למרות שלא נחתם הסכם ממון נקבע כי הדירה שייכת גם לבן זוג

צוק קשר
אישה הורישה לבנה טרם פטירתה, את הדירה בו התגוררה. הבעל שנישא לה בנישואים שניים והתגורר יחד עם אשתו באותה דירה, הוריש מחצית מהדירה לבנו, למרות שהדירה לא הייתה רשומה על שמו. בנו של המנוח זכה בבית המשפט במחצית הדירה היות והוא הוכיח כי הייתה "כוונת שיתוף".

רקע עובדתי

בתאריך 21/8/80 נישאו המנוחים. עבור שניהם היו אלו נישואין שניים.
לאחר שנישאו עבר המנוח להתגורר בדירת אשתו.
בתאריך 2/10/02 ערכה המנוחה את צוואתה בה היא בקשה להוריש את הרכוש שלה לבנה היחיד שהיה לה מנישואיה הראשונים. בין יתר הפרטים היא ציינה כי בנה יירש את הדירה אך היא מעניקה לבעלה המנוח את הזכות להתגורר באותה דירה משך כל חייו, זאת ללא כל תמורה.
התובע הוא בנו של המנוח. הוא אחד מששת ילדיו אך הוא היחיד שנהנה מעיזבונו של המנוח על פי צוואתו של המנוח. בצוואה אותו כתב המנוח בשנת 2016, הוריש לו המנוח את רכושו ובין כל הזכויות אותם רשם לו, ציין גם מחצית מערך הדירה.
בני הזוג המשיכו להתגורר יחד בדירה עד לשנת 2016. אז נפטר המנוח. אשתו הועברה מספר חודשים קודם לכן למוסד סיעודי עקב מצבה הרפואי ואף היא נפטרה לאחר זמן קצר, מספר חודשים לאחר בעלה.
צוואותיהם של המנוחים קוימו ועל פיהם היורש היחיד של המנוח זהו בנה שתבע לקבל מחצית משווי הדירה ויורשה של המנוחה הוא הנתבע.
הנתבע בקש לטעון כי בנין שני בני הזוג הייתה הפרדה רכושית מוחלטת וכי הדירה היא למעשה רכוש חיצוני של המנוחה. על כן, על פי שיטתה אין לתובע כל זכות בדירה מכוח ירושת המנוח.

טענות התובע

התובע ציין כי בני הזוג חיו 35 שנה יחדיו בהרמוניה. הם בילו יחד, ניהלו משק בית משותף, הם יצאו יחד לחופשות בחו"ל כמעט בכל שנה, הם החזיקו רכב משותף והם כלכלו את עצמם מעבודות שביצעו ולאחר שחדלו מלעבוד הם חיו מחסכונות ומקצבאות. המנוח אף העביר סכום של כמאה אלף ₪ אותו קבל מקרן הפנסיה שלו, אל החשבון המשותף אותו ניהלו יחד.
הוא טען כי ההחלטה לרשום את הדירה רק עלך שם המנוחה בלבד הייתה למעשה החלטה משותפת של שניהם, ייתכן בגלל החובות שהיו לבעל מנישואיו הקודמים, בין היתר חובות מזונות. על כן הוא לא רצה שהנכס יהיה רשום על שמו.
עצם העובדה כי המנוח רשם בצוואה את הדירה לבנו, מוכיח כי הוא אכן סבר שהדירה שייכת גם לו. היות והמנוחים נישאו בשנת 1980, הרי שחל עליהם חוק יחסי ממון והסדר איזון משאבים.

טענות הנתבע

הנתבע טען בין המנוחים הייתה למעשה הפרדה רכושית מוחלטת. הדירה הייתה נכס חיצוני אשר היא הייתה שייכת לאמו בלבד, היא שילמה עליה בעצמה מכספים שהיו בידיה מדירה קודמת אותה מכרה. על פי טענתו, המנוח לא היה מעורב כלל ברכישת הדירה וכי היה זה בהסכמה הדדית ביניהם כי הדירה לא תירשם על שמו כלל.
על כן, לשיטתו של הנתבע אין לתובע כל זכות בדירה.
הדירה שייכת גם לבן זוג

סוף דבר

השופט כתב כי על פי חוק יחסי ממון, הרי שדירה שנרכשה במהלך נישואין, הוא למעשה חלק מרכוש משותף. "לא מדובר בנכס שהיה למנוחה ערב הנישואין או שהיא קיבלה במתנה או בירושה (כדאי לקרוא: הסכם ממון על ירושה) בתקופת הנישואין… ביחס לנכס כזה, על מנת להחריגו מהנכסים בני האיזון, יש צורך לערוך הסכם ממון. במקרה דנן, לא נערך הסכם ממון ולכן הדירה היא בת איזון" (קראו גם: הסכם ממון על דירה), כך כתב.
בהמשך אף הוסיף וציין השופט כי הנתבע לא טרח להביא אסמכתאות לכך כי אמו היא זו ששילמה על הדירה ואף אם אפשר לראות בדירה נכס חיצוני הרי שהתובע כן הוכיח "כוונת שיתוף ספציפית"- כלומר המנוחה התכוונה באופן ברור לשתף את בעלה ברישום בדירה.
הקביעה הזו נבעה מתוך כמה וכמה עדויות שנאספו מבני המשפחה, כולל גם אשתו של הנתבע. כולם תיארו את המנוחים כזוג שחיו כמו זוג יונים.
הם חיו באהבה ואחווה כאשר משך שנים ארוכות פרנס המנוח את שניהם. הוא לא ראה חשיבות בנושא של רישום המקרקעין כי ככל הנראה הוא הבין וראה את הדבר כפשוט, כי הדירה שייכת באופן מובן מאליו גם לו. השופט התחשב בהקשר לכך גם בסגנון החיים שהם חיו במהלך שנות הנישואין שלהם, בכך שהם חיו יחד בדירה וכי הם לא הפרידו מעולם את חשבונות הבנק.
בנוסף לכך סבר השופט כי "הכרה בזכותו של התובע לקבל מחצית מהדירה כיורש המנוח, מביאה לתוצאה צודקת. המנוח שימש כבן חורג למנוחה והוא זה שהיה עמה ועם אביו בקשר קבוע עשרות שנים, שעה שהנתבע התגורר באנגליה".
בסופו של דבר סוכם כי מחצית מהדירה אכן תירשם על שמו של התובע והנתבע חויב לשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד ע"ס 50,000 ₪.
ליצירת קשר עם עו״ד הסכם ממון - אורי גנור, השאירו פרטים:
עו"ד אורי גנור

עו"ד אורי גנור

עורך דין הסכם ממון אורי גנור, הנו המשרד היחיד בישראל, העוסק ומתמחה, באופן בלבדי, יחודי וארצי, אך ורק, בהסכמי ממון בין בני זוג, ופועל כ – עו"ד הסכם ממון בלבד.

עוד מאמרים שכדאי לך לקרוא:

דילוג לתוכן