי שנת 2026 צפויה להיות שנת ההתייצבות וההתאמה.
ראשית, פסק הדין בע"מ 5620/24 צפוי לעודד צדדים רבים לנסות ולבסס טענות לשיתוף גם בנכסים שנרכשו לפני הנישואין. כתוצאה מכך, ניתן לצפות לעלייה במספר ההליכים המשפטיים סביב נכסים אישיים, ובמיוחד דירות מגורים שנרכשו לפני הנישואין אך נוהלו בתוך התא המשפחתי.
שנית, בשנת 2026 צפויה להתחדד הדרישה להסכמי ממון "חכמים": כלומר כאלה שלא מסתפקים בהצהרה כללית על הפרדה רכושית, אלא נותנים מענה ברור, מדויק, מקצועי והוגן לסוגיות העולות בין בני הזוג.
בשורה התחתונה, בשנת 2025 עולם הסכמי הממון השתנה. מצד אחד גדלה אי הוודאות לגבי נכסים אישיים, ומצד שני בתי המשפט מציבים סטנדרט גבוה יותר להסכמים עצמם.
לכן, מי שנכנס לזוגיות עם דירה, עסק, ירושה או פערים כלכליים – לא צריך לפחד מהסכם ממון, אלא לעשות אותו נכון: בהוגנות, בשקיפות ובניסוח מקצועי שמונע מחלוקות.
המגמה החדשה: חוזרים ללשון ההסכם
בשנים האחרונות מסתמנת מגמה ברורה בפסיקה: צמצום משמעותי של הלכת אפרופים, עד כדי העדפה ברורה של הכתוב בהסכם עצמו.
פסק הדין המרכזי שמסמן את השינוי הוא ע״א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע״מ נ׳ רכבת ישראל בע״מ (2020), שניתן על ידי כב׳ השופט שטיין.
בפסק הדין נקבעה הבחנה חשובה בין שני סוגי חוזים:
חוזים “פתוחים”, שבהם יש מקום לפרשנות רחבה, לעומת חוזים “סגורים”, כלומר חוזים מנוסחים היטב, ברורים ומפורטים.
כאשר מדובר בחוזה סגור, ההנחיה ברורה: יש לתת עדיפות כמעט מוחלטת ללשון ההסכם, ולהימנע ככל האפשר מהסתמכות על נסיבות חיצוניות או פרשנויות. במילים פשוטות: מה שכתוב, הוא מה שקובע.
המשמעות בפועל: אין יותר “התכוונו למשהו אחר”
המשמעות של השינוי הזה דרמטית. לא ניתן עוד להסתמך על טענות כמו: “אמנם חתמנו כך, אבל התכוונו למשהו אחר”.
אם זה לא מופיע בהסכם מבחינת בית המשפט, זה פשוט לא קיים. הסכם ממון הוא מסמך ארוך טווח, שנועד ללוות את בני הזוג לאורך שנים רבות, לעיתים 20 או 30 שנה קדימה.
במהלך תקופה כזו, החיים משתנים: נכסים נצברים, מצבים אישיים מתפתחים, ולעיתים גם נוצרים קונפליקטים. במציאות הזו, אין מקום להנחות או להסתמך על “מה שסוכם בעל פה”.
כל מה שחשוב חייב להיות כתוב, ברור ומדויק בתוך ההסכם.
ניסוח מדויק הוא לא המלצה: הוא תנאי
לאור השינוי בפסיקה, ניסוח הסכם ממון הפך להיות קריטי יותר מאי פעם. כאשר ההסכם מנוסח בצורה ברורה, חד משמעית ומפורטת, בית המשפט ייטה לפסוק לפיו, על בסיס הכתוב בלבד.
לא עוד פרשנות רחבה “ברוח ההסכם”, אלא היצמדות ללשון המדויקת שלו. לכן, כל סעיף, כל ניסוח וכל מילה מקבלים משמעות.
הסכם ממון טוב הוא כזה שלא משאיר מקום לפרשנות, אלא מגדיר מראש את כל האפשרויות הרלוונטיות.
בסופו של דבר, ההבדל בין הסכם טוב להסכם בעייתי לא נמצא רק במה שסוכם, אלא באיך שזה נכתב.
